מרתיעה לפיוס

עודכן: 10 ביוני

קריאה אחרת ב"מסע אל תום האלף" (א.ב.יהושע)

פורסם: מסות על תום האלף - עיונים ברומן של א"ב יהושע "מסע אל תום האלף", עורכות זיוה שמיר ואביבה דורון, הוצ. הקיבוץ המאוחד 1999


(טקסט מלא בהמשך הדף)

...לפנינו רומאן, המהפך את כל היוצרות ומעניק לקוראיו - באמצעות מיני תמונות-תשליל ותמונות-ראי - את היכולת לראות את המציאות בעיניים חדשות ורעננות, בטכניקה של הזרה ושל ניכור המוכר (דיפמיליאריזציה, דיאוטומטיזציה). האווירה הביניימית, הזרה והמוזרה, שבתוכה מתנהל מסעו הימי של בן-עטר, גבר יהודי צפון-אפריקאי בעל לשתי נשים (מסע שבאמצעותו מבקש בן-עטר להחזיר לחיקו את שותפו ש"ערק" לפריז, מקום נידח ונחשל, שבו שלטת השקפת-עולם חדשה ו"משונה"), נועדה באופן פראדוקסלי לשם עריכתה של היכרות מחודשת עם העיתונות של תמול-שלשום ; למען יגיע הקורא למסקנות אופרטיביות ברורות לגבי מציאות חיינו כאן ועכשיו ....


לחצו לקריאה כקובץ PDF


 

זיוה שמיר


מרתיעה לפיוס: קריאה אחרת ב'מסע אל תום האלף'


הרומאן 'מסע אל תום האלף' מוליכנו לסוף המילניום, לתקופה רצופת שאיפות אסכטולוגיות ורדופת חזיונות אפוקליפטיים. ניתן לראות בה בנקל את התקדים לעידן אי-התבונה של סוף האלף השני, על השאיפות הפונדמנטליסטיות והמיסטיות, הצצות בו חדשות לבקרים. לכאורה, לפנינו עוד אחד מאותם רומאנים היסטוריים, המסירים אבק מעל לתקדים ישן-נושן כדי למתוח קו ישר של אקבלה למציאות האקטואלית, המרתיעה את האמן מלגעת בה בהיותה נודפת ריח של צבע טרי. גם את המוסכמה הספרותית הזאת הרומאן ההיסטורי של יהושע מנפץ לרסיסים. יש בו אמנם מיני אנלוגיות בין שני קווי-התפר ההיסטוריים, שאלף שנים מפרידות ביניהם, אך עיקרן אינו נעוץ באלה המובנות מאליהן, שבהן נאחזה הביקורת. מיטב המאמצים הפרשניים הושקעו בצדו הגלוי של הרומאן, בתיאור של ניצני הפמיניזם, מבלי שיובן שסיפור הביגמיה (צידודו של בן-עטר בבעלות על שתי נשים ושהסיפור הפמיניסטי (תעוזתן של נשים למרוד במוסכמות ולבקש תמונת-ראי פוליאנדרית אינו אלא משל, שלא נברא אלא לשמו של הנמשל.


לפנינו רומאן, המהפך את היוצרות ומאפשר לקוראיו - באמצעות תמונות ראי ותשליל - לראות את המציאות בעיניים חדשות, בטכניקת ההזרה. האווירה הביניימית, הזרה והמוזרה, שבתוכה מתנהל מסעו של בן-עטר, יהודי צפון-אפריקאי בעל לשתי נשים (המבקש להחזיר לחיקו את שותפו ש"ערק" לפריז, מקום נידח ונחשל, שבו שלטת השקפת-עולם חדשה ו"משונה" נועדה להפגישנו עם העיתונות של תמול-שלשום ולהובילנו למסקנות אופרטיביות ברורות לגבי מציאות חיינו כאן ועכשיו.


את ניתוח ההווה והעתיד עורך כאן יהושע באמצעות החזרת הגלגל אלף שנים לאחור אל תקופת הקמתם במקביל של המרכז היהודי בספרד הנוצרית וקהילות אשכנז משני צדי הריינוס, אך ההוויה הביניימית היא תמונת-תשליל של מציאות ימינו. כל ה"אמיתות הנצחיות", שנטבעו בעולם לכאורה למן קדמת דנא, מתערערות וזוכות לבחינה מחודשת. אירופה מתגלה כפי שהיתה במפנה האלף הראשון: מקום נחשל, מנומר ביערות, מקום-מקלט לפורעי-חוק, שקהילות מבודדות זרועות בו, זעיר פה זעיר שם, ודרכים עקלקלות מקשרות ביניהן. לעומתה, תרבות האיסלם - שממנה יוצא בן-עטר אל מחוזות צפוניים נידחים - עשירה בהישגי אמנות ומדע, תורה ומסחר. תרבות גרמניה - שנודעה לימים כיורשתה של התרבות ההלניסטית, שוחרת היופי - מתגלה כאן, מעשה עולם הפוך,רבות גולמית וקודרת, משוללת כל חן ונוי ועידון.


