top of page

כל תאום וכינורו (א)

עודכן: 8 במרץ 2023

הרצל חקק, "השיר שלֹא שרו מעולם" (שירים), הוצאת שלהבת, ירושלים 2023, 320 עמ'.



על גב הספר מצוטט יותם ראובני – הסופר והמשורר שהיה גם מבקר בעל כושר אבחנה דק ומדויק – שכָּתב על הרצל ובלפור חקק: "השניים יחדיו הם חטיבה בפני עצמה בשירה העברית, ומי שנמשך אל סוד התאומים ימצא אצל האחים חקק חומר למחשבה".


יותם ראובני צדק. האחים חקק אינם שייכים ואינם דומים לשום משמרת או חבורה ספרותית. הם התחילו את דרכם אחרי הגל המכוּנה "משוררי שנות השישים" (מאיר ויזלטיר, יונה וולך, יאיר הורביץ), ואף אין להם "מכנה משותף" גלוי לעין עם משוררים בני גילם, כמו מאיה ב'זרנו, ישראל בר-כוכב, או רוני סומק.


למעשה, תקופת "הרֵעות", שבּה משוררים חיפשו בעלי-ברית, התאגדו בחבורות ולא משו מבית-הקפה שלהם, חלפה ועברה כמדומה מן העולם (הכללה זו בדבר היעלמות החבורה מנוף חיי-הרוח שלנו אינה מביאה בחשבון אותן סדנאות יצירה ממוסחרות ומתוקשרות, שבהן התסיסה הרוחנית כבר טוּבּעה מזמן בים של שיקולים חומריים). רוב המשוררים הם היום "זאבים בודדים", או "שועלים בודדים" (כבשירו של טד יוז "שועל המחשבה"), אך דווקא בציונוּת הדתית – באיחור של דור או שניים – נוצרו חבורות של משוררים שכבר הולידו שני גלים גדולים של "שירה אֱמוּנית".


ואולם, האחים חקק גם אינם שייכים ואינם דומים למשמרת הספרותית של כתב-העת "משיב הרוח", למשל, שהוקם בשנות התשעים בידי חבורה של משוררים צעירים דתיים, חלקם מבני ההתיישבות ביש"ע. הללו ניסו להראות באותות ובמופתים שניתן בכל-זאת למצוא חוטי זיקה סמויים בין העולמות המנוגדים: שאפשר לכתוב שירה נועזת, משובצת בביטויי עגה גם במעוזי הציונות הדתית; שצעירים דתיים יכולים להיות ליברליים והומניסטיים לא פחות מִבּני-גילם התרמילאים; שגברים יכולים לכתוב ב"קול נשי", ונשים יכולות לתת ניב-שפתיים למאוויהן הארוטיים הכמוסים; שהצעירים הדתיים נמשכים גם אל שירי יונה ווֹלך, שקראה תיגר על כל קודשי ישראל. האחים חקק נשארו נטועים בשתי רגליהם בקלסיקה העברית המודרנית, שבמרכזה ניצבת שירת ביאליק כמאור גדול.

עד כה דיברתי על שני האחים חקק כעל גוף אחד. גם הציטטות המובאות על גבי העטיפה מדברים על התאומים, הרצל ובלפור חקק, כעל מהות אחת – אוּניה פרסונלית אחידה ומאוחדת – ולא כעל שני גופים אוטונומיים נפרדים.


ולא היא. היה זה בלפור חקק שכָּתב בשירו "שירה מן הנהר" (2016): "תְּאוֹמִים נוֹלַדְנוּ לְיַד הַנְּהָרוֹת / כָּל תְּאוֹם וְכִנּוֹרוֹ". אכן, לכל אחד מהאחים יש קול אחר, אף-על-פי שהם פעלו לא פעם במשותף (בחידון התנ"ך העולמי לנוער, בניהול אגודת הסופרים, בזכייה משותפת בפרסים ספרותיים ועוד ועוד). בלפור חקק הוא כמדומני איש ההגות מבין השניים, ואחיו – איש הרגש והחוויה.


