אור חדש על הנובלה העגנונית "בלבב ימים"
במלאת מאה שנים לעלייתו של עגנון לארץ-ישראל
עגנון עלה כידוע לארץ פעמיים, אך בפעם הראשונה לא הייתה זו עלייה של ממש. ב-1908 לא שימשה הארץ לעגנון אלא מקום מקלט ומפלט מן הגיוס לצבא הקיסר. הוא עשה בה כארבע שנים, וכשחלפה סכנת הגיוס הוא "ירד" ב-1912 לברלין – אל מרכז התרבות הגרמני, צור מחצבתו, מבלי דעת שבתוך שנתיים ייקלע לקלחת "המלחמה הגדולה" (מלחמת העולם הראשונה), שבה ידע חרפת רעב. ב-1924, בעקבות דברי שכנוע בלתי-פוסקים של ביאליק שחייבים יהודי גרמניה להימלט על נפשם מן הצפוי להם מהמשטר הנאצי המתחזק, עלה עגנון ארצה, ואת עלייתו תיאר במסווה היסטורי בנובלה "בלבב ימים" (1934).
פרס ביאליק, שנוסד בשנת תרצ"ג (1933) לרגל יום הולדתו השישים של "המשורר הלאומי", היה באותה עת הפרס הגדול והנחשב ביותר מִבּין כל הפרסים שהועמדו לרשותם של סופרי ישראל – בארץ ובתפוצות. הפרס נועד להביע את הוקרתה של עיריית תל-אביב, שבראשה עמד מאיר דיזנגוף, ידידו הטוב של ביאליק מימי אודסה, ל"משורר הלאומי" שהפך את העיר למרכז חשוב של חיי ספרות ואמנות. בעת היווסדו הוא היה הפרס מאה לירות ארץ-ישראליות – סכום נאה ביותר שאִפשר לזוכים בו להתפנות לחיי יצירה במשך חודשים ארוכים. לא ייפּלא שרבים שאפו לִזכּוֹת בפרס הכבד והנכבד, וביניהם הסופר הצעיר עגנון שבאותה עת כבר מלאו שמונה שנים לעלייתו השנייה ארצה.
בעיתון "דבר" מיום 2 בינואר 1933 התפרסמה הידיעה שמועצת העיר תל-אביב החליטה להקציב מאה לא"י (לירות ארץ-ישראליות), סכום שאִפשר לזוכים בו להתפנות לחיי יצירה במשך שנה שלמה, לפרס על-שם ביאליק לכבוד חג יובלו. עגנון, שראה עצמו מועמד ראוי, שָׁקַל איזו יצירה ירבו סיכוייה לזַכּותו בפרס הכבד והנכבד. להערכתי, את הנובלה "בלבב ימים" הגיש הסופר כמִנחה ראויה למשורר שעתיד היה לזהות בה את עצמו מחוּפּשׂ לדמות מן המאה השמונה-עשרה, הלקוחה כביכול מאגדות הבעש"ט. במילים אחרות: עגנון הגיש יצירה ובה שיר תהילה סמוי עטוף במעטה היסטורי המרחיק את העדוּת, אך מאפשר לחשוף את הכּוונה הנסתרת ולפענח את הצופֶן המוליך אליה.
עגנון כָּלל בנובלה "בלבב ימים" רבים מהסממנים והתחבולות שניתן היה לו ללמוד מאגדות "ויהי היום" של ביאליק, ומעל לכול היכולת לכתוב על אישים ידועים במסֵכה היסטורית ועל עניינים אקטואליים "בוערים" במסווה של אגדת קדומים שלא מכאן ולא מעכשיו (כך נהג ביאליק בנוסח הרחב של "אגדת שלושה וארבעה" ובאגדות רבות נוספות שנכתבו לאחר עלייתו של המשורר ארצה). ביאליק ראה בחזונו את האמנות הארץ-ישראלית כיצירה קטנה בהֶקֵּפהּ, ועם זאת גלוֹבָּלית, עמוקה ורבת-אנפּין במישוריה הסמויים מן העין (ראו: דברים שבעל-פה, א, עמ' קמו). ואכן, ביצירותיו הארץ-ישראליות – ובכללן אחדות מאגדות "ויהי היום" – הציג ביאליק דגם משוכלל של יצירה רבת-רבדים, כזאת התובעת מקוראֶיהָ ומִפּרשנֶיהָ התעמקות מרוּבּה. עגנון חיבר יצירה שקלעה בוודאי לטעמו של ביאליק: יצירה קטנה בממדיה הנגלים לעין, אך כזו המאפשרת לקורא להפוך ולהפוך בה, ולגלות שממדיה האמִתיים הם לאמִתו של דבר מכפֵּלה של שִׁטחהּ הגלוי ושל מעמקיה הסמויים.
יש להניח שבשיחותיהם הארוכות בתקופת באד-הומבורג שמע עגנון מפי ביאליק על שאיפתו להעמיד אֶפּוֹס עברי. כל ימיו ביקש המשורר לכתוב אֶפּוֹס עברי ולא הצליח, ורק באגדות הקדומים שלו, כגון ביצירתו "אגדת שלושה וארבעה", הצליח להעמיד אֶפּוֹס ובו מסע נועז בים והֵיחָלצוּת מספינה טובעת. להערכתי, עגנון הגיש לפרס ביאליק סיפור של מסע הֶרואי בים, שבּוֹ יוכל המשורר להכּיר את דמותו ואת דמויותיה של קבוצת יהודים היודעים לכאורה לאחוז במשוטים ולכַוון את הרוח במִּפרשׂים, במשמעות הליטֶרלית והמטפורית של מושגי החתירה והניווט.
לא במקרה חיבר עגנון יצירה שהפּרוֹטגוניסט שלה, האיש הפלאי חנניה, יצוק בדמותו של ביאליק ונושא את סימני ההֶכֵּר שלו בלבוש מיתי-אגדי. עגנון היה משוכנע שהנובלה הפרוטו-ציונית הזאת תישא חן בעיני ביאליק ומקורביו ותזַכֵּהוּ בפּרס הכבד והמכובד, אך כגודל הציפיות כן גָּדלה האכזבה. בפרס ביאליק הראשון זכו הסופרת דבורה בארון והמחזאי מתתיהו שוהם. עגנון לא נואש, והגיש את היצירה פעם נוספת, ובפעם השנייה – זמן קצר לאחר פטירת ביאליק – הוא זכה בפרס הנחשק (לימים טען שאת הפרס קיבל מידי ביאליק).
