הסוחרת מוונציה

בהפקה החדשה, שעולה ב"הבימה" בבימוי משה קפטן ומירי לזר ובתרגום של דורי פרנס, מתחולל שינוי מגדרי רב-חשיבות: גיבורו של שייקספיר הופך לאישה - "Frau Shylock" – אשת בורסה, אלמנה עשירה, החיה בברלין ב-1933, בעת התעצמות המשטרים הטוטליטריים. המחזה יוצא בשעה שגלי האנטישמיות מציפים שוב את העולם, אך הוא לא נולד תמול-שלשום. קדם לו עיבוד של בריגיד לרמור (Larmour) ושל השחקנית טרייסי-אן אוברמן (Oberman) למחזהו של שייקספיר, שעלה על קרשי הבמה בניו-יורק ב-2019. ואולם, נראה שכניסתה של חנה לסלאו עתירת-הכשרונות אל התמונה מבטיחה חוויה יוצאת דופן וחסרת תקדים.

הסוחר מוונציה - "הבימה"

פראו שיילוק מתמודדת עם ה"אחרוּת" במישורים אחדים: היא אישה בעולם העסקים שבו שולטים גברים, היא יהודייה בגרמניה, היא חיה בגפה בעולם המקדש את הזוגיוּת. אין ספק שאפשר בזמננו לכתוב מחזה על אישה "מצליחנית", הצולחת את ים החיים ואת נחשוליו. ואולם, האם ידעו הוגי הרעיון שייתכן ששייקספיר חיבר את מחזהו בעקבות המשפט שערכה דונה גראציה, היהודייה העשירה בעולם בתקופתו, נגד הרפובליקה של ונציה? אפשר שאת הסיפור הזה שמע מידידתו אֶמיליה בסאנו, שסייעה לו לסלול את דרכו – בחומר וברוח. על פרשה זו כתבתי בספרי "ורד לאֶמיליה: שייקספיר וידידתו היהודייה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018)

ניטשה אמר כנזכר שהיהודים הם השׂאור שבעיסה, ובלעדיהם אין למאכל שום טעם. בפרק הבא נראה איך שיתוף הפעולה של שייקספיר עם ידידתו אֶמיליה בָּסאנוֹ, בת למשפחת מומרים שהגיעה מוונציה לאנגליה, השפיע על מהלך יצירתו. קשה להתכחש לעובדה שאֶמיליה הִפרתה את יצירת שייקספיר ברעיונותיה ובניסוחיה, אם לא למעלה מזה. שייקספיר, שנחשב עד עצם היום הזה לגדול הסופרים שבכל הדורות, הפיק אפוא את מחזותיו ואת שיריו בני-האלמוות בסיועה של אישה צעירה, שהגורל היהודי טִלטל את משפחתה מספרד לאיטליה ומשם לחצר המלוכה הבריטי. יופיהּ וכשרונותיה זימנו לה את היכולת להשפיע על גורל תאטרונו של שייקספיר, וזה פתח לפניה את מגילת לבבו ואת דפי הקווארטו והפוליו של יצירותיו בנות האלמוות.

בספרי "ורד לאֶמיליה" עמדתי על משמעות השמות העבריים במחזהו של שייקספיר "הסוחר מוונציה", על הקישור המשוער שערך שייקספיר במחזה זה בין המשפט שעורכת פורציה, הצעירה הוונציאנית החֲכמה, המתחפשת לעורך-דין (משפט שהוא בעיניי כעין "משפט שלמה" מודרני), לבין המשפט שערכה דונה גרציה היהודייה, בתקופה הוונציאנית של חייה, נגד שלטונות הממלכה. יש אומרים שאת הסונטות השייקספיריות המופנות לגבר חיברה לא אחרת מאשר אֶמיליה בָּסאנוֹ, "גבִרתו השחורה" של שייקספיר, שסייעה לו גם בכתיבת מחזותיו ושמה ושמות בני-משפחתה משולבים באחדים ממחזות אלה.

מה היה חלקהּ של אֶמיליה ביצירת שייקספיר, שנכתבה בחלקה בשיתוף עם כמה מחזאים בני התקופה? האם רק סיפקה לו "חומרים" בעלי ניחוח איטלקי שאותם הכירה מבית אבא? האם כתבה מונולוגים שלמים שנקבעו בין דפי הפוליו והקווארטו השייקספיריים? האם באמת תרמה למשורר מסטרטפורד-שעל-הנהר-אייבון חלק מהסונטות שבקובץ הסונטות שלו, והניחה לו לחתום עליהן את שמו? קשה לדעת. בספרי הוספתי כאן הוכחות טקסטואליות מִשלי לקשר שייקספיר-בָּסאנוֹ, והוספתי בו גם השערה מנומקת יותר (מנומקת לדעתי מזו המקובלת בחקר שייקספיר) באשר לזהותו של אותו W.H חידתי ששייקספיר הקדיש לו את 154 הסונטות שהתפרסמו בשמו.

בפרק החמישי בספר זה – "זהבם של היהודים" ניסיתי לשפוך אור חדש על מחזהו של שייקספיר "הסוחר מוונציה", והרי הוא לפניכם:

*

בקיץ 2015 ישבתי בכיכר קטנה במרכז העיר האוניברסיטאית אוקספורד וצָפיתי בקטע מתוך "הסוחר מוונציה" שלהקת "קרייטיריון" העלתה באותה עת על קרשי הבמה. ה"פּרוֹמוֹ" שהוצג ללא תשלום לפני קהל מזדמן נועד לעודד צופים לרכוש כרטיסים להפקתו החדשה של המחזה הנצחי הזה שזכה במרוצת הדורות לקשת רחבה של אינטרפרטציות (פרשנויות וביצועים). אני, מכל מקום, השתכנעתי להצטרף עוד באותו ערב אל הקהל שישב על מדרגות האבן בחצר המגוּננת של אחד הקולג'ים, תחת כיפת השמים, ולִצפות בביצוע מחודש של המחזה שזכה לגִרסאות כה רבות - אנטישמיות ופילושמיות - על קרשי התאטרון ועל אֶקרני הקולנוע.

