כוחה של המלה

שלמה טנאי / מחר בעוד נצח (שירים) / הוצאת רשפים, תל-אביב 1995

פורסם: ידיעות אחרונות 03/05/1996

לכאורה, ספר שיריו החדש - התשיעי במניין - של שלמה טנאי הוא ספר אקזיסטנציאליסטי, העוסק בבעיות כמו עקת החיים וגזר החלוף. אך ככל שהעמקתי לקרוא בו, נתגלה לי יותר ויותר אופיו המיסטי טרנסצנדנטי, המבקש לקלף את קליפת הקיום ולהגיע אל אותם מחוזות בלתי-נתפסים שמעבר לו. כך, למשל, נכתב בסוף השיר השני מתוך מחזור-הפתיחה 'מסקנות': "הכוכבים נפלו. / והם מסתובבים עד נצח. / להיצמד. להוציא את הנשמה. / וכך לפוג, להיעלם". ובפתח השיר השלישי של אותו מחזור: "המוות לא מגיע, / המוות מתהווה, / כאשר מבינים פחות, / והרבה נעשה זר", ובסופו "מתעמעמים האותות / אל ניתוק אכזר" (עמ' 8-9).

הקורא בקובץ זה עשוי להתרשם שלפניו שירה פשוטה וצלולה, שאינה מסתירה את האמירה ואת האמת מאחורי "יער של סמלים". הפשטות הזו מתבררת בקריאה שנייה ושלישית כאותה פשטות מדומה, המאפיינת לפעמים יצירות הבות ב"גיל השלישי", שבו אין לאמן פנאי וסבלנות לעיטורי סופרים ולזיקוקי-די-נור מרשימים, והוא מסתפק לעתים בקו קל וחטוף, המכיל בתוכו תמצית של נסיון-חיים עמוק ושל ידע אמיתי בסוגיית עיקר וטפל. כך, באוצר מלים פשוט להפליא, שכל ילד מכיר ויודע מבלי לפתוח מילון, נאמר בשיר 'במקרה': "להגיב על העולם / בלי לערב את עצמי. / לחשוב על העולם. / כאילו אינו רואה אותי // וגם אני איני מכיר אותו." (עמ' 12). תערובת החיל והגיל, הבכי והפליאה, שבה מסתיים השיר, נותנת לו טעם מיוחד של ויתור והיצמדות אל החיים גם יחד, מנקודת-ראותו של אדם היודע כי החיים אמנם בנאליים, אך עם זאת גם מופלאים מאין כמותם.

כך נאמר בשיר-הסיכום של הספר, ספק מתוך חיוך של רזיגנציה, ספק מתוך דאגה קוססת לב: "כל החיים הדאיג אותי המוות. / כמה מלאתי ביטחון עכשיו. / כמה נרגעתי. שקטים העצבים. // כמה טעיתי. כך רק אדם יטעה, / כאשר הדאיג אותי תמיד המוות. / לא, זה לה היה המוות כלל, / הדאיגו החיים, והם, בתחבולה, / פיתוני להידאג ממר המוות. // כמה מלאתי רגיעה עכשיו. / כל החיים הדאיג אותי המוות. / כמה עוד ידאיגוני החיים? (עמ' 79).

ואולם, הקובץ 'מחר בעוד נצח' אינו עוסק אך ורק בבעיות היחיד אל מול עקת החיים ופחד הכיליון. יש בו לא מעט שירים "אובייקטיביים", המספרים על קורותיהם של נביאי קדומים וסופרים בני הזמן החדש. באופן פראדוקסלי, ואולי דווקא טבעי ומובן מאליו, דווקא שירים כמו-קלאסיים אלה, שאינם מתגדרים בד' אמותיו של ה"אני", מסגירים כמדומה לפעמים סודות נפש, שהשירה הפרסונלית, הכמו-רומנטית, מתקשה להסגירם. כך, למשל, השיר על בתי העיר המתפוררים ('בת 80, תל-אביב', עמ' 39), המסגיר אף יותר מכל שיר בגוף ראשון את החכמה לוותר באצילות-נפש על היש, מתוך ידיעה שזהו חוק מחוקי-הטבע, שאי אפשר להתחכם לו ולעוקפו בתחבולות-שווא.

פה ושם ניכרים בשירים הללו עקבות השראתו של היינה, ששלמה טנאי הקדיש לתרגום שיריו, משליו וביו מאמצי יצירה רבים (ששה קבצים יצאו עד כה במפעל התרגום הגדול שלו למשורר שמצבתו המטולטלת מהכא להתם הפכה סמלו של היהודי הנודד). כך, למשל, השיר 'לשובע' מכיל בתוכו כמדומה את עקבות האירוניה הידועה של המשורר היהודי-גרמני, שאהב שירים שנוני-חוד ופואנטה, הנפתחים בטון סנטימנטלי ומסתיימים בטון קר ואכזר ומר ממוות: "אכול, אדם, אכול. / נגוס בענן לבן, ברקיע כחול, / שרוף את לשונך בלשון-להבה / ולבסוף בעפר הכול תקנח. // שתה ותרווה רעלי-תאווה / לגום מחלב השמים, / ומכרם-שדיים עד שיכרון, / וטיפה אחרונה - מנהר אבדון". (עמ' 44).

יש בקובץ גם צרור שירים על אובדן האב, הביולוגי והרוחני על התייתמות בגיל שבעים עם אובדנו של ש' שלום, לאחר שאבדו כבר לפניו שניים מאבות השירה העברית - אלתרמן וחלפי ('לזמן אחר', עמ' 65 'במות ש. שלום', עמ' 66). למכלול זה שי כמדומה גם קבוצת שירים על שפה מתה, הרודפת את הדובר-המשורר ואינה נותנת לו מנוח ("כל מלה אומרת הרבה, / ואני שומע בתוכי קולות בכי, / אבות אבותי מבינים אותה, / ואני כבר לא אזכרכי."). למכלול זה שייכים השירים 'קולות בכי', 'לפתע', 'כל גרגר', 'ביד הלשון', 'מלה ונשמה' (עמ' 22-26), וחותם אותו השיר 'אבא' (עמ' 27), המסביר מדוע אדם צריך אבא ממשי בדחיפות, כאן ועכשיו, "ומרוב יאוש שיהיה / אפילו אבא בשמים".

בכל השירים הללו עולה המוטיב החוזר, העובר כחוט השני לאורך הקובץ כולו והוא הניסיון ללכוד את העבר מתוך נסיון-החייים של ההווה, תוך בחינת התמורות שנתחוללו בו מאז ועד עתה. נלמדת מן השירים האלה אמונה כמעט מיסטית או מאגית בכוחה של המלה ללכוד את המציאות ולשלוט בה. כה חזקה היא האמונה בכוחה של המלה, עד כי בשיר הראשומוני 'שיר אשכבה לאשה שנרצחה' (עמ' 28-29), שהוא מן השירים היפים והמפתיעים שבקובץ, מתעורר בלב הדובר הרצון להעניק קודם-כול שם לאשה האלמונית, חסרת-השם, המכונה כאן בשם החד-פעמי והאידיוסינקרטי "מרלרנה". וכך, בקובץ שירים שכולו פשטות וצלילות, מתעורר בסופו של דבר הרושם שהקורא לא הבין ולא לכד אלא מקצתו, והרוב נשאר עלום מן החושים ומן המחשבה, באיזור-הדמדומים הנעלם שבין הקיום לחידלון.