הנובלה "בלבב ימים" עוקבת כידוע אחר מסעהּ הימי של קבוצת חסידים ("הנלבָּבים"), הכוללת עשרה גברים ושבע נשים. החבורה יוצאת מגליציה שבמרחב התרבות הגרמני, ומגיעה לאחר תהפוכות וסערות לנמל יפו. כל הערים שבּין בוצ'אץ' לנמל קושטא, שממנו יוצאת ספינתם של "הנלבָּבים" למסע בים, הן ערים שבהן עבר עגנון עצמו במסעו הראשון לארץ-ישראל, עד כי ניתן לשרטט מפה מדויקת של המסע – ביבשה ובים. לדעתי, לא מסע היסטורי לפנינו (הגם שמסעות כאלה נערכו בסוף המאה הי"ח ובראשית המאה הי"ט), כי אם מסע המתאר בטרנספורמציות שונות את המסע אישי של עגנון שהתרחש בפועַל כעשור שנים בלבד לפני הגשתה של היצירה לשופטי "פרס ביאליק", הלא הוא מסעו בשנת תרפ"ד, שבעקבותיו הגיעו הסופר ומשפחתו ארצה. מסע אישי זה התרחש כחצי שנה אחרי עלייתו של ביאליק וכעשור לפני "העלייה החמישית", הלא היא "העלייה הגרמנית" שהביאה את רוב ידידיו של עגנון ארצה.
בסיפור האגדי שלפנינו אל החבורה מסתפּח חנניה – דמות פלאית שהגיעה אל ה"נלבּבים" ממקום קר ומרוחק. עד מהרה מתברר כי איש פלאי זה הופך למנהיג, המנווט את מסעהּ של החבוּרה ביבשה, מִבּלי שאיש הכריז על בחירתו ומבלי שגיבורנו ידרוש לעצמו כתר כלשהו. המסע מתנהל בשוּבה ונחת, עד שיום אחד נעלם חנניה במפתיע, למגִנת לִבּם של "הנלבּבים" הזקוקים לעצותיו ולהנהגתו. לאחר שנואשו ממנו וחשָׁבוהו כמת, הוא מתגלה לפניהם שוב בארץ-ישראל. מתברר שלמטפחת ולגיבורנו ששט על גביה אירע "נס קפיצת הדרך". חנניה שהתעכב ולא עלה בנמל קושטא על האנייה, הגיע לארץ-ישראל לפני הספינה שהובילה על סיפונה את רֵעיו החסידים, בני החבורה.
אמנם בין "הנלבּבים" יש גם אדם ששמו "שמואל יוסף בן רבי שלום הלוי", שהוא ורעייתו אסתר אינם אלא בני הזוג עגנון בתחפושת היסטורית, אלא שהמבקרים היו משוכנעים שעגנון שיבץ את דמותו ואת דמות אשתו בתמונה היסטורית בין גיבורי קדומים. הביקורת ראתה בו דמות של פייטן המתלווה למסע הימי – כדוגמת הרב המשורר בספרו של א"ב יהושע "מסע אל תום האלף" (1997).
דמויותיהם של שמואל-יוסף ורעייתו אסתר נתפסו אפוא כדמויות עכשוויות שנתגלגלו במנהֶרת הזמן, הגיעו במעין "גלגול מחילות" הפוך אל מעמקי ההיסטוריה, ושם נתערבו בין דמויות שמִקדם ונשתלבו בהן. ואולם, כאמור, לדעתי עגנון הפעיל כאן מנגנוני הסוואה אחרים, שונים מן המצופה. להערכתי, הוא לא החזיר את הגלגל לאחור אלא לכאורה, וכל הדמויות, לא זו של עגנון בלבד, הן דמויות מן המציאוּת האקטואלית, שהמחבר העטה עליהן מסכה היסטורית-אגדית (מבלי שתֹּאבד זהותן האמִתית אף כמלוא הנימה). במילים אחרות: עגנון שיקף כאן את דמותו בעת היכּתב היצירה, כמוֹת שהיא, והעטה עליה ועל חבריו מעטה לֶגנדרי קדוּם, שלא מכאן ולא מעכשיו. גם חבריו למסע אינם גיבורים היסטוריים, אלא דמויותיהם של אישים ידועים, שהסופר "שתל" אותם במציאוּת היסטורית, או ערך להם "נשף מסכות" בתחפושת היסטורית.
בדמותו של חנניה, שמקורה אינו ידוע, ושנעלמת כלעומת שבּאה, משוקעים קווי הֶכֵּר רבים מדמותו של חיים-נחמן ביאליק, שראשי-התיבות של שמו (ח"ן) משולבים בשמהּ (ובמאמר מוסגר שנעיר שדמות פלאית זו נושאת גם את שמו של הגיבור מ"מגילת חנניה" (תרפ"ח) של ש' בן-ציון, שושבינו הראשון של עגנון בימי עלייתו הראשונה ארצה). סממנים ביאליקאיים כה רבים ומצטלבים מצויים בדמותו של חנניה, עד כי ברור למדיי שעגנון שיקף כאן את דמותו האקטואלית של המשורר והעטה עליה מסווה ישָׁן נושן:
חנניה הוא הטוב שבחבורה
אל החבורה הגליצאית היוצאת בדרכה לארץ-ישראל מסתפּח כאמור איש פלאי אלמוני, מין הֵלך לבוש קרעים, המתברר עד מהרה כארי שבחבוּרה – מלכּם הבלתי מוכתר של עדת ה"נלבּבים". כל זמן שהוא חלק מן החבורה דרכה של החבורה צולחת, וכשהוא נוטל את שוֹט ההנהגה ביד-ימינוֹ, אומרות הנשים: "מימינו לא הייתה נסיעתנו קלה כנסיעה זו" (עמ' תצ"ד). כשהוא נעלם באמצע הדרך, דבר העלמוֹ מתגלֶה רק כאשר הוא חסר לחבריו ל"מניין", ואז אומרים עליו החסידים: "טוב שבָּנוּ איבדנו" (עמ' תקי"ד). אין צריך לומר שביציאתו את ברית-המועצות באנייה אחת ביחד עם עוד עשרה בתי אב של סופרים, היה ביאליק הארי שבחבורה. הֶתֵּר היציאה מברית-המועצות נתקבל בזכות ביאליק, וליתר דיוק בזכות הסופר מקסים גורקי, שקרא את שירי ביאליק בתרגום ז'בוטינסקי והשתכנע שלפניו משורר גאון הראוי ליחס מיוחד. בזכות התעקשותו של ביאליק נתאפשרה גם יציאתם של ידידיו ובני-ביתם, ובעת חיבור הנובֶלה "בלבב ימים" כבר ניתן היה לדעת שאלמלא יצאו סופרים אלה את ברית המועצות הם היו נלכדים מאחורי "מסך הברזל" עד סוף ימיהם. גם בתקופת גרמניה, כשישב בין צעירים ממרחב התרבות הגרמני (ש"י עגנון, גרשׁם שלום, מרטין בּוּבֶּר, הוגו ברגמן, עקיבא ארנסט סימון ועוד) היה ביאליק כמובן "הארי שבחבורה", והוא ששכנע אחדים מהם לעלות ארצה בעלייה הרביעית, ושלא לחכות לעליית היטלר לשלטון.