את המחזה הִכּרתי היטב הן בזכות קורס אינטנסיבי על שייקספיר שלמדתי בחוג לספרות אנגלית של אוניברסיטת תל-אביב, הן בזכות הפקה אחרת של החברה השייקספירית המלכותית (RSC) שראיתי באותה שנה בלונדון. לפיכך יכולתי להתמקד באותם צדדים של המחזה שלמיטב ידיעתי לא הושם אליהם לב בחקר שייקספיר. האחד נסב סביב עניינים פנים-ספרותיים הקשורים בשמותיהם העבריים של הגיבורים היהודיים, והשני כרוך במודלים החוץ-ספרותיים, שעליהם בנה שייקספיר את דמויותיו בנות-האלמוות. אל שני העניינים הבלתי ידועים הללו, שעשויים לדעתי להרים תרומת-מה להבנת מחזהו של שייקספיר, אגיע בהמשך הדברים.

ואפתח אותם דווקא בשאלה ישנה-נושנה שחוקרים רבים חזרו ודשו בה שוב ושוב: האם מחזהו של שיייקספיר "הסוחר מוונציה" (שהוצג לראשונה ב-1598, וראה אור בדפוס ב-1600) יכול להיחשב "קומדיה", אם לאו? סופו המר של הגיבור הראשי, מין "איוב" יהודי-איטלקי בן תקופת הרנסנס שאיבד את שלושת הדברים היקרים לו מכול (את בִּתו היחידה, את ממונו ואת דתו) אינו עולה לכאורה בקנה אחד עם תנאי-הסף של ז'נר הקומדיה. ואכן, רבים הם המבקרים שהסתייגו מִתיוּגוֹ של המחזה כ"קומדיה", וראו בו "טרגיקומדיה". כידוע, שמונה-עשר מחזות מתוך שלושים ושמונה מחזותיו של שייקספיר מוגדרים "קומדיות", ושניים מֵהם - "הסוחר מוונציה" ו"מהומה רבה על לא דבר" - אינם מצחיקים את הקהל כלל. להפך, לעִתים הם אפילו מצַערים אותו עד דמעות.

אף-על-פי-כן, להערכתי בסיווּגו של "הסוחר מוונציה" כטרגיקומדיה יש משום אנכרוניזם גמור. אותם חוקרים שמערעֲרים על סיווּגו כ"קומדיה" מחילים עליו לדעתי קריטריונים שאינם יאים כלל לתאטרון האליזבתני. צדקו לדעתי מהדיריו של שייקספיר כאשר הכלילוּ בזמנם את מחזהו על נושך הנשך היהודי מוונציה בין הקומדיות, שכּן לפי אמות-המידה של הקהל בדורו של שייקספיר, סופו של המחזה הוא "סוף טוב", מה גם שהיצירה מסתיימת בהתאחדותם של האוהבים בברית הנישואים ובסילוקו של "השטן" מן הדרך.

שייקספיר כתב כידוע את מחזהו בעקבות הצלחתו המרשימה של "היהודי ממלטה", מחזהו של כריסטופר מרלו (אשר הוצג לראשונה ב-1592), מחזה שזכה לפופולריוּת חסרת תקדים במיוחד לאחר הוצאתו להורג ב-1594 של היהודי המומר רודריגו לופז, רופאהּ האישי של המלכה אליזבת הראשונה. האשמתו של לופז בניסיון להרעיל את המלכה ובהשתתפות בקנוניה פוליטית של מלך ספרד נגד הממלכה הבריטית התאימה להשקפה הנוצרית שראתה ביהודים רוצחים ומרעילי בארות. מותר כמדומה לשעֵר שהקהל האליזבתני הריע בשמחה ובצהלה בסוף מחזהו של כריסטופר מרלו, כאשר צפה בנפילתו של היהודי בָּרָאבַּאס (על שם בר-אבא - היהודי שניצַל מן הצלב ובמקומו צלבו את ישו) לתוך הקלחת הרותחת (cauldron) שהכין היהודי השׂטני ליריבו, כעין רֵאליזציה חזותית מוקטנת של הגיהינום המזומן לרשעים בעולם הבא. אותו קהל, מצויד באותן תגובות-קבע (stock responses) של שמחה לאידו של "האחֵר" הדֶמוני, בוודאי הריע בשמחה ובצהלה למראהו של שיילוק המובס, כאשר זה יצא מן המערכה האחרונה באוזניים מקוטפות, לאחר שאיבד במערכה המשפטית את כל עולמו ויצא נקי מכל נכסיו - המוחשיים והרוחניים.

ידוע ששייקספיר חיבר את "הסוחר מוונציה" לאחר הצלחת "היהודי ממלטה", והכתירוֹ תחילה בכותרת "היהודי מוונציה". שני המחזות - "היהודי ממלטה" ו"היהודי מוונציה" - נחשבו אפוא ל"קומדיות" בעיני מחבריהם ובעיני קהלם. הטרגדיה הקלסית הן מסתיימת כידוע תכופות בנפילת הגיבור הטרגי על חרבו עקב "שגגה טרגית" (hamartia), המביאה לתמוטתו ולירידתו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, בעוד שהקומדיה הקלסית מסתיימת לרוב בהסרת המכשולים, במִפנה לטובה (ביד הגורל או ביד אדם) ובנישואי האוהבים שהחֶברה הממוסדת הציבה בפניהם מכשולים. לפי קריטריונים אלה המחזה שלפנינו שייך בלי ספק לז'נר הקומדיה, וכשהוצג על-ידי להקתו של שייקספיר ב-1600 יצאו בוודאי צופיו מתאטרון ה"גלוֹבּ" (שזה אך נבנה ונחנך) כשחיוּך של הנאה ושל סיפוק שפוך על פניהם.

