דוד אבידן היה הראשון: תיקון כרונולוגי

על המענה האירוני לשירו של נתן אלתרמן "הנה תמו יום קרב וערבו"

דברים שנאמרו ביום 14.7.2025 באירוע שנערך בתאטרון "הקאמרי"

בשיתוף אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל לציוּן 30 שנים לפטירת דוד אבידן

אני מניחה שרבים מכם מכירים את הפזמון המאוחר של אלתרמן "אוּף, איזה רוח". בפזמון זה, מתוך יצירתו התאטרונית האחרונה "צץ וצצה", הרוח (בלשון זכר) מעיף לא רק המגבעת של האיש הזקֵן ואת החצאית של הנערה. הוא גם מנָער מוסכמות ולועג להן, כי מדובר כאן לא רק ברוח כמשב אוויר אלא גם ב"esprit" ברוח האדם.

וגם אני רוצה כאן להפוך כאן כמה מוסכמות, וּלְנָער כמה אמִתות מקודשות שרבים מכם (וגם אחדים מעמיתיי החוקרים) מאמינים בהן כמו באקסיומה. אֶל הממצאים שאביא לפניכם הגעתי כשערכתי רשימה כרונולוגית של אירועים שהתרחשו בסוף שנות השישים. עם העובדות והכרונולוגיה אי אפשר להתווכח, וכך נתגלתה לנגד עיניי תמונה שונה מזו המקובלת בביקורת ובמחקר.

העוּבדות מאירות ברגע את האמִתי ומחשיכות את המיתי וה"מפוברק". בעידן שבו אנו חיים – שבּוֹ שולטים הכזבים של ה"עלמא דשִׁקרא", או עולם ה-fake news כפי שקוראים לו יום – חשוב להעניק את ה-credit ("מִזכּה" בלשון האקדמיה) למי שהעלה ראשון את הרעיון ו/או את ניסוחו, ולא למי התיישב על בעליו של הרעיון כעל צמח פונדקי כדי לינוק ממנו את לשדו ולנכס לעצמו את קנייניו.

ובכן, השיר "ערב פתאומי" נדפס בפעם הראשונה ב-1960, כשאבידן היה בן 26 בסך-הכול. בהתחלה הוא פורסם במין אוגדן בשביל החברים, ואחר-כך, גם בספר. לדעתי, זהו שיר שמלגלג על אלתרמן הזקן, שתש כוחו ויצירתו נשחקה.

מה תורם לביסוס ההשערה שלפנינו שיר אנטי-אלתרמני? קודם כול, השיר נקרא "ערב פתאומי", על משקל "יום פתאומי" – משירי הפתיחה של "כוכבים בחוץ". הוא נקרא "ערב פתאומי", אף-על-פי שמתוארת כאן ההתנהלות של הזקן בבוקר, ולא בערב (אבל לאוקסימורון הזה יש סיבה, כי מדובר בערב חייו של הזקן).

בזמן חיבור "ערב פתאומי" אלתרמן לא היה זקן, אבל הצעירים ראו בו זקן, וגם הוא עקב מחלתו, שנגרמה לו בגלל השתיינות האובססיבית שלו, הציג את עצמו בשיריו כאדם העומד על קו הקץ. בהתחשב במצבו הרפואי, החָמרי והנפשי לא הייתה פראזה או הפרזה.

ועוד עניין, והוא אולי החשוב ביותר, השיר הזה מתכתב עם שיר של אלתרמן ועם דברי הביקורת של נתן זך עליו במאמר משנת 59'. במאמר "הרהורים על שירת אלתרמן" ("עכשיו", 1959) לעג זך לשירו של אלתרמן "הנה תמו יום קרב וערבו", ובמיוחד שפך את לעגו על האֵם, גיבורת השיר, שאומרת לבנה הפצוע ש"שֶׁבַע יָקוּם הָעָם", עוד לפני שעולה בדעתה שצריך לחבוש את פצעיו.

