זלדה - לכל איש יש שם

לציוּן יום הולדתה של המשוררת זלדה החל ב-20 ביוני

לכל איש יש שֵׁם מִשלו הקובע את זהותו ואת חלקו בעולם הזה ובעולם הבא; אך לכל איש יש גם ביוגרפיה ו"ביוגרפיה ליטֶרריה" מִשלו. נכללים, בה, בצד רִקעו הגֵּנֵאלוגי, גם הידע שצבר במהלך שנות לימודיו וכן הספרים והחיבורים שקרא ושנה בימי חלדו. מן המעט הידוע לנו על קדמת ילדותה של זֶלדה, ניתן להבין שמסלול לימודיה של מחַבּרת השיר "לכל איש יש שׁם", לא חפף את מסלולן של בנות-ישראל שנולדו בחצרות החסידים לפני מאה שנים ויותר.

משפחת שניאורסון, משפחתה של זלדה, הייתה כידוע משפחה רבנית מיוחסת ובעלת שורשים עתיקים בחסידות חב"ד (הרבי מלובביץ', האדמו"ר האחרון בשושלת שניאורסון, היה בן-דודה של המשוררתּ). עד לעלייתה ארצה חשפה אותה משפחתה, שמיזוג של דת ונאורוּת אפיינוּהָ, לחינוך חופשי למדיי. ברי, אין מדובר בתופעה רגילה ומקובלת בסביבה שבתוכה נולדה ושבָּהּ עברו עליה שנות חניכתה.

לפני עליית משפחתה ארצה, למדה זלדה שניאורסון, ילידת 1914, בגן ילדים עברי ובבית-ספר רוסי, ובהגיעה ארצה בגיל 12 שלחוּהָ הוריה אל מוסדות הלימוד של הזרם הדתי (שהיו באותה עת חופשיים וסובלניים מן המקובל בימינו). היא למדה בבית-הספר לבנות ע"ש שפיצר ובסמינר לבנות "המזרחי", שבּוֹ זכתה למורים מעולים (בהם הפילוסוף וחוקר החינוך עקיבא-ארנסט סימון, פרשן המקרא פייבל מלצר ואשת החינוך טוני הֶלֶה שלימים הקימה בתל-אביב את הגימנסיה "תיכון חדש").

בבגרותה לימדה זלדה שניאורסון-מישקובסקי בבית-הספר "מולדת הילד" בירושלים. אחד מתלמידיה, עמוס קלוזנר, הידוע בשמו הספרותי "עמוס עוז", סיפר בספרו "סיפור על אהבה וחושך" על החוויות שעברו עליו בכיתה ב' תחת עינה הפקוחה של מורתו הגברת שניאורסון: "הייתי בן שמונה וכבר היא שטפה את כולי והרעידה בי איזה מטרונום פנימי שעד אז לא זע ומאז עד עכשיו לא חדל".

זלדה ספגה מנות גדושות של תרבות לאומית ואוניברסלית במסלול ששיקף את אידֵאל ה-bildung [בניית האישיות ועיצובה], מורשת האינטליגנציה המרכז-אירופית. כך נתפתחה בה יכולתה ה"בִּי-פוֹקלית": היכולת המיוחדת האופיינית ליצירתה להתבונן במציאוּת, בעת ובעונה אחת, הן דרך עיניו של אדם יהודי, המחפש את מקורותיו הלאומיים, הן דרך עיניו של "כָּלאָדָם" שנברא בצלם. לפי שירהּ "לכל איש יש שֵׁם" ניתן להבין כי מתן שֵׁם לכל איש עם לידתו כמוהו כהכרה בצלם אלוהים שבאדם:

לכל איש יש שם / זלדה

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לו שׂונְאָיו וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חַגָּיו וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.

הדברים מבוססים לכאורה על דברי חז"ל שגרסו: "כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה בַּמִּצְוֹת, הוּא קֹנֶה שֵׁם טוֹב לְעַצְמוֹ. אַתְּ מוֹצֵא שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לְאָדָם, אֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִין לוֹ בְּנֵי אָדָם, וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ. טוֹב מִכֻּלָּן מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ" (מדרש תנחומא, פרשת ויקהל, א: א).