וישנן סיבות נוספות לסיווּגו של "הסוחר מוונציה" בתורת "קומדיה": "נשף המסכות" שבּוֹ מתחפשת פורציה לאיש-המשפט בֶּלְתָּזַר ומצילה את אנטוניו ממוות (לפי הברית החדשה בֶּלְתָּזַר הוא שמו של אחד משלושת האמגוּשים, חכמי קדם, שהגיעו לארץ בעקבות כוכב בית-לחם כדי לסגוד לו ולהכריז על הולדתו של "מלך היהודים") מתאים לקומדיה, ולא לטרגדיה. קומית ומשעשעת היא המזימה שרוקמות שתי הנשים - פורציה ונֶריסה - במטרה להביך את בעליהן ולהוכיח להם מה שוֹויָים של כל הנדרים ה"נצחיים" שנודרים גברים באוזני אהובותיהם בשעה שיִצריהם מתלהטים (וכדברי פרוספרו בפתח המערכה הרביעית של מחזהו של שייקספיר "הסערה": "הגדולים שבנדרי האוהבים נשרפים באש התשוקה כַּתֶּבן וכקש"). קומית ומשעשעת היא גם הסצנה שבמהלכה מתברר שדווקא בחירתה של התיבה עם מטילי העופרת הזולים (ולא בחירת התיבות המכילות מטילי זהב או כסף) מזכה את בָּסאניו בידהּ של אהובתו הנחשקת פורציה. וכשם שבדמותו הנלעגת של שיילוק יש קווים מדמותו הקומית של הפַּנטָלונה מן הקומדיה ד'אל ארטֶה, כך בדמותו של המשרת גוֹבּוֹ יש קווי-הֶכֵּר מדמותו של ה"שוטה" מן הדרמה האירופית (ודמותו של ה-fool אינה אופיינית כידוע לטרגדיות, הגם שיש דמות של fool במחזהו הטרגי של שייקספיר "המלך ליר").

אמת, בדמותו של בָּרָאבַּאס, גיבורו היהודי של מרלו, אין כל שמץ של אנושיוּת, ואילו בשיילוק השייקספירי יש קווי-הֶכֵּר אנושיים לא מעטים. בעניין זה אכן שבר שייקספיר את כל המוסכמות והסטראוטיפּים של זמנו: הגם שהצופה האליזבתני לא ראה מיָמיו יהודי, הוא תיעב יהודים ושיווה אותם לנגד עיניו בדמיונו בדמות יצורים שטניים - דמויות גרוטסקיות של עלוקות ושל רוצחים שידיהם מוכתמות בדם נוצרי. לעומת זאת ניכּר ששייקספיר היה אמבִּיוולנטי לגבי גיבורו היהודי, ולא הציג אותו בדמות שטן. ניכּר ששייקספיר כתב את מחזהו עם הפָּנים לקהלו, שרצה בכל מאודו לקבל סיפוק מהיר ולראות בנפילתו של היהודי המשוקץ, אך גם התחשב באחדים מידידיו שהשתייכו למשפחות של יהודים מומרים, ממקורבי חצר המלכות.

ודוֹק, רוב הדיונים במחקרים שנטווּ סביב מחזהו של שייקספיר "הסוחר מוונציה" פותחים בטיעון ההיסטורי שלפיו בתקופה האליזבתנית לא היו כלל אזרחים יהודים באנגליה, שכּן הללו גורשו מן האי הבריטי כבר ב-1290. טענה זו נכונה רק בחלקה, שכּן היא אינה מתחשבת בכך שבּני התקופה האליזבתנית, ושייקספיר בתוכם, הכירו יהודים מומרים שחלקם מילאו תפקידים נכבדים בחצר המלוכה. הזכרנו את היהודי המומר רודריגו לופז, שהיה רופאה האישי של אליזבת הראשונה. הרחבנו גם בעניינה של היהודייה המומרת, האריסטוקרטית ועתירת הכשרונות אֶמיליה לאניֶיר, בת למשפחת בָּסאנוֹ (Bassano) - משפחה יהודית של מוזיקאים ונציאניים, שהנרי השמיני הביא לאנגליה בשנת 1540, ומינה את בניהָ לנגני החצר. אֶמיליה בָּסאנוֹ-לאניֶיר, שבזכות מסכת אהבהֲביהָ עם בן-דודהּ של אליזבת הראשונה הייתה מקורבת למלכוּת, הייתה גם סופרת מחוננת שפרשֹה את חסותה באמצעות פטרונהּ על מפעלי אמנות וספרות.

כידוע, כיום טוענים חוקרים לא מעטים ש"הגבירה השחורה", שלמענה כתב שייקספיר את שירים מס' 127 - 144 בספר הסונטות שלו, אינה אלא אֶמיליה בָּסאנוֹ, שפִּרסמה ב-1611 את ספרהּ שכותרתו Salve Deus Rex Judaeorum [ובעברית: "הודו לה' מלך היהודים"; המילים "ה' מלך היהודים" שבכותרת אינן מכַוונות לאלוהי ישראל אלא לצָלוּב]. ספר זה הוא למעשה האסוּפּה המודפסת הראשונה של שירת מקור באנגלית פרי-עטה של אישה. לאמִתו של דבר, הכינוי "מלך היהודים" הוא חלק מכתובת שתָּלו הרומאים מעל לראשו של ישו הצלוב: "Jesus Nazarenus Rex Judaeorum". סגנונו של ספר שירים זה, שראה אור כשנתיים לאחר פרסום סונטות שייקספיר, מזכיר עד מאוד את זה של הסונטה השייקספירית - באוצר המילים, בפרוזודיה, ברטוריקה, במבחר הנושאים ובמבחר הרעיונות. יש הטוענים שאֶמיליה בָּסאנוֹ הייתה לא רק "גבִרתו השחורה" של שייקספיר, אלא אף זו ש"תרמה" לו חלק מהסונטות שלה שראו אור בחתימתו (וייתכן שהשתתפה גם בחיבור אחדים ממחזותיו). אפשר שהסונטות שנמענן הוא גבר אהוב, ולא אישה אהובה, הן פרי עטה. אֶמיליה הייתה (כמסופר בפרק השני) פילגשו ואם בנו של הברון הנרי קארי (Carey), בן-דודהּ של המלכה אליזבת הראשונה, שהיה הפטרון של להקתו של שייקספיר. שייקספיר העריך את מעלותיה ואת כשרונותיה של ידידתו בעלת החזוּת השֵׁמית, הים-תיכונית, אף היה זקוק לה ולתמיכתה.