חנניה מתואר כמי שהגיע ממדינה קרה שאין בה חלה ויין לשבת
חנניה מעיד על עצמו כי בארץ מוצָאו שׂוררת צינה רוב ימות השנה, ו"מקדשין על חלות שחורות ומבדילין על חלב, שאין להם לא פת נקייה ולא יין" (בלבב ימים, עמ' תפ"ה). הדברים מזכירים את המסופר בשירו האוטוביוגרפי-למראה והמיתי-למעשה של ביאליק "שירתי", שבּוֹ נחוגה השבת בבית הדל במחסור גדול, בלי חלות ובלי יין לקידוש ("בַּעֲשׂוֹת אָבִי חֹל אֶת-שַׁבַּתּוֹ מֵעֹנִי; / מְחֻסָּר הַשֻּׁלְחָן יֵין קִדּוּשׁ גַּם-חַלּוֹת [...] בּוֹצֵעַ אָבִינוּ בְּשַׂכִּין פְּגוּמָה / עַל-פַּת לֶחֶם שָׁחֹר וּזְנַב דָּג מָלוּחַ"). ביאליק המשורר נהג לתאר את עצמו כמי שהגיע מבית דל, בעוד שהמציאוּת החוץ-ספרותית הייתה שונה: בני משפחתו, סבו ובניו היו סוחרי עצים אמידים למדיי, ובית המשפחה בז'יטומיר היה בית מידות. בדמותו המיתולוגית של חנניה שילב אפוא עגנון מוטיבים מן המיתוס הביוגרפי של "המשורר הלאומי". גם מוטיבים נוספים שאב עגנון משירת ביאליק: בראש הפרק התשיעי של "בלבב ימים", אגב תיאור הספינה המהלכת בים, מתוארים הדגים שמתחתיה והציפור שטסה מעליה (כבשירו הנודע של ביאליק "מאחורי השער")
חנניה מתואר כמי שנסע בטעות במרכבה ביום כיפור
סיפור זה חופף לאירוע ממשי בחיי ביאליק המובא בספרו של י"ד ברקוביץ "הראשונים כבני אדם" (תרצ"ח – תש"ג), עמ' 51. פרקי ספר הזיכרונות של ברקוביץ החלו אמנם להתפרסם בשנת תרצ"ח, אך מחברם העיד נאמנה שסיפור הֶכֵּרוּתם של שלום עליכם וביאליק כבר סוּפּר קודם לכן במאמר שפִּרסם חותנו המפורסם בכתב-עת ניו-יורקי. ביאליק אף יכול היה לספּר לעגנון בשיחותיהם הממושכות בבאד הוֹמבּוּרג את הסיפור המביך על נסיעתו ברכבת בעיצומו של חג ראש השנה, מעשה שזעזע את נשמתו עד היסוד, אותו ואת חבריו הטובים מאודסה, שנתגלגלו מרוסיה לשווייץ ומצאו בג'נבה מקום מקלט. אחרי הקונגרס הציוני השמיני (האג 1907) ערך ביאליק מסע לאיטליה ולשוויצריה, ובמסעו זה הגיע לג'נבה שבָּהּ ישבו אותה עת שלום עליכם, מנדלי מוכר-ספרים ומרדכי בן-עמי, שנמלטו מרוסיה אחרי מהפכת הנפל של שנת 1905 מִפּחד הפְּרעות, וחיפשו לעצמם מקום מִבטחים. ביאליק שהיה מנותק מביתו ומסביבתו היהודית, לא ידע כלל שהוא מֵפר את קדושת החג. הוא הגיע ברכבת לג'נבה בעיצומו של החג, ועורר עליו את חמת ידידו בן-עמי שומר המצוות, שהסתייג ממנו וסירב לקבלו בזרועות פתוחות. דומה שבעקבות אירוע זה החליט ביאליק לחבּר גרסה משלו למעשייה הפולקלוריסטית של אליהו לוין "יום השישי הקצר" (1910), המגוללת את סיפורו של רב שחילל את השבת בפרהסיה מתוך טעות של חישוב לוח הזמנים. מסיפור מעוּבּד זה, כמו מכל סיפוריו של ביאליק המתארים את חיי היהודים באוקרַינה, עולה במרומז הרעיון שצריך להיפרד מן השכנוּת עם בני עֵשָׂו ולעלות לארץ-ישראל, שכֵּן בגולה, במָקום שבּוֹ היהודי מנותק מארצו וחי בין הגויים עלולות לקרות טעויות מבישות כאלה של חילול שבָּת, או חילולו של חג מקודש.
חנניה מלקה את עצמו על חטאו, והולך יחף, ברגליים חבושות
הסיפור על יחפנותו של חנניה, שרגליו מחותלות בסמרטוטים, מזכיר את המסופר באותו סיפור (המובא בספרו הנ"ל של י"ד ברקוביץ "הראשונים כבני אדם", עמ' 57), ולפיו שכח ביאליק את נעליו בביתו של שלום עליכם לאחר אותה תקרית מבישה שבּה נסע בטעות ברכבת בראש השנה, ועל כך העיר מרדכי בן-עמי: "הנעליים שלו הן, שלולא אותו מעשה של ראש השנה, ודאי שביאליק היה בא להתארח אצלו והיה שוכח את הנעליים בביתו". שלום עליכם הבטיח בבדיחות הדעת לשלוח אליו את הנעליים האבודות לאודסה, נעל אחת "תיכף לאחר הסוכות, ואת הנעל השנית [...] לחג הפסח". על החתום: "שלום עליכם, מחרת יום-הכיפורים תרס"ח". מדוע מעניש הגיבור את עצמו על חילול יום הכיפורים בהליכה ברגליים יחפות, מכוסות בסמרטוטים? ייתכן שהוא חש תחושת מורא, כגון זו שחש משה כשנצטווה ליד הסנה הבוער לעמוד ברגליים יחפות ("שַׁל-נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ"; שמות ג, ה). ייתכן שמדובר בגִלגוּל של אותו עונש המקובל בדתות אחדות, המחייב את החוטאים לעלות למקום קדוש ברגליים יחפות.
