top of page

כשמשורר מאבד את מקלו

עודכן: 15 בנוב׳ 2023

מעקב אחר מוטיב המקל לסוגיו ביצירת ביאליק


הרקע: מודעה על מקל שנעלם

בארבעים שנות עבודתי בצוות ביאליק של מכון כץ לחקר הספרות באוניברסיטת תל-אביב, הזדמן לי לקרוא כל פיסת נייר שכּתב המשורר. בחרתי שלא לפסוח אפילו על מסמכים נידחים, כגון רשימת תכולתה של מזוודה שאבדה לביאליק באחד ממסעותיו, וזאת כדי לדעת אם כינה המשורר, למשל, את גרביו "פוזמקאות" (כביצירותיו, למן שירו המוקדם "בתשובתי" ועד לשירו ה"קנוני" האחרון "פרֵדה"),1 או נכנע לרוח הזמן והתחיל להשתמש במילה "גרביים" כהצעת בן-יהודה וחבריו, חכמי ירושלים.2


כתביו של ביאליק חשובים כמובן פי כמה מכל דבר שהשאיר אחריו. עד היום לא ביקרתי בביתו של המשורר שבאודסה – שאותו עזב כבר לפני יותר ממאה שנים – ואף אין בכוונתי לבקר בו. מעולם לא הבנתי את המוטיבציה של אותם חוקרי ספרות, היוצאים למסעות "תיירות אינטלקטואלית" מעֵבר לים כדי לבקר בבתי סופרים ולפקוד את קִבריהם. לעולם גם לא אבין מדוע הם מעדיפים לצַלם אבנים במקום לנסות לגַלות אוצרות גנוזים הטמונים בכתביהם של הסופרים הגדולים שבעקבותיהם הם נוסעים עד קצוֹת ארץ? אם אין מדובר בצורכי פרנסה שהם כורח-בל-יגוּנה הרי שהסיבה לנסיעותיהם הייתה ועודנה חידה גדולה בעיניי.3


ולפתע, כבניגוד לעמדתי, מצאתי את עצמי מתאמצת לגלות זוטי דברים הנוגעים ללבושו ולהופעתו החיצונית של ביאליק –שעלולים להיראות פרטים טריוויאליים "בְּעֵינֵי זָר לֹא-יָבִין!".4 לרגע-קט התביישתי על שזלזלתי באותם מלומדים שעשו את הביקור בביתו של המשורר באודסה מתחביב ל"מקצוע". אך עד מהרה התעשתי, והבנתי שפרטי לבושו של ביאליק והופעתו החיצונית אינם עניין טריוויאלי כלל וכלל וכי הם קשורים ליצירתו בשבעים ושבע נימים דקות.


אודה על האמת, העניין בפרטים אלה של ביאליק נולד בעקבות עיון במודעה שהתפרסמה תחת הכותרת "הֲשבת אבדה" בעיתון "דבר" מיום 3 ביולי 1932, עמ' 3, שהגיעה לידיי באדיבותו של מר שלמה אברמוביץ מוועד אגודת הסופרים סניף חיפה והצפון, וזה תוכנהּ:


שאלות אחדות ניקרו בראשי למקרא המודעה: האם יש היגיון בפרסום מודעה בעיתון על אבדה של מקל-הליכה שעלותו פחותה ככל הנראה ממחיר המודעה? האם היה ביתו של רבניצקי שעמד ברחוב אחד-העם כעין "בית ועד לתלמידי חכמים", שבּוֹ נכנסו ויצאו אנשים להיוועד עם העורך, ואחד מהם נטל עִמו את מקלו של ביאליק שהיה נעוץ במבואה במקום המיועד למטריות? האם חשב ביאליק שקוראיו יבינו את תיאור המקל ("כעין רְהָטים רְהָטים קטנים"),5 ולמה ניסחוֹ בניסוח נועד ליודעי ח"ן? ועוד שאלה הציקה לי: כותרותיו הראשיות של גיליון העיתון שבו נתפרסמה המודעה הכריזו על גירוש היהודים מאוניברסיטאות גרמניה, על קביעת שיעור חובה של גרמניה לקרן שיקומה של אירופה (חוב שסלל בעקיפין את הדרך למלחמת העולם השנייה), על ניצחון הנאצים על ממשלת בוואריה, ועוד. האם בתוך האווירה הפוליטית הקדחתנית והקודרת הזאת מצא המשורר לראוי לפרסם מודעה של מה-בכך על אָבדן של מקל-הליכה פשוט?


