בשכבר הימים עטתה נפשי ארגמן

לקראת יום השנה לפטירתה (16 באפריל)

פרקי חיים של רחל המשוררת

פורסם: פרק המבוא של "רקפת: ענווה וגאווה בשירת רחל", תל-אביב 2012

א. ילדות – נעורים - עלומים

רחל המשוררת (1890 – 1931) נולדה עם כפית של כסף בפיה: היא גדלה במשפחה משכילה ומבוססת, שבניה מילאו תפקידים מרכזיים בחיי הקהילה ומחוצה להם. אביה, איסר לייבּ בּלוּבשטיין (יליד 1833), שהיה בילדותו מאותם "חטופים" אשר שירתו שנים ארוכות בצבא הצאר ניקולאי ה-1, חוּנך בתקופת שירותו הקרבי בסביבה נכרית, בחיק משפחה נוצרית אדוקה, ועבר בה תהליכי רוּסיפיקציה מואצים. עם תום שירותו הצבאי, הוא חזר לביתו אדם חדש, נמרץ ורב פעלים, שהתערה כאזרח בארצו. לאות הוקרה על שירותו ביחידה קרבית מובחרת, הוא קיבל מהשלטונות הֶתֵּר לשבת לאחר השחרור גם מחוץ ל"תחום המוֹשב".

בניגוד לרבים מחבריו שלא שמרו על יהדותם עקב השירות הממושך בצבא הצאר, שבּוֹ נאלצו להפֵר תורה ומצווֹת, חזר איסר לייבּ לעמו ולתרבותו, מבלי לקפח את אהבתו לתרבות הרוסית. כחייל קרבי שלחם בקרבות סבסטופול, הוא היה מחושל בגופו ובנפשו, מתקדם בדעותיו ושונה תכלית שינוי מאחיו שנותרו מאחור ב"רחוב היהודים". הוא בָּטח בכוחו וביכולתו, שלט היטב בשפה הרוסית ובתרבותה והתכתב עם גדולי הסופרים, לרבות לב טולסטוי (לימים התכתב בנו, המתרגם ד"ר יעקב בלובשטיין-סלע, אחיה של רחל, שעמד בראש "בית העם" בתל-אביב, עם הסופרים הנודעים רומן רולן ומקסים גורקי). גם בעולם המעשה גילה הלוחם המשוחרר יָזמה ותעוזה בלתי מצויים, וראה ברכה בעמלו. הוא העז לשלוח יד בעסקים בין-לאומיים, עסק בסחר פרווֹת, זהב ויהלומים, החזיק בית-ראינוע במקום מגוריו – פולטבה שבאוקראינה – אף העניק למשפחתו ברוכת הילדים חיים של שפע ורווחה.1

אביה של רחל היה אפוא "יהודי חדש", בעל השקפת עולם רחבת אופקים ומודרנית, שהקיף עצמו במשכילים כערכו – בבני משפחת בורוכוב ובני משפחת שמשלביץ-שמשי (האחרונה היא משפחתם של יצחק בן-צבי, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל, ואחיו, הסופר אהרן ראובני, מחבר הטרילוגיה "עד ירושלים"). בזכות שליטתו המוחלטת של אבי המשפחה בשפת מולדתו, הפך הבית "בית ועד לתלמידי חכמים" ומקום מִפגש לאנשי רוח רוסיים, בהם הסופר הרוסי ולדימיר קורולנקו, שהוגלה על-ידי השלטונות לפולטָבָה. תודות לקורולנקו ניצלה הקהילה היהודית המקומית מִפּרעות 1905, כי הסופר בעל השקפת העולם ההומניסטית המתקדמת, ידידהּ הטוב של משפחת בלובשטיין, הודיע לפורעים כי יגן על שכניו היהודים בגופו, והצליח להבריחם מבלי שיגעו ביהודי המקום לרעה.

