עזרא זוסמן כ"אוקסימורון מְהַלֵּךְ"
- Eyal Shamir
- 20 במאי
- זמן קריאה 5 דקות
פורסם: הארץ (בשם "סוס טרויאני") , 1/5/2025
ניתן לראות בעזרא זוסמן דמות מינורית בחבורת "יחדיו", שלא תמיד זוכרים להזכירהּ בנשימה אחת עם שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג. אבל האם באמת היה עזרא זוסמן דמות מינורית? מתברר שבמרוצת השנים הוא ביצר לעצמו את עמדת-הכוח הקרדינלית ביותר שהייתה למישהו מִבּני-החבורה: מעמד של מבקר תאטרון, ש"הבימה" ו"הקאמרי" (וגם חברי "יחדיו" המפורסמים שמחזותיהם – מקור ותרגום – הוצגו אז על קרשי הבמה) תלויים היו במוצָא פיו.
זוסמן לא נתן לחבריו "הנחות", וסקר בהגינות ובדייקנות את מה שראו עיניו. הוא קטל, למשל, את מחזהו של אלתרמן "כנרת, כנרת" (1962), מחזה המקור האלתרמני הראשון שעלה על קרשי הבמה, פחות משבוע לאחר הצגת הבכורה. במאמר הביקורת כינה את אלתרמן, שהיה באותה עת מלך השירה העברית, בכינוי הממעיט "אחד מבחירי המשוררים".
לפני חודשים אחדים פניתי ליו"ר "גנזים" אדיבה גפן בבקשה לאפשר לי לסקור את ארכיון עזרא זוסמן וארכיונים אחרים של בני חבורת "יחדיו". ביקשתי לראות אם מישהו מהם הגיש לאלתרמן יד תומכת ומנחמת בימים הקשים שעברו עליו בשנות ה-60' כשמחלת הכבד מיררה את חייו, נתן זך וחבריו לעגו לו ומחזות המקור שחיבר נחלו כשלון צורב.
מתברר שאיש מהחברים לא אמר עליו מילה טובה באותם ימים שבהם נאבק על קיומו, לא בפומבי ואפילו לא במכתב אישי. המילים "מפלגה" ו"פילוג" מאותו שורש נגזרו, והפילוג מאפיין גם מפלגות ששמותיהן "אחדוּת", "יחד", "ליכוד" או "גשר". וכך גם בתחומי הספרות: חבורת "יחדיו" ומועדון "צוותא" שהקים שלונסקי לא גרמו לאיחוד ולאחווה. אלכסנדר פן קרא לטורים הפופולריים של אלתרמן "טִרטוּרים" ושלונסקי כינהו "בן גרוריון", כלומר: גרורו של בן-גוריון. על הפילוג רמז לימים אלתרמן בשירו הלקוני "נתפרדה החבילה" ("חגיגת קיץ", 1965), שבּוֹ הסביר, מיתרון הפרספקטיבה, את הסיבות שגרמו לפירוק חבורת "יחדיו": "אִישׁ עִם עֶרֶב הִבִּיט / וְהִרְהֵר: אָנָה בָּאוּ רֵעִים. / לֹא הַמָּוֶת, אָמַרְנוּ, יַפְרִיד, / אֲבָל הִפְרִידוּ הַחַיִּים".
*
אודה על האמת: בתום סריקתו וסקירתו של ארכיון זוסמן הופתעתי ממיעוט המכתבים השמורים בו. זוסמן ישב אז בנחלת-יהודה שבשולי ראשון-לציון, וסייע לאביו האגרונום בעבודתו החקלאית. טלפון ביתי היה מכשיר נדיר בשנות ה-30 וה-40, וכשהמשורר רצה להזכיר את קיומו לצעירה תל-אביבית שבָּהּ התאהב עד כלות-הנפש, הוא נהג לשלוח "טלגרמה" בת שתי מילים: "אוהב אותך" (ולפעמים חסך והסתפק ב"אוהב"). עקב הריחוק מתל-אביב ומבתי-הקפה של החבורה ניתן היה לצפות שיתגלו בארכיונו מכתבים רבים יותר, אך זוסמן טיפוס סגור היה, ולא מיהר לפתוח את סגור לִבּוֹ.