א. מקל ההליכה של ביאליק

אין זאת כי המקל האבוד היה יקר ללִבּוֹ של ביאליק, והוא היצר על היעלמותו עד מאוד. אפשר שאָבדן המקל התפרש אצלו כגדיעת כוחו ויכולתו, מה גם שב-1932 הוא היה נתון במלחמה מרה עם שלונסקי ו"הצעירים" שהִרבּו להציגו כמי שעבר זמנו. ביאליק חש שהוא מגורש במקלות, וביקש כנראה להחזיק בידו מקל – ממשי או מטפורי – לצורכי הגנה ולצורכי התקפה.


ביאליק עשה את המקל מוטיב-קבע ביצירתו לסוגֶיהָ ולתקופותיה – מוטיב המופיע אצלו בשלוש הוראות, לכל הפחות: (א) מקל-הליכה; (ב) מקל חובלים; (ג) מקלו של היהודי הנודד. כל אחד משלושת הווריאנטים האלה של מוטיב המַקֵל פִּרנס את יצירתו והשתלב בה בעשרות הֶקשרים שונים. נתחיל מן הקל אל הכבד: במקל-ההליכה שפרשת היעלמותו החוץ-ספרותית הולידה את מעקב-המוטיבים שלפנינו.


מתברר שכל ימיו – מִשנות העלומים עד שנות הזִקנה – החזיק ביאליק מקל-הליכה. בעלומיו היה זה מקל מטורזן ואלגנטי, ובזקנתו – מקל-הליכה שימושי ופשוט. כשהחליט המשורר ב-1900 לעקור לאודסה ולהתיישב בה, והוא כבר נשוי שבע שנים תמימות, הוא נהג להתהדר בפֶּלֶרינה (שכמייה) של אמנים, במגבעת רחבת תיתורה ובמקל הליכה עם גולת כסף.


בסיפורו המוקדם של ש"י עגנון "גבעת החול" מתואר ביקורו של המשורר בארץ ב-1909, בעודו גבר צעיר בשנות השלושים לחייו. מן התיאור עולה דמותו של איש האינטליגנציה הבולט בטיפוחו החיצוני ובלבושו בין אנשי היום-יום האפרוריים, בני "היישוב": "כשהיה ביאליק ברחובות לא סילקה [יעל חיוּת] עיניה ממנו. מעיל של קטיפה היה לבוש ועל מקל שקד היה נשען כנגד המדורה שעשו לכבודו" ("על כפות המנעול", עמ' 279). במעיל הקטיפה שלו ובמטהו המצויץ הוא נראה כצעיר בנוסח יבגני אונייגין של פושקין, איש התרבות העִלית, שדאגות הפרנסה ממנו והלאה.


תיאור מקלו של ביאליק כ"מקל שקד" מַקנה לכאורה לדמותו קווי הֶכֵּר נבואיים, שהרי לפנינו רמז לסצנת ההקדשה של ירמיהו לנביא: "וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר מָה-אַתָּה רֹאֶה יִרְמְיָהוּ; וָאֹמַר, מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה.  וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי הֵיטַבְתָּ לִרְאוֹת:  כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי לַעֲשֹׂתוֹ" (ירמיהו א, יא – יב). ואולם, כשמילים אלה מתלווֹת לתיאורו הטריוויאלי של המשורר ליד המדורה במושבה רחובות, הרי שלפנינו גִלגול אירוני "נמוך" ואנטי-הֶרוֹאי של דמותו הסעורה והאֶקסטטית של הנביא המקראי. ביאליק, שכָּתב שירים נבואיים ונחשב בעיני רבים לנביא, מוצג דרך עיניה של יעל חיוּת כמשורר רך וענוֹג, ולא כנביא זעם ותוכחה.


תיאורו של המקל המצויץ מצוי כבר בשירו הכמו-עממי של ביאליק "משירי החורף" (תרס"ד), המתאר את האני-המשורר (הדומה לביאליק גופא) וגם את צביונו של כל יהודי צעיר שנטש את הישיבה ואת בית-המדרש. לפנינו מין "יעקב" שישב שנים מסוגר באוהל התורה – ועכשיו הוא יוצא בפעם הראשונה אל הטבע ומתהדר באדרת שֵׂער בנוסח "עֵשָׂו":


