על הצעיר המשליך נפשו מנגד
עודכן: 12 בינו׳
על שירו-פזמונו של אלתרמן "אליפלט"
פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) , גליון 1727 , 03/03/2022
השיר "אליפלט" חוּבּר כידוע בסוף שנות החמישים, זמן קצר לאחר חגיגות העשור, בתקופה שבּהּ החל הצעיר הישראלי הטיפוסי להמיר את בגדי החאקי של דור תש"ח בבגדים של דור "מרד הנעורים", שכּוּנה אז בשם "דור האספרסו".1 המהפך שחפף את התנתקותה של המדינה הצעירה מברית-המועצות בימי "המלחמה הקרה", גרם לבני הדור הצעיר להמיר את השקפת העולם הקולקטיביסטית של דור הפלמ"ח בהשקפת עולם אינדיווידואלית, עירונית ואירונית, מבית-מדרשו של סארטר.
בשנים אלה החלה המתקפה האנטי-אלתרמנית מצִדם של יונתן רטוש ושל נתן זך לצבור נפח ומשמעות. אחד הנימוקים העקרוניים ששימשו את המקטרגים היה כדלקמן: אלתרמן כותב כתיבה תאטרלית ומז'ורית בלשון "אנחנו", בעוד שבימינו (כלומר בשנות החמישים של המאה העשרים) הנפש מייחלת, עם תום הקרבות, לשירת יחיד יום-יומית ומינורית, שכּתובה בלשון "אני". ואכן, באותה עת כתב עמיחי את שיר המחאה המפורסם שלו "אני רוצה למות על מיטתי", שבּוֹ ביטא את השקפת עולמו האנטי-מיליטריסטית וקידש את עולמו של היחיד המתעב את האוּניפוֹרמיות (תרתי-משמע) של הצבא. אחדים מהם הציגו את אלתרמן במעוּות כ"משורר חצר" המשָׁרת את מטרותיו צרות האופקים של בן-גוריון ושל המִמסד.
אלתרמן מנהל כאן דו-שיח סמוי עם מקטרגיו. הוא מתריס נגדם, ופותח את שירו – שנועד כידוע ללהקה צבאית2 –בנימה קולקטיביסטית מובהקת דווקא, בגוף ראשון רבים, בנוסח שירת רוסיה ודור הפלמ"ח ("נְזַמֵּר נָא אֶת שִׁיר אֱלִיפֶלֶט / וְנַגִּידָה כֻּלָּנוּ בְּקוֹל"). שיר הזֶמר הזה אף מסתיים בשירתה של חבורת הרֵעים בלשון "אנחנו", כמחאה נגד עריצותם המגבילה של התכתיבים שכָּפו מתנגדיו הצעירים, בני "דור המדינה" על השירה העברית בשמם של ערכי הליבֶּרליזם המערבי וחופש הביטוי.
ואולם, האם באמת לפנינו שיר קולקטיביסטי בנוסח הרוּסוֹ-עברי ששלט בשנות הארבעים בפזמונים שנשמעו – מילים ומנגינה – כמו שירים שהתאימו ל"מקהלת הצבא האדום"? לאו דווקא. אלתרמן, גם כאשר חיבר שירים בפתוס פטריוטי (כמו "זֶמר הפלוגות" או "שיר בוקר") הכניס תמיד לשיריו רעיונות המלמדים שאין אלה שירים "מטעם". השיר "אליפלט" אמנם פותח בלשון רבים, אך מספר את סיפורו של "גיבור" אחד ויחיד, שביצע בעצמו מעשה גבורה, שאיש לא ביקש ממנו לבצע. לכאורה, אין לפנינו שיר תהילה וגבורה. להפך, אליפלט מוצג כאן כטיפוס אנטי-הֶרואי וכ"בִּישׁ גַּדָּא גָּדוֹל":
נְזַמֵּר נָא אֶת שִׁיר אֱלִיפֶלֶט
וְנַגִּידָה כֻּלָּנוּ בְּקוֹל:
כַּאֲשֶׁר עוֹד הָיָה הוּא רַק יֶלֶד,
כְּבָר הָיָה הוּא בִּישׁ גַּדָּא גָּדוֹל.
