לנוכח העיר הבוערת

לציוּן יום ה-18 ביולי, שבּוֹ פרצה השרֵפה הגדולה ברומא

ב-18 ביולי של שנת 64 לספה"נ פרצה השריפה הגדולה ברומא שכּילתה כשני שליש מהעיר שנחשבה Caput Mundi ("בירת העולם"). רק ארבעה מבין ארבעה-עשר רבעיה של רומא נותרו ללא פגע. גם מי ששכח את שיעורי ההיסטוריה שלימדוהו בנעוריו בבית-הספר התיכון, זוכר בוודאי את תמונתו של נרון (Nero) קיסר פזור-הדעת, או המעורער בנפשו, היושב ופורט על מיתרי נֵבל, קתרוס או כינור, על רקע להבות האש המאַכּלות את עיר הממלכה. העובדה שבתקופה זו עדיין לא היו ברומא כלי מיתר כאלה, לא פגמה בהיווצרות האגדה.

נירון, שכתר הקיסר הונח על ראשו בגיל שבע-עשרה ושהתאבד בגיל שלושים בערך, נקבע בתודעת בני-עמו והעולם כולו כקיסר המטורף, המושחת והראוותן ביותר בשליטי רומא שבכל הזמנים. בעקבות הסיפור על התנהגותו המוזרה בעת השרֵפה נולדה המימרה האנגלית "fiddle while Rome burns" ("לנגן בכינור בעת שרומא בוערת"), מימרה המצויה בכל שפות המערב לציוּן העיסוק בעניינים שוליים וטריוויאליים בעת משבר קריטי.

בזמן השרֵפה שפרצה ברומא ב-64 וכילתה אלפי בתים וצריפים עשויים עץ, נפוצה שמועה שנרון הוא שהצית את האש. כך או אחרת, ההמונים תלו את האשם בקיסר הנהנתן וביקשו להמיתו, והוא החליט להאשים את הנוצרים בשׂרֵפה והורה לרדוף אותם, להשליך אותם לאריות וכן לצלוב ולשרוף אותם בעודם חיים, אף להשליך את בשר גוויותיהם לכלבים.

ב-9 ביוני של שנת 68 לספה"נ, אם ניתן להאמין לסיפורים שנִטווּ סביב חייו ומותו, החליט נרון לשים קץ לחייו וביקש מעבדו הנאמן לשסף את גרונו. מותו סימן את סיום השושלת היוּליוֹ-קלאוּדית. מה נכון בסיפורים אלה – אין לדעת. מסתבר ש-Fake News, ושאר ידיעות מפוקפקות אינן המצאה מודרנית.

זה טיבן של אגדות, המתהווֹת ונטווֹת גם בלי מצע עובדתי איתן, כמו האגדה על הצלת רומא מפני פלישת הגאלים בזכות קולות הגעגוע שהשמיעו האווזים, וזאת משום שהאווזים שניחנו בחושים מחודדים מקימים רעש אדיר בעת חדירה למרחב הטריטוריאלי שלהם. מובן, גם קשה לדעת מה מידת האמת של סיפורם של חז"ל שלפיו התגייר נרון קיסר ורבי מאיר היה מצאצאיו. מכל מקום, יחסו של נירון ליהודים נע בין אהדה לאיבה, ובשנת 60, בעת מריבה בקיסריה בין היהודים ליוונים, הוא פסק לטובת היוונים ועורר בקרב היהודים התמרמרות ומרי.

בתלמוד מצויה אגדה על נרון שנעזר בקסמים, שלאחר שקמצא ובר קמצא הלשינו לפניו שהיהודים מרדו בו, והוא ביקש להיוועץ בידעונים ולדעת בעזרתם אם יצליח להכניע את אויביו. נרון זרק אפוא חִצים לארבע רוחות השמים, וכולם נפלו דרך ירושלים. לאחר מכן ביקש הקיסר מאחד הילדים שיאמר לו את הפסוק שלמד בבית רבו, ואמר לו הילד: "וְנָתַתִּי אֶת-נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ בֶאֱדוֹם, כְּאַפִּי וְכַחֲמָתִי" (יחזקאל כה, יד), ואז אמר נרון בלִבּוֹ: הקב"ה חפץ להחריב את ביתו על ידי, ואחר-כך ייקח את נקמתו ממני. נס מן המערכה, התגייר ויצא ממנו ר' מאיר. (גטין נ"ו).  מדברי הגמרא מתעורר הרושם שנרון קיסר התגייר בסתר ולא בגלוי, כי באותה תקופה נהגו הרומאים להתנכל למתגיירים שבחרו ביהדות. לאחר שנעלמו עקבותיו של נרון, סיפרו עליו שהתאבד לאחר שעזב שלטונו, והיו שטענו שהוא לא התאבד אלא הסתתר מחשש פן יהרגוהו.