כך אמר זך, מבלי שייקח בחשבון שהשיר הזה הוא בלדה אלגורית שפורסם עוד ב-45', בסמוך להכרזה על סופָן של מלחמת העולם והשואה, ובו האם-האומה אומרת את דברה מתוך תקווה שבָּניהָ יקומו מן התבוסה ויקוממו את הריסות חייהם. זך הבין את השיר האלגורי הזה כפשוטו, וגינה את אלתרמן על הפתוס הלא-אמין של דברי האם (האומה) לִבנהּ. לשיטתו של זך, אפשר שהיה צריך שאול המלך בבלדה "בעין דור" של טשרניחובסקי לנצור את דבריו הגבוהים לבעלת האוב, ולומר לה משהו בנוסח: "אולי אתְּ יכולה לקבל אותי בלי תור? עוד מעט תהיה כאן מלחמה, והזמן קצר".

אמנם זך חזר בו לימים מן הדברים הדמגוגיים שלו נגד הפתוס הלא-אמין של אלתרמן בשירו "הנה תמו יום קרב וערבו", אבל הנזק שנגרם היה בלתי-הפיך. הביקורת בגנותו של אלתרמן השפיעה עמוקות על מנחם פרי, למשל, ועל רבים מצעירי הדור, שחזרו על דברי זך כאילו היו תורה מסינַי, ויש להניח שגם אבידן נדרש לביקורת של זך במילים: "אָדָם זָקֵן - מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעַרְבּוֹ? / לֹא מֶלֶך וְיִפּוֹל / לֹא עַל חַרְבּוֹ." להזכירכם הבית החוזר אצל אלתרמן הוא: "הִנֵּה תַּמּוּ יוֹם קְרָב וְעַרְבּוֹ,/ וְהַמֶּלֶךְ נָפַל עַל חַרְבּוֹ".

לא קשה להבין שאבידן רמז כאן שאלתרמן היה עד תמול-שלשום מלך השירה העברית, אך זִקנתו מביישת את נעוריו, והוא מסיים את הקריירה שלו באופן לא מכובד ואנטי הֶרואי, כמו האיש הזקן שבשיר:

ערב פתאומי

אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּחַיָּיו?

הוּא קָם בַּבֹּקֶר, וּבֹקֶר בּוֹ לֹא קָם.

הוּא מְדַשְׁדֵּשׁ אֶל הַמִּטְבָּח, וְשָׁם

הַמַּיִם הַפּוֹשְׁרִים יַזְכִּירוּ לוֹ,

שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ, שֶׁבְּגִילוֹ,

אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בִּבְקָרָיו?

הוּא קָם בְּבֹקֶר קַיִץ, וּכְבָר סְתָו

נִמְהָל בָּעֶרֶב בְּנוּרוֹת חֶדְרוֹ.

מִמַּסָּעוֹ בַּמִּסְדְּרוֹן הוּא טֶרֶם שָׁב,

כִּי שָׁם הוּא עוֹד חָשַׁב, חָשַׁב, חָשַׁב

מַה לַּעֲשׂוֹת עַתָּה וּמַה לִּקְרֹא

אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בִּסְפָרָיו?

רוּחוֹת-פְּרָצִים בָּהֶם יְעַלְעֲלוּ

וִיסַמְּנוּ לוֹ מִשְׁפָּטִים עַל בּוֹא הַקֵּץ

בִּדְיוֹ-סְתָרִים, וְאַחַרְכָּךְ לוֹ יְגַלּוּ

כַּמָּה מֵהֶם. וְהוּא יֵצֵא חוֹצֵץ

בִּבְרַק עֵינוֹ, בְּנִסְיוֹנוֹ הָרַב

אָדָם זָקֵן – מַה יֵּשׁ לוֹ בְּעֵינָיו?

אִם יִתְרַכֵּז, יָצוּף בּוֹ זֵכֶר קְרָב

רָחוֹק, צְמֵא נִגּוּדִים וכִשָּׁרוֹן

וְסִכּוּיִים תְּלוּלִים, עַד שֶׁקָּרַב

יוֹם שִׁכְחָה. עַכְשָׁו מִן הַגָּרוֹן

עוֹלִים בִּזְהִירוּת, כְּסַיָּרִים,

כַּמָּה מִן הַבְּטוּחִים בְּחִרְחוּרָיו,

כְּמוֹ נַהֲמוֹת נָמֵר צָעִיר בַּסְּתָו

אָדָם זָקֵן – הֵיכָן כָּל נְמֵרָיו?

הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד,

כְּשֶׁהַיָּרֹק יִהְיֶה יָרֹקְ שָׁחוֹר,

עִם כֹּחַ רַב וְנִסָּיוֹן מֻעָט

הוּא עוֹד יֵצֵא לַצַּיִד יוֹם אֶחָד.

אֶת הַשָּׁנִים יַשְׁאִיר מֵאֲחוֹרָיו

אך מי לקח כאן ממי? האם אבידן התכתב בשיר הזה עם זך, או שזך ראה את שירו של אבידן כשנדפס באוגדן הנידח, וניכס את הרעיון לעצמו. כאן אני מודה שקשה לדעת בגלל סמיכות הזמנים. ספר, אפילו אוגדן, ולא ספר גדול, אינו מופיע בן-לילה, בוודאי לא לפני שישים-שבעים שנה. כאן הכרונולוגיה איננה ברורה עד הסוף, אבל דבר אחד ברור כשמש: דוד אבידן כתב מאמר קטלני על הפזמונאות העברית בשם "כַּחֶרֶז הנשבר" (מאזנים מאביב 58'), ונכללו בו גם דברי ביקורת על פזמוני אלתרמן שלא פעם נכשלו לדעת אבידן במליצות נדושות. מאמר זה של אבידן נכתב שנה לפני ההתקפה הידועה של זך על חרוזי אלתרמן במאמרו המפורסם מ-59'.

כל הדיונים על תולדות השירה העברית מספרים לנו בוודאות נחרצת שאלתרמן היה מלך המשוררים עד שהגיע זך, והוריד את הכתר מעל ראשו. מתברר שהתיאור הזה איננו מדויק ואינו עומד במבחן העובדות. כבר בסוף שנות ה-40, עוד כשדרך כוכבו של אלתרמן ושמו נישא בפי כול, כתבו עליו הכנענים, יונתן רטוש ומרדכי שלו, דברי ביקורת קשים, שנים לפני זך. הם לא סלחו לו על הטורים ועל שירי "עיר היונה" שנכתבו בגנות הרוויזיוניסטים ובגנות לוחמי אצ"ל.

שמא ההיסטוריונים של הספרות מתכוונים לכך שזך היה הראשון בין המשוררים הצעירים של חבורת "לקראת", שהֵעז למרוד באלתרמן? ובכן, גם זה לא נכון. זך היה כידוע ראש החבורה, אך הוא בהחלט לא היה הראשון שהניף את נס הביקורת האנטי-אלתרמנית, אלא ניכס לעצמו את כל מה שאמרו אבידן ואחרים. גבריאל מוקד כתב ואמר בראיונות, שאחדים מהם התפרסמו, שהוא ואבידן ביטאו את הרעיונות שהביא זך ב"הרהורים על שירת אלתרמן", אך מבלי לדבר בגנותו של אלתרמן – ששניהם רמזו לא פעם שהגיעה העת לחילופי טעמים בשירה העברית. הדברים הללו עולים בקנה אחד עם דעתו של פרופ' אבידב ליפסקר בספר "אקולוגיה של ספרות", שבו נאמר ששינויים פואטיים קורים גם בלי מאבק כוחני בין אבות לבנים. במילים אחרות, האופנה הפואטית משתנה גם בלי עלבונות ואלימות כלפי הדור הקודם, פשוט כי הבשילו התנאים והגיע הזמן.

לענייננו חשוב במיוחד מאמרו המקורי והמפתיע של אבידן "ציפור גדולה מעל העיר" שפורסם ב"עכשיו" ב-65' (כשנה לפני צאת ספרו האנטי-אלתרמני של זך "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית"), ובו טען אבידן כי שירו של אלתרמן "היציאה מן העיר" על בעל הבית שעומד כציפור על אדן החלון, מנתר וחולף על פני העיר כציפור גדולה, הוא-הוא השיר החשוב ביותר שכתב אלתרמן מעודו – בכל הקריירה שלו. הדברים נתפרסמו באותה במה שבָּהּ פרסם נתן זך ב-59' את מאמרו האיקונוקלסטי נגד אלתרמן, ולפיכך היה בהם אבק של ערעור על סמכותו של זך (איקונוקלזם = שחיטת פרות קדושות).

ואולם, זך ידע היטב איך להתמודד עם תגובה מקורית של גאון צעיר כדוד אבידן, שהיה ה"הילד הנורא" (ה-enfant terrible) בקבוצת המשוררים של "דור המדינה". במקום לצאת נגדו ולהתכתש אִתו, הוא בחר להצטרף אליו, להשתלט עליו ולהשתיק את קולו באמצעות קול רם יותר ומגברי קול.