"קְלִפַּת כְּפוֹר עַל-גַּב הָאֶשְׁנָב! – / רְאוּ אֶשְׁנַבִּי מַה-נִּשְׁתַּנָּה! / צָץ בִּן-לַיְלָה כְּמַטֵּה אַהֲרֹן [...] / וְהִנֵּה שָׁבָה זְרֹעִי בַרְזֶל: / תְּנוּ לִי הַר וְאֶעֶקְרֶנּוּ! / תְּנוּ לִי כְפִיר וַאֲשַׁסְּעֵהוּ, / עוֹג אוֹ גָלְיַת – וְאֶרְמְסֶנּוּ! // אַךְ, לְפִי שָׁעָה, תְּנוּ לִי מַקֵּל / אַף אֶתְעַטֵּף בָּאַדָּרֶת, / וְאֵצֵא לְטַיֵּל וּלְהִסְתַּכֵּל / שָׁם עַל-גַּפֵּי מְרוֹמֵי קָרֶת".

ביאליק בתל אביב ( צייר חיים גליקסברג )

עד מהרה נטש ביאליק את מעיל הקטיפה הירוק שאתו הגיע לביקורו בארץ ב-1909, ותאוות ההתהדרות שככה בו עד שעזבה אותו כליל. רבות נכתב בזיכרונותיהם של בני הדור על הופעתו המרושלת של המשורר בתקופת נדודיו, עד כי דומה שדמותו העלובה והמרוּבּבת של הזקֵן, גיבור הסיפור הקצר "מעוּות לא יוכל לתקון", מכילה – בין השאר – מין אוֹטוֹפּורטרט קריקטורי (כשם שבדמותו המגוחכת והממוּרטטת של גיבור סיפורו-רשימתו "סוחר" ניתן לאתר יסודות אוֹטוֹבּיוגרפיים ביאליקאיים לא מעטים). זיכרונות בני הדור מעידים על ביאליק שאותם אנשים, שראוהו לראשונה פנים אל פנים, התאכזבו קשות ממראהו החיצוני. הם ציפו לפגוש משורר יפה תואר והדוּר בלבושו כדוגמת הלורד ביירון, ונגלה לנגד עיניהם "סוחר" כבד גוף ומרושל, שלא תוֹאר לו ולא הדר.


כאמור, בעודו בשנות עלומיו, נהג ביאליק להתהדר בלבושו, ואפילו קנה לעצמו שעון זהב ולו שרשרת זהב שהציצה מכיס חליפתו, אך אחרי המלחמה – כשישב ישיבת-עראי בברלין ואחר-כך כשהתיישב בתל-אביב, הוא הסתפּק במועט שבמועט: חליפה אחת, אפודה אפורה וכותונות ספורות. כאשר תיאר באגדות "ויהי היום" את שלמה המלך המודח כמי ש"שִׂמְלָתוֹ וּנְעָלָיו בָּלוּ מֵעָלָיו וְרַגְלָיו בָּצְקוּ וּמַרְאֵהוּ כְעָנִי וְאֶבְיוֹן" ("שלמה ואשמדאי"), וכשתיאר את שלמה ב"שור אבוס וארוחת יָרָק" כאביון עוטה סחבות ש"שִׂמְלָתוֹ בָּלְתָה מֵעָלָיו וּנְעָלָיו צָפָדוּ", הוא תיאר במשתמע גם את עצמו בימי נדודיו ומרודיו, לאחר צאתו את ברית-המועצות ובטרם הקים את ביתו בתל-אביב. בשנים אלה ראה עצמו כמלך שהפך בצוֹק העִתים להֵלֶךְ, ואת מקלו ראה כשרביט מלכוּת שהיה למקל-הליכה פשוט של נווד עני ונקלה.


במהלך חייו מפעם לפעם אבד לביאליק מקלו. צבי שוסטר, איש חינוך מקליבלנד, סיפר איך נעלם למשורר מקלו במלתחה של אולם שבּוֹ נשא נאום ב-1905, ואיך זחל על הרצפה בחיפושיו אחר המקל האבוד. אחרי עשרים שנה נפגש שוסטר עם ביאליק, ושאל אותו אם נמצאה האבדה. "לא מצאתיו לצערי", ענה ביאליק, "פשוט גנבוהו ממני, וזה לא היה הראשון, כי אם השלישי במספר שלוקחו ממני. וגם לא היה האחרון, כי מאז לוקחו ממני עוד שבעה מטות".6