*

ובארמונו של הקיסר חי ופעל בקביעות גם סופר החצר, שלא היה אלא הפילוסוף הנודע לוקיוס אנאוס סֶנֶקָה, שחיבר ארבעה-עשר חיבורים אקזיסטנציאליים על אורחות החיים ועל ידיעת גזר דינו של החלוף, בצד עשרה מחזות חשובים. סנקה צבר הון עתק בזכות קרבתו לקיסר ובזכות מימרות השפר שהשמיע באוזניו. האגדה מספרת שכאשר ביקש נרון לדעת מה חושב סופר החצר שלו על נגינתו, השיב לו סנקה בעָרמה ובלשון חֲלָקות: "נאה נגינתך לך, ונאה אתה לנגינתך".

סנקה, שחרף הונו הרב נהג להסתפק ב"קב של חרובים", שכּן מחלותיו חסמו בפניו את היכולת ליהנות מהנאות החיים, כתב בחיבורו "על הפנאי": "החכם ישתתף בחיי המדינה כל זמן שלא ייתקל במכשולים, והם רבים למדי; אבל אם התקלקלה המדינה עד שאין לה תקנה [...] לא ימשיך החכם להיאבק לשווא, לא יבזבז את כוחותיו לריק". אכן, סנקה הדריך את נרון מגיל צעיר ויעץ לו בניהול המדינה. בחמש השנים הראשונות של קיסרותו שלט נרון בתבונה תחת השפעתם של סנקה ושל יועצו סקטוס אפריקנוס בורוס, ואולם במרוצת השנים איבדו שני היועצים את השפעתם על הקיסר, שנעשה רודן חסר מעצורים, והם הורחקו מעמדות הכוח וההשפעה שלהם. כשהחליט נרון להיפטר מן הפילוסוף, שהיה למעלה מעשור שנים החונך (mentor) שלו ויד-ימינו, הוא אילצוֹ להתאבד בחיתוך ורידי-ידיו.

מחלת הנפש של הקיסר הלכה והחמירה (מחלות נפש נתגלו אצל רבים מקיסרי רומא), עד שהוא עצמו התאבד, וזאת לפי אחת הגירסאות בראשוֹמוֹן על חייו ומותו. הפילוסוף היווני-פיניקי תאלֶס איש מילֵטוֹס, שחי כשש מאות שנים לפני נרון קיסר, אמר באירוניה ש"די נדיר למצוא עריץ זקֵן", ללמדנו שדיקטטור אינו יכול לִזכות בתמיכת הציבור לאורך ימים. אין כמעט בנמצא רודן המזדקן בכבוד בעודו ישוב על כיסאו מבלי שיודח על-ידי מתנגדיו או יירצח בטרם יעלה בידו להשלים את כל תכניותיו הגרנדיוזיות "להשתלט על העולם".

ועוד לפני תאלס וסנקה נאמרים הדברים בתנ"ך. על הרתיעה מפני שלטון אוטוקרטי, הממלא אך ורק את תשוקותיו של המנהיג העריץ (ולעתים גם הנערץ על-ידי האספסוף), יעידו "משפט המלך" (שמואל א', ח, י-יח)  ו"משל יותם" בפרק ט' של ספר שופטים. מכאן ומכאן ניתן להבין אל-נכון מה רע ומר הוא גורלו של עם שמנהיגו נוהג בנתיניו כאוות-רוחו. רע ומר הוא גם גורלו של הרודן: למן הרגע שהוא הוא מתחיל להשתמש בנתיניו כבקורבנות לסיפוק רצונותיו הקפריזיים וצרכיו האישיים, ניתן להתחיל למדוד את הדרך שתוליכנו אל סופו.