"לכאורה", כי בשירה של זלדה, בניגוד לנאמר במדרש תנחומא. רשימת הגורמים הקובעים את גורלו של אדם נפתחת במה "שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים", ללמדנו שעוד לפני שהוריו מביאים את ילדָם לעולם, נותנים לו שֵׁם ומתחילים להצעידו לקראת עתידו, עליהם להכיר בקיומו של אותו כוח עליון המכַוון את גורלו של בנם ממרום שִׁבתו. דבריה של זלדה עולים בקנה אחד עם הגותה של תנועת חב"ד המבוססת על תורת הקבלה הרואה בכל תופעה בעולם ביטוי של הכוח האלוהי, בבחינת "אין עוד מלבדו".

אמנם הנאמר במדרש תנחומא אינו מושך לכיווּן הפְּרֶה-דֶסטינציה, (לפיו גורלו של אדם נקבע מראש), כיווּן שעלול להוביל את האדם לפטליזם. ואולם, יצירתה של זלדה גם אינה רומזת שבכוחו של אדם לשַׁנות את גורלו באופן משמעותי. יצירתהּ, שהיא יצירה מושכלת, שאינה דורשת במופלא אלא לכאורה, משַׁקפת בראש וראשונה אמונה בכוחות עליונים, אך גם דוגלת בעקרון "הבחירה החופשית" המאפשרת לאדם לעצב את אישיותו ואת דרך חייו, בחינת "הכול צפוי והרשות נתונה" (אבות ג, טו).

•

בתוך שמונה-עשר העיקרים שעליו בנוי שירה של זלדה (שיש בו תשעה "בתים" ובכל אחד מהם משולב צמד של גורמים) ניתן לזהות רק שניים שאין לו לאדם שליטה עליהם: הלידה והמוות. השיר מזכירנו שאדם מגיע לעולם מבלי שישאלוהו אם הוא רוצה להיוולד ולִחיות, ובבוא יומו הוא הולך לעולמו, גם אם ירצה בכל מאודו להמשיך לִחיות לנצח, או לפחות לִזכות לִראות ריבֵּעים וחִימֵשים. במילים אחרות: ביום שבּוֹ נתברך האדם בחיים הוא גם קולל במוות.

בשיר נרמז שאמנם איש לא יימלט מגזר דינו של החלוף, אך בכוחו וביכולתו של אדם לכַוון פֹּה וָשָׁם את מהלכי חייו ולעצב את מהותו ואת זהותו. לפי שירהּ של זלדה ניכּר שאחד המרכיבים המאפיינים את דרכו של אדם בחייו וקובעים את שמו (במובן של "תדמיתו") הוא היחס שהוא מעניק לזולתו. השיר מזכיר את החיוך שבּוֹ מזַכּה אדם את זולתו ואת השֵׁם שנותנים לו שכניו. שירה של זלדה מייחס חשיבות רבה לשמו הטוב של האדם, אך משקף גם את האפשרות שהוא יגלה סימאון לגבי המתרחש סביבו, וייפול קרבן למעשי עוולה ואיוולת.

על כן נזכרים בשיר גם שונאיו של האדם, כי תמיד עלול אדם ליפול קורבן לאותם אנשים רעים שינסו להכתים את שמו ולהוציא את דיבתו רעה. השיר מזכיר ברמז את מימרת חז"ל בדבר "המלבין פני חבֵרו ברבים והמכנה שם רע לחבֵרו" (בבא מציעא נח ע"ב(. נרמז כאן ששׂוּמָה על האדם שהובל בטעות או במזיד אל עמוד הקלון להרים ראש ולנסות לגבור על כל מעשה זדון ורֶשע.