בּוֹ שְׁכֵנִים וּשְׁכֵנוֹת דִּבְּרוּ דֹּפִי
וְאָמְרוּ שׁוּם דָּבָר לֹא יוֹעִיל -
אֱלִיפֶלֶט הוּא יֶלֶד בְּלִי אֹפִי,
אֵין לוֹ אֹפִי אֲפִלּוּ בְּמִיל.
אִם גּוֹזְלִים מִיָּדָיו צַעֲצוּעַ,
הוּא נִשְׁאָר מְבֻלְבָּל וּמְחַיֵּךְ,
מְחַיֵּךְ מִבְּלִי דַעַת מַדּוּעַ,
וְכֵיצַד וּבְשֶׁל מַה זֶּה וְאֵיךְ.
| וְנִדְמֶה כִּי סְבִיבוֹ, זֶה מוּזָר, אָז דְּבַר־מָה הִתְרוֹנֵן כֹּה וְשָׁר. בְּלִי מַדּוּעַ וּבְלִי כֵּיצַד, בְּלִי הֵיכָן וּבְלִי אֵיךְ וְלָמָּה, בְּלִי לְאָן וּמֵאֵיזֶה צַד, בְּלִי מָתַי וּבְלִי אָן וְכַמָּה. כִּי סָבִיב כְּכִנּוֹר וְחָלִיל מַנְגִּינָה מְאִירָה, מְצַלְצֶלֶת. אִם נַסְבִּיר לְךָ מַה זֶּה יוֹעִיל, אֵיזֶה יֶלֶד אַתָּה אֱלִיפֶלֶט. |
ושוב, בניגוד למצופה, השיר נסב בעיקרו לא סביב איזה "צ'יזבט" על איזה ביש-גדא שהיה למשל ולשנינה בפי החבר'ה בגין מסכת חולשותיו וכישלונותיו המגוחכת. השיר נסב סביב סיפורו העצוב של פְּרט אחד מתוך הקולקטיב, טיפוס קל ומזולזל, שביצע – כאמור, ביָזמתו ומִבּלי שקיבל פקודה כלשהי – מעשה הֶרואי מאין כמוהו: הוא מסר את חייו כדי להציל את רֵעיו בשדה הקרב.
בְּלֵיל קְרָב בִּרְעֹם אֵשׁ מְזַנֶּקֶת, בֵּין אַנְשֵׁי הַפְּלֻגָּה קוֹל עָבַר: הָעֶמְדָּה הַקִּדְמִית מְנֻתֶּקֶת, מְלַאי תַּחְמֹשֶׁת אָזַל בָּהּ מִכְּבָר. אָז הִרְגִּישׁ אֱלִיפֶלֶט כְּאִלּוּ הוּא מֻכְרָח אֶת הַמְּלַאי לְחַדֵּשׁ, וְכֵיוָן שֶׁאֵין אֹפִי בְּמִיל לוֹ, הוּא זַחַל כָּךְ יָשָׁר מוּל הָאֵשׁ. וּבְשׁוּבוֹ מְהֻמָּם וּפָצוּעַ, הִתְמוֹטֵט הוּא, כָּרַע וְחִיֵּךְ. | הוּא חִיֵּךְ מִבְּלִי דַעַת מַדּוּעַ, וְכֵיצַד וּבְשֶׁל מַה זֶּה וְאֵיךְ. וּבְלִבּוֹת חֲבֵרָיו, זֶה מוּזָר, אָז דְּבַר־מָה הִתְרוֹנֵן כֹּה וְשָׁר. בְּלִי מַדּוּעַ וּבְלִי כֵּיצַד, בְּלִי הֵיכָן וּבְלִי אֵיךְ וְלָמָּה, בְּלִי לְאָן וּמֵאֵיזֶה צַד, בְּלִי מָתַי וּבְלִי אָן וְכַמָּה. מִסָּבִיב כְּכִנּוֹר וְחָלִיל מַנְגִּינָה מְאִירָה, מְצַלְצֶלֶת. אִם נַסְבִּיר לְךָ מַה זֶּה יוֹעִיל, אֵיזֶה יֶלֶד אַתָּה אֱלִיפֶלֶט. |