מוטיב הנעל הבָּלָה ומוטיב הרגל היחפה הם מוטיבים חוזרים ביצירת ביאליק כסימן של הידרדרותו של אדם מֵרוּם היחשׂ אל שֵׁפל היחשׂ וכאות למצב של דלוּת מחפּירה מוטיב זה כלול באגדה "שור אבוס וארוחת יָרָק" שבה מתואר שלמה המלך כמו ש"נְעָלָיו צָפָדוּ", ב"שלמה ואשמדאי" הוא מתואר כמי ש"נְעָלָיו בָּלוּ מֵעָלָיו וְרַגְלָיו בָּצְקוּ". הוא כלול גם בפרק התשיעי של סיפורו "ספיח" תיאר ביאליק בהומור דק את הדרך שבָּהּ טָווה בדמיונו – דמיון של ילד דרדקי ב"חדר" – את סיפורם של הגבעונים עם בגדיהם הדלים ונעליהם המטולאות. אפילו ביצירתו הגדולה האחרונה, הפואמה "פְּרֵדה", מתוארת פּרֵדתו של האני-הדובר מבית אבא-אמא, מכפר ילדותו ומן הילדוּת עצמה, והוא מתנהל בדרך בנעליים בָּלות, גדולות מכפי מידת רגלו.
חנניה מתואר כאיש לבוש בלואים
חנניה מתואר כמי שמהלך בבגדים קרועים. רבות נכתב בזיכרונותיהם של בני הדור על הופעתו המרושלת של ביאליק בתקופת נדודיו. בני הדור העידו על ביאליק שאנשים שפגשוהו לראשונה פנים אל פנים התפלאו למראה הופעתו החיצונית המאכזבת. הם ציפו לפגוש משורר יפה תואר והדוּר בלבושו כדוגמת הלורד ביירון, ונגלה לנגד עיניהם "סוחר" כבד גוף ומרושל, שלא תוֹאר לו ולא הדר. באודסה, בעודו בשנות עלומיו, נהג ביאליק להתהדר בשכמייה (פֶּלֶרינה) של אמנים ובמקל הליכה בעל גולת כסף, אך בתל-אביב הסתפּק במועט שבמועט: חליפה אחת, אפודה אפורה וכותונות ספורות. כאשר תיאר באגדות "ויהי היום" את שלמה המלך המודח כמי ש"שִׂמְלָתוֹ וּנְעָלָיו בָּלוּ מֵעָלָיו וְרַגְלָיו בָּצְקוּ וּמַרְאֵהוּ כְעָנִי וְאֶבְיוֹן" ("שלמה ואשמדאי"), וכשתיאר את שלמה ב"שור אבוס וארוחת יָרָק" כהלך עוטה סחבות ש"שִׂמְלָתוֹ בָּלְתָה מֵעָלָיו וּנְעָלָיו צָפָדוּ, חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרוֹ וּמַרְאֵהוּ כְּאֶבְיוֹן חוֹבֵק אַשְׁפַּתּוֹת", הוא תיאר במשתמע גם את עצמו בימי נדודיו ומרודיו, לאחר צאתו את ברית-המועצות ובטרם הקים את ביתו בתל-אביב. בשנים אלה ראה עצמו כמלך שהפך בצוֹק העִתים להֵלך.
חנניה נשמט מן החבורה ומתעכב בגולה
גם ביאליק, כמו חנניה שנשמט מן החבורה שנתקבצה סביבו והתעכב בגולה. בצאתו בקיץ 1921 את ברית-המועצות הוא עזב את חבורת הסופרים בנמל קושטא ונסע לגרמניה, שם שהה כשלוש שנים. ככל הנראה ביקש לשקם את הוצאת הספרים בבעלוּתו ולרכּוֹש בעבורה ציוד חדש. כן ביקש לשקם את בריאותו שניזוקה בשנות המחסור ולראות את העולם הגדול ואת חידושיו, לאחר שבע שנים רזות של סבל, שעברו עליו ועל רֵעיו למִן פרוץ מלחמת העולם ועד לשוֹך המהפכה. בברלין ישבו אז, תודות לפעילותו הענפה של המו"ל והמֶצֶנָט אברהם- יוסף שטיבל, רוב הסופרים הוותיקים הראויים לשֶׁבֶת בכותל המזרח של הספרות העברית (למן אחד-העם וידידו-יריבו מיכה-יוסף ברדיצ'בסקי ועד דוד פרישמן, שאול טשרניחובסקי וטובי הסופרים בני דור ביאליק). לצִדם פעלה גם קבוצה של סופרים צעירים (ובה שמואל-יוסף עגנון, חיים הזז, אורי-צבי גרינברג ועוד), שהביאה אִתהּ רוח חדשה, מהפכנית ומודרנית. מסביבם פעלה קבוצה גדולה של מו"לים ומדפיסים, עורכים, מסאים ועיתונאים – רֶפּוּבּליקה ספרותית גדולה וראויה לשמהּ. עגנון כינה את בני החבורה במכתביו לאסתרליין ולשוקן בכינוי "הנלבבים").
פעולתו של חנניה – העלאת ארגזי ספרים לארץ-ישראל – כמוה כהמחשה וכהַמְחָזָה של "תכנית הכינוס" של ביאליק. לא אחת תיאר ביאליק את תכניתו לאסוף את קנייני הרוח של האומה, עם המעבר מן הגולה לארץ-ישראל כצרירתו של מזון יבש ומועט לשם יציאה בשיירה לדרך מִדבּרית ("דברים שבעל-פה", א, עמ' סד – עב). כדי להתקין ארגזים לנשיאת המיטלטלין חנניה, גיבורו של עגנון, יוצא אל היער, חוטב עצים ומכין לכל בני החבורה שידות ותיבות (רמז למוצָאו של ביאליק כבן למשפחת סוחרי עצים וחוכרי יערות). הוא מכין גם "ארון לספר תורה שיעלוהו לארץ ישראל", ואת מרישיו הוא מחבר ביתדות של עץ, ולא ביתדות של ברזל, כדי שלא יינזק בדרכו לארץ ולא יעלה חלודה. נכונותו של חנניה לתקן את הספרים הקרועים, למרֵק את המנורות, להכין תיבות לכל בני החבורה ולסייע להם בהעלאת קנייניהם, בעוד הוא עצמו מסתפּק במִטפחת שבָּהּ הוא צורר את כל קנייניו המועטים, מזכירה את התנהגות החסיד, גיבור האגדה המדרשית של ביאליק "ספר בראשית" שנכתבה בתקופת ברלין. חסיד ערירי זה, שהוא במובנים רבים בן דמות דיוקנו של ביאליק, מתפרק מכל הונו ונכסיו ומחלקם לתלמידי חכמים, באין לו בן ויורש להנחיל לו את רכושו.