ייתכן שהֶכֵּרותו עם יהודים מומרים, ממקורבי חצַר המלוכה, גרמה לשייקספיר לתהות אם היהודים בני הגזע השֵׁמִי, המצטיירים בדמיון העממי בדמות בני-שטן משוקצים, הם באמת יצורים כה דֶמוניים ואַל-אנושיים כפי שהוצגו במחזהו של כריסטופר מרלו. ייתכן שהֶכֵּרוּתוֹ עם יהודים מומרים כדוגמת אֶמיליה בָּסאנוֹ הנאה, הנדיבה ועתירת-הכשרונות שחזותם השֵׁמית של בני משפחת אביה ניכּרה בה היטב הגם שאִמהּ הייתה אנגלייה מִבּטן ומלידה, היא שגרמה לשייקספיר לשֹים בפי שיילוק את המונולוג המפורסם:

ליהודי אין עיניים? ליהודי אין ידיים, איברים, גוף, חושים, רגשות, יצרים? ניזון מאותו אוכל, נפצע מאותו נשק, חשוף לאותן מחלות, מתרפא באותם אמצעים, חם וקר לו מאותם חורף וקיץ כמו נוצרי? אם אתם דוקרים אותנו, אנחנו לא מדממים? אם אתם מדגדגים אותנו, אנחנו לא צוחקים? אם אתם מרעילים אותנו, אנחנו לא מתים? ואם אתם עושים לנו עוול, שלא ננקום? אם אנחנו כמותכם בכל השאר, נהיה דומים לכם גם בזה. אם יהודי עושה עוול לנוצרי, איזו לחי שניה הוא מושיט? נקמה. אם נוצרי עושה עוול ליהודי, מה תהיה ההבלגה שלו לפי הדוגמה הנוצרית? נו מה, נקמה. את הנבָלה שאתם מלמדים אותי אני איישם, ושיהרגו אותי אם אני לא אעלה על המורים שלי.

הסוחר מוונציה מערכה שלישית, תמונה ראשונה (תרגם: דורי פרנס).

ואם כך, ניתן לכאורה לטעון ששייקספיר לא הציג את שיילוק כשטן, כי אם כיצור אנושי, בשר-ודם, ועל כן אי אפשר להתבונן בגורל המר שנפל בחלקו באדישות או בשמחה לאיד. אמת, הדברים ששיילוק אומר להגנתו אינם נטולים היגיון וצידוק, ובדורנו (דור המעלֶה על נס את ה"זָר" וה"אחֵר") הם אינם נופלים על אוזניים ערלות; אך האם דבריו אלה נועדו לעורר בצופה האליזבתני אמפתיה כלפי החלפן היהודי? לאו דווקא. אמנם שיילוק איננו התגלמות השטן עלי אדמות, אך כל התכונות שמָּנוּ האנטישמים ביהודי מצויות בו, ובראש וראשונה תכונת החמדנות. לא לחינם הפך לימים השם "Shylock" שם-נרדף לרודף-בצע נִקלה ובזוי.

לתדמית הארכיטיפּית הזאת של היהודי כרודף-בצע בזוי אחראי כמובן הסיפור על יהודה איש קריות שבגד ביֵשוּ בעבור שלושים שקל כסף (מספרם של שלושים השקלים מן הסיפור הנוצרי מהדהד מן הסיפור על שלושת אלפי הדוּקטים שלוֹוה בסאניו משיילוק). אך גם המציאוּת ההיסטורית חיזקה את התדמית: כידוע, הגילדות שהוקמו בימי-הביניים סגרו בפני היהודים את הגישה לכל המקצועות הפרודוקטיביים, ורבּים הם היהודים שנאלצו לִפנות למקצועות לא יצרניים כמו חלפנות ומסחר. ואף זאת: בני האצולה שלא רצו "ללכלך את ידיהם" בלקיחת נשך ולהסתכן בגערה מצד הכמורה שאסרה על הלוואה בריבית, שלחו את היהודי שלהם אל בעלי החוב כדי לִגבּוֹת את המגיע להם, וכך נוצר מעגל קסמים שהִגבּיר את שנאת ישראל והעצימהּ עוד ועוד. והעניין טבעי ומובן מאליו: גם כיום, כשאזרח מקבל לידיו דו"ח חנייה, הריהו מוציא את זעמו על הפקח שמגיש לו את הדו"ח, ולא על ראש-העיר שמינה את פקיד העירייה הבכיר שמינה את הפקח ושלח אותו אל חוצות העיר כדי להטיל קנסות על אזרחים מפירי חוק.