וכך, אם דוד אבידן קבע ש"היציאה מן העיר" הוא הטוב שבשירי אלתרמן, זך הגביר את הווליום וקבע שזהו "אחד השירים הנפלאים ביותר בשירה העברית" (הקביעה התמוהה הזאת של זך הושמעה גם בסרט "אלתרמניה"). למעשה הוא לא נימק את הסופרלטיבים המופלגים שלו על שיר, שיש יפים ממנו בשירה העברית. עד מהרה הצטרפו לחגיגה קולות רבים של מבינים גדולים (במרכאות כפולות) בקרב הסופרים שוחרי היחצ"נות שפסקו גם הם ש"היציאה מן העיר" הוא שיר מושלם, שעומד בפסגת השירה העברית.

זך השיג אפוא הישג כפול ומכופל: הוא גם נטרֵל את דבריו המקוריים של אבידן והשתלט עליהם, הוא גם קשר כתרים מופרזים לשיר של אלתרמן, שבהחלט אינו עומד בפסגת השירה העברית. כך, במסווה של שבח לאלתרמן, הוא בעצם גרע מכבודו של אלתרמן, כי מדבריו השתמע ששיר כזה הוא כביכול השיא של אלתרמן. ואת כל ההצגה הזאת עשה זך תוך שהוא מופיע כאדם ארך אפיים ורב חסד, שיודע גם לומר דברים טובים על אלתרמן, ולא רק דברי קטילה.

אסיים ואומר שאבידן וזך היו דבר והיפוכו: אבידן המוכשר והמקורי הגיע מבית מבוסס (אביו היה סגן מהנדס העיר ת"א. יש להניח שאת המילוליינות שלהם ירשו דוד אבידן ואחיו נדיב, שחיבר שנים רבות את תשבצי האתגר המבריקים של "ידיעות אחרונות", מאביהם, שעִברֵת את שם המשפחה לאבידן –אביהם של דוד ונדיב. אך דוד אבידן "הצליח" לדרדר את חייו, והלך לעולמו בגיל צעיר בחוסר כול). זך הגיע מרקע סוציו-אקונומי נמוך. הוריו היו פליטים, והוא בעצמו סיפר איך אביו מכר בשוק ביצים סרוחות. אך הוא מינף את כשרונותיו בערמה ובתושיה, זיהה בשווקים של לונדון ביחד עם בנימין תמוז, שהיה אז נספח תרבות של ישראל בבריטניה, יצירות אמנות יקרות של אמנים חשובים ורכש אותן בפרוטות, וגם הצליח לקבל משרת פרופסור באוניברסיטת חיפה. לאבידן נולד בן, ושמעתי שהוא הוריש לו כשרונות לא מעטים, גם אם לא הוריש לו נכסי חומר מרובים, ואילו זך מת ערירי, מבלי שיהיה יורש ביולוגי שיזכה בהון העצום שצבר. זהו מאזן חייהם, והוא חומר למחשבה.

ומשפט אחרון: ביאליק אמר שהוא מעריך את ממציא המחט יותר מאשר את מי ששִׁדרג את הרעיון המקורי, ובנה מתוך הסתמכות עליו את מכונת התפירה המשוכללת. אסמיו של דוד אבידן התרוקנו, ואחרים התעשרו על חשבונו. אבל כשעורכים בדיעבד את רשימת התאריכים, ניתן להפריד בין המיתי לאמִתי, בין אחיזת עיניים לבין האמת, כי אז רואים בוודאות מי היה הממציא המקורי. מי באמת היה הראשון.

---

דברי פתיחה: צביקה ניר, יו״ר אגודת הסופרות והסופרים העברים בישראל

מנחה: ד״ר גלי מיר תיבון, סופרת

בהשתתפות: פרופ׳ זיוה שמיר , פרופ׳ רפי וייכרט, פרופ׳ איבון קוזלובסקי , שרית ישי לוי

תכנית אמנותית: דרור קרן - קריאה , אלי גורנשטיין - שירה , תמר לייבוביץ׳- פסנתר

עורכים ומפיקים: נירה תובל, אבי גז