גיבור הֶרואי ואנטי-הֶרואי זה, שאלתרמן בחר להפנות אליו זרקור, נושא את השם הגלותי "אליפלט", ולא שם ישראלי טיפוסי של לוחם מלוחמי תש"ח ("אורי", "עוזי", "עמיחי", "דודיק" או "אריק"). בדומה לשמות תאופוריים דומים כגון "פלטיאל", "עזריאל", "ירחמיאל",3 ששימשו בפתגמי יידיש גלותיים שמות-נרדפים ל"שלימזלים" שמצפים לרחמי האל, שימש גם השם "אליפלט" בספרות ישראל שנכתבה בגולה לתיאורו של אביון וביש-גדא. כך למשל בסיפורו של אליפלט העגלון, גיבור שירת יל"ג "אשקא דריספק".
על המוטיבציה האקטואלית לכנות את החייל אנטי-הֶרואי בשם "אליפלט" כתב ד"ר יוסף גלובינסקי תחת הכותרת "האליפלטים", כי בקרב המתואר בשיר רוב החיילים "היו עולים חדשים שזה אך עלו ארצה. הם היו חסרי שפה, לא הכירו את הארץ ומשוללי ידע צבאי. עובדות אלה היו להם לרועץ", אך הם "היו חדורי נחישות להילחם למען מולדתם החדשה".4 מעניין להיווכח שגם בין שירי עיר היונה שראו אור ב-1957, כשנתיים לפני הפזמון שלפנינו, תיאר אלתרמן לא את הקרבות ההֶרואיים של מלחמת העצמאות אלא את קרב לטרון הכושל ואת החיילים, פליטי מחנות ההשמדה, שנזרקו אל הקרב ללא הכשרה. בשירו "בטרם יום" כלולה במשתמע ביקורת קשה על החלטתו של בן-גוריון לשלוח את הפליטים האלה למשימה שגבתה מחיר דמים כבד.
•
אכן, ראוי לשבץ את הבָּלָדה "אליפלט" ברצף כתיבתו של אלתרמן משנות החמישים. היא שייכת לאותו אקלים רוחני שבו נתחברו שירי הקובץ עיר היונה (1957), בהם שירים על צעירים בני הגולה, פליטים שנשלחו מן האנייה כדי למות "בטרם יום" באיילון. הוא קרוב גם לטורי הטור השביעי, כגון לטור "על החייל אלבז" (1954) על העולה ממרוקו שהקריב את חייו כדי להציל את חבריו מהתפוצצות רימון.5
אגב, אלתרמן מעולם לא התראיין לעיתון, והראיון היחיד שנתן היה ראיון וירטואלי עם "המחבר" בספר חגיגת קיץ (1965), שבּוֹ אמר בניסוחו הפרדוקסלי: "הַמִּלִּים אֶרֶץ, עַם, אֲפִלּוּ תְּקוּפָה / לְרַבִּים אוֹמְרוֹת לֶחֶם וָבֶגֶד. / לְרַבִּים אֲחֵרִים הֵן אֲסֻפָּה / שֶׁל נוֹשְׂאֵי כְּתִיבָה רוֹמֶמֶת אוֹ מַלְעֶגֶת. / ואִלּוּ לִמְעַטִּים הֵן אֲמַתְלָה שְׁקוּפָה / לְהַשְׁלִיךְ נַפְשָׁם מִנֶּגֶד". (כך הוא חיבר באופן אוקסימורוני את התחבולה הערמומית, האינטרסנטית והנלוזה של הפרט, שנועדה כדי להשיג רווח אישי על חשבון הכלל, ואת מעשה ההקרבה האלטרואיסטי, הנאצל והנעלה, שנועד לטובת הכלל על חשבון טובת הפרט). במקומות שבהם כתב על הגנת העם המדינה הפעיל אלתרמן את חִצי האירוניה לא נגד החיילים והצבא, כמקובל בתקופתנו הבתר-מודרנית, אלא כלפי המשתמטים.