חנניה מעיד על עצמו "לא צורף נחושת אני ולא קושר ספרים"
לאחר שחנניה ממָרֵק את המנורות ומתקן את הספרים הקרועים, חוקרים אותו בני החבורה למעשיו. חנניה עונה לדורשיו כי אין הוא צורף נחושת ואף אינו קושר ספרים, אלא שכאשר נגלה לעיניו כלי פגום, הוא מתמלא עליו רחמנות, עומד ומתַקנו. אמרו עליו "הנלבבים": "יש אדם פשוט שכל דיבור ודיבור שהוא מוציא מפיו יש בו כדי ללמוד הימנו מידה נאה. אדם שכזה כל מקום שהוא מתגלגל אלוקיו עִמו" (בלבב ימים, תפז-תפח). עדות עצמית זו ("לא צורף נחושת אני ולא קושר ספרים") מזכירה מן הבּחינה התחבירית והרֶטורית את דברי ביאליק על עצמו בשירו "שחה נפשי", שנכתב לרגל חגיגות יובל החמישים שלו שנערכו בברלין: "לֹא מְשׁוֹרֵר, לֹא נָבִיא – / חוֹטֵב עֵצִים אָנֹכִי", ובאותן חגיגות, העיד על עצמו שהוא אדם פשוט "מעולם לא הייתי שוטה כל כך להאמין בכל הגדולות והגוזמאות אשר ייחסו לי [....] אני אחד היהודים סתם, 'יהודי של כל ימות השנה'" ("כתבים גנוזים", תשל"א, עמ' 343); ובשירו "והיה כי תמצאו" הציג את עצמו במפורש כאיש פשוט: "וְהָיָה כִּי תִמְצְאוּ מְגִלַּת לְבָבִי / בֶּעָפָר תִּתְפַּלָּשׁ, / וַאֲמַרְתֶּם כֹּה: הָיָה אִישׁ תָּמִים וּפָשׁוּט, / וְעָיֵף וְחַלָּשׁ", ולא היו דבריו העמדת פנים, כי אם תערובת של ענווה וגאווה, נמיכות קומה והכרת ערך עצמו.
הד לעמדתו של ביאליק בדבר "השאלה הערבית"
"הנלבּבים" מגיעים אמנם לארץ-אבותיהם, אך נרמז שהארץ אינה ריקה, וכי בני ישמעאל אינם רואים בעין יפה את בואם ארצה. כידוע, סִדרת מאמריו של אחד-העם "אמת מארץ ישראל" העלתה לראשונה בפּוּבּליציסטיקה העברית על סדר היום הציבורי את "השאלה הערבית", והראתה שתושביה הערביים של הארץ דורשים אף הם זכות על הארץ. ביאליק הזדהה עם עמדתו של אחד-העם, והציג את גרסתו לסוגיה זו בנאום שנשא בקובנה בי"ח באלול תר"ץ, שבּוֹ טען:
אנו מכריזים ואומרים גלוי ומפורש, שכל מה שאנו עושים אינו אלא בשביל עצמנו בלבד, בשביל גאולתנו ופדותנו. אלא שאם דרך-אגב יהא מעשנו לברכה גם בשביל האחרים – אדרבה, ייהנו ויתענגו על כל טוב! לעת-עתה יש בארץ-ישראל די מקום לשני העמים, וגם לעתיד יספיק לשניהם. אין אנו רוצים להדוף את הערבים מן הארץ. אין אנו אומרים "לגרש אותם אל המִדבּר", כמו שעשה אברהם אבינו בשעתו לישמעאל בנו. אדרבה, ישבו בארץ ויתערו בה. אבל ישמעאל חזר מן המדבר ובא אל הארץ, והביא את המדבר אתו. ואנחנו באים ומגרשים את המדבר מתוך הארץ ועושים אותה ארץ של ישוב ותרבות בשביל כל בניה-בוניה ("דברים שבעל-פה", א, עמ' קנג – קנח).
ביאליק אף ענה על שאלה זו בסמוי באגדה "ספר בראשית", שאותה חיבר בתקופת התרועעותו עם עגנון. כזכור, האב באגדה זו מתנגד לדעת הרב, המבקש לפתוח בהוראת ספר ויקרא "כמשפט כל הילדים", ודורש מהרב שבנוֹ יתחיל את הלימוד בספר בראשית, "כי דברי הספר הזה הם שבח ותהילה לאלוהי עולם, בורא שמים וארץ וכל צבאם, יקרא-נא הילד בספר הזה וידע מה-גדלוּ מעשי אלוהים ומה רבה תפארת עולמו". מהמלצה זו, שממנה מהדהד פירושו של רש"י לפסוק הראשון של ספר בראשית ("כוח מעשיו הִגיד לעמו לתת להם נחלת גויים, שאם יאמרו אומות העולם לישראל לִסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא […] ונתנהּ לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנהּ להם וברצונו נטלהּ מהם ונתנה לנו"). מפירוש זה עולה גם רעיון זכותו של העם על הארץ, ובאמצעות אִזכורו משמיט ביאליק את הקרקע מתחת רגלי המערעֲרים על זכות זו (כבנאומי המלכים בארמון שלמה, בפתח הגִרסה המורחבת של "אגדת שלשה וארבעה", המרמזים לסוגיה אקטואלית זו והדורשים בזכותו של העם לחזור למולדתו ההיסטורית).
והנה עגנון, בהעלותו את נושא זכותו של העם על ארץ-ישראל, עשה שימוש באותו טיעון עצמו: "שכל אותן השנים שהיה יעקב בחוצה לארץ היה עֵשָׂו בארץ-ישראל ועמדה לו זכות ארץ ישראל, וכבר היה יעקב מתיירא שמא תעמוד זכות ארץ ישראל לעשיו ולבניו ובא הכתוב והודיענו, ישראל גוי אחד בארץ, ולא עשיו ובניו. שמא ישמעאל, כבר אמר הכתוב, כי לא יירש בן האמה עם בני עם יצחק. אמר הקדוש ברוך הוא הארץ חביבה עליי וישראל הם חביבים עליי אכניס את ישראל שהם חביבים עליי לארץ שהיא חביבה עליי" (עמ' תק"א). משמע, הקב"ה ייתן את הארץ "לאשר ישר בעיניו", כבפירוש רש"י לפסוק הראשון של ספר בראשית, וכבאגדה המדרשית "ספר בראשית" שאותה כתב ביאליק בגרמניה.