אפריקה היא היוצאת לתור את אירופה הנחשלת והברברית, בניגוד ובהיפוך למסע הימי המתואר בספרו האנטי-קולוניאליסטי של קונראד 'לב המאפליה', המהווה אף הוא מסע לתוך תודעתו של האדם המודרני, לשם חשיפת שורשיו האטוויסטיים, השבטיים. ב'מסע אל תום האלף' הפראנקים הם דווקא האשכנזים, ולא מי שזכו לימים לכינוי הגנאי המשובש 'פרענקים', שמקורו ניטשטש ונשכח הכינוי "ברברים", שניתן לאוכלוסיה הקדומה של אפריקה הצפון-מערבית, המשתבש בנקל ל"ברברים" - לציון עם שיצא משלב הפראות, אך לא הגיע עדיין להימנות עם עמי התרבות - מתאים כאן יותר לתיאורם של בני מערב אירופה במפנה האלף הראשון דווקא כחולי-העיניים וזהובי-השיער, שזכו לימים לכינוי הניצשיאני "הגזע העליון", מוחזקים עדיין כגזע עבדים נחות ומזולזל. השקפת-העולם הצפונית, המגנה פוליגמיה, מצטיירת בעיני בני העילית התרבותית בת-הזמן כהשקפה זרה ומוזרה המשפט הדמוקרטי מצטייר כפרי-באושים של תרבות פרימיטיבית, ואילו מתן זכויות טוטליטריות בידי שופט אחד ויחיד - כפרי-הילולים של תרבות נאורה ומתקדמת.


נרמז שעולמנו המודרני הוא ששיבש את המושגים, והפכם על פיהם. בימינו מוחזקים יוצאי רוסיה כמערביים, ואילו יוצאי ספרד שבסוף מערב כ"בני עדות המזרח". העולם המודרני שכח, שהכינוי "סלאבים" הוא למעשה כינוי-גנאי לעבדים (SLAVES ) מהדיוטה התחתונה, ודווקא ה"מאגרב" הוא המערב, ולא הכרכים שבין חארקוב לקראקוב או בין מינסק לפינסק. בזמן שבאירופה חיו חיי שבט פרימיטיביים, הגיעו מלומדים מארצות האיסלם להישגים מופלגים בתחומי האלגברה והכימיה ויהודים צפון-אפריקאיים שחורי-שיער עסקו בסחר עבדים צהובי-שיער, שנראו בעיניהם זרים ונחותים. מכאן שתורות "מדעיות"ורת הגזע הנאצי על יסודות רעועים נתכוננה - על אמונות תפלות ודעות קדומות - ולא על עקרונות תקפים ומוצקים, שכוחם יפה בכל זמן ובכל אתר.


יהושע מחזירנו אפוא אל תקופה שבה המושגים הראשוניים, טרם עוקמו וסורסו תקופה שבה המאגרב הפורח, הוא עדיין בבחינת התרבות המערבית, וסוחריו הם המביאים סחורה ססגונית ומתוחכמת לתרבות "מזרחית" נחשלת - תרבותם של יהדות אשכנז - היושבת בין נופי-אבן קודרים ונזיריים. לפנינו תמונת תשליל של זו שנחקקה בתודעתנו עקב מוסכמות קבועות וקפואות: עולם שבו המוסלמי הוא המשמיע אמירת "לך לך" (42 והמכריז, תוך שימוש מהופך באמירתו הנודעת ריה"ל, שהיתה לסנונית המבשרת של הרעיון הציוני: "לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב" (61). אנו מתיירים בעולם, שלימים נתהפכו בו כידוע היוצרות: המקום הנידח, השרוי בעלטה, הפך ל"עיר האורות" נופי-האבן באשכנז לבשו נוי ונטבלו בירק, אף זכו לכינוי "תרבות המערב", ואילו המאגרב איבד את עליונותו התרבותית, וזכה לכינוי "תרבות המזרח". מה הביא להיפוך היוצרות הזה, והנציח אותו לדורות?


הספר אינו אילוסטרציה פשטנית לסדרת הטלוויזיה 'הנס האירופי', ששודרה בזמן כתיבתו. אמנם, המציאות הביניימית לא נבראה אלא לשם מתיחת קו של אקבלה לימינו-אנו, אך לא בדרך האמירה הישירה, אלא באמצעות משל, לפיו שתי נשים כמוהן כשתי אומות, כשתי יישויות טריטוריאליות או כשתי תרבויות הקורמות עור וגידים (אמנם הנשים חסרות השם הן ישויות מופשטות יותר מאשר דמויות בשר ודם). הבחירה במונוגמיה כמוה כבחירה פוליטית במדינה חד-לאומית בתוך גבולות טריטוריאליים מוגדרים ומוסכמים. לכאורה ניתן להאשים הסדר זה בחוסר-גיוון ובחוסר-פתיחות, אך זהו ההסדר שהוכיח עצמו יותר מכול. במקביל, הרומאן נרמז שכל המחפש לעצמו צרות, תרתי משמע, יכניס עצמו לתוך מציאות בלולה וטרופה, ששתי נשים, שתי אומות, או שתי יישויות טריטוריאליות, משמשות בה בערבוביה ומתחרות זו בזו על הבכורה. יהדות אשכנז, דימינוטיב של אירופה, השכילה להתנער מביגמיה ומפוליגמיה לפני כאלף שנים. במקביל, השכילה אירופה (לא תמיד! לפתח את רעיון המדינה החד-לאומית, לבטל סכסוכים בין דינסטיות ומיעוטים אתניים, לחתור לקראת הסכמי שלום ולחולל את "הנס האירופי". יהושע מותח קו של אקבלה בין שתי התופעות: ביטול הביגמיה והפוליגמיה והחתירה לביטולה של המדינה הדו-לאומית והרב-לאומית.


לא נס מידי שמים הוא "הנס האירופי", אלא תהליך שנבנה אט-אט באמצעות אותם ערכים הומניסטיים "מערביים", הנחוצים כיום כאוויר לנשימה לבניית תהליך השלום וביסוסו: היגיון ושיקול דעת, רדיפת שלווה מתוך פרגמטיזם של אנשי פרקמטיא שוחרי רווח ורווחה, חריצות ודבקות במטרה, שמירת חוק וסדר, נכונות לוותר על ערכים נושנים שנתקדשו ולהמירם ברעיונות חדשים. בן-עטר הרך ורחב-הלב, המגלם את מידותיו הטובות של המזרח, שנקרא אז "המערב" (אך גם את מידותיו המפוקפקות: ערמה ופריעת חוק, רגשנות ופטליזם, חשדנות והפכפכנות לא היה מגיע למונוגמיה בכוחות עצמו, אך משמתה לפתע אשתו הצעירה, היה בן-עטר בכורח המציאות למונוגמיסט. דרכו היתה אמנם נפתלת משל שותפו, שנדד צפונה וקיבל על עצמו את עול החשיבה ההומניסטית ה"צפון-מערבית", המושתתת על אדני התבונה וההיגיון. סופו של הספר מטשטש את ההבדלים ביניהם, כדי לאפשר את המשך שותפות-הגורל. האין גורלו של בן-עטר משמש משל לדרך המעקשים שבה הגיע רוב הציבור במקומותינו לתמיכה בתהליך השלום, המחייב הפרדה ו"מונוגמיה", רק משחזה מבשרו מיני חיבוטים, אף חווה מוות טראומטי בעיצומו של המאבק למען השלום? האין המשפט הראשון הנערך כאן בנוכחות קהל דורכי הענבים, מגלגלי החביות ותגרני היין, גלגולו הקדום של מה שתואר במציאות הישראלית כדמוקרטיה של אספסוף בעלי ה"באסטות" ומוכרי-החמוצים? האין אבולעפיה מגלם את איש-השמאל, או את היהודי הקוסמופוליט, המחליף זהויות ופרצופים לפי צורכי השעה, בניגוד לבן-עטר, המגלם את היסוד השמרני, הדבק במסורת ובמוסכמות, שאינו מוכן לערוך שינויים רדיקליים בנקל? לא רק צפון ודרום, מערב ומזרח נוטלים חלק בדראמה, המתרחשת בסוף מערב ושולחת חץ רומז למזרח, כי אם גם שמאל וימין במציאות המקוטבת של חיינו כאן ועכשיו, במזרח התיכון של סוף האלף השני.


ומאחר שהסיפור האידאי הסמוי מורכב מ"הסיפור הפשוט", שעל פני השטח, חשובה גם זירת ההתרחשות והשלכותיה האקטואליות. הרומאן מובילנו אל מעמקי ההיסטוריה, אף מובילנו לאותו חבל ארץ שהיה שרוי אלף שנה ויותר במלחמה, הוא חבל הריינוס (אלזס-לורין ובתוכו קהילות שו"ם הנודעות (שמהן יצאו במפנה האלף ר' גרשום מאור הגולה, שרוחו מרחפת על פני הספר, הגם שאינו נזכר בו בשמו המפורש תלמיד-תלמידיו, גדול פרשני המקרא רש"י משפחת קלונימוס, שהנהיגה את יהדות צרפת ואשכנז בתורה וביראה דורות אחדים). בחבל ארץ זה הוקמה תנועת שלוםשור לפני מפנה האלף הראשון אף נחתמו בו חוזי שלום אחדים, שהאחרון שבהם העניק לאירופה את השלום שמאז מלחמת העולם השנייה. בסמוך לסאארברוקן, שבו נמתח גשר על הסאאר, מזהה מרת אבולעפיה בהתרגשות את מקום "כניסתה לחבל מולדתה" (229 האין נרמזת כאן אותה סמליות-גורל, הטבועה במטבע הפוליטי "יריחו תחילה", לפיו נפתח תהליך הנסיגה והוויתור דווקא באותו מקום שבו חצה העם את נהר הירדן ופתח בכיבוש הארץ?

ואולם, ייזכר במקביל שכבר בימי הביניים אושרר בוורמס היא ורמייזא, אותו "שלום נצחי" (EWIGER LANDFRIEDE), שעליו הכריז הקיסר מכסימיליאן הראשון, ושעליו היה אומר אלתרמן (ששירתו ושירת ביאליק ממלאות ברומאן תפקיד חשוב לא פחות מזה של האפוס ההומרי ושל שירת ריה"ל): "כי שלום הוא אחד מחומרי הנפץ / היכולים להחריב עולמות. /.../ יען כל השוכב לידו לישון / - זאת הראו העובדות - / מתפוצץ ראשון" ('הערה פרדוכסלית' 'הטור השביעי'). מתברר שאף "שלום וביטחון" הם מאותם ערכים יחסיים, שנצחיותם היא עניין מפוקפק, אך קיומם הרצוף - ולו למשך דורות אחדים - מבטיח לחבל הארץ השרוי בהם תקופה של פריחה כלכלית ותרבותית.


הרומאן מלמדנו כיצד ניתן להתגבר על אותה רתיעה טבעית שיוצרת הזרות - עקב מחיצות של דת, גזע, מעמד, לאום, שנתגבהו במרוצת הדורות. הוא מלמדנו כיצד ניתן להתגבר על הגורמים המלאכותיים והשרירותיים, המפלגים את האנושות (דתות ואמונות, לוחות שנה, מאכלות אסורים), המביאים לכסנופוביה (פחד מן הזר ולתחושת עליונות על הזולת. הוא מלמדנו כיצד להגיע לאהבה "בגובה העיניים", שכמוה כשלום בין שווים וכנישואים מונוגמיים בשלים ומפוכחים בין בני-זוג שווי זכויות ומעמד. מושגי הנחיתות והעליונות הן נשתנו מקצה לקצה במשך אלף השנים האחרונות, אומר הספר בסמוי, ומדוע נאחז במושגים כה יחסיים, ונאמין בהם כאילו היו תורה מסיני?


ובצד האמירה הפוליטית, לפנינו גם שלל אמירות פואטיות. נרמז כאן לא אחת שסחורה כמוהורה וכיצירה, וכי הגבולות בין חומר לרוח מסופקים הם. חילופי סחורה כמוהם כגלגולי תרבות סחורה שאין לה דורש כמוה כספר שאין לו קורא, ומכאן שהקוראים כמוהם כלקוחות. יהושע בוחן את סוד ההצלחה והקידמה מול סוד הפיגור והתבוסה. התבוסה נעוצה לדעתו בקיבעון המחשבתי, המאפיין אותם יסודות סטאטיים בחברה, שאינם מוכנים להתנער מדעות קדומות. את אלה מייצג כמדומה הסוחר בן-עטר, שלא היה מעלה בדעתו לוותר על עבדיו, או על אחת מנשיו, עד שהוויתור נכפה עליו על כורחו. ההצלחה והשגשוג הם נחלתם של יחידים ושל עמים, המוכנים להשליך מאחורי גוום מיני מוסכמות שהעלו עובש ועיפוש, ולנסות דרך חדשה, על סיכוניה וסיכוייה.