לא כך הציג את השיר אריאל הירשפלד במאמרו "שיר פצע" (שהתפרסם בעיתון הארץ, מיום 27.4.2007). את סופו של השיר פירש במנותק מעולם הדעות של אלתרמן ומעֶמדתו בסוגיית הגמול. סופו של השיר עובר לכאורה אל הספירה הטרנסצנדנטית, אך גם כשהשתמש אלתרמן בשירתו ה"קנונית", לרבות שירי כוכבים בחוץ ועיר היונה, במילה "אלוהים", או במילת הפנייה "אלוהיי", אין למילים אלה כיווּן "דתי רציני לחלוטין", כהנחתו של המבקר. יש בהן בליל של עניינים הסותרים זה את זה, שנתרבדו באישיותו של אלתרמן והתרוצצו בנפשו במהלך חייו – למן החינוך הדתי שקיבל בילדותו, דרך הצטרפותה של אחותו לקיבוץ של "השומר הצעיר", שחבריו היו אתאיסטים גמורים, וכלה בהתקרבותו לפלמ"חניקים ולמנהיגם יצחק שדה, שגם הם היו אתאיסטים גמורים. את יחסו הרב-רובדי כלפי ענייני דת ואמונה ביטא בשירו "הקלריקל הקטן".6
יחסו המורכב של אלתרמן כלפי האמונה בכוחות עליונים (באל ובמלאכיו) משתקף מדבריהם של המלאכים: מצד אחד הם משתמשים בביטוי סנטימנטלי שאינו מתאים ללוחמי תש"ח ("לָנוּ יֵשׁ מִּמְּךָ נַחַת") – ביטוי המבוסס על הֶבּראיזם שהגיע ללשון יידיש, וחזר ממנה אל העברית טעון במטען "גלותי". מצד שני, המלאכים אומרים לאליפלט: "אַף שֶׁאֵין לְךָ אֹפִי בְּמִיל", כאילו היו הם חבריו מן הפלמ"ח, שוללי הגלות, המדברים בעברית צבאית, עניינית ונטולת רגשנות. הדיסוננס שבין שני הסגנונות – הגלותי והצברי – ששניהם מושמים בפי המלאכים יש לו כמובן אפקט קומי, היוצר אוקסימורון מרחף על רקע האירוע הטרגי. בניגוד לעמדתו האמביוולנטית של אלתרמן כלפי קרבנם של צעירים למען המולדת וכלפי נושאים הקשורים בדת ובאמונה, עמדה המורכבת מניגודים ומניגודי-ניגודים, קבע הירשפלד במאמרו הנ"ל בסגנון חד-משמעי:
סיומו של השיר, הגמול האלוהי שניתן לאליפלט באמצעות המלאך גבריאל, המדבר אל המת כבן משפחה יהודי קרוב, "במרום לנו יש ממך נחת", הוא סיום דתי רציני לחלוטין: האלוהות היא היחידה המבינה נכונה את תמהוניותו של הגיבור. זו תמהונות אלוהית. זהו סיום מרטירולוגי, ארכאיסטי מאוד, והוא עשוי בנוסח המרטירולוגיה הנוצרית, על דמות המלאך היורד משמים ונוטל אליו את הקדוש המעונה.