עקב השירות הממושך בצבא הצאר, החל איסר לייבּ לשאת בעול חיי המשפחה בגיל מתקדם למדיי במושגי אותם ימים (הוא הקים את ביתו בגיל שבו חבריו, בני-גילו, שהוריהם השיאוּם בנישואי קטינים, כבר חבקו נכדים). לאחר מות אשתו הראשונה, נשא לאישה את סופיה מנדלשטם, עלמה נאה ומשׂכלת, צעירה ממנו בשני עשורים תמימים, בת למשפחת מנדלשטם המיוחסת, מן העִלית התורנית המערב-אירופית, שהשכילה לשלב בחייה חיי תורה ומעשה, יהדות וחָכמות חיצוניות. אביה של סופיה היה רבה של קהילת ריגה ולימים גם רבה של קהילת קייב, אך לימד את בניו גרמנית וצרפתית, וכשבגרו הוא לא עודדם להשיג סמיכה לרבנות באחת הישיבות, כי אם שלחם לקנות השכלה אקדמית בטובות שבאוניברסיטאות אירופה. דודהּ של סופיה היה הסטודנט היהודי הראשון ברוסיה של אמצע המאה התשע-עשרה. אחיה, מקס מנדלשטם, היה רופא עיניים חשוב וידוע, שניהל את בית החולים המרכזי בקייב, ועמד בראש הקונגרס הציוני החמישי. המשורר אוסיפּ מנדלשטם אף ּהוא נֵצר למשפחה מהוללת זו, שהוציאה מקִרבּהּ אנשי שם רבים. אפשר שגם זיקה משפחתית לאחד ממייסדי הזרם האַקְמאיסטי במודרניזם הרוסי, ולא נטיית לב בלבד, השפיעו על בחירתה של רחל בנוסח כתיבה זה, שדגל בכתיבה פשוטה וצלולה, והתנגד למסך הערפל ולזיקוקי הדי-נוּר המילוליים של השירה הנאו-סימבוליסטית.

סופיה ילדה לאיסר-לייבּ שמונה ילדים. החמישית שבהם הייתה Raya-רעיה-רחל, שנולדה לאביה העשיר במלֹאת לו חמישים ושבע שנים. היא התבלטה משחר ילדותה ביופיה ובכישרונותיה האמנותיים המגוּוניים. במיוחד הצטיינה בתחומי האמנויות הפלסטיות, וחלמה על לימודים באקדמיה לאמנויות באיטליה שבָּהּ תשתלם בתחומי הציור והפיסול. לימים, נודעה רחל באמירה האסתטיציסטית שלפיה הגיעה ארצה כדי "לנגן במעדר ולצייר על האדמה". אחיה ואחיותיה עשו חיִל בלימודיהם והגיעו להֶשֵּׂגים מרשימים, איש-איש בתחומו. הבית בפולטבה שקק פעילות יצירתית, והתארחו בו אמנים, סופרים ואנשי-רוח. בילדותה ובנעוריה הייתה אפוא רחל מוקפת ב"יקירי קרתא" וב"בני העלייה", וראשית דרכה עברה עליה בעושר, בלי עננה קלה שתעיב על שמיה ותרמז על העתיד העגום הצפוי לה בתוך שנים אחדות עקב סיבות ונסיבות היסטוריות, שרוּבּן לא היו כלל בשליטתה. העתיד נראָה ורוד ומבטיח.

כאמור, בתחילה חלמה הנערה המטופחת והמחוננת להשתלם באיטליה ולפַתח את כישרונה האמנותי. לחלופין, היא שקלה את האפשרות ללמוד בבית-הספר הגבוה לאמנות "בצלאל" שזה אך הוקם בירושלים. אולם, עוד לפני נסיעתה הראשונה לארץ-ישראל עם אחותה שושנה, בעלת הנטיות הספרותיות, היא גילתה את משיכתה לשירה, והחלה מושכת בעט סופרים (שירי הנעורים שלה מן העשור הראשון של המאה העשרים נכתבו ברוסית). אבי המשפחה אמנם שָׂכר לבנותיו מורה לעברית, אך גם פיטר אותו עד מהרה משהתברר לו כי הצעיר מאמן את בנותיו בחיבורן של איגרות אהבה.