ב. מקל חובלים

גם מקל החובלים המשמש לגירוש ולהכאה מקום נכבד לו ביצירת ביאליק לסוגיה, כגון בשירו "איגרת קטנה" – כעין מכתב ששולח היהודי הגלותי לאחיו שהתחיל לעבוד את אדמת המולדת. שיר זה, המתאר את גורלו המר של היהודי של היהודי הנתון לחסדי הגויים, פותח במילים: "שְׂדוֹת בָּר, נַחֲלַת אָבוֹת, וּמֶרְחָב וּדְרוֹר / הֲיֵשׁ עוֹד בָּאָרֶץ מְבֹרָך כָּמוֹךָ? / וַאֲנִי פֹה אָחִיךָ קָפָאתִי בַקֹּר, / אָנוּעַ כַּכֶּלֶב בְּאֶרֶץ נְבוֹכָה; / מְגֹרָשׁ בְּמַקְלוֹת, מְכֻלְכַּל פֵּרוֹרִים, / נֶעֱזָב וְנִשְׁכָּח מִלֵּב וּמֵאֵל".


תיאור דומה של שלֹמה המלך – כדמות מן העבר הלאומי, כבן-דמותו של המשורר וכסמל של העם כולו – מצוי באגדה "שלמה ואשמדאי", שבָּהּ שלמה, לאחר שהוא חוזה שיאבדו לו כל קנייניו, כורת מקל כדי להתגונן מפני הצעירים המכים בו וכדי להוכיח שעוד כוחו במָתניו:


וַיְהִי בַּבֹּקֶר וַיָּקָם, וַיִּכְרֹת לוֹ מַקֵּל אַלּוֹן, וַיֹּאמַר:

אֲנִי שְׁלֹמה מֶלֶך הָיִיתִי בִּירוּשָׁלַיִם.

וְעַתָּה הִנֵּה הַמַּקֵּל אֲשֶר בְּיָדִי –

זֶה חֶלְקִי מִכָּל-עֲמָלִי!

מַה-יִתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ?


ואכן, הנערים חושבים שהוא משוגע ורודפים אחריו במקלות ובאבנים. וכך גם ב"שור אבוס וארוחת ירק" שלמה המלך מסתובב במקלו ובבלואיו, והצעירים מתקלסים בו ומכים בו במקלותיהם. ולא בהקשר הלאומי בלבד: מקל החובלים מופיע גם בתרגומו של ביאליק ל"דון קישוט". ב"דון קישוט" סנשו רואה את אדוניו מוטל על הרצפה ובטוח שהוא מת. הוא מקונן: "הוֹי, תִּפְאֶרֶת הָאַבִּירִים וּכְבוֹדָם! אֵיכָה נָפַלְתָּ חָלָל רֶגַע אֶחָד תַּחַת מַקֵּל חוֹבְלִים!".


בסיפורו "אריה בעל גוף" מתוארת המלחמה של בניו של אריה בשכניו למגרש העצים: "ארבע היתדות [...] נשמטו והוּצאוּ בידי הנִצים, להיות למקלות חובלים, והקרשים נפלו ונתפזרו [...] הבנים עסקו ברציצת גלגלות על־ידי המקלות שבידיהם". גם בסיפור "מאחורי הגדר" מתחילה המלחמה בין בני השכונה כאשר אחד מהם תוחב "מקל בנקב, כנגד עיניו של הכלב ממש – והתִגרה מַתחלת. הם, הגבורים שמאחורי הגדר, קוראים [...] "'אדרבה, צא נא והילחם בנו…', והוא, הכלב הקשור בשלשלת, הומה וחומר בחצר מתוך מעיו: רְ-רְ-רְ-רְ – מפרזל בשלשלת וכל עצמותיו נמשכות לקרב".


גילויו המעניין ביותר של מקל החובלים ביצירת ביאליק מצוי דווקא בשיר ילדים לא ידוע בשם "נטע אל", הבנוי כתמונת-תשליל של "חד גדיא". נצטט רק שני בתים מתוך השיר הארוך:


שָׁלַח אֵל מַקֵּל לָאָרֶץ / עַל-מְנָת / שֶׁיַּחְבֹּט חָתוּל כַּדָּת. / וַיְּמָאֵן – הוֹי, שִׁמְעוּ זֹאת / הַמַּקֵּל חָתוּל חֲבֹט./ מַקֵּל מֵאֵן חָתוּל חֲבֹט, / חָתוּל מֵאֵן נַעַר שְׂרֹט, / נַעַר מֵאֵן פַּגִּים לְקֹט, / הַפַּגִּים לִנְפֹּל מֵאֵנוּ. / מִי כָּאֵל מַפְלִיא עֲשׂוֹת? / אֵין כֵּאלֹהֵינוּ!