■
כשמגיעים "הנלבּבים" לארץ-ישראל ונושקים את עפרהּ הם מתפנים להרהר בגורלו של חנניה, והמסַפּר מתפנה לגולל את קורותיו של המנהיג הנערץ לאחר שהתנתק מאֶחָיו, המצפים למוצָא פיו, והתעכב בגולה. חנניה התעכב, כך מתברר, כי נפלה בידיו הזכות להתיר עגונה מעגינותה, ועל כך אומר המסַפּר: "מעשיות הרבה יש לנו מן הישועה, אחת נאה מחברתה, כגון מעשה באחד שתעה במדבר, פתאום בא עוף גדול והרכיבו על כנפיו והטיסו לביתו [...] גדולה מזה אדרתו של שלמה המלך עליו השלום שהיה יושב עליה והרוח הייתה נושאת אותו". שתי הישועות שלא אירעו לחנניה מבוססות על אגדות "ויהי היום" – "אגדת שלושה וארבעה" ו"שלמה המלך והאדרת המעופפת". אגדותיו של ביאליק עושות אמנם שימוש במוטיבים מאגדות חז"ל, אך מעמידות אלגוריה כפולת פנים: כלפי חוץ לפנינו אלגוריה מן הדגם התאולוגי-תאוסופי השואפת לאמת עליונה והחותרת אל הקריאה בת ארבעת הרבדים של שיטת פרד"ס, שבּהּ מקושר הסיפור הגלוי והפשוט לסיפור מקביל במלכות השמַים. בסמוי, לפנינו אלגוריה מודרנית, שבּהּ הרעיונות התאולוגיים מתורגמים למונחים עדכניים. סיפורו של עגנון אף הוא פורשׂ מעטה של פליאה על פני סיפורו, ומעמיד מצד אחד סיפור של נִסים ונפלאות, ומצד שני סיפור החותר לאמת היסטורית "פשוטה", התוהה על חידות שבהן מתחבט גם האדם המודרני: מהו הסוד ההופך אדם פשוט למנהיג כריזמטי שאחריו נוהים ההמונים (שאֵלה שעליה נסב ספרו של פרויד הפסיכולוגיה של ההמונים)? מהו הסוד שהפך אז חבל ארץ נעלם כארץ-ישראל למגנט שמשך אליו אנשים מכל קצוֹת תבל? מהו הרגע שבּוֹ אדם חדל להתלבט אם לצאת לדרך העולה ציונה אם לאו, ומגיע סוף-סוף להכרה שהדרך שבּהּ בחר היא-היא הדרך הנכונה?
בדמותו של חנניה יש אפוא סממנים לא מעטים הקשורים לביאליק – האיש ויצירתו. לאלה שמנינו אפשר לצרף עניינים נוספים, כגון תיאור אספסוף בעלי המומים ההולכים בדרך לבית הקברות (עמ' תצ"ז) המזכיר את תיאור הקבצנים בסוף שירו של ביאליק "בעיר ההרֵגה" ועוד כיוצא באלה רמזים וסימני זיקה, אך תקצר היריעה מהשתרע. זיקתה של דמות חנניה לדמותו הממשית והמיתולוגית של ביאליק אף אינה ממצה את מורכבותה של הדמות: כמו בסיפורי "ספר המעשים", שבהם הכליא עגנון את דמותו של ביאליק עם דמותו של ויצמן, או את דמותו שלו עם דמויותיהם של ר' יונתן איבּשיץ ור' יעקב עמדין, כך גם בנובלה "בלבב ימים" ערך עגנון הכלאה של שתי דמויות לפחות. בדמותו של חנניה משוקעים גם קווי הֶכֵּר לא מעטים של יוסף-חיים ברנר, רעהו של עגנון שנרצח בפַרעות תרפ"א, שנים אחדות לפני חיבור היצירה (את הנובלה "בלבב ימים" הִשהה עגנון שנים אחדות במגירה ושִׁכלל אותה עד שפִּרסמהּ בשנת 1934 כשנמצאה לו סיבה טובה לתת לה את צורתה המוגמרת ולהוציאהּ לאור).
יוסף-חיים ברנר, כמו בריית-הכלאיים שבדמותו של חנניה, היה אף הוא כידוע ראשהּ של חבורת סופרים, שנהו אחריו וראו בו מנהיג ומורה-דרך. ברנר נודע אף הוא בהופעתו החיצונית המרושלת – שֵׂער פרוע ובגדים בלים – המאפיינת את גיבור הנובלה בלבב ימים. אפשר שהאבנט הנזכר כאן (עמ' תקל"ד – תקל"ה), שבשירו של ביאליק "הנער ביער" הוא אבנטו של אליהו הנביא, או של המשיח, מרמז לאותה חגורה שמִשכֵּן ברנר כדי להוציא לאור את ספרו של עגנון "והיה העקוב למישור". אפשר שהצירוף "בין מים למים" הנזכר כאן (עמ' תקי"ב) רומז לסיפורו של ברנר הנושא כותרת זו, כותרת שביאליק נהג להתבדח על חשבונה. נזכרים כאן גם המאכלים המעופשים בספינה (עמ' תקל"ו), המזכירים את המאכלים המעופשים באותו מסע ימי של החלוצים העושה דרכו לארץ-ישראל המתואר בסיפורו של ברנר "אגב אורחא". כאשר החסידים מגלים שחנניה נעלם ולא עלה על הספינה, הם מקוננים עליו ואומרים: "כלי צנוע היה בתוכנו וניטל בעווֹנותינו" (בלבב ימים, תקי"ד). הכלאה של שתי דמויות ההנהגה בעולם הרוח ובעולם המעשים – דמותו של ביאליק ושל דמותו של ברנר – אִפשרה לעגנון לתאר את מותו האגדי של חנניה בדומה למותו של משה רבנו שהוליך את עַמו מעבדוּת לחֵרוּת בדרך העולה לָארץ. עיקרו של הסיפור נעוץ ככלות הכול במסר הציוני הגלום בו ובתיאור הדרכים השונות שבהן הגיעה כל דמות אל הגאולה.