בגיל תשע-עשרה הייתה רחל בין הצעירות המהפכניות המעטות שהעזו לעזוב בית מבוסס, לעלות לארץ-ישראל העות'מאנית של ימי "הקונסטיטוציה" ולהצטרף להתיישבות העובדת. היא בחרה להמיר את תנאי הרווחה שהיו מנת-חלקה בבית אבא-אימא באוהל דל ובעבודה קשה בין "אחינו המיוגעים בחמסינים" (כך קרא עגנון, בעקבות ברנר, לחלוצי העלייה השנייה בספרו תמול שלשום, שמחציתו הראשונה עוקבת בפירוט כמו-דוקומנטרי אחר אירועי השנה שבּה הגיעה רחל ארצה בפעם הראשונה). היא הגיעה ארצה עם גל של צעירים שבאו לסייר בארץ או להתיישב בה, ובהם אנשי הרוח והסופרים שמואל יוסף עגנון, ברל כצנלסון, דב קמחי, דוד שמעוני, רחל ינאית, יוסף-חיים ברנר, יוסף-צבי רִמון, יעקב רִמון, אהרן ראובני ואחרים.2

ב. הוויה של קוצים

בין החלוצות המסוגפות, שהעבודה הקשה והרעב עשו בהן שַׁמות, בלטה רחל המיוחסת ועתירת האמצעים באנינותה ובִיפִי מראיה. אחותה שושנה, שהפליגה אִתה לארץ-ישראל, הפליגה בשבחיה והעידה עליה: "רחל הייתה יפת-תואר. עיניים כחולות עמוקות, שיערה זהוב וקומתה תמירה. התקבלנו בהתלהבות על-ידיד בני המושבה [...] עד מהרה הפך חדרנו, בבית שכּוּנה אז 'המגדל', למרכז חיי התרבות והחברה של צעירי רחובות".3 שתי העלמות גמרו אומר לדבר בארץ-ישראל בעברית, ורק שעה אחת בכל יום התירו לעצמן לשוחח ברוסית, אף שעדיין עשו באותה עת את צעדיהן הראשונים בשפה העברית, ואת ידיעותיהן קנו מפי הטף – אגב ביקורים תכופים בגן-הילדים של חנה וייסמן (דיזנגוף) ברחובות. גם חבריה תיארוה כצעירה יפה ומרשימה; אך לא רק ביופיה התבלטה רחל בין רֵעותיה. היא ניחנה גם באישיות כריזמטית ובכשרון מנהיגוּת, שהפכו אותה לגיבורת תרבות עוד בחייה – לאבן-שואבת שמשכה אליה כבחבלי קסם אישים כדוגמת זלמן רובשוב-שזר, ואפילו מנהיג ואיש רוח קשיש כדוגמת אהרן-דוד גורדון, שהיה מבוגר מרחל בשנים רבות.4