במחזהו של שייקספיר לפנינו יהודי האוהב את ממונו אף יותר מאשר את בִּתו, וכשמתברר לו שבִּתו בזבזה שמונים דוּקטים וברחה עם בחיר-לִבּהּ, הוא מתופף על לוח לִבּוֹ בכאב ובצער כאילו אבד לו אדם יקר. סלניו, אחד מחבריו הוונציאניים של אנטוניו, שמע אותו זועק: "My daughter! O my ducats! O my daughter!", בהזכירו את בתו ואת כספו בנשימה אחת (בתמונה השמינית של המערכה השנייה). ואף זאת, שיילוק, עם כל ממונו הרב, אינו מתיר לעצמו ליהָנות מהנאות החיים שהכסף מקנה לבעליו. הוא מתנהג כעכבר השוכב על דינריו, וכל הנאתו נובעת מתחושת הכוח והביטחון שהממון מעניק לו שעה שצרורותיו הולכים ותופחים מן הריבּית. את המילים האלה שָֹם אלתרמן בפי הממון בשירו "זהבם של היהודים" שבקובץ שיריו עיר היונה:

אָמַר זְהָבָם שֶׁל הַיְּהוּדִים:

לֹא לִמְלָאכוֹת הָיִיתִי אָב

וְלֹא עָרִים אוֹ מְצָדִים

בָּנִיתִי. כְּחֶזְיוֹן שָׁרָב

צָרוֹף נִצְרַפְתִּי לְבַדִּי

לִהְיוֹת זָהָב מוֹלִיד זָהָב.

האם איננו שומעים את הד דבריו האפולוגטיים של שיילוק מדברי שיר זה של אלתרמן, בעת שֶׁמָּמונם של היהודים טוען להגנתו: "אָמַר זְהָבָם שֶׁל הַיְּהוּדִים: / לִהְיוֹת שׁוֹפֵט לִי מִי שָֹמְךָ? / עַל בִּזְיוֹנִי כְּעַל כְּבוֹדִי / לֹא הֶעֱלֵיתִי מַסֵּכָה. / הָיֹה הָיִיתִי - אֵל עֵדִי - / מִנִּפְלְאֵי בְּרוּאֵי עַמְּךָ". כאן וכאן נרמז כי הכסף היה בעבור היהודי - בן לעם שכּל כוחו הפיזי ניטל ממנו ביום שבּוֹ גלה מארצו - מקור של כוח שבאמצעותו השפיע על מהלכים פוליטיים בין-לאומיים שסייעו לו לא פעם להציל את חייו.

תכונה יהודית ארכיטיפּית נוספת שהאנטישמיוּת הפנתה כלפיה זרקור היא בדלנותם של היהודים ושנאת הזרים שלהם. האדונים הוונציאניים, חבריו בני-הטובים של אנטוניו, אינם מבינים מדוע שיילוק אינו מוכן שבִּתו תקשור את גורלה עם צעיר נוצרי טוב כמוֹתם. את בדלנותם של היהודים וסירובם להתערות בין הגויים הם מפָרשים כקנאוּת דתית פונדמנטליסטית העומדת בניגוד לפתיחוּת האופיינית לנצרוּת, המוכנה להכניס כל אדם תחת כנפיה. במילים אחרות, בניגוד לנצרוּת שבחרה להיות דת אוניברסלית, היהדות הקסנוֹפוֹבּית נשארה בבחינת "עם לבדד ישכֹּן ובגויִים לא יתחשָּׁב". שיילוק אינו מוכן שבִּתו תעבור את הגדר ותתחתן עם נוצרי, בעוד שהצעיר הוונציאני לורנצו שמח לקחת עלמה יהודייה לאישה ולצרפהּ למחנהו - למשפחתו, לדתו ולאמונתו. הבדלנות של היהודי מתבטאת בישיבתו בגטו ובצורתו החיצונית. המילה "lock", המשולבת בשמו של שיילוק, פירושה גם 'מנעול', אך גם 'קווּצת שֵׂער' או 'מחלפה ממחלפות הראש' כבשירו של אלכסנדר פּוֹפּ "The Rape of the Lock" ("חטיפת התלתל"). אפשר שהמילה "lock" שבשם "שיילוק" רומזת לִפְאות ראשו של החלפן היהודי, שהן הסממן החיצוני המייחד אותו ואת אֶחיו היהודים ומבַדלם משכניהם הגויים (המילה "lock" בהוראת "קווּצת שֵֹער" מופיעה במחזה יותר מפעם אחת).

תכונה יהודית ארכיטיפּית שלישית, חשובה משתי קודמותיה, היא תכונת הרצחנות שטָפלו נוצרים על שכניהם היהודים, תכונה שנתקבלה על דעת בני ההמונים והולידה במרוצת הדורות את עלילות הדם הרבות. אנגליה, שחלק מתושביה האנגלו-סקסים השתייכו לאותם עמים גרמאניים-סקסונים, שפלשו לאי הבריטי במאה החמישית לספירה, הייתה המקום שבּוֹ הונהגה לראשונה חובת נשיאתו של טלאי צהוב לזיהוי יהודים משאר הקבוצות האֶתניות, ושבּוֹ התרחשה עלילת הדם הראשונה (ב-1149 בעיר נוריץ' שבמזרח אנגליה). אף-על-פי שהרעיון שיהודי מאמין, שומר מצוות, יָפֵר בנקל את הדיבֵּר "לא תרצח" אינו סביר, ההמון הפשוט, שראה ביהודים את רוצחיו של ישו, האמין בכל לב שהיהודים הם רוצחים מִבּטן ומלידה. הוא אף ידע מן הדרשות ששמע בכנסייה שאביהם הראשון של היהודים היה מוכן לעקוד את בנו יחידו, אף הניף עליו את המאכלת בקנאוּת דתית רדיקלית, ואלמלא אירע נס משמַים הוא היה הורגו. גם שיילוק, שבִּתו היחידה (גם לבָּרָאבַּאס, היהודי ממלטה, יש בת אחת ויחידה) מורידה אותו ביגון שאוֹלה, מתואר בתמונה הראשונה של המערכה הרביעית כשהוא מניף את הסכין מול חזהו של אדם צעיר, הניצב מולו במלוא אונו ויופיו, בנכונות להָרגו וללא כל נכונות להסכים להצעה הנדיבה של הצעירים הוונציאניים שיוחזר לו כפליים מן המגיע לו. הוא אינו מוכן להתרצות ולגלות כלפי בעל-חובו אף שמץ של חמלה ורחמים.