שָׁלַח אֵל אָז אֵשׁ לָאָרֶץ / עַל-מְנָת / שֶׁתִּקְלֶה מַקֵּל כַּדָּת; / וַתְּמָאֵן – הוֹי, שִׁמְעוּ זֹאת! – / אֵשׁ אֶת הַמַּקֵּל לִקְלוֹת. / אֵשׁ מֵאֲנָה מַקֵּל לִקְלוֹת, / מַקֵּל מֵאֵן חָתוּל חֲבֹט, / חָתוּל מֵאֵן נַעַר שְׂרֹט, / נַעַר מֵאֵן פַּגִּים לְקֹט, / הַפַּגִּים לִנְפֹּל מֵאֵנוּ. / מִי כָּאֵל מַפְלִיא עֲשׂוֹת? / אֵין כֵּאלֹהֵינוּ!


ייתכן שיש בשיר הילדים הלא-שגרתי הזה מעֵין תגובת-נגד לאלימות הרבה העולה מבין דפי "הגדה של פסח", וייתכן שהמשורר רצה להציג לפני הקורא הצעיר – בעיצומה של מציאות קורסת שאיבדה את כל ערכיה – עולם אוּטוֹפּי, נטול אלימות. כך או כך, מתוארת כאן תמונה רצופת פרדוקסים, שבָּהּ האֵל שולח את המקל וגם גורם לו למאן לבצע את תפקידו; שולח את האש לקלות את המקל, אך גם גורם לה למאן למלא את המשימה. מעניין להיווכח שביאליק תרגם את המילה הארמית שבהגדה – "חוטרא" – כ"מקל", ולא כ"חוטר" (שגם הוא מקל). המילה "חוטר" הרי שייכת בעיקר לשדה הסמנטי שעניינו מקלות וענפי העץ, אך גם לשדה הסמנטי שעניינו תולדה ("וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה"; ישעיהו יא, א).


ייתכן שהמשורר הערירי העדיף לפסוח כאן על המילה "חוטר", על שלל משמעיה, שחלקם הכאיבו לו והזכירו לו את ערירותו, ובחר להסתפק ב"מקל". גם שירו "צנח לו זלזל" שמתאר לכאורה תמונה של עץ שהשיל את פריו, ולמעשה מכיל אמירה אישית כואבת על דבר עקרותו, פותח במילים: "צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל־גָּדֵר וַיָּנֹם –/ כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי: / נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה־לִּי וּלְגִזְעִי, / וּמַה־לִּי וּלְשׂוֹכִי?", ומסתיים במילים: "וְשׁוּב יִפְרַח אָבִיב, וְאָנֹכִי לְבַדִּי / עַל־גִּזְעִי אֶתָּלֶה – / שַׁרְבִיט קֵרֵחַ, לֹא צִיץ לוֹ וָפֶרַח, / לֹא־פְרִי וְלֹא־עָלֶה". התמונה אומרת כולה מפח נפש בגין ההרהורים על גדיעת ההמשכיות של הדורות במשפחתו.


המילה הנרדפת ל"מקל" – "שבט" – מלמדנו מילון אבניאון היא גם 'שַרביט', 'מַטֵה השליט', כבפסוק "לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" (בראשית מט, י); וגם 'קבוּצת מִשפָּחות המתיַיחֶסת לאב קדוּם אחד', כבצירוף "שֵׁבֶט מַלְכוּת" (תהילים מה, ז) [ובהשאלה: 'שלטון', 'שררה', כבפסוק "כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים" (תהילים קכה, ה).


ג. מקלו של היהודי הנודד

ביאליק, המשורר הלאומי, הקנה מקום מיוחד ונרחב למקלו של היהודי, הנאלץ מדי דור לקחת אותו לידו, לשאת תרמיל על שכם ולצאת לדרך הנדודים הנצחית. הופעתו הראשונה של מוטיב זה מצויה בחרוזי בוסר שחיבר ביאליק בתקופת לימודיו בישיבת וולוז'ין – במערכון בשם "יעקב ועֵשָׂו", המסתיים בלקיחת התרמיל והמקבל וביציאה לדרך הנדודים: "…קַח יַלְקוּט עַל שֶׁכֶם, / לֵךְ נוֹדֵד לְלֶחֶם, / אִם בָּצְקָה רַגְלֶךָ, / עוֹד שָׁלֵם מַטֶּךָ…". ברובד הצליל מהדהדים צליליה של קריאת הגירוש "לֵכָה!" וגם של קריאת היֵעוּד המכוננת "לֶךְ-לְךָ" (בראשית יב, א).