התנאים בארץ-ישראל לא היטיבו עם הנערה העדינה והאריסטוקרטית, שלא הורגלה בעבודה קשה בשמש היוקדת ובחום הכבד של עמק הירדן. האם עליהָ ועל אחותה חשב אלתרמן שעה ששם במחזהו כנרת כנרת בפי בעלת המלון את תיאורן של הצעירות המפונקות, חדורות האידֵאלים, שהגיעו לנמל יפו בימי העלייה השנייה, היישר מבית ההורים המגונן, אל תנאי הצנע והמחסור והעבודה הקשה? תיאורו, מכל מקום, הולם את שתי בנות העשירים, שתמונותיהן נראות כאילו נגזרו מבין דפי רומן של טורגנייב: "הַלֵּב בּוֹכֶה. שְׁקֶטוֹת כָּאֵלּוּ. עֲדִינוֹת, / בְּצַוְּארוֹנִים גְּבוֹהִים... בְּלֹבֶן הַשְּׂמָלוֹת הָאֲרֻכּוֹת". מקץ חודשים אחדים חזותן משתנה כליל: "הָהּ, אֱלֹהִים.... כְּאִלּוּ מִלְחָמָה הָיְתָה. כְּאִלּוּ עָשָׁן וַאֲבָנִים וּמֶלַח וְקוֹצִים לִטְּפוּ אוֹתָן בְּצִפָּרְנַיִם". אכן, לא ארכו הימים, ושתי האחיות החליפו את חליפות המסע היקרות בבגדי-עבודה פשוטים, והצטרפו להתיישבות העובדת.

בזיכרונותיהן של בנות התקופה, המכונסים בספר העלייה השנייה סיפרה שרה מלכין "הקיץ היה קשה מאוד. הקדחת תקפתני לעִתים קרובות, והעיניים לקו בדלקת" (שם, עמ' 490), ועליזה שידלובסקי סיפרה על עבודתה בדגניה: "יצאתי עם תנחום לשדה לעָרֵם אחרי הקציר. הייתה זו פעם ראשונה בדגניה שאישה יוצאת לשדה. הייתי מאושרת, כי כך תיארתי לעצמי את עבודתי בארץ לפני עלייתי [...] בגמר יום העבודה עליתי בקושי על העגלה לשוב הביתה. כל גופי כאב וחוּמי עלה, אבל לא העזתי לגלות את הדבר לאיש" (שם, עמ' 557). רחל שהתנאים הקשים שינו את הופעתה לבלי הכֵּר, נהגה לומר על עצמה באירוניה עצמית מרה: "עור פניי כצבע האדמה שאליה אני מתקרבת". ברשימתה "על שפת הכינרת" כתבה על העבודה בחווה החקלאית: "ארבע-עשרה היינו. ידיים מיובלות, רגליים יחפות, שזופות, שרוטות פנים, עזות, לבבות לוהטים [...] נכספנו לקרבן. לעינוי".5

על המחסור ששרר בארץ באותה שנה, שבה הציגו רחל בלובשטיין ואחותה שושנה את כף רגלן בנמל יפו, אפשר ללמוד ממכתב שכּתב אז י"ח ברנר לידידו אשר ביילין אף יותר מאשר מכל ספרי ההיסטוריה גם יחד. במכתב זה, ששוגר מירושלים ביום 1.5.1909, ניסה ברנר להניא את ביילין מלהגיע ארצה ולמצוא בה את עתידו, אך ניסח את דבריו בפטפוטי סחור-סחור, המטשטשים את כוונתו האמִתית ומעלימים בנימתם המשועשעת את אווירת הייאוש ששררה בקרב החלוצים הצעירים, שהגיעו ארצה כדי לסלול כבישים ולהפריח את אדמת המולדת, אך חלו בקדחת ורעבו לפת לחם:

ביילין!

שתבוא הלום – ובמה תתפרנס?

הפרנסה פה מרה, צורכי אוכל וכו' יקרים, מ'עסט [אוכלים] קדחת. ומחלות מצויות... ציפה לא תרצה לשהות פה אפילו חודש ימים!

שאכתוב לך "כדאי לבוא לכאן" אתה רוצה – לא. את זה לא אכתוב לך!

שאכתוב לך "מתחרט אני שבאתי"? – לא! למה אתחרט? ולאן אסע כשאתחרט?

הריבולוציה [מהפכת התורכים הצעירים]? אֶט! אין סכנות, כמדומני!

ובנות ישראל? להד"ם! ואצ"ל [ואין צריך לומר] ערביות! [...]