*

וכאן משתלבים שני העניינים שעלו בדעתי אגב צְפִייה בהפקה האוקספורדית של "הסוחר מוונציה": מתברר שכּל היהודים במחזהו של שייקספיר נושאים שמות עבריים הלקוחים מספר בראשית: השם Shylock, כך סבורים רבים מחוקרי שייקספיר, הוא גרסה אנגלית של שמו העברי של הגיבור המקראי "שֶׁלַח" (בראשית יא, יד-טו), צאצאו של שֵׁם ואביו של עֵבֶר. חברו Tubal נושא את שמו של "תוּבַל קין" (בראשית ד, כב), מצאצאיו של קין. לפי חז"ל גרם תובל למותו של קין בידי למך (וכשגילה למך שהרג בשוגג את אביו, הרג גם את תובל בנו). Jessica נושאת את שמה של "יִסכּה" (בראשית יא, כט), בתו של הָרָן, אחיו של אברהם אבינו הנזכרת פעם אחת בתנ"ך (במהלך המחזה נזכרת דמותו של אברהם פעמיים).

כל שלוש הדמויות היהודיות - שיילוק-שֶׁלַח, תובל וג'סיקה-יִסכּה - קשורות אפוא בסכין, והסכין הריהו מוטיב חוזר המבריח את מחזה "הסוחר מוונציה" כבְריח: המילה "knife" נזכרת במחזה שמונה פעמים, המילה "dagger" פעמיים, הפועל "to kill" שלוש פעמים והפועל "to cut" שלוש-עשרה פעמים. "שֶׁלח" פירושו "סכין" והמילה "קין" שמשולבת בשם המקראי "תובל קין" פירושה "להב הסכין". יִסכּה היא אחייניתו של אבי האומה, שהניף את המאכלת על בנו כדי להקריבו לה'.

מול שיילוק, המוכן כמו אברהם אבינו להניף מאכלת ולקפּד את חייו של עלם צעיר יפה-תואר שכל עתידו לפניו, עומדים כאן הצעירים הנוצרים שהתכונות המייחדות את מעשיהם הן תכונות הרֵעוּת והאחווה (Brotherhood) ומידת הרחמים (Mercy). בשל מידותיו, מידות טובות של נוצרי נאמן, נופל אנטוניו טרף בידיו של החלפן היהודי הקנאי, המוכן למַצות אִתו את הדין, בחינת "יִקּוֹב הדין את ההר".

שייקספיר עיצב אפוא את דמותו של שיילוק לפי מיטב הסטראוטיפּים האנטישמיים, אך גילה כאמור אמביוולנטיוּת לגבי הצגתו החד-ערכית כשטן. ואם שילב במחזהו שמות מספר בראשית הקשורים בסכין, במאכלת או בחרב ("שֶׁלַח", "תוּבַל-קין" ו"יסכה" בת אחיו של אברהם), גם אין לשכוח ששמו של המחזאי, בוראן של הדמויות הללו, קשור אף הוא בחרב (ה-"spear" המשולב בשם "שייקספיר" פירושו "חנית").

אכן, גדוּלתו של שייקספיר ניכרת בהיבּרידיזציה של דמויותיו. אין בהן דמות אחת שֶׁכּוּלהּ תכלת או דמות אחת שֶׁכּוּלהּ שחורה מִשְּׁחור. שמו המקראי של שיילוק הוא רמז מַטרים לסכין שהוא עתיד לאחוז בידו כדי לרצוח את אנטוניו; המילה "lock" (מנעול) המשולבת בשמו רומזת גם להיותו כיליי המחזיק את כל הונו מאחורי מנעול ובְריח וגם להיותו בדלן, המסתגר בין כותלי ביתו כבן ל"עם לבדד ישכּוֹן ובגויִים לא יתחשָּׁב"; ואכן, בתמונה הראשונה של המערכה החמישית שיילוק מצַווה על בִּתו: "Lock up my doors [...] when you hear the drum"; ובהקשרים אחרים, אותה מילה "lock" (לסגור, להסתגר), במשמעות "קווּצת שֵׂער", אפשר שהיא מרמזת לִפְאותיו של החלפן היהודי המעידות על בדלנותו.

וייתכן ששייקספיר גזר את השם "שיילוק" דווקא מן השם המקראי "שאול" (החוקר ש"י שיינפלד שיער ששייקספיר ביסס את מחזהו על מחזה מקראי אבוד על סיפור חייו של שאול), שמו של המלך הטרגי שבִּתו מיכל בגדה בו והצילה ממוות את אהוב-נפשה דוִד, יריבו של אביה. סיפור זה מתלכד גם עם סיפור רחל והתרפים: ג'סיקה, כמו רחל שגנבה את התרפים, גונבת מאביה את כספו ומוֹכרת את הטבעת שנתנה לו אִמה לאה, אשת שיילוק, ערב מותה (מְכירה המסמלת את גדיעת קשריה של ג'סיקה עם משפחתה ועִם עַמה). במחזהו של שייקספיר נזכר גם יעקב, שהִכפיל - באמצעות תכסיס של "הנדסה גנטית" - את צאן לבן והתעשר מן "הריבּית" (כך מתרץ שיילוק את עיסוקו בריבּית ובנשך). כאן וכאן יש בת שמסייעת לאהובהּ נגד האינטרסים של אביה, ללמדנו שהאהבה, שהיא רגש אוניברסלי המפיל מחיצות של דת ושל גזע, בכוחה לִגבּוֹר אפילו על קשר דם בין הורים לילדיהם.