העבודה החקלאית המתישה, הריחוק מתל-אביב, וכן מחלת-הלב שבָּהּ לקה עוד בעלומיו, כל אלה האטו את מהלך יצירתו ופרסומו. העובדה, שבכור ספריו התפרסם 30 שנה ויותר אחרי שלונסקי ולאה גולדברג, מצביעה לכאורה על צניעות חסרת-מרפקים של אדם שאיננו טיפוס יצרי ואינו שואף לעמוד באור הזַרקורים (או "פָּנָסֵי הַפִּרְסוּם" – כחידושו המצלולי המקורי של זוסמן). ואולם, ב"גנזים" מצוי צרור של מכתבי אהבה ששיגר המשורר לאותה מורה תל-אביבית ידועה, שבָּהּ התאהב עד כדי סחרור-הנפש, ואין מכתבים נרגשים ויצריים מהם. לרושם הצניעות גרמה נטייתו של המשורר להתרחק מעניינים של צנעת הפרט, ולדבר עליהם בסגנון מוכלל ומופשט (אבסטרקטי) כמעט.
במאמר פרי-עטו שצירפו העורכים למבחר-שיריו ("חצות ונצח" [1998]: בעריכת גיורא לשם, רפי וייכרט ומשה דור) הודה זוסמן שהוא אינו מגלה בשיריו את הנסתר, אלא מביא את הנסתר בדרך ההפשטה, בלי שמות ופרטים מזהים. אותם מכתבים לוהטים שהזכרתי שנכתבו באינטנסיביות בין השנים 1941 – 1945 עולים על גדותיהם מרוב אהבה, אך בסופו של דבר איננו יודעים ולוּ דבר קונקרטי אחד על האהובה – על חזוּתה, מנהגיה ומעשיה. ואף זאת: המכתבים הרי נכתבו בעיצומן של המלחמה והשואה, ואין לאירועי הזמן הקשים זֵכר של ממש. פעם אחת סיפר זוסמן לאהובת-לִבּוֹ על פגישה מקרית שהייתה לו עם גרשון שופמן ברחוב ועל שנכנס למסעדה תל-אביבית להשביע את רעבונו, ואחר-כך התנצל לפניה שהוא מסַפר לה על עניינים פרוזאיים וטריוויאליים, במקום דברי פיוט. הייתה זו אהבה שלא נתממשה, unrequieted love כמאמר הבריטים, ודומני שהיא מונצחת בשיר האומר: "יָבוֹא יוֹם וְכָל הָאֲהָבוֹת / הַהוֹלְכוֹת כָּאן לְמַטָּה/ תִּפָּגֵשְׁנָה/ אֵי-שָׁם בְּאַפְסֵי הַשַּׁחַק./ [...] הָאֲהָבוֹת הַשַּׁכּוּלוֹת אֲשֶׁר הִתְיַתְּמוּ / בְּטֶרֶם שַׁחַר". גם השירים וגם המכתבים מרחפים ב"שפריר עליון", ומתנזרים מפִּרטי יום-יום קונקרטיים:
"אני מצפה שסער זה יחלוף והחיה הטורפת תַּרפה. אני מצפה לשווא. עליי לראותך אומלל ושסוע, טרוף עצבים ועירום הלב. יום עובר וחָתמו בוער על עורי . אני מנסה לעשות כל מה שעשיתי קודם: לעבוד, לכתוב [...] אולם קולות להם יקראוני בעוז. האופק גזלני עם הלילה אך עליי לראותנו ולו גם פעם אחת, בטרם יכבשני האלם, בטרם אֶדֹּם כאבן" (גנזים 640 85115) (ק-85116)
ובמכתב אהבה לוהט אחר, כתב זוסמן לאהובתו הערטילאית, שלא נענתה לחיזוריו:
"יספר הגשם הזה שביקר אצלי וראה אותי – כי אוהב אני אותך , כקדם, כלראשונה. ייפול הוא על כובעך, על כתפיך, על צווארך ויגלה לך שאני נופל כך תמיד – על צווארך, בבכי שבלב, בהתייפחות האילמת, ונופל ואפול אחוז להבות". ("גנזים" 640 85115) (ק-85108). בסוף מכתב זה הבטיח המשורר לאהובה שחיבוקם יגיע לממדים של כנסייה גותית ויעלה עליהם קמרון זהב .