לשנת השלושים נשארו גם לי רק שנתיים ומחצה. הדם אינו פוסק מלרתוח. ובייחוד כאן, תחת קרני השמש, אלא שמזה – ודאי שצריך להתייאש! לא הגיע עוד זמנה של האהבה החופשית, ולישא לאישה כדת משה וישראל – אין את מי! [...]

היה שלום, ביילין, ומצא איזו "בעשעפטיגונג" [עיסוק] ומנוחה. אשרי אדם יושב על מקום אחד.6

אוכל אָין, קורת גג אָין, אך צרות ומחלות – לעומת זאת – יש בשפע. מִספר הנשים הצעירות, שעזבו את בית אבא-אמא ועלו ארצה בגפן היה זעום עד מאוד, ורוב החלוצים השלימו על כורחם עם גורל הערירות שנכפה עליהם ואשר נראה להם באותה עת כצרה הפחותה והנסבלת ביותר בהשוואה לכל שאר הקשיים והמצוקות שנתרגשו עליהם. באחד משיריה המוקדמים – "הן יצאנו בסך" – כתבה רחל על מכות הגורל שניחתו בזו אחר זו עליה ועל חבריה, שיצאו להגשים את רעיון היישוב:

וּבָזֶה אַחַר זֶה

עָיְפוּ, כָּשְלוּ, כָּרְעוּ בַּדְרָכִים:

וּבָזֶה אַחַר זֶה

נִפְרְדוּ מֵעָלַי לִנְצָחִים.

רחל סיפרה כאן בסגנון לקוני על האסונות שפקדו את ידידיה ומיודעיה, אנשי העלייה השנייה. שרה שמוקלר, אהובתו של ברל כצנלסון, מתה ממחלת הקדחת הצהובה; שושנה כוגן, שברל הִשווה אותה לז'אן דארק, התאבדה בטרם מלאו לה עשרים שנה; יוסף זלצמן, שאהב את רחל, נרצח בידי פורעים ערביים.7 רבים חלו במחלות חשוכות מרפא, שקלו התאבדות, ואכן לא פעם טרפו את נפשם בכפם. לא במקרה מסתיימים שניים משירי רחל באִזכּוּרו של מכתב אחרון המלבין על שולחנו של החלוץ הצעיר, וראו בשיריה "יגורתי פן יילך גם הוא מאיתנו" ו"כי ליטוף אחים שאלתי ממך", מבלי לפרש אם זהו מכתב פרֵדה של צעיר שביקש בייאושו לעזוב את רֵעיו ואת רעיון הקבוצה, או מכתב אחרון של פרֵדה מהחיים.8

ב. החלום ושברו

בעידודה של חנה מייזל-שוחט, מורתה לחקלאות ומייסדת חוות העלמות שהוקמה לחוף הכינרת,9 נסעה רחל ערב מלחמת העולם לטוּלוּז שבצרפת ללמוד אגרונומיה. החלוצה הארץ-ישראלית, שכבר הספיקה לקנות ידיעות לא מעטות בעבודתה בחיפה, בסג'רה ובחווה החקלאית שבחצר כינרת, הצליחה לסיים את לימודיה אקדמיים בהצטיינות. רחל הנועזת והמהפכנית, הבטוחה בעצמה וביכולותיה, גמאה בכוחות עצמה מרחקים, נסעה מביתה לארץ-ישראל ומשם לצרפת, וסיימה את לימודיה באותם תחומים שנועדו עד אז לגברים בלבד. היא שמעה בקול מורתה, והסכימה להשתלם במקצועות האגרונומיה, אגב ויתור על תכניתה המקורית להשתלם באקדמיה לאמנות. בהתאם לאֶתוס של בני העלייה השנייה אמור היה החלוץ לגייס את הידע האקדמי והמעשי שרכש לרווחת הקומונה ולטובת המפעל הציוני המתעורר, ולא להגשמת גחמותיו האישיות. רחל, שהביעה לא פעם את כיסופיה להקריב קרבן למען הרעיון הגדול של הקומונה העברית הראשונה, שמחה שניתנה לה ההזדמנות לקנות ידיעות בתחום מעשי שיעזור לקבוצה להכות שורש באדמת הארץ. מותר כמדומה לשער כי בנות גילה, שנולדו כמוה בסוף המאה התשע-עשרה "ברחוב היהודים", ולא התנתקו כמוה מקרקע גידולן, העבירו באותה עת את רוב ימיהן בין כותלי הבית, בין המחט לקלחת, וכבר היו מטופלות בתינוקות אחדים. רחל הייתה מלאת סיפוק מן הדרך שבחרה, וייחלה לרגע שבּוֹ תשוב ארצה ותצטרף שוב לקומונה.