שמו של שיילוק - איש-הבצע היהודי, הקנאי והאכזר - מרוּבּד אפוא מֵרְבדים רבים, עתיקים וחדשים, מזרחיים ומערביים, וסופו המר נחשב בעיני הקהל כ"סוף טוב". במפתיע הוא אפילו קשור כאמור בעקיפין בשמו של שייקספיר, שבתוכו משולבת המילה "חנית". כך נהג שייקספיר גם במקומות אחרים: הוא לא כתב כתיבה אוטוביוגרפית, אך הכניס ליצירותיו רסיסים מסיפור-חייו. ב"אילוף הסוררת" הוא הבליע את זיכרונותיו מן הימים שבהם היה נער אוּרווֹת; ב"הַמְלֶט" שילב וריאציה של שמו של בנו-יחידו הַמְנֶט שנפטר בשנתו האחת-עשרה, ובשניים ממחזותיו - "הלילה השנים עשר" ו"קומדיה של טעויות" - יש תאומים (בנו המנט ובתו ג'ודית נולדו תאומים). ייתכן שאת דמותו של החלפן היהודי ביסס שייקספיר, בין השאר, על דמות אביו ג'והן שייקספיר, שהיה סוחר צמר ומַלווה בריבית (כזכור, בתמונה השלישית של המערכה הראשונה של המלט מדבר פולוניוס על הסכנה הכרוכה בהלוואת כסף לידידים). בדמותו של החלפן היהודי יצק אפוא שייקספיר קווי הֶכֵּר פרסונליים, ומכאן גם יחסו האמבּיוולנטי כלפי דמות זו, שבן-דורו כריסטופר מרלו הציגהּ באור אל-אנושי.

בקצרה, שייקספיר, שריבד את דמויותיו ושלא פעם הבליע בתוכָן את הגבולות בין הניגודים, הכניס לא אחת לתמונה גם גרעין אישי אוטוביוגרפי. בשל הֶכֵּרותו עם דמויות של יהודים מומרים אריסטוקרטיים כדוגמת אֶמיליה בָּסאנוֹ הוא טשטש את הגבולות בין יהודים לנוצרים, ויצר דמויות מעוגלות ועשירות בניגודים ובניגודי ניגודים. את השם של משפחת "בָּסאנוֹ", שמהּ של משפחת נגנים שהובאה מוונציה לחצר המלכות, העניק לעלם ונציאני נוצרי בשם בָּסאניו, ואת שמו שלו כרך בשמו של שיילוק (במחזהו "טיטוס אנדוניקוס" הטמין שייקספיר את שמה של אֶמיליה בָּסאנוֹ בשתיים מדמויותיו: אֶמיליוּס ובָּסיאנוּס). ההיבּרידיזציה ניכּרת כאן בכול: בתחום שבין יהודים לנוצרים, בין גבר לאישה, בין הטובים לרעים, בין עושי העוול לגומלי החסדים. ההיבּרידיזציה הזאת סיבּכה את סיווּגהּ הז'נרי של היצירה, והשאירה את חוקריה במבוכה ובאָבדן כיווּנים.

כריסטופר מרלו כתב כאמור את מחזהו כשנתיים לפני משפטו והוצאתו להורג של היהודי המומר רודריגו לופז, רופאהּ האישי של המלכה אליזבת הראשונה. לטענת חוקריו, הדגם החוץ-ספרותי שעמד לנגד עיניו היה דון יוסף נשיא, מן האנוסים, מעשירי העולם בדורו, שחזר ליהדותו וברח מפורטוגל לוונציה כדי לחלץ את בִּתו היחידה מנישואים עם נוצרי. לדעתי, בדמותה של פורציה שילב שייקספיר קווים מדמותה של דונה גרציה, דודתו של דון יוסף נשיא, האישה העשירה בעולם בתקופת הרנסנס, שהצליחה להביס את הוונציאנים בבית-הדין ולחלץ את מָמונהּ מידיהם. שייקספיר, שהושפע מן "היהודי ממלטה" (ואולי שמע את הסיפור על דון יוסף ועל דונה גרציה גם מידידתו אֶמיליה בָּסאנוֹ, שהייתה כאמור בת למשפחה יהודית ונציאנית שהובאה אל חצר המלכות האנגלי ונאלצה לשֵׁם כך להמיר את דתה) שילב קווים מדמותה של האישה החֲכמה והנועזת דונה גרציה בדמותה של פורציה, גיבורת "הסוחר מוונציה", שמצליחה בחָכמתה להוציא דין צדק (במין רנסנס של "משפט שלֹמה"). גם כאן הבליע את הגבולות בין שתי נשים חֲכמות, עשירות ומוּרמות מעַם: גיבורה יהודייה היסטורית, ששימשה לו מודל, וגיבורה נוצרייה בִּדיונית שאותה ברא בקולמוסו. בעוד שאת שמה של ידידתו הוונציאנית אֶמיליה בָּסאנוֹ העניק שייקספיר (בשינוי קל) לעלם הוונציאני בסאניו, מגיבורי "הסוחר מוונציה", את שמה של הגבירה הוונציאנית דונה גרציה העניק (בשינוי קל) לעלם הוונציאני גרציאנו, ידידו של אנטוניו (למעשה, הסוחר מוונציה הוא אנטוניו, ולא שיילוק). שייקספיר אהב להטמין את שמות ידידיו ואת שמו שלו בין שורות הטקסטים שחיבר. את שמה הפרטי ואת שם משפחתה של ידידתו אֶמיליה בָּסאנוֹ הטמין באחדים ממחזותיו, בווריאנטים נשיים וגבריים כאחד. ובמאמר מוסגר: פורציה הוא גם שמה של אשתו של ברוטוס במחזהו של שייקספיר "יוליוס קיסר", ואף שם היא מצטיירת כדמות אצילית ואמיצה.