אחד המופעים הראשונים של המוטיב משולב בשיר "הרהורי לילה", שבּוֹ מסַפּר האני האישי-הלאומי את תולדותיו ואת תולדות עמו, במילים: "בַּבֶּטֶן הִקְנַנִי אֵל מִסְכֵּן, חֵלֵכָה, / וַיִּתֶּן-לִי מַקֵּל וַיֹּאמֶר לִי: לֵכָה!". ובשיר המוקדם "על סף בית המדרש" נכתב באותו הֶקשר: "אָז יֵדְעוּ מִי־הָיָה הַשָּׂב נְזִיר הַלְאֻמִּים, / שֶׁנָּדַד עִם־צְלוֹחִית שֶׁל־פְּלַיְטוֹן בֵּין זֵדִים [...] לֹא גֵרְשָׁם בִּקְסָמִים, לֹא הֲדָפָם בְּנָחַשׁ, / כִּי בְּמַקֵּל וּבְתַרְמִיל וּבִתְפִלַּת לָחַשׁ".


ובמקביל לאירועי הקונגרסים הציוניים הראשונים כתב ביאליק את שירו "כוכב נידח", תחלה בנוסח טיוטה רב-בתים ואחר-כך בנוסח קצר, ובו העיד: "אָבִי – גָּלוּת מָרָה, אִמִּי – דַּלּוּת שְׁחֹרָה / לֹא! לֹא מַקְלִי אֶפְחָד, לֹא הַתַּרְמִיל נוֹרָא. / כִּי מֵהֶם אַכְזָרִים, מָרִים שִׁבְעָתָיִם, /חַיִּים בְּלִי תוֹחֶלֶת וּבְלִי אוֹר עֵינָיִם".


ואחרי פרעות קישינב (1903) כלל ביאליק בשירו הגדול "בעיר ההרגה" את השורות הסרקסטיות הבאות, המלמדות כמה עלובים הם יהודי הגולה, המבקשים מה"גבירים" מתת-חסד, ומודים על שהם מקבלים מידיהם תרמיל ומקל (בעוד שה"גבירים" נשארים ספונים בבתיהם): "וּגְבִירִים בְּנֵי רַחֲמָנִים מִתְמַלְּאִים עֲלֵיהֶם רַחֲמִים / וּמוֹשִׁיטִים לָהֶם מִבִּפְנִים מַקֵּל וְתַרְמִיל לַגֻּלְגֹּלֶת, / אוֹמְרִים "בָּרוּךְ שֶׁפְּטָרָנוּ" – וְהַקַּבְּצָנִים מִתְנַחֲמִים".


אך לא רק בשירה הלאומית הרצינית שילב ביאליק את מוטיב המקל והתרמיל. גם בשירתו "הקלה", ההומוריסטית-למראה והטרגית בתכניה העמוקים, מתחננת הנערה לפני אביה שיסכם עם השדכן את תנאיו לחתן ראוי, שאינו מרושש ואינו זקֵן, ובין השאר שואלת את עץ השיטה (האקציה המשמשת לנערה כמין "פיתיה" להגיד את עתידותיה) את השאלה הגורלית: "הַבְּמֶרְכָּבָה יַעֲבֹר שְׁבִילוֹ, / אִם בְּמַקְלוֹ וּבְתַרְמִילוֹ?"; משמע, האם מדובר בחתן עשיר שיבוא במרכבה רתומה לסוסים, או בהֵלך עני שיבוא לבית אביה במקלו ובתרמילו.


משעשע הוא מכתב ששיגר ביאליק לעגנון, שהגיע מירושלים לתל-אביב ולא נכנס לבקר את המשורר שאתו עשה יותר מחמש מאות ימים ולילות בעיר באד הומבורג שבגרמניה (עגנון הוא ששכנע את המשורר לעזוב את ברלין ולגור בקרבתו בעיר המרפא והמעיינות).


תל-אביב, אב תרפ"ה, יולי 1925

צדיק כמוך בא לתל אביב ופוטר עצמו ממצות ראיון? אתמהא!