ימי המלחמה והמהפכה הפכו את הקערה על פיה: בארץ-ישראל העות'מאנית סוּוגו נתיני רוסיה כנתיניה של ארץ אויב, וגורשו מהארץ למצרים – למחנה פליטים באלכסנדריה. בשל הנסיבות החדשות, נבצר מרחל לחזור ארצה, וגם בצרפת לא התירו לה להישאר, והיא נאלצה לנסוע אחר גמר לימודיה לרוסיה, ולמצוא שם את קיומה בכוחות עצמה, בלא משפחה תומכת וללא עוגן כלשהו. בימי המלחמה, איבד אביה חלק ניכּר מהונו ומנכסיו, ועלה ארצה עם אשתו השלישית, שחסה על הכספים שנותרו לבעלה והתנכרה לילדיו הרבים. אף שבכיסה של רחל כבר הייתה מונחת תעודה אקדמית במקצוע חיוני ונדרש, ימי המלחמה לא אִפשרו לה לחפש מקום עבודה במקצועה החדש, והיא נאלצה למצוא את פרנסתה בדוחק כמטפלת במעון לילדים.10 היא טיפלה בילדי הפליטים וביתומי המלחמה, בהם חולי שחפת, ותקופה זו היא שחרצה את גורלה והפכה אותה מנערה מחוזרת ונחשקת לאישה בודדה המיטלטלת בין ייאוש לבין אותו קורטוב של אושר שהעניקה לה יצירתה. בבדידותה הפכה כתיבת השירים מעיסוק צדדי ואקראי, תחביב לעת-מצוא, לעיסוק המרכזי של חייה – לעניין שמילא את כל עולמה ונתן טעם לחייה הקשים והעריריים.

בשובה לרוסיה כתבה רחל שירים ברוסית, שתורגמו לימים בידי ידידתה תמר דולז'נסקי.11 ניכּר כי רחל הייתה נתונה בראשית דרכה בחיפוש נוסח שירי שיתאים לה, והיא בחנה סגנונות שיריים אחדים, לרבות הנוסח הבודלרי "הדקדנטי", שאותו זנחה לטובת הנוסח האקמאיסטי הצלול והבהיר. בין שיריה המוקדמים ניתן למצוא שיר לכלבהּ ("ל...'שחור'"), המזכיר עד מאוד את אחד משיריו הנודעים של בודלר, המופנים אל חתולו.12 בשנת 1919, בשבתה באודסה בציפייה להיתר עלייה לארץ, עסקה רחל בתרגום לרוסית, ובין השאר תרגמה לרוסית את סיפורי ביאליק. אפשר שמשום כך נתנה לימים לקובץ שיריה הראשון את השם ספיח, כשם סיפורו הנודע של ביאליק.