להערכתי יותר משיש כאן סיום "בנוסח המרטירולוגיה הנוצרית", יש לפנינו סיום בנוסח סיפורי חסידים על אנשים פשוטים, המבקשים מנהמת הלב עזרה משמים (בלי "סידור" ולא כמצוות אנשים מלומדה"), ומקבלים את גמולם בגן-עדן, "אחרי מות". ומן הראוי לדעת: אלתרמן השתמש באוצר המוטיבים החסידי כבמילון פיוטי, ולא כבעקרונות אמונה. גם ביאליק לפניו השתמש במוטיבים חסידיים ב"זוהַר", ב"הבּרֵכה" וב"צפרירים", אף-על-פי שכּתב שירים סָטיריים לא מעטים נגד החסידים ואנשי השם שלהם. הוא בנה סצֵנה המתרחשת בשמים, לפני כיסא הכבוד, גם אם לא האמין בתורת הגמול החסידית.
אלתרמן בנה את שירו-פזמונו "אליפלט" על סיפורים נֶאוֹ-חסידיים, כגון "בּוּנצי שתוֹק" של י"ל פרץ, המגולל את סיפורו של צעיר לא-יוצלח גמור בעולם הזה, שאחרי מותו נתקבל בכבוד רב אצל מלאכי השרת בעולם הבא. אלתרמן הראה כאן שלא אחת האנשים המזולזלים והשותקים, העלובים שאינם מעליבים, יורשים את "מלכות השמַים" – הם ולא העשירים והבוטחים בעצמם ובצדקתם. מוטיב זה חִלחל אפילו ליצירותיו לילדים "מעשה בפ"א סופית" ו"מעשה בחיריק קטן", שבּהן האות המזולזלת וסימן הניקוד הקטן מוכיחים לחברה העוינת שלא קל לה "להסתדר" בלעדיהם. במילים אחרות, העולם קיים לא רק בזכותם של מלכים וגיבורי-חיל, אלא גם בזכותם של אנשים "אפורים" וכמעט אנונימיים כדוגמת אליפלט:
וּבַלַּיְלָה חֲבוּשׁ קַסְדַּת פֶּלֶד, אַט יָרַד הַמַּלְאָךְ גַּבְרִיאֵל, וְנִגַּשׁ לִמְרַאֲשׁוֹת אֱלִיפֶלֶט, שֶׁשָּׁכַב בַּמִּשְׁלָט עַל הַתֵּל. הוּא אָמַר: אֱלִיפֶלֶט אַל פַּחַד, אֱלִיפֶלֶט, אַל פַּחַד וָחִיל ‟ בַּמָּרוֹם לָנוּ יֵשׁ מִּמְּךָ נַחַת, אַף שֶׁאֵין לְךָ אֹפִי בְּמִיל. | זֶהוּ זֶמֶר פָּשׁוּט גַּם תָּמוּהַּ, אֵין רֵאשִׁית לוֹ וְסוֹף וְהֶמְשֵׁךְ, זִמַּרְנוּהוּ בְּלִי דַעַת מַדּוּעַ וְכֵיצַד וּבְשֶׁל מַה זֶּה וְאֵיךְ. זִמַּרְנוּהוּ כָּךְ סְתָם, זֶה מוּזָר, כִּי דְּבַר־מָה הִתְרוֹנֵן בּוֹ וְשָׁר... |
גם בשירי עיר היונה שנכתבו באותו זמן, וסיפרו גם הם את סיפורם של חיילים שעשו מעשי גבורה מבלי לדעת שהם "גיבורים", הזכיר אלתרמן לעִתים קרובות את המלאכים – ולא מתוך כיוון "דתי רציני לחלוטין", כהנחתו השגויה של הירשפלד. כך, הרחיק את התמונה הטרגית של ששת אלפי הצעירים ששילמו בחייהם על הקמת המדינה אל מחוזות המיתוס, כך רמז שהצעירים שנגדעו – מיכל ומיכאל – גודעים גם את דור ההמשך וגורעים ממנו. מיכל מייצגת נערה-אישה שתיוותר צעירה לנצח (כמיכל המקראית, שדוד מנע ממנה פרי בטן), ואילו מיכאל הוא מלאך בשר ודם שלא מעלמא הדין הממונה ממרומים על שלומם של ישראל (גם המלאך שאינו מוליד וגם מיכל חשֹוכת הבנים מלמדים על היות המלחמה אסון הגודע את ההמשכיות, את שלשלת הדורות).