צרור מכתבי האהבה הזה, שגילוי וכיסוי משמשים בו בערבוביה, אומר "דָּרשני!". מושא חלומותיו של עזרא זוסמן הייתה חיה פיקהולץ, מורה לאנגלית בגימנסיה "גאולה". היא התפרסמה ב"תל-אביב הקטנה" בזכות בגדיה המהודרים – שמלות ארוכות וכובעים רחבי-תיתורה – ובעיקר בזכות "מכתב אהבה" שקיבלה מביאליק, שהוסיף לה נופך מסתורי ונחשק בקהילת הסופרים הארץ-ישראלית. דומני שהתאהבותו של זוסמן בדמות אקסצנטרית זו העידה על משיכתו אל הזר והאחר, כנאמר בשיר "ראשית אחרת" על דו-קרב שמתחולל בקרבו והוא כגשר בין אירופה ליהודה; ובאחד ממכתביו סיפר על נסיעה במכונית לקריית-ענבים, ובמהלכה התעוררו בו משיכה לדמותה של ערבייה יפה ותחושת זרות גמורה כלפי יהודי שהִפנה את פניו מזרחה והתחיל להתפלל.
הנראוּת בשירים הללו תכופות אינה מלמדת על המהוּת. יש בהם נטייה להסתיר ולהעלים, ועל כך מדבר השיר "הקפת הבית" שבפתח הקובץ המאוחר "עצי תמיד" (1972), המדבר על מה שהלשון מעלימה ומשאיר את חלונות הבית ואת כל דלתי השיר קרועים. לא נעילה תמצאו בשיר אלא פתיחה שמאפשרת לכל קורא לפרשו כרצונו. ואולם, יש בשיר גם הסתרה מדעת, ועל כך דיבר אלתרמן כשתיאר את שירת זוסמן כ"סוס טרויאני" (המאמר כלול בספר מאמריו "במעגל"). בביטוי הזה השתמש גם פרופ' גדעון טיקוצקי לגבי לאה גולדברג, ואני, בעקבות שניהם, מתכננת לכתוב על מעשה האמנות כ"סוס טרויאני", החושף את הפער בין הפסאדה של אחדים מהשירים הנודעים לבין האמת המסתתרת בהם מאחורי הקלעים.
אחת הדרכים להסתרת האישי היא שימוש של זוסמן באוקסימורון המצרף זה לזה ניגודים שאינם נפגשים ומשאיר את הקורא באובדן כיווּנים. זהו אחד המאפיינים הבולטים של בני אסכולת שלונסקי. אך אין האוקסימורון העז האופייני לאלתרמן דומה לאוקסימורון המעודן של שירת רחל, או לזה המעורפל של לאה גולדברג, רטוש ועזרא זוסמן. אצל זוסמן לאני יש פני יאנוס וכמו שמתחולל בשירתו דו-קרב בין אירופה לבין יהודה, כך משַׂחקים בו, לדבריו, החומֶר והרוח מחזה הגדול מהחיים. האני-הדובר מודה שבגרונו מגרגרת צפרדע, יצור אמפיבי שכפל-פנים לו, ובשיר "ערבית בדאבוס" המשורר נתון בין הרוח הנמוכה ובין הגובה והבָּבוּאה העליונה שבמרום.
בצרפתית קוראים לאמצעי אמנותי זה המפגיש את הקצוות העליונים והנמוכים בשם mérisme : (כבשורה האלתרמנית: "מִמּוֹרְדוֹת הַלְּבָנוֹן עַד יַם הַמֶּלַח"). וזוסמן, שגם לו – כמו לאחדים מבני החבורה – היה פרק צרפתי בביוגרפיה שלו, חיבב את התחבולה הזאת עד מאוד. בשיר "הבריאה", למשל, הוא מתאר איך הנשמה המרחפת במלכות השמים שוקעת בבקעה; וב"סונט בודד" הוא מתאר איך הוא מתרועע עם החגבים והרמשים שעל גבי האדמה אך גם מכונף כמו הנשר הנישא בשמים. יש כאן עדות לצניעות של המשורר, שהתמזגה בדרך מופלאה עם ידיעת ערך עצמו ועם השאיפה להמריא אל-על אל מעבר למציאוּת הבָּנָלית. במילים אחרות: הענווה והגאווה, החולשה והאון, הנידחוּת והמרכזיוּת, וכיוצא באלה ניגודים בינאריים, עשו את עזרא זוסמן ל"אוקסימורון מְהַלֵּך", שחייו ויצירתו חד הם.
הניגודים העזים שאפיינו את יצירתו ואת חייו הם לדעתי חומר טוב לספר מחקר על שירת זוסמן. אמנם החומר הארכיוני אינו רב, אך הוא פותח פתח לחידות מעניינות – ביוגרפיות וסגנוניות – שעדיין לא תהו עליהן. ראוי שספר כזה יעמוד על המדף לצד הספר "עיונים בשירת עזרא זוסמן" (1982), שחיבר עמיתי ד"ר ברוך לינק שלימד בקליפורניה ונפטר ב-2019 בטרם עת.
לקריאה ב-PDF כפי שפורסם בעתון