הנני גוזר אפוא עליך שתבוא אלי במקלי ובצקלונך ותסעד עִמנו

פת ערבית, ואם יתבצר לך בביתי מקום לינה – מה טוב ומה נעים.7


לכאורה, ניתן היה לצפות למילים "שתבוא אלי במקלך ובצקלונך", אך ביאליק לא טעה: מאחר שהוא קנה לעגנון במתנה מקל-הליכה בדצמבר 1924, הוא בחר להתבדח והשתמש במילה "במקלי".8


הסופר הרצל חקק העירני שקטע זה נשען על הוויכוח בין רבן גמליאל שהיה נשיא הסנהדרין לבין רבי יהושע לגבי המועד המדויק של מולד החודש. רבי יהושע סירב לקבל את המועד שקבע רבן גמליאל, ואז ציווה עליו רבן גמליאל לבוא אליו ביום שבו אמור לחול יום כיפור לפי החשבון שלו במקלו ובמעותיו (ראו: סדר מועד, מסכת ראה"ש, פרק ב', משנה ט').

ד. דברי סיום – איך הפגיש ביאליק את שלושת המקלות בשיר אחד?

והנה, באורח פלא, הצליח ביאליק ללכד את שלושת המקלות (מקל-ההליכה, מקל החובלים ומקלו של היהודי הנודד) בכפיפה אחת, בשיר הילדים "בגינת הירק" (1934), משיריו האחרונים שנכתב בניסיון להשתלט על ההגייה הארץ-ישראלית ("הספרדית"). בשיר זה הוא מתאר את ההמולה החוגגת, ובצִדה את דמותו של האפון המסכן העומד מן הצד, נשען על מקלו ומתבונן במחוללים:


רַק אָפוּן הַמִּסְכֵּן

עָמַד מִן הַצַּד,

עַל מַטֵּהוּ נִשְׁעָן

וְלֹא נָע וְלֹא נָד.


"אֵיכָה אוּכַל לָשׂוּשׂ

אֵיכָה אוּכַל לִרְקֹד –

וְצִיצַי נָשְׁרוּ כְּבָר,

וְתַרְמִילַי רֵיקִים עוֹד.


את דמותו של האפון ניתן לפָרש באופנִים שונים: אפשר שלפנינו צעיר קפריזי – מין רווק מפונק, הססן ותלותי – השוקע במרה שחורה ובפסימיות רופסת כמי שכבר הִשיר את פרחי הילדוּת היפים, ועדיין לא הגיע לגיל הפריון (ועל כן תרמיליו עדיין ריקים). אפשר שלפנינו אדם זקן, עובֵר-בָּטֵל, שחרף זקנתו תרמיליו עדיין ריקים מפרי; משמע, כבר לא יישאו פרי. אפשרות זו מציגה דיוקן עצמי קריקטורי של המשורר המזדקן, שציצת ראשו נשרה זה מכבר, והוא נשען על מקלו בעמידה האופיינית לו בערוב יומו. ייתכן שהמילים "וְצִיצַי נָשְׁרוּ כְּבָר, / וְתַרְמִילַי רֵיקִים עוֹד" עשויות לבטא את מצבו של משורר ששיריו הכתובים בהברה אשכנזית כבר איבדו את יופיָים, והוא עדיין לא הצליח להשתלט על ההברה הארץ-ישראלית ולמלא את תרמיליו הריקים.


במקביל ניתן לראות באפון דמות אימפרסונלית של היהודי הנודד, על מקלו ותרמילו (ובתוכה גם את דמותו של ביאליק גופא, שהגיע אז לתל-אביב, במקלו ובתרמילו, וחש בודד בתוך ההוויה המתרקמת בארץ).

זרותו של האפון העקר, שציציו נשרו ותרמיליו ריקים, מתבטאת גם בתחומי הפרוזודיה. בניגוד לשיר כולו, שנכתב בדימטר אנפסטי, בהטעמה הארץ-ישראלית, את דבריו על האפון אי אפשר לבצע (אם רוצים לשמור על הסכֵמה הריתמית) אלא בהטעמה האשכנזית. למרבה האירוניה, הוא נותן את דברי האפון ב"הברה האשכנזית" בתוך שיר שבו ניסה לראשונה את כוחו בכתיבה ב"הברה הספרדית".


"חבלי ניגון" של המשורר מבטאים גם את תחושת הניכור של מי שמקרוב בא לארץ, והוא נקלע לתוך המולה חוגגת, שרוב משתתפיה הם צעירים ערלי לב. על כן הוא נעמד מן הצד ואינו נוטל חלק בשמחה. אפילו הבצל והשום המפיצים ריח חריף ולא נעים מצטרפים לריקוד בלי חשש. אפילו הבולבוס הפלבאי, המדומה כאן לקבצן מרובה בילדים, אינו מתבייש לגרור אחריו לחגיגה את כל טַפּוֹ כמין סרח עודף. רק הוא לבדו עומד מן הצד, נשען על מטהו.