שירי הקובץ יוצאים בדרך-כלל מן הגרעין האישי הביוגרפי (ילדות מוקדמת בבגדד, בארץ הנהרות הגדולים, עלייה ארצה בשנת 1950, חוויית המעברה, היציאה מן המעברה לדירה שכורה בירושלים ואל עתיד חסר ודאות, התעמקות לימודים והשתקעות בים הספרות העברית, בעיקר בקלסיקה המודרנית של דור ביאליק, אך לא רק בה).

אצל הרצל חקק הגיבורה הראשית של השירים היא השפה העברית והספרות העברית, כבשיר "הוויה ומסתור, רעד השפה":


מָה יָעִידוּ, מֵעוֹלָם לֹא זָכוּ לִקְרֹא.

מַה פֵּרוּשׁ הַמִּלָּה. הַהֲוָיָה לֹא זָכְרָה

מִלְּכַתְּחִלָּה. הַדְּיוֹ חָלוּשׁ, לוּחַ הָעֵץ

נָטוּשׁ. אֵיךְ הַנִּכְסוֹת תִּגָּלֶינָה, רַעַד

וְלֹא כַּפַּעַם שֶׁאֵינֶנָּה. קָשָׁה לָלוּשׁ.

הַשָּׂפָה נָשְׁמָה קְטֹרֶת, נָשְׂאָה עָנָן.

מַה נִּשְׁאַר, רֶכֶב רֵיק, מַחֲנַק עָשָׁן.

הַדַּפִּים מְחַכִּים לְנֶפֶשׁ הַשָּׂפָה.

שִׁכְבָה לְשִׁכְבָה. חֹל מִקֹּדֶשׁ יוּבַן.


אֶל הַסּוֹד תּוֹעֵי דֶּרֶךְ, אֶל הָאוֹר

הַגָּלוּם בָּהּ בַּפְּנִימִיּוּת הַבּוֹעֶרֶת.


זהו שיר חידתי שלא קל לרדת לחקרו ולסוד פשרו, אך הוא יפה בעיניי, בחוטיו הפרומים, משירים אחרים שכל חוטיהם אחוזים כבמסכת אחת. אפשר שבמילים החותמות את השיר ("אֶל הַסּוֹד תּוֹעֵי דֶּרֶךְ, אֶל הָאוֹר") מהדהדים דברי הרמב"ם (באיגרותיו, במאמר תחיית המתים) וגם דברי ביאליק ב"מֵתי מִדבּר האחרונים" ("קוּמוּ, תֹּעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּׁמָמָה").


כתיבתו של הרצל חקק היא "מעיל תשבץ" של שברי פסוקים מן השירה העברית לדורותיה – מהתנ"ך ופיוטי התפילה ועד לספרות העברית החדשה. בולט כאן השער הרביעי שעל שמו נקרא הספר: "השיר שלא שרו מעולם", הגדוש באֶרמזים אין-ספור לשירה העברית החדשה – למן שירת חיבת ציון (מאנה, אימבר, דוליצקי וק"א שפירא), דרך משוררי התחייה (ביאליק, טשרניחובסקי, שטיינברג, פיכמן ועוד) וראשית השירה הארץ-ישראלית (רחל, אלישבע, אורי-צבי גרינברג, אביגדור המאירי). מקום נכבד שמור כאן למשוררי המודרנה – אנשי "חבורת יחדיו" ("אסכולת שלונסקי") – ששיריהם משובצים בשירי השער הזה בלי סוף: אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, אלכסנדר פן, לאה גולדברג, יוכבד בת מרים, יעקב אורלנד). מצוטטים בשירים אלה גם נתן זך, דוד אבידן, מאיר ויזלטיר, יונה וולך, אך לא מתוך אהדה יתֵרה. ובתוך השירה משובצים גם אֶרמזים לאבירי הפרוזה הקלסית: מ"י ברדיצ'בסקי, י"ח ברנר, מ"ז פיארברג, ש"י עגנון. ניצב לפנינו היכל בוהק של ניצוצות מכל רבדיה של הספרות העברית ב-150 השנים האחרונות, משובץ באבני חן אחדות משירת "תור הזהב" בספרד.