בסוף שנת 1919, כשעלה בידה של רחל להיחלץ בעור שִניה מברית-המועצות ולעלות ארצה, התברר לה עד מהרה שהמחלה הרדומה, שבָּהּ נדבקה כנראה מאִמה חולת השחפת ושהתגברה עקב הטיפול בילדים החולים, עברה כבר את השלב הלטֶנטי, התפרצה והפכה למחלה פעילה, שדנה אותה עד מהרה לבידוד מכל סובביה. ברי, באותה עת עדיין לא נמצאו תרופות למחלת השחפת, ורחל נאלצה להתמודד יום יום עם העוּבדה הקשה לעיכול שחייה תלויים לה מנגד ושיום מותה קרֵב ובא. היא אף התקשתה להתמודד עם העובדה שנגזר עליה לחיות בבדידות כלל לא מזהרת, בריחוק מחבריה לקבוצה ולרעיון הקוֹמוּנלי. אף ששמה המקורי היה "Raya" (שם-חיבה מקוצר של השם הרוסי "ראיסה", שנשתגר גם בארץ-ישראל בגרסתו העברית בהוראת "אשת איש"), היא הבינה היטב שהיא לא תחווה לעולם קשרי נישואים וחוויות אימהות, הגם ששיריה, מכתביה, יומנה ועדויות חבריה מעידים שהיא השתוקקה להם בכל לב (וראו שיריה "בלילות מִקדם", "משאָלה", "אישה", "כוחי הולך ודל", "שפתיים נצמדות", "ידֶיךָ רכות", "עקָרה" ועוד). רבים משיריה מדברים על העברת חוט הדורות מהורים לבניהם אחריהם, אך ניכּּר משירים אלה שרחל בעלת ההיגיון האָנָליטי וההכשרה המדעית ידעה היטב, להוותה, שלגבי דידהּ חוט הדורות יימשך בתחומי המורשה, ולא בתחומי התורשה.

שש שנים קודם לכן, כשנסעה רחל ללימודיה, היא יצאה את ארץ-ישראל העות'מאנית של ימי העלייה השנייה (על "הוויית הקוצים" שלה, כניסוחו של יוסף-חיים ברנר), אך כשחזרה אליה בנובמבר 1919 על סיפון האנייה "רוסלאן", הסנונית המבשׂרת של העלייה השלישית, היא הגיעה לארץ-ישראל המנדטורית, למציאוּת שבּה תל-אביב בת העשר כבר הייתה נתונה בתנופת בנייה חסרת תקדים – תנופה שהפכה אותה בתוך חמש-שש שנים לעיר הגדולה בארץ ולמרכזו התרבותי של "היישוב". עד מהרה עתידה הייתה קהילת הסופרים שישבה בראשית שנות העשרים בברלין לעזוב את מקום מושבה, עקב האינפלציה המואצת והתחזקות האנטישמיות, וכל הסופרים הגדולים, לרבות ביאליק, עמדו אז לעלות ארצה ולהפוך את תל-אביב למרכז החשוב ביותר של התרבות העברית, חלף מרכזי התרבות העברית השוקעים שבמזרח אירופה ובמרכזה.

השינוי היה גדול ודרמטי: רחל שראתה את עצמה ואת חבריה בני העלייה השנייה כגלגול מחודש של דמויות קדומים – כמין רֶפּליקות מודרניות של גיבורי התנ"ך אשר הגיעו ארצה כדי לחדש את ימי העם כקדם – נקלעה בעיר למציאוּת זרה שלא עלתה כלל בקנה אחד עם שאיפותיה וחלומותיה. היא עברה לביתם של אביה ואמה החורגת, ומשם לבית אחיה, ומשם לדירה קטנה בעליית גג תל-אביבית. היא הועברה על כורחה ל"הָבִּיטַט" חדש, זר ומוזר, שלא תאם את מערכת הערכים שטיפחה בלִבּה, שהרי היא באה לארץ ישראל לִחיות חיים חקלאיים בהתיישבות העובדת, ולא לִחיות בה חיי עיר חסרי מעש. עד אז השתייכה לעִלית החלוצית, שהקימה את הקבוצה הראשונה, ומעתה נגזר עליה לחיות בשולי העיר הגדולה, מבