פולמוס שירי המלחמה

במלאות 20 שנה לפטירת נתן אלתרמן - מאת מנחם דורמן

*הביאה לדפוס - זיוה שמיר

פורסם: מאזנים /8 ס"ד, אפריל 1990

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

לחצו להורדה כקובץ PDF

במעין מאמר-ראשי לגיליון הראשון של 'טורים', ב', כתב שלונסקי: "הספרות על הפרק בעולם, והוויות העולם - על הפרק בספרות. כי מאורעות האדם, האישי והקיבוצי חדלו להיות מפורקות וממוינות. הכל התגעש והתערבב ועומד על פיה של התהום האחת. הכל עומד עכשיו - בטור ראשון". ומשמעם של הדברים הוא כתב-העת המתחדש בזה פניו מועדות לפוליטיזציה מיליטנטית, שלא זו בלבד שלא ישים פדות בין ענייני ספרות לענייני מדיניות, אלא אף יקבע עמדות ויעשה להן נפשות. מבחינה זו מאלף הוויכוח שהתנהל בין לאה גולדברג ונתן אלתרמן ב'דפים לספרות' של 'השומר הצעיר' שבועות מספר לאחר פרוץ המלחמה הגדולה בסתיו 39' - ויכוח משוררים פאר אקסלנס.

לאה גולדברג פירסמה מאמר בשם 'על אותו הנושא עצמו' ('דפים לספרות' 8.3.1939 כ"ד באלול תרצ"ט), והנושא היה בחזקת שאלה: "מתי תתחילי וב שירי מלחמה?", ותשובתה הייתה: "לא וב שירי מלחמה, לא מתוך דחף פנימי ולא כל שכן בעקב הזמנה חיצונית הקרויה 'הזמנה סוציאלית'. מאחורי השאלה הזאת, המובעת ספק ברצינות ספק בהיתול, מסתתר, לדידה, "ביטולו של האזרח, של הזעיר-בורגני, ביחס לשירה", ברם השירה לעולם עומדת ואחת תעודתה בכל עת שהיא - לשיר לחי ולחיים, וגם למוות כחלק מהם, אבל לא לרצח, שהוא המלחמה.

"אני מאמינה כי נעים יותר לשמוע את השירה הטיפשית ביותר של גן-ילדים מאשר את קולות התותחים מן הטיפוס המשוכלל ביותר. אני מאמינה, שהגוף החי, החם, הנושא בקרבו אפשרויות של אהבה וסבל לכל צורותיהם, גופו של האדם החי, חשוב לחיים אלה מכל הגוויות של ההרוגים (ואפילו הם גיבורים בשדה-הקטל... ולעולם יהיה שדה שיבלים טוב ויפה משממה, שעברו עליה הטאנקים, ואפילו מטרתם של הטאנקים הללו נשגבה יותר... ומכאן לי ההכרה העמוקה, שהמשורר הוא האיש, אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים. לא רק היתר הוא למשורר וב בימי המלחמה שיר-אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות זוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם, כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר - את המוות ולא את הרצח... ואם יבואו ימי אסון וערפל, ועיני, אשר למדו לאהוב את ירק האילנות ואת אודם השקיעות, לא תראינה בעד הכדורים והפצצות אלא כדורים ופצצות, וקיללתי שבעתיים את העיניים הללו, וידעתי כי בגדתי באהוב עלי ביותר - בשירה".

מאמרה של לאה גולדברג גרר תגובות בעלות גוון פוליטי, משל יעקב עמית ומשל משה ליפשיץ, ובעקבותיהם נתפרסמה רשימתו של אלתרמן "ב על אותו נושא" ('דפים לספרות' של 'השומר הצעיר' מיום 22.9.39 ט' בתשרי ת"ש), ב הממוען ל"עורך הנכבד", לשלונסקי דווקא, ואין הוא נכנס לסבך הפוליטי אין ברשימה אף לא מונח סוציולוגי אחד, וכרשימתה של לאה גולדברג היא על טהרת הפואטיקה. כדרכו של אלתרמן, רשימתו גם לא חסרה פלפלת אירונית המר את נימת הוויכוח בהומור דק. לאה גולדברג - הוא אומר - מגוננת על השירה ומתגוננת מפני מי שמזלזלים בה, ויותר משהיא משיבה לשאלה גופא, היא משיבה לשואלים. אבל השאלה בעינה עומדת. הרי היא עצמה מודה, שיש שירי-מלחמה ויש שירי-מלחמה, מהם שהיא אוהבת אותם, כקינת דוד על יונתן, מהם שהיא פוסלת אותם כ"תוצרת". הנה שני "שירי מלחמה" מתוך ספר הספרים: קינת דוד ליונתן ושירת דבורה. האחד יפה בעיניה עד כדי כך, שהוא ראוי, לדידה, לתואר "שיר פציפיסטי ראשון", ואילו השני ממנו היא סולדת מחמת "הערכה מוסרית". ומה בדבר שירת בודלר, בספר 'פרחי הרוע', מקשה אלתרמן, "הקרובה עוד יותר למעשה בנותיו של לוט"? נמצא, שחרף רצונה לגונן על השירה כשירה לכל עת תמיד, משפט קדום פוליטי, א-פיוטי, מונע בעדה מלראות כי שירת דבורה אף היא "אנדרטה ספרותית לדורות". בעיני אלתרמן אין כל תחום מתחומי חיי אדם, באשר הוא ובאשר זמנו, שאין השירה יכולה או רשאית לנגוע בו, שום דבר אנושי אינו זר לה, על כן היא שירה ומכאן כוחה, או כמו שאמר זאת במסה אחרת (מסתו 'סוד המרכאות הכפולות מ-1938): "השיר יודע כי כל האנושי והכואב יהיו תמיד נותני לחמו". האדם במלחמה הוא אדם במלחמה, ועל כן צודקת לאה גולדברג כשהיא כותבת, שהכרח לו למשורר וב שירי אהבה בזמן מלחמה. אבל הרי היא הנותנת, שייתכן כי יב שיר-אהבה ש"גיבורו" הוא חייל בחפירה ואזי ב 'שיר מלחמה'. "חובתו של הסופר, כל ימות השנה, היא וב ספרות טובה. וזו חובתו גם עכשיו ... ורק ספרות כזאת. כחובת בית היוצק לברזל הטוב. כחובת הזורע לדגן הטוב. והספרות הטובה אינה אם חורגת לשום שיר משיריה. אף לא לשירי המלחמה".

לפנינו אפוא רשימה פואטית, ועם זאת, במבט אחר, זוהי בכל זאת רשימה פוליטית, הבעת דעה במחלוקת אקטואלית - באותה מחלוקת, אשר חילקה ופילגה את קבוצת "יחדיו", שמקצתה - ובראשה אברהם שלונסקי - הגדירה את עצמה מכאן ואילך בתוך ההגדרה של אגף שמאלי. שלונסקי ומי שהלכו עמו אז בתור חבורה מסויימת (במידה שהייתה זו עדיין חבורה כבימים עברו, בהיות כולם צעירים יותר), סימן ההיכר שלהם שוב לא היה ספרותי דווקא כבימי ובים' ותחילת 'טורים', אלא פוליטי מפלגתי, הגם ששלונסקי הבטיח לעצמו מראש "אוטונומיה" בער מדורו. בכל זאת כאן לא היה בעל-הבית, כי אם דייר-מישנה הנחשב מאוד והמוגן מראש מפני התערבות חיצונית שתאמר לו מה יעשה ואיך יעשה בדל"ת אמותיו, ואף על פי כן שרוי, במובן מסויים, במצב של תלות (כזכור, אחד מעיקרי ובים'-'טורים' היה אי-תלות גמורה מבחינה חומרית).

שלונסקי סיכם את הדיון על שירי-המלחמה ועל השירה במלחמה שבעין, ואם לאה גולדברג טענה, שמה שמתבקש בעת הזאת מעם המשורר הוא לשיר על מה שמחוצה לה, לדידה, "לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק", ואם משה ליפשיץ הוסיף, כי במלחמה זו שומה על הסופר לשאת את דברו כנגד המלחמה בכל צורה שהיא, הרי שלונסקי בחיבורו "פיקוח נפש" ('דפים לספרות', 1.10.27.39 עוד הרחיק משניהם בנידון דידן וטען כי הזמן הוא זמן של "פיקוח נפש דוחה שבת", של חול מוחלט, של אי התרוממות הנפש, של חולי-חולין המכסים על הכול, וכדבריו: "אין לומר שירה בפירוש: אסור לומר שירה לעת כזאת! כשם שאסור לנגן בביתו של אבל. כשם שאסור להדליק אור בעיר נצורה. כי צו ההתגוננות הוא: ההאפלה". כמובן, יש מקום ל"שיר של יום", שאינו מעמיק ואינו מרחיק, ל"פיוטי הזדמנות", החולפים יחד עם מה שגרם להם, "ובמידה שהשירה עלולה להחיש עזרה, ליתן חלקה בהתגוננות הזאת מיד - הרי היא צריכה, היא מוכרחה להיות יפה לשימוש תועלתי, סיטוני, 'בזקי', שווה לכול ... כלום אפשר להציע למשרד תעמולה של הדימוקרטיה הנלחמת לשדר ברדיו שירת וורלן או רילקה, דהיינו: זו שפעולתה על האדם מעמיקה, מעוקפת, אטית?". שלונסקי מציע להבחין בסוגיה זו בין מה שפלוני אלמוני בתורת משורר ומה שהוא בתורת אזרח גרידא. כאזרח, אם ידבנו לבו, הוא יכול להעמיד את עטו לרשות הכלל ולחבר שירי תעמולה, שירי-, פזמונות, סיסמאות בחרוזים, פלאקטים וכיוצא באלו - "ועד כמה שאפשר פשוטים וקלים ו... גרועים מבחינת השירה". מאידך גיסא, בתורת משורר עליו להיאלם דום, עד יעבור זעם. דעתו כדעתה של לאה גולדברג בפלוגתא זו, אלא שהוא עוד מפליג ממנה, כאמור, שאם המשוררת קבעה לעצמה: "אני - לא!", לי לא יהיה חלק ב"שירי מלחמה", הרי הוא סבור כי לא המשורר, כי אם השיר עצמו הוא סרבן-מלחמה מעיקרו, מטבע ברייתו.

הוויכוח הוא אפוא בין שלונסקי לאלתרמן, והוא הוויכוח הישן שביניהם, למראשית פגישתם במחיצת ובים'. בהערת-שוליים לחיבורו הנזכר'פיקוח נפש', מצביע "ש." ורך ה'דפים לספרות' על דעתו של אלתרמן בנידון, ומסכמה כך: "כי בימים אפלים אלה יש משגב אחד: ספרות טובה, טהורה ועל כן מטהרת". אולם, פראפרזה זו אינה מדויקת. אלתרמןב "ספרות טובה", ולאב "טהורה" ומכל שכן לא "מטהרת". הוא לא דיבר על מה שהיא עושה, או צריכה לעשות, אלא על מה שהנה כחלק מן ההוויה האנושית בכל עת ובכל הנסיבות. ושלונסקי מוסיף, שעם זאת "נסגר מעגל אחד". בוודאי השתמש כאן באקראי בתיבת "מעגל" ולא נתכוון לרמוז מיניה וביה לוויכוח ראשון שהיה ביניהם לפנישר שנים, שעש שאלתרמן פירסם את מאמרו 'במעגל', אבל בהיסח-הסעת כיוון היטב, כי באמת "נסגר מעגל אחד", זה שתחילתו באה לידי גילוי בשוני התייחסותם אל שירת-הכלל של חיים נחמן ביאליק, או ביתר דיוק - אל השיר 'ראיתיכם שוב בקוצר ידכם'. בעיני שלונסקי, אף שיר זה היה בחזקת "פיוטי הזדמנות", ואילו בעיני אלתרמן - אם גם לא היללו במפורש - הרי לימד עליו זכות, עם שהוא מצביע על אלמנטים פיוטיים בלתי-מפוקפקים הטמונים בו.

אולם לא נימוק זה או אחר בעד השיר ההוא או נגדו קבע אז את ההתייחסות השונה כלפיו, ואף לא את ההתייחסות השונה כלפי בעליו, שאלתרמן, על-פי נסיבות חייו ועל פי עיתוי כניסתו לספרות העברית היה משוחרר מן ה"קומפלקס" הביאליקאי (את מעשה השחרור ההכרחי כבר עשו הקודמים לו ובראש ובראשונה - שלונסקי). בתגובתו השונה של אלתרמן על שיר משירי המשורר-הרואה ('ראיתיכם שוב בקוצר ידכם' כבר נסתמן עוברית אותו יסוד הפתיחות שבכל דרכו השירית, העתיד לעשות גם את שירת הכלל שלו לשירת יחיד מובהקת. הפעם, בדיון על "שירי המלחמה" - או ביתר דיוק, על שירה לעתות מלחמה - שוב נפלגו שלונסקי ואלתרמן מאותה בחינה עצמה, אלא שהפעם כבר נהפך השוני לפרשת-דרכים של ממש. באומרו, שיש להבחין בין האזרח שבמשורר לבין המשורר שבמשורר, והראשון הוא המחבר לעת-מצוא גם שירי ציבור, ניסח אמנם שלונסקי את דבריו בהכללה, שלא כלאה גולדברג שנקטה לשון אישית וידויית ("אני - לא"), אבל בכל זאת הייתה הכללתו רק מעין מסיכה, לפי שלא רצה לומר: לדידי, אני מבחין - ° ושוב היה בכך רק נוסח אחר למה ששלל בזמנו בשירת ביאליק, בנביאותה (סימן ההיכר של הנביא, שיש בו זהות אבסוליטית בין המשורר לאזרח, אם לנקוט לשון מודרנית). מכוחה של אבחנה זו, שהייתה זרה לאלתרמן, פנה אז שלונסקי לאן שפנה, בהקימו מדור ספרותי בתוך אכסניה מפלגתית, ונמצא שאגב הדיון על שירים לעתות מלחמה גם נחשף משהו מן המניעים העמוקים יותר שפירקו את "יחדיו" סופית.