וכך, לפנינו בתיאור קצר וגבישי כל שלוש ההוראות של מוטיב המקל, או המטה: לפנינו מקל ההליכה (בין שהוא מקלו של הצעיר המטורזן ובין שהוא מקלו של הזקֵן הזקוק למשענת). במקביל, לפנינו מקל החובלים שהוא סמל האון והכוח (והאפון המסכן יכול כאמור לייצג את דמותו של צעיר רופס וחסר-אונים או של זקֵן שאיבד את כוחותיו). ובמקביל, לפנינו גם מקל הנדודים של היהודי שיכול עכשיו לשבּוֹת מתפקידיו ולנוח בקרן זווית כי סוף-סוף הגיע היהודי למולדת והשתחרר מקללת הנדודים ("וְלֹא נָע וְלֹא נָד").


המקל, המטה והשבט הריהם סמלי האון והכוח, כבפסוק "אֵיכָה נִשְׁבַּר מַטֵּה עֹז מַקֵּל תִּפְאָרָה" (ירמיהו מח, יז), וייתכן שזו שבמודע או שלא במודע, ייחס ביאליק, שיריביו ניסו להציגו כעוֹבֵר בטל, חשיבות רבה כל כך לאָבדן המקל ועשה כל מאמץ להשיבו אל חיקו. לשם כך פרסם מודעה בעיתון, ואפילו שכר טרחה הבטיח למוצֵא המקל.


הערות:

  1. ביאליק השתמש במילה "פוזמק" בשיריו "בתשובתי", "שירתי", "והיה כי יארכו הימים", "לא ידע איש מי היא" ו"פרֵדה". כן השתמש במילה זו בסיפוריו "אריה בעל גוף", "מאחורי הגדר" ו"החצוצרה נתביישה" (וכן בסיפוריו הגנוזים "הירושה" ו"ר' ברוך אידלמן"). הוא השתמש במילה "פוזמק" גם באיגרת "האוטוביוגרפית" ששלח לקלוזנר ב-1903 לבקשת העורך.

  2. במילון בן-יהודה אין המילה "גֶּרב" מסומנת כחידוש של מחבר המילון, אך במקומות אחדים מצוין שהמילה נולדה ב"בית-מדרשו".

  3. מה מידת המידע (המועטה) שניתן להפיק מביקור בביתו של ביאליק באודסה אפשר להבין מן הכתבה הבאה ב YNET: "ביאליק פינת ז'בוטינסקי, אודסה: מסע בעיר שבה צמחה הציונות התרבותית"

  4. הצירוף "זָר לא-יבין את-זאת" הוא צירוף-מילים שחידש ביאליק בשירו "ביום קיץ, יום חום" ("אַל-תִּרְאֵנִי עֵין זָר, זָר לֹא-יָבִין אֶת-זֹאת") ובשירו "אם יש את נפשך לדעת" ("אֲהָהּ! מַה-נִּקְלָה וַעֲלוּבָה זֹה הַמַּרְאָה / בְּעֵינֵי זָר לֹא-יָבִין!"), לפי הפסוק "וּכְסִיל לֹא-יָבִין אֶת-זֹאת" (תהלים צב, ז).

  5. עלו כאן כנראה בתודעתו של ביאליק אחד הפסוקים המתארים את "ההנדסה הגנטית" שערך יעקב במקנהו של לבן ("וְהָיָה בְּכָל יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרְהָטִים לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת"; בראשית ל, מא).  ייתכן שתיאור חריצי המקל כ"רהטים-רהטים" רומז לצורתם הרצה במקביל בצורה סדורה וברווחים שווים בגודלם (כמו "כתיבה רהוטה" – cursive – כתיבה הרצה על גבי הדף ושניתן לרוץ בה).

  6. ראו "מי גנב את המקל של ביאליק?" באתר גנזים

  7. ראו: ש"י עגנון, "מסוד חכמים", ירושלים ותל-אביב 2002, עמ' 54.

  8. ראו מכתב 31 מיום 16.12.1924 בספר "אסתרליין יקירתי", ירושלים ותל-אביב 2000, עמ' 59: "ואת ילדיי היקרים תפקדי לשלום [...] עכשיו שביאליק נתן לי במתנה מקל יפה הייתי יכול להרים את פמפק [חמדת] שלי למעלה למעלה ולאמונה תחי' הייתי נותן את המקל לרכוב עליו"

Comentários


bottom of page