*

האם ידע שייקספיר ש"שֶׁלח" ו"קין" פירושם "חרב" ו"סכין"? כאן טמונה אחת החידות המרתקות ביותר בחקר שייקספיר. שניים אוחזים בטלית זו, וטוענים ששייקספיר נפגש ככל הנראה עם יהודה סומו, המחזאי היהודי-האיטלקי בן המאה ה-16, שפעל רבות בתחומי החינוך התאטרוני באיטליה של תקופת הרנסנס ושהיה גם הדרמטורג הראשון בתולדות הספרות העברית (מחזהו "צחות בדיחותא דקידושין" מועלה מפּעם לפעם על קרשי התאטרון הישראלי עד עצם היום הזה).

בביוגרפיה של שייקספיר יש כידוע לָקוּנה בת שש שנים. הביוגרפים שלו נוטים לשעֵר שבשנים אלה, שבהן נמלט מבעל חובו, הגיע שייקספיר לאיטליה, ושם נפגש עם יהודה סומו, אף למד מפיו רבות. גם החוקר בצלאל (סֶסיל) רוֹת, עורכהּ הראשי של האנציקלופדיה יודאיקה, וגם החוקר החיפאי שלמה יהודה שיינפלד, תלמידו של זיגמוּנד פרויד, עמדו על כך של"סוחר מוונציה" היה מקור עברי (ובמאמר מוסגר: כמסופר במבוא לספר זה, זיגמונד פרויד, מורהו הגדול של ש"י שיינפלד, העלה את ההשערה שהשם "שיייקספיר" הוא סירוס של השם הצרפתי השגור Jaques Pierre). במסמכים שונים מופיעים שמותיהם של ג'והן שייקספיר, אביו של המחזאי, ושל ויליאם שייקספיר הבן בווריאנטים אחדים כגון Shaxpere, Shakshft ועוד. שמות אלה הם מאותם שמות אנגליים ביניימיים כגון Shacklock, Shakelance and Shakespur שהם כינויים של חיילים קרביים מימי "מלחמת השושנים". שמו של היהודי Shylock דומה אפוא דמיון רב לשם הבריטי Shacklock (וסבו של שייקספיר, כך טען אביו, היה חייל שזכה לעיטור גבורה בימי "מלחמת השושנים"). הגבולות בין החוטא לקרבן, בין היהודי לנוצרי, בין הבריטי לזָר, בין רם-היחס לשפַל-היחס, מיטשטשים כאן לחלוטין.

וכך סיכם את דבריהם של בצלאל (ססיל) רוֹת ושל ש"י שינפלד "בלש הספרות" אלי אשד, במאמרו "שיילוק: היהודי מוונציה" שנדפס במגזין האינטרנטי "אימגו" מיום 16 באוקטובר 2008:

חוקרים רבים טענו ששייקספיר דווקא הכיר יהודים ושהשפעתם עליו ניכרת ב"סוחר מונציה". כך למשל חקר ההיסטוריון בצלאל רות את הדמיון בין מונולוגים במחזה "כטוב בעיניכם" לבין דיאלוגים של המחזאי היהודי האיטלקי יהודה סומו, בן תקופת הרנסאנס. רות קבע כי שייקספיר הצעיר היה עשוי להיפגש עם סומו כשסייר עם להקת שחקנים אנגלים באיטליה בתחילת שנות התשעים של המאה השש עשרה. ואם כך היה, הכיר שייקספיר אישית יהודי בן איטליה. החוקר שלמה יהודה שינפלד, שלמד אצל פרויד בווינה, הציע שמקור הסיפור "הסוחר מונציה" הוא דווקא במחזה עברי מאיטליה מתקופתו של יהודה סומו, שעסק בשאול ודוד. לדעתו המחזה העברי שימש כמקור למחזה אנגלי אבוד בשם "היהודי", שהוצג בלונדון ב-1579 וזה בתורו שימש כנראה כמקור לכתיבת "הסוחר מונציה". למרבה הצער לא הצליח שינפלד להשלים את מחקרו המעניין, והוא נפטר לאחר שפורסם מאמרו היחיד בנושא ב-1951 בכתב העת "אורלוגין". החוקר והפיזמונאי והביבליוגרף של שייקספיר בעברית דן אלמגור המשיך את הדיון בנושא זה והראה שיש דמיון בין נושא המחזה ועיסוקו בנושאים משפטיים לבין המחזה היחיד שנשמר בידינו מאת יהודה סומו - "צחות בדיחותא דקידושין". מחזהו של סומו מציג רב מושחת (ומולו רב ישר דרך) והוא מגיע לשיאו במשפט, בדומה ל"הסוחר מונציה". אלמגור מסיק שאם עמד מחזה יהודי עברי כלשהו לפני שייקספיר, הרי הסבירות הגבוהה ביותר היא שזהו אחד ממחזותיו האבודים של סומו, שהיה המחזאי היהודי העברי החשוב של התקופה.

ייתכן ששייקספיר לא ידע אפילו שצמדי המילים "חוזה"-"חזה" או "דם"-"דמים" יוצרים בעברית לשון-נופל-על-לשון, כדברי החוקר ש"י שיינפלד, וכי השם "שֶׁלַח" פירושו "חֶרֶב", אך המחזאי היהודי שחיבר את המחזה "היהודי" ידע זאת היטב ושילב במחזהו הֶרמזים שנועדו לבני-ברית בלבד. ייתכן שמחזהו האבוד של יהודה סומו, או מחזה אחר שראה שייקספיר באיטליה או שקרא את תמלילו, הוליד אצלו במחזה "הסוחר מוונציה" מדעת ושלא מדעת, שפע של משחקי מילים, שגם קהל צופים בן-זמננו מתענג עליהם ויוסיף להתענג עליהם גם בדורות הבאים.