שום קורא בן-ימינו לא יצדד בסחר עבדים או במצבי ביגמיה ופוליגמיה, שהיו עניין נורמטיבי בימי-הביניים. במקביל, יהושע מבקש לשכנענו, כי שורש הרע נעוץ בנכונות לשמר מצב של "ביגמיה" לאומית - מצב של חיים בצוותא-חדא של ישויות הצוררות זו את זו. כיצד ניתן יהיה להתגבר על חשדנות ועל רתיעה בת דורות, ולוותר על חבלי ארץ למען מושג חמקמק כ"השלום"? בעקיפין נאמר כאן, כי יותר ממה שעלינו לחשוש מן הישמעאלים, עלינו לחשוש משנאת-ישראל שבארצות הנצרות, ובאופן מיוחד באשכנז שבכל דור ודור. שואה טוטאלית, שבה נספו אנשים, נשים וטף צפויה היתה שתתרחש - בימי-הביניים כבמאה העשרים - דווקא בגרמניה התרבותית, ולא במזרח ה"פרימיטיבי", שלוחמי הג'יהאד חמומי-המוח שלו מנופפים בחרב משיחם. על עמנו לחרוד יותר מצלצולי הפעמונים שעל צריח הכנסייה מאשר מענבלי הגמלים ומקריאות המואזין. בעקיפין אף נרמז, שבדיעבד ניתן להיווכח כי מי שפנה לארצות האיסלם, בחר אומנם לחיות בתוך תרבות שהלכה והפכה חלשה ונחשלת, אך גם בחר בחיים היפוכו של כלל זה יפה לתיאורם של מי שפנו לאירופה, ובחרו לחיות בארצות התרבות הנאורות. את בחינתן של הדיאגנוזות והפרוגנוזות הללו אנו נאלצים להותיר בידי המבינים בתחומי מדע-המדינה ובתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, אף לקוות שהעתיד ההפכפך והרנדומלי יביא בעתיד הנראה לעין לאישושן ולא להפן. כללי ההיקש וההסתברות הסטטיסטיים הן אינם פועלים בתחומי חקר הטבע האנושי כבניתוחן במעבדה של תופעות טבע כרעידות אדמה או התפרצויות וולקניות.


מאחר שלפנינו רומאן אקטואליסטי, וכל איצטלת ההיסטוריזם אינה אלא אמתלא, מן הראוי שאת עיקר המאמצים הפרשניים יקדישו לו המבינים בתחומי ההגות הפוליטית - אלה המסוגלים לשפוט אם המבנה האינטלקטואלי שהוקם ברוב עמל אכן תקף ומשכנע כפי שהוא יפה ומרשים. אם לפנינו רומאן העוסק בהע ההווה ובניבוי העתיד שמעבר לכותל, וכל המציאות הביניימית שבחזיתו אינה אלא קליפה דקה המכסה על תהומות של הגות מעמיקה, אין הוא זקוק להערות-שוליים למדניות מפי קומץ מדיאווליסטים. ערכן של אלהרך ניתוחי הביקורת של אותם קרדיאולוגים, שמתוך היטפלות לריאליה הפשוטה של הרומאן 'השיבה מהודו', בחרו משום-מה להסתופף בקהל פרשניו. הספר זקוק קודם כול לוויכוח ציבורי ער ונרגש של קוראים רבים, המעורבים עד צוואר בבעיות ה"בוערות" של חיינו. גם אם אלה יחרצו משפט פופוליסטי, כאותם כורמים קולניים מן הטריבונאל העממי, שנערך בסוף המילניום, יידרש ככלות הכול גם משפט אליטרי ממרומי כס המשפט מפיו של אדם שכל שבילי נהר הדעה, המתפתל בין חבלי ארץ הנתונים במחלוקת, נהירים לו. קהילות שו"ם שברקע הרומאן הוציאו מקירבן את הפרשן בה"א הידיעה וכיום - בתקופה של אובדן כיוונים והיעדר מנהיגות - אנו זקוקים לא לפרשנדתא, אלא למורה-דרך בהיר-עין, שיוליכנו, עם כל הנבוכים כמונו, בנבכי המציאות החדשה ובסתר סבכיה. הן אפשר שדווקא אינטלקטואלים גלויי-עיניים, ולא מדינאים ופרשנים מדיניים, שכבר נסתמאו מרוב ויכוחים מגמתיים, הם שיתוו את דרכנו כעמוד-אש בהיר בתוך הערפל.