*

בפתח שירו הגדול "מגילת האש" מתאר ביאליק את אלוהים בדמותו של נֵרון קיסר, שאיבד את אונו ואת תבונתו, והוא יושב על כס-המלכות ומתבונן במראות העיר הבוערת, אף מרחיב את הלהבות במבט עיניו:

" הִנֵּה הוּא אֵל נְקָמוֹת, הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה. מַעֲטֵהוּ שַׁלְהֶבֶת אַרְגָּמָן וַהֲדוֹם רַגְלָיו גֶּחָלִים בֹּעֲרוֹת. כִּתְּרוּהוּ דַּהֲרוֹת אִשִּׁים, מָחוֹל אַכְזָרִי קוֹדֵחַ סְבִיבוֹ. עַל-רֹאשׁוֹ תִּשָּׁאֶה לֶהָבָה, גּוֹמַעַת בַּצָּמָא חֲלַל הָעוֹלָם. וְהוּא שָׁלֵו וְנוֹרָא יוֹשֵׁב וּזְרֹעוֹתָיו נְתוּנוֹת עַל-לִבּוֹ. מַרְחִיב לֶהָבוֹת בְּמַבָּט עֵינָיו וּמַעֲמִיק מְדוּרוֹת בְּנִיד עַפְעַפָּיו. הָבוּ לַיָי, דּוֹהֲרִים דּוֹלְקִים, הָבוּ לַיָי מְחוֹל לַהַט וָאֵשׁ! "

("מגילת האש", פרק א').

הדברים מנוסחים בסגנון של אגדת קדומים רחוקה, אך הם נתבססו על אירועי האקטואליה הקרובים בזמן ובמקום.

חמש יממות תמימות בקיץ 1905 בער נמל אודסה מפגיעת הפְּגזים של אניית הקרב "פוטיומקין", שעל סיפונה פרץ אותו מרד מלחים גורלי, ששימש "חזרה גנרלית" למהפכת אוקטובר וקבע את דמות דיוקנה של המאה העשרים . לַהֲבות האש האדומות ונחלי הדם בישרו את בוא העידן החדש שחתם את התקופה הצארית. אירועים אלה קיבלו עיצוב מיתי ב"מגילת האש", לאחר שביאליק ראה את האירוע במו עיניו, ותוך חודשים ספורים ניכרו התוצאות הראשונות של המצב הפוליטי החדש, וזרעו בקרב יהודי אודסה מהומה וחרדה: מאות מהם היו מטרה להרג, אלפים נפצעו ורבבות נותרו ללא קורת גג. המרכז העברי כמעט שנתפורר כולו, ורוב הסופרים ועסקני הציונות נטשו את העיר. מערכות העיתונים קרסו, ואף המכובדות שבהוצאות הספרים הפסיקו את פעולתן.

כִּבעליו של בית דפוס, לא יכול היה ביאליק לצרור בִּן לילה את כל מיטלטליו, וּלהתנער משלל ההתחייבויות העסקיות, כמו שותפו להוראה ולמו"לות שמחה בן-ציון למשל, שיצא אז מאודסה ליפו, אבל הוא כבר ידע היטב שלאודסה העברית לא תהיה תקומה. הוא ידע שמרכז זה, ששִׂגשג בעבר והוציא מִקרבו את מיטב הספרות העברית בת הזמן, יהיה בתוך שנים אחדות כלא היה. שירו מאותה עת – "על כֵּף ים-מוות זה"  (תרס"ו) – הוא אמנם שיר סימבוליסטי חידתי ועמום, אך לא קשה לזהות בשתי הסטרופות הראשונות שלו – מבעד למעטֵה הערפל – את פרשת ה"פוטיומקין" והפגזת נמל אודסה על-ידי האָנייה המורדת, כמו גם את אודסה העברית, שבּהּ שגשגו בעבר הברוש והארז, ועתה האזוב והעזובה מתפשטים בה בכל אתר ואתר. בדד ניצב לו מגדל האור (הריהו אחד-העם שלכבודו נכתב השיר), וּמאיר על השממה, "וְהַכֹּל כְּאִלּוּ מְהַרְהֵר כָּאן בִּדְמָמָה: / 'לְמִי וְלָמָּה?'".

מול העיר הבוערת תיאר ביאליק את האל בדמות קיסר עוטה פרפוריה* (אדרת ארגמן), יושב על כיסאו ונוקם בעמו, כמו נרון הרודן שניגן מול רומי הבוערת. דומה שאין דברי כפירה עזים מאלה בכל השירה העברית שנכתבה מאז ועד עתה:

וְקִרְעֵי עֲנָנִים מְאָדָּמִים, טְעוּנֵי דָם וָאֵשׁ, תָּעוּ בְּמֶרְחֲבֵי הַלָּיְלָה. וַיְּתַנּוּ בֵין הֶהָרִים הָרְחוֹקִים אֶת-זַעַם אֵל נְקָמוֹת, וַחֲמָתוֹ בֵּין צוּרֵי הַמִּדְבָּר הִגִּידוּ. הֲקָרַע אֱלֹהִים אֶת-הַפָּרְפּוּרִיָּה וַיִּזֶר קְרָעֶיהָ לָרוּחַ?

וַתְּהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל-הֶהָרִים הָרְחוֹקִים וְחִיל אָחַז אֶת-צוּרֵי הַמִּדְבָּר הַזּוֹעֲפִים:

אֵל נְקָמוֹת יְיָ, אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיעַ!

......וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה יְיָ אֱלֹהִים צְבָאוֹת עַתִּיק יוֹמִין יוֹשֵׁב עִם-דִּמְדּוּמֵי הַשַּׁחַר עַל- הַמַּשּׁוּאוֹת. מַעֲטֵהוּ תִּימְרוֹת עָשָׁן וַהֲדוֹם רַגְלָיו עָפָר וָאֵפֶר. רֹאשׁוֹ שָׁמוּט בֵּין זְרוֹעוֹתָיו וְהַרְרֵי הַיָּגוֹן עַל-רֹאשׁוֹ. מַחֲרִישׁ וְשׁוֹמֵם הוּא יוֹשֵׁב וּמַבִּיט אֶל-הֶחֳרָבוֹת. זַעַף כָּל-עוֹלָמִים הִקְדִּיר עַפְעַפָּיו, וּבְעֵינָיו קָפְאָה הַדְּמָמָה הַגְּדוֹלָה.

---

*על השימוש במילה "פרפוריה" בתיאור האל היושב מול האש:

ביאליק, שחשב ודיבר ביידיש, בחר לא אחת לשבץ בשיריו מילים עתיקות ובעלות "פטינה של יושן", שנתגלגלו מן היוונית לעברית העתיקה, ומאוחר יותר גם ללשונות אירופה, ובהן אל לשון יידיש, נשתקעו ביידיש, ועתה הן חוזרות אל העברית בלבוש חדש ומחודש:

כך, למשל, נכתב בגרסה ביידיש של "הקיץ גוֹוע" (תרס"ה): "דער זומער שטאַרבט אָפּ אין גאָלד אוּן אין פּורפּור" (תרגום של "הַקַּיִץ גֹּוֵעַ מִתּוֹךְ זָהָב וָכֶתֶם / וּמִתּוֹךְ הָאַרְגָּמָן" של המשורר הצעיר נתן גרינבלט-גורן, שביאליק עבר עליו בקולמוסו). ובאותה שנה עצמה, כתב ב"מגילת האש": "הֲקָרַע אֱלֹהִים אֶת-הַפָּרְפּוּרִיָּה וַיִּזֶר קְרָעֶיהָ לָרוּחַ?". "פּורפּור" ('ארגמן' = 'purple') היא מילה רגילה ויום-יומית, בעוד ש'פרפוריה' ('גלימת ארגמן') היא מילה נדירה, הדורשת עיון במילון היסטורי..

אותו שיר ("הקיץ גוֹוע") מסתיים במילים "צְאוּ הָכִינוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה", לתיאור הוויה חדשה ופרולטרית, שהורידה את המציאוּת מגובהי שמים אל מעמקי המרתף (ומבוססת על שיר העם ביידיש "אף ברי", שבו נאמר כי לאחר החג יש צורך לרוץ לשוק ולקנות בולבוסין, אף-על-פי שהכסף אזל – "בולבעס מוז מען קויפן, / און קיין געלט איז אַלץ ניטָא"). לעומת זאת, בשיר הילדים "בגינת הירק" מתואר "בֻּלְבּוּס הָאֶבְיוֹן" ש"בָּא לִרְקֹד, בִּמְחִילָה, / הוּא עַל כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ". כאן בחר ביאליק במילה שמקורה ביוונית ונתגלגלה לשפות אירופיות רבות (כגון המילה bulb = 'פקעת' באנגלית), ובאמת יש לה בני משפחה רבים, ובהם ה'בולבעס' מלשון יידיש. באמצעות מילה זו, עורר ביאליק את ההוויה המזרח-אירופית, שבה בולבוסין הם מאכלם של עניים, והפך את המילה בגלגולה שביידיש לסמל הגלות והדלות (כאילו הייתה לשון יידיש "קרוב עני" במשפחת הלשונות ההודו-אירופיות).