הפסיפס הענק הזה של אבנים יקרות ומשכיות ממִרבּצי הספרות העברית נוטע לפעמים בקורא תחושה של "רֶטרוֹ"– של חזרה מאוחרת אל הקלסיקה המודרנית שלנו, שבמרכזה מתנוססים ביאליק וכל כוכבי הפלאיאדה. אך מי יודע? אולי מהלך ה"רֶטרוֹ" אינו מלמד שהזמן קפא מלכת. אולי הוא מנבא את תחילתו של מהלך עתידי בספרות העברית? דרך הרוח מי ידע...


הנה, השיר 66 בשער הרביעי – "תענית ברחובה של עיר" – מבכה את שקיעתה של השירה העברית "של פעם", ועובר מחידת התאומים בשירו של אלתרמן "איגרת" אל שיר אחר של אלתרמן מתוך "חגיגת קיץ": "הַאִם יִהְיוּ נִפְתָּלִים הַשְּׁנַיִם, חֶצְיֵנוּ שָׁמַיִם / חֶצְיָם אוֹטוֹבּוּס עָפָר, עַלְמָה בִּשְׁבִי אַכְזָר" (בשורות אלה הִלחים הרצל חקק את "חגיגת קיץ" של אלתרמן, שיר של מאיר ויזלטיר ואת שירו של אלתרמן "הבקתה" מתוך המחזור "שיר עשרה אחים").


אלתרמן, שלא אהב להתנבא מה דמות תהא לעם ולמדינה בעתיד, חרג ממנהגו וכתב ב"חגיגת קיץ" שורות נבואיות שהחשש מקנן בהן מכל חרך: "הָעָם יִרְבֶּה, יַגִּיעַ / אֶל עֵת שָׁלוֹם שֶׁאֵין בָּהּ פַּחַד, / וְאָז, לְבַל יִשְׁכַּח בֶּן מִי הוּא, / יָקוּם אַחֲרוֹן צָרָיו בַּשַּׁעַר.// / מִלַּיְלָה יַעֲמֹד אָבִיהוּ / לְהֵאָבֵק עִמּוֹ עַד שַׁחַר / בְּזֶה הַמָּקוֹם הַמְיֻעָד / יִהְיוּ נִפְתָּלִים הַשְּׁנָיִם / עַד הֱיוֹתָם לְגוּף אֶחָד,/ חֶצְיוֹ עָפָר חֶציוֹ שָׁמַיִם".


משמע, אלתרמן הבין שהגורל הלאומי עוד יזמן לעם מאבקים לא מעטים, ובשעה שלא יהיו אלה מאבקים עם אויבים שמחוץ, עתידים להתפתח בו מאבקים שמבית על דמותו ועל דיוקנו של העם, עד שתתקבע בו אותה מזיגה שחציהּ עפר וחציהּ שמים, חציהּ חילונית וחציהּ דתית – חציהּ נטוע בעולם המעשה וחציה בעולם הרוח. אלתרמן עקב בשירי "עיר היונה" אחר אותה מטמורפוזה מופלאה בחיי הרוח שנתחוללה בחיי העם במעברו מחיים רוחניים ותלושים-מקרקע לחיים ממלכתיים הקשורים לקרקע אך תלושים משורשים רוחניים. הוא ניבא המטוטלת תוסיף לנוע עוד ועוד עד שתושג הסינתזה הגמורה בין אדמה לשמיים, שתעצב את דמותו של העם לעתיד לבוא ואת האֶתוס שלו, עד אשר יתייצבו חייו והניגודים המתרוצצים בקִרבּו יתאחו ויהפכו למקשה אחת. אלתרמן קרע את הלוט מעל העתיד הנסתר מעין, ואילו הרצל חקק ניצב בשתי רגליו בהוֹוה, בזמן שהנבואה הזאת מתממשת ומתחוללת מול עינינו הרואות. אף-על-פי שרוב הציבור רואה שחורות, הרצל חקק, מסיים את ספרו בנימה אופטימית, הרומזת למילותיו של אלתרמן ב"זֶמר הפלוגות": "לֹא לַשָּׁוְא: לֹא יִסּוֹג עֵץ אֻמָּה מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו".


Comments


bottom of page