עגנון, שהושפּע בתקופת באד הוֹמבּוּרג מביאליק וממורהו אחד-העם, התנגד לקיצורי דרך, והראה כאן, ובסיפורו "מעשה העֵז", שהקיצור בעצם מסבך את התהליך, מאריך את הדרך במקום לקצרהּ ומעכב את הגאולה. סיפורי הנוסעים על הסיבות שעיכבו אותם בדרך, מעשה שטן (בלבב ימים, תק"כ – תקכ"ג), מלמדים שחייב כל אדם לעשות את מעשיו בכוונה גדולה, ואם הוא מתרכז בתכלית שאליה מכוונים מעשיו, מזומנת לו "קפיצת הדרך". טרמינולוגיה חסידית-קבלית כגון זו נקט ביאליק במכתב משנת 1922 להיסטוריון שמעון דובנוב שנחלץ בעור שִניו מברית-המועצות. במכתב זה, שנשלח בימים הראשונים לשִׁבתו של ביאליק בבאד הוֹמבּוּרג, נכתב:
אני בצאתי עם ה"חבורה" מאודסה, אחרי אשר קרענו את הים השחור, שמתי פניי, כשאר חבריי, לארץ ישראל, ובנטותי לרגל ענייני 'מוריה' ו'דביר' לברלין – נתקעתי בה ושוב לא היה סיפק בידי להיעקר ממנה עד היום. אולי השטן מעכב, ואולי מעכבים מן השמים. מי יודע, אולי גלגלוני לכאן לשם תיקון פגימות והעלאת ניצוצות, כידוע ליודעי ח"ן. ואולי 'סוד גלגול' זה הוא מעין גלגול המחילות שלפני תחיית המתים. ואעפי"כ אומַר לך: גלגול מחילות בחוץ לארץ סמוך לחיבוט הקבר שברוסיה – שבעה מדורי גיהנם בעולם האמת יפים ממנו! לא הוא ולא התחייה שלאחריו! אם בגלגולי זה תיקנתי מה שהוא ומי שהוא – תגיד ה"היסטוריה" – גבירה זו השוכבת בחיקך תמיד – לאחר מאה ועשרים שנים. אבל אחת אני יודע בכעת עתה, ברגע זה: מכל מעשה ה"תיקונים" יצאתי אני עצמי וידיי על ראשי ועל חזי ועל חלציי – על שלושתם כאחד, חרש הנשבר אני ואין בי מתום, כלשון הכתוב: כל ראשי לחולי וכל לבבי דווי. בקיצור, חש אני בכל האיברים, ואיני עוסק בתורה – סימן מובהק שאין אלה ייסורים של אהבה. (איגרות ביאליק, כרך ב, עמ' רעה-רעו)
המינוח הכמו-קַבָּלי אינו צריך להטעותנו. מאחוריו מסתתרת במובהק אידֵאולוגיה אחד-העמית רציונלית ומודרנית, הגורסת שאין להיחפז וש"כל עַכָּבָה לטובה". גיבוריו של ביאליק בדרך-כלל נכשלים כשהם מתלהבים וממהרים לצאת לדרכם ללא הכשרה מַספקת: גיבור האגדה המעוּבּדת "ספר בראשית" נחטף דווקא באותו יום שבּוֹ החליט לוותר על ההנחיה וללכת ל"חדר" לבדו, בלי עזרת אביו. נתניה, גיבור יצירתו של ביאליק "אגדת שלושה וארבעה", אינו שומע בקול אביו, ומבקש לקצר את הדרך לארץ – לצאת במסע ימי, ולא דרך היבשה – וכך הוא נקלע לסערה קשה. הנסיעה בים שאמורה הייתה לקצר את הדרך דווקא האריכה אותה, ודווקא הדרך היבשתית הארוכה מתבררת כדרך קצרה ובטוחה יותר. ביאליק הראה ברבות מיצירותיו – ברוח תורת אחד-העם – שראוי ללכת בדרך מתונה יסודית (אפילו בשירו הקל "קן ציפור", המוצב בפתח ספר שיריו לילדים, הִתרה ביאליק והִתריע: "הַס פֶּן תָּעִיר" ללמד את בני הגיל הרך ש"החיפזון הוא מן השטן").
בנובלה "בלבב ימים" הסערה מסיגה את ספינתם של "הנלבּבים" לאחור, ונוסעיה המעוכבים מזהים להפתעתם את נמל קושטא, שעה שכבר היו צריכים להציב את כף רגלם על חוף יפו. חפזונם לא עלה יפה, ה"שטן" מובילם אל איי הים והגעתם לארץ מתעכבת. לעומת זאת, דווקא חנניה הפלאי, בעל התכונות הביאליקאיות, מגיע לפני כולם. "קפיצת הדרך" באה לו מידי שמים, ולא משום שהתחרה עם רֵעיו על כתר כלשהו. הוא גם הגיע למעמדו הרם כאביר השירה העברית לא משום שחתר לכתר ולכבוד. הכבוד הרב נפל בחיקו מבלי שחשב שיגיע אליו (כמו סל הזהובים שהונח באקראי בידו של בן-המלך באגדה "אלוף בצלות ואלוף שום"). נרמז שכאשר התהליך מגיע להבשלה, שום דבר לא יעכבוֹ ולא יעצרוֹ, וכי אלה הנוהגים בחיפזון ובפחז מגיעים אל שוקת שבורה.
באשר לכותרת סיפורו של עגנון: זו מבוססת כידוע על הפסוק "וַתַּשְׁלִיכֵנִי מְצוּלָה בִּלְבַב יַמִּים וְנָהָר יְסֹבְבֵנִי כָּל-מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ" (יונה ב, ד), ו"הנלבבים" קוראים בדרך את פרק ס"ט בתהלים, שאף בו אפוף המתפלל בגלי הים ובמשבָּריו ומתפלל לאלוהיו לבל ייבלע במצולות: "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד-נָפֶשׁ. טָבַעְתּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד, בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי-מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי. [...] הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל-אֶטְבָּעָה, אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם. אַל-תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל-תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה" (תהלים סט, ג – טז).
ואולם, לכותרת "בלבב ימים" יש הֶבֵּט ביאליקאי נוסף שאינו מצוי בטקסט במפורש: כאמור, כל ימיו שאף ביאליק לחבֵּר אֶפּוס, ובאופן מיוחד אֶפּוס שגיבורו יורד ים, כבאֶפּוס ההומֶרי, כמענה לשירת המִדבּר הגדולה שלו. אמנם כבר בראשית שנות התשעים של המאה התשע-עשרה כתב המשורר שיר בוסר בשם "בלב ים", אך תיאורים מוחשיים של ים ניתן היה למצוא עד מִפנה המאה רק בשירת רעהו, הצעיר ממנו, שאול טשרניחובסקי, מתרגמו של האֶפּוס ההוֹמֶרי. כך, למשל, שירו של טשרניחובסקי "חיים חדשים", המשובץ לקראת סוף החלק הראשון של חזיונות ומנגינות, פותח במילים: "מַה יִּזְעַף יִתְגָּעֵש, / מַה יֵּהוֹם הַיָּם? / הֲתָבִין סוֹד שִׂיחַ / הַגַּלִּים בְּדָכְיָם?" (מילים שבהן מורגשת היטב השפעת השיר "יועץ ומקים במרום שחקים", משירי הים של ר' יהודה הלוי).
משורותיו של יהודה הלוי שאל ביאליק את התיאור הימי הנפלא החותם את מחזור השירים שלו בלשון יִידיש "ים לידער" ("שירי ים"). ב"ים לידער" לפנינו שני יַמּים, המשתקפים זה בזה וים שלישי המכיל את שניהם, הלא הוא לִבּוֹ הסעור של המשורר: "צוויי ימען שלאָפֿן דאָ צוזאַמען […] איין דריטער ים אין מיטן שלאָפֿט נישט: / מײן הארץ מיט זײנע נײע לידער" [ובתרגום חָפשי: "שנֵי יַמִּים ישֵׁנים שם יחדיו […] וים שלישי ביניהם שלא ינום ולא יישן: / לִבּי עם שיריו החדשים"].
