מבין חדרי הלב
עודכן: 13 ביוני 2022
יעקב בסר : "אגרופלב" , ריתמוס (סדרה לשירה),
הוצאת הקיבוץ המאוחד וקרן ת"א לספרות ואומנות, תל אביב 1990, 80 עמ.
פורסם: מאזנים /7-8, מאי-יוני 1991
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
זיוה שמיר
מבין חדרי הלב
יעקב בסר. "אגרופלב", ריתמוס (סדרה לשירה), הוצאת הקיבוץ המאוחד וקרן ת"א לספרות ולאמנות, תל-אביב 1990, 80 עמ'.
"אגרופלב" הוא מושג מוחשי ואמוציונלי כאחד, המצאה מילולית של יעקב בסר ולייטמוטיב העובר כחוט השני לאורך ספר שיריו החדש ומקנה לו את אחדותו. כך, למשל, ניתן לראות בשיר האימז'יסטי הקצרצר "אגרופלב", הכורך באחת סבך רגשי טעון, ומלבישו בדימויים קצרים וקולעים, שיר המכיל בחובו את גרעינו של הספר:
הוא עדין
מעבר לקיר וכבר
מכה
באגרופלב זעיר
מעבר לקיר
שומעים קול הכסף שלו
חסר הסבלנות
ופה, בצד זה של החיים
אם מנענעת בשקידה
ארון קטן על ארבעה גלגלים
למרות קיצורו ופשטותו המדומה, זהו שיר אחוז בפראדוקסים מובלעים. הזרימה חסרת סימני הפיסוק, השימוש במלת ה-PORTMANTEAU "אגרופלב" (מלים כאלה הם על-פי-רוב המצאה של ילדים ושל משוררים המסוגלים לראות את העולם בעיני ילד, ולבטל את הגבולות בין המהויות), השימוש בסינסתיזה האודיו-ויזואלית "קול הכסף" - כל אלה מעניקים לשיר יסוד של עמימות ואי-מוגדרות. בעת ובעונה אחת, השיר אף מכיל יסודות מוגדרים ומובחנים (נקישה באגרוף זעיר, ארון קטן על ארבעה גלגלים). ההכלאה של יסודות מובחנים ובלתי מובחנים, מרוסנים וחסרי רסן, מתגלגלים ומרובעים, מתפשטים לכל העברים ומוגדרים בזמן ובמקום, מעניקים לשיר הזה את אופיו האמביוולנטי והפראדוקסלי. זהו שיר מובהק של "בין רשויות": העובר מכה באגרופו על קירות הרחם המגוננת והכולאת כאחת, לבו הזעיר שגודלו כגודל אגרוף פועם (הקיר הוא גם קיר מקירות הלב), תחילת החיים הם גם תחילת הקץ, שהרי הארון הקטן הוא בעל אופי דו-משמעי למצער (כשם שהאגרוף מרמז על אלימות עצורה, הגם שאינו אלא אגרופו של עובר זעיר ואף שאיננו אלא "אגרופלב" - משכן הרגשות). אהבת האם ושקידתה על ערש בנה אינה דוחה את קו הקץ, אף שבנה דוחק את הקץ ומבקש להחיש את היציאה אל אוויר העולם, והשעון נוקש ומתקתק בקצב פעימות הלב. העובר מכה בנקישות אגרוף חסרות סבלנות, שואף לראות את אורו של עולם, אך מרגע צאתו מתחילה הספירה לאחור. זהו שיר קומפקטי ומרשים, במתכונת שירי ה"היאקו" היפניים על גזר דינו של החלוף, על טיבם הפראדוקסלי של החיים.
ישנם בספר לא מעט שירים, המנסים לשחזר מראות ילדות רחוקים. השיר 'אושר' הפותח את המחזור הראשון הקרוי על שמו, פותח בנימה הלקוחה כאילו מספרי אגדה נושנים: "בין גרוטאות עליית הגג של ילדותי גר / אושר, ואני ישבתי אצלו לפעמים על רהיט / שבור. בזווית - - ". גם כאן מתבוללים זה בזה המופשט והקונקרטי (רגליה של אשת החלומות היפה אינן אלא צורות שפסלו האור והאוויר על גבי ח העלייה העזובה), האסתטי והמכוער, המאיים והבטוח, העשיר והדל. כבשירים רומנטיים ישנים-נושנים על הזוהר שאבד בדשא או על תערובת האור והחושך המתוקה של עלטת המרתף (......חסר.....)