הגישה האצילית הזאת, המקבלת את המציאוּת כמוֹת שהיא, לרבות כל הרע שבּהּ, בדרך צנועה ומפויסת, ללא התמרמרות או מרי, מזכירה את זו של רודיארד קיפלינג בשירו "אִם" ("If"), הפותח במילים:

If you can keep your head when all about you

Are losing theirs and blaming it on you,

If you can trust yourself when all men doubt you

But make allowance for their doubting too,

If you can wait and not be tired by waiting,

Or being lied about, don't deal in lies,

Or being hated, don't give way to hating,

And yet don't look too good, nor talk too wise [---]

ובתרגום:

אִם רַק תּוּכַל שֵׂאת בְּגָאוֹן רֹאשֶׁךָ

בְּעוֹד עֲדַת תּוֹעִים תּוֹלָה בְּךָ אַשְׁמָה;

אִם רַק תִּשָּׂא צַוָּאר בְּאוֹן, כְּשֶׁיְדִידֶיךָ

מְפַקְפְּקִים בְּךָ בִּמְלֹא כָּל הָעָצְמָה;

אִם לְחַכּוֹת תּוּכַל בְּלִי רְתִיעָה וָיֶגַע,

מִבְּלִי סוֹבֵב בְּכַחַשׁ מְפִיחֵי כְּזָבִים,

לַמְשַׂנְּאֶיךָ לֹא תִּטּוֹר אֵיבָה לְרֶגַע,

בְּלִי הִתְחַסֵּד וְהַעֲמֵד פָּנִים [...] (מאנגלית: ז"ש)

השיר משתמש במילה "שֵׁם" בכפל משמעות: שמו הטוב ותדמיתו של האדם, אך גם מתן שם-פרטי ושם-משפחה לרך היילוד; ובמדרש תנחומא, שעליו התבססה זלדה בשירהּ "לכל איש יש שם" מצאנו אזהרות בדבר שיקול-הדעת שצריך אדם להפעיל בעת מתן שם לבנו: "לְעוֹלָם יִבְדֹּק אָדָם בַּשֵּׁמוֹת לִקְרֹא לִבְנוֹ, הָרָאוּי לִהְיוֹת צַדִּיק. כִּי לִפְעָמִים הַשֵּׁם גּוֹרֵם טוֹב אוֹ גּוֹרֵם רָע, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בַּמְּרַגְּלִים [...] פַּלְטִי בֶּן רָפוּא (שם פסוק ט), פָּלַט עַמּוֹ מִמַּעֲשִׂים טוֹבִים וְרָפוּ יָדָיו [...] נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי (במדבר יג, יד), הֶחְבִּיא הָאֱמֶת וּפָסָה הָאֱמוּנָה מִפִּיו, כְּמוֹ פַּסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם (תהלים יב, ב), לוֹמַר דִּבְרֵי כְּזָבִים עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנַעֲשָׂה מָךְ".. מתן השם שנותן אב לבנו נחשב אפוא במקורות עם ישראל לעניין קריטי, שיש לעשותו בכובד-ראש.

•

מצד הסגנון, שבּוֹ ניסחה זלדה את דבריה, כדאי לשים לב לשתי תחבולות רטוריות בולטות המשולבות בשיר שלפנינו: הזֶאוּגמה והאָנָפורה. שתיהן משתלבות בו באופן טבעי ואורגני, ומשַׁקפות את הרעיונות המוטבעים בו.

הזֶאוּגמה (zeugma) היא תחבולה רטורית המזווגת מין בשאינו מינו. אלתרמן הִרבּה להשתמש בה בבואו לתאר מציאוּת כאוטית שבָּהּ אין המילים והרֶפֶרנטים שהן מייצגות יכולים לדוּר בכפיפה אחת מן הבחינה הלוגית או מן הבחינה הדקדוקית (וראו: "קְרוֹנוֹת רַעַשׁ וְאֶבֶן פּוֹרֶקֶת הָעִיר" שבשיר "יום השוק"). אצל אלתרמן הזֶאוּגמה תורמת ליצירת הרושם המודרניסטי ה"צורם", מתוך שהיא שוברת את כללי ההיגיון והדקדוק בדרך שרירותית ואגרסיבית.

גם שירהּ של זלדה מפגיש את המילים ואת הרֶפֶרנטים שלהם בדרך שרירותית, אך לא באותה מידה גדושה של אגרסיביוּת צורמת הניכרת בשיריהם של המודרניסטים בני "אסכולת שלונסקי". אצל זלדה נפגשים בדרך כמו שרירותית, אך רכה ומעודנת יסודות שאינם מתיישבים זה עם זה, כגון: החיוך והאריג, ההרים והכתלים, המזלות והשכנים, תקופות השנה והעיוורון. זוגות המרכיבים אינם מסודרים כאן בצמדי ניגודים, אלא בדרך זֶאוגמטית בלולה, היוצרת תקבולות שרירותיות וחסרות פשר.