אין ספק, בשירים שכּתב בשנות המדינה, שבהם תיאר את מותם של צעירים בשדה הקרב, יש מידה לא מועטה של ביקורת על ההנהגה וכן הטחה כלפי שמים, אך אין בהם ערעור על מיתוס הגבורה. להפך, אלתרמן עומד בהם נפעם מול נכונותו של החייל העברי לסכן את עצמו, ואפילו להשליך את נפשו מנגד, למען רֵעיו ולמען עתיד עַמו. יחד עם זאת, הוא קונן על החיים הצעירים הנגדעים בשדה הקרב, ותהה בינו לבינו אם הקרבן התמים הזה מחויב המציאוּת הוא, ואם אפשר להגיע אל המטרה גם בדרך אחרת.
שירו של אלתרמן הופך את אליפלט לסמל ולמשל לתופעה קולקטיבית. הוא הופכוֹ לסמל ולמשל לעם ישראל כולו, שאף הוא "ביש-גדא גדול" ("אין מזל לישראל"), שנאלץ בעל-כורחו לעמוד תמיד מול השמצות ("בו שכנים ושכנות דיברו דופי"), ולהתנחם בדברי העידוד שמגיעים אליו מן השמים ("אֱלִיפֶלֶט אַל פַּחַד, / אֱלִיפֶלֶט, אַל פַּחַד וָחִיל ‟דברי עידוד שמזכירים את דברי העידוד הנצחיים של אלוהים ליעקב-ישראל ("אל תירא עבדי יעקב"). דברי עידוד כגון אלה משמיע האל באוזני העולה החדש דנינו (בטורו של אלתרמן "ריצתו של העולה דנינו" מ-1955): "וְאֵל עֶלְיוֹן שָׁמַע! וְכֹה אָמַר לוֹ אֵל: / רוּץ, רוּץ עַבְדִּי דַנִינוֹ… רוּץ כִּי לֹא תִּמְעַד […] רוּץ, רוּץ עַבְדִּי דַנִינוֹ… עֶזְרְךָ אֲנִי… / רוּץ, רוּץ וְאַל תֵּחַת. כִּי אֲכַסֶּה מוּמְךָ".
אלתרמן לא השלים מעולם עם מעשי עוולה ואיוולת, וביקר את ההנהגה על אטימותה כלפי הפרט, אך בו בזמן גם עמד משתאה מול הפיכתו של היהודי מיעקב לישראל, מן הסוחר בן הגלות ליהודי החדש, ללוחם של דור המאבק על עצמאות ישראל. הוא העמיד במרכז שירי המלחמה שלו לא את הגיבור הקיבוצניק כחול העיניים ובעל הבלורית הזהובה, אידאל ניטשיאני מובהק, כמו זה שעוצב למשל בפזמונו של חיים חפר על "דוּדוּ" הפלמ"חניק, כי אם את האנטי-גיבור היהודי, הגלותי והדחוי, שאיש לא האמין בכוחו. עמדתו הדקה, המורכבת וקרועת הסתירות הפנימיות של אלתרמן, שיש בה גאווה וענווה, אומץ ופחד, שחוק ודמע, אמונה וספק, אינה באה כלל לידי ביטוי בניתוחו של הירשפלד. ניתוחו החד-משמעי דומה לירייה באפלה, מול מטרה שחורי הירי שבּה נוקבו מראש.