רעיון שני היַמִּים בשירת ביאליק נולד אפוא מן המפגש עם שירת יהודה הלוי ועם שירת שאול טשרניחובסקי, ומתיאור פיוטי זה של שני היַמִּים נולדה כמדומה גם כותרת הנובלה "בלבב ימים". כותרת זו אינה משתמשת אגב-גררא בצירוף המילים המקראי "בִּלְבַב יַמִּים" (יונה ב, ד). כבשירו הימי של ביאליק, גם היא מתארת, הלכה למעשה, שני יַמִּים, שניים ולא אחד. מתואר בה מסעה הרֵאלי והמופלא כאחד של עדת "הנלבבים" מן הים השחור אל הים התיכון בדרך אל ארץ הבחירה. ומעל הכול, דמותו הדווּיה והקרועה של חנניה היא גם דמותו של המשיח, ה"מככּבת" ביצירת עגנון פעמים רבות, ונסתפק כאן רק באִזכּוּר סיפורו הגנוז של עגנון "איברי המשיח", ששני נוסחים לו – קצר ונרחב.15
עגנון בוודאי גם לא שכח שבשנת 1925 חתם ביחד עם ביאליק על כרוז שיצא מסופרי ישראל, ובהם אחד-העם ורבניצקי, "אל הסופרים, אנשי המדע והאמנים היהודים בכל העולם", ובהם דברים על שיבת ציון, שאולי נוסחו בידי ביאליק, או בידי סופר שהכיר היטב את מטבעות הלשון של ביאליק: "לעינינו אנו ספינות באות, גדולות וקטנות באות מפאתי ים ומתקרבות לחופי ארצנו, ובהן נידחי ישראל מכל ארצות הגולה [...] ומגמת כולם לחבק את חיק האדמה, לרַצות אבניה-סלעיה, לחונן עפרותיה-חולותיה, להערות לארץ זאת את מיטב כוחותיהם, את לשד עלומיהם, להחיותה בדמיהם. [...] לפנינו עלייה בספינה ועלייה ברגל, דרך מדבריות קודחים [...] ושאיפת הלב של כל העולים האלה מה צנועה היא ומה ישרה! [...] חלקת אדמה במולדת למען סקל מתוכה את הסלעים, למען בְּנות מעון לאדם ודיר לבהמה, למען הוציא לחם מן הארץ". הנובלה, שהחזירה אמנם את הגלגל כמאה שנים שנים לאחור, תיארה למעשה גם את הסיטואציה ההיסטורית המתוארת בכרוז, שעליו חתמו ביאליק ועגנון באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת ("דואר היום", מיום 11 בינואר 1925).
האם סייעה הנובלה לָסוֹל מסילות ללִבּוֹ של ביאליק? למען האמת ביאליק לא אהב כיבודים, וּודאי שלא אהב כיבודים שמקורם בחנוּפּה, ולא אחת הביע חשדנות כלפי אותם מידידיו שהִקיפוהו בשבחים ובמחמאות. ואף זאת: שבחיו של עגנון היו שבחים אירוניים, המתהפּכים לכל הגוונים. על אחד השבחים האלה מספר רעהו של עגנון, העיתונאי א"ח אלחנני: "סיפרתי לו [לעגנון] פעם את מעשה הקונדס שעשה ד"ר עמנואל אולסבנגר, שלקח שירו של משורר והעתיקו מלמעלה למטה וביקשו לפרסמו, משמע שאין הבדל אם אתה קורא את השיר מראשיתו ועד סופו או מסופו ועד ראשיתו. בין כך וכך אין השיר מובן. אמר עגנון: 'אמרתי פעם לביאליק: כשאני קורא את שיריך, וכל שורה וכל בית יש בו המשך ומסתבר מקודמו באורח טבעי, כל בית וכל שורה וכל אות מחויבות המציאות הן. מה שאין כן אצל סופרים אחרים'" (א"ח אלחנני, "שיחות עם ש"י עגנון", בתוך: "ואם בגבורות", בעריכת אברהם אבן-שושן, ירושלים תשל"ד, עמ' 47 – 64).
והרי לפנינו שבח מפוקפק: ביאליק הצטיין תמיד בשבירת מוסכמות ובהפרת ציפיות הקורא. מעולם לא התפתה להגיש לקוראיו מהלך קומפוזיציוני "חלק" וצפוי, שבּוֹ כל שורה נובעת מקודמתה ומאפשרת לקוראים לצפות את ההמשך באופן אוטומטי. ככלל, יצירת מופת מתאפיינת בדיאוטומטיזציה – בניפוצן של מוסכמות ובשיבושן של תגובות קבע (stock responses) של קוראיה. יוצא אפוא שגם שבחיו של עגנון מתגלים בדיעבד כשבחים מפוקפקים, ואין להניח שביאליק לא חש בטעם הלוואי המריר שנתלווה אליהם (כך, למשל, בסיפור "גבעת החול" אומרת יעל חיוּת שביאליק גדול מפזמוני, ושבסיפור "על חטא שחטאנו בזלזול חכמים" מסוּפּר שעגנון הביע לפני ביאליק את התפעלותו מן הפופולריוּת הרַבּה שיש לו אצל יהודי המערב: "כשבא יל"ג אצל צונץ לא ידע צונץ אפילו את שמו של יל"ג, ואתה אשכנז רועשת מכבודך").
■
הנובלה העגנונית "בלבב ימים" לא זיכתה את מחברהּ בפרס ביאליק בשנתו הראשונה, ועגנון התאכזב כאמור מתוצאות השיפוט. ידידיו, ובהם אשר ברש, טענו שעגנון הוא המועמד הטבעי והראוי ביותר לפרס ביאליק. היצירה הוגשה שוב בשנת תרצ"ד, וזיכתה את עגנון בפרס. בשנתו השנייה חולק הפרס חודשים אחדים לאחר פטירת ביאליק. עגנון נשא בטקס נאום נאה וכלל לא קצר, ובקושי רב הזכיר בו את שמו של ביאליק. האם האכזבה שהֵסֵבּה לעגנון ועדת השיפוט של הפרס בשנתו הראשונה, תחת עינו הפקוחה של ביאליק, היא שניתרגמה ליחס של איבה? ייתכן שרגשות האיבה נתהווּ בשלב מוקדם יותר, ופרשת הפרס רק יצקה פך שמן נוסף על המדורה.