התחבולה הרטורית השנייה הבולטת בשיר "לכל איש יש שֵׁם" היא האָנָפורה (החזרה בראשי השורות): "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ... / שֶׁנָּתְנוּ לוֹ....". תחבולה זו מצויה אצל זלדה גם בשירים אחרים, כגון בשירהּ "שני יסודות": "בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף / בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת / בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן / בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת". לתחבולה רטורית זה יש אפקט חזק בעת השמעת היצירה וביצועהּ לפני קהל, ועל-כן היא מצויה לא אחת בנאומים מפורסמים, כגון בנאומו של צ'רצ'יל "We shall fight on the beaches", או בנאומו של מרטין לותר קינג "I have a dream".

זלדה חיבבה ככל הנראה את האָנָפורה, כי תחבולה רטורית טקסית זאת (במיוחד כשהיא משולבת עם ה"אֶפִּיפורה"; כלומר, עם חזרה על מילים בסוף שורה) נהוגה גם בתפילות ובפיוטים, כגון בפיוט "אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם [...] דַּיֵּינוּ" מן ההגדה של פסח, או הפיוט "ונתנה תוקף" הכולל תריסר שאלות של "מִי... [...] וּמִי..." הנפתחות באָנָפורה ומסתיימות באֶפִּיפורה ואגב כך מדגישות את אפסות האדם לנוכח אימת הדין. שירהּ של זלדה "לכל איש יש שם", בשל טיבו המרשים, החגיגי והטקסי (solemn), נקרא בימי מועד וזיכרון ממלכתיים ובכללם טקס קריאת שמות הנספים בשואה ב"יד ושם".

•

ונסיים בחידה שטמנה זלדה בשיר שלפנינו שאת פתרונה הועידה כמדומה למקורביה, אנשי תנועת חב"ד, ששורשיהם הם שורשיה. המתבונן בשירה יבחין ששמונה מתוך תשעת "בתיו" מסתיים בסיומת דקדוקית ("אביו ואמו", "כתליו – שכניו", "כמיהתו – אהבתו - מלאכתו", "עיוורונו – מותו"), ורק "בית" אחד מסתיים במילה יוצאת דופן, והיא המילה "אריג", שאין לה אח ורֵע במִרקם הלקסיקלי של השיר ואין לה סיומת דקדוקית.

המילה "אריג" היא מילת-צופן המרמזות בספרי קבלה וחסידוּת על מציאוּת נסתרת שמעֵבר למציאוּת הנגלית, שיש בה "גילוי" ו"כיסוי" אהדדי. בואו של אדם לעולם אינו מקרה חסר-משמעות, לפי תורת הסוד והמסתורין, אלא שגופו הגשמי הוא אריג או מלבוש לאור שמקורו מן השפע האלוהי, המתבטא בפסוק "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" (תהלים קד, ב). האריג, או המלבוש, מקביל לאותיות שבאור האין-סוף, ולפי רעיון זה לכל אדם מישראל יש האות שלו בתורה המסמנת את הפן המיוחד של אישיותו (ומכאן המדרשים בדבר שישים ריבוא אותיות שבתורה כמספרם של יוצאי מצרים וכנגד נשמותיהם של בני ישראל). וכשאנו מונים בשירהּ של זלדה את מִספר המילים של כל אותם אנשים ואובייקטים שנתנו לכל איש את שמו (אביו, אמו, קומתו, אופן חיוכו, וגו') מתברר כי המניין מסתכם בעשרים ושתיים מילים, כמספר האותיות במערכת האלפבית בעברית. בתוך שיר "כאוטי" כמו "לכל איש יש שֵׁם", שבּוֹ היסודות מתערבלים באופן מוזר ואֶניגמטי, טמונות כנראה חידות נוספות המיועדות ליודעי ח"ן.