הערות:
כך כינה הסופר ס' יזהר, בעקבות ארתור קסטלר, את בני "דור המדינה" בדברי הפתיחה שלו לדיון על הדור הצעיר בוועידת מפא"י (יוני 1960), וראו "דור האספרסו" בבלוג "ס.יזהר חוזר".
בשנת 1959 התגייסה בתו של אלתרמן, תרצה אתר, ל"להקת גֵיסות השריון", ואביה חיבר את השיר לבקשתה. בערך "אליפלט" (שיר) בוויקיפדיה נכתב ש"זהו השיר היחיד שכתב אלתרמן ללהקה צבאית", וזאת בעקבות דברי הפרשנות התמוהים והעובדות שגויות על השיר פרי-עטו של אריאל הירשפלד (ברשימתו "שיר פצע", בעיתון הארץ מיום 27.4.2007). ואולם, ביחד עם שיר-הזֶמר "אליפלט" מסר אלתרמן לנעמי פולני, במאית הלהקה, שיר זמר נוסף בשם "פרד לתפארת" שהולחן אף הוא על-ידי סשה ארגוב, אך בוצע לאחר שחרורה של תרצה אתר מן הלהקה.
שם תאופורי הוא שם שנועד להצהיר על נאמנות לאל ולבקש את הגנתו. אלתרמן הרבה להשתמש בשמות כאלה גם בפזמוניו ה"תימניים", כגון בפזמון "מרים בת נסים" (שבו רוב הילדים נושאים שמות תאופוריים) והן בתרגומו למעשייה ה"יידישיסטית" של קדיה מולודובסקה "גלגוליו של מעיל", שגם בה בניו של החייט הפשוט נושאים שמות תאופוריים. בספרות ישראל ניתנו שמות אלה לאנשים נדכים הזקוקים לרחמי שמים.
ד"ר יוסף גלובינסקי, שערך תחקיר משלו בעניין הקשר שבין שירו של אלתרמן "אליפלט" (1959) לבין הקרב הכושל על תל מוטילה (1951) העלה רעיון מעניין שמעשיר את הפירוש העל-זמני בממד אקטואלי. לדבריו, אלתרמן "קרא לגיבור שירו 'אליפלט' כי רצה לתאר אירוע גבורה מקרב תל מוטילה בו התארגנו הכוחות ליציאה לקרב מ"זנגריה" שכבר אז נקראה על הניר לפחות ולימים בפועל – מושב 'אליפלט'. בקרב נלחמו בין השאר שתי פלוגות של גדוד 21 של גולני שבהם חיילים שרובם עולים חדשים שאפילו עברית לא ידעו ועברו אימון קצר מאד, וראו "אליפלט" בבלוג של ד"ר יוסף גלובינסקי. ראו גם בעמ' 66 – 67 באלבום "סיפורם של חיילי חטיבת גולני בקרבות תל מוטילה" שצירף ד"ר יוסף גלובינסקי לאתר נתן אלתרמן ביום 29.1.2022.
ברשימתו "שיר פצע" (ראו הערה 2 לעיל) בחן אריאל הירשפלד את שירו של אלתרמן "אליפלט" (1959), והגיע למסקנה הפרשנית התמוהה שלפיה שיר זה, המערער לדבריו על אתוס הגבורה הישראלי, "אינו שיר על תמהוני אחד, אלא על החייל הישראלי כְּתם גמור שהכּלל מנצל את תומתו". לי נראה שהירשפלד קרא את השיר קריאה אנכרוניסטית המנתקת שיר זה מהקשרו ומהשקפת העולם של מחברו, ואין בה סימן כלשהו להתמצאות ב"טוריו" של אלתרמן ובשירי עיר היונה שחוברו באותה עת על אותם נושאים שהעסיקוהו בשירו "אליפלט".
ראו על שיר זה בפרק "אלוהיי ציווני: על יחסו של אלתרמן לאל, לדת ולמסורת" בספרי רוצי, נוצה, תל-אביב 2013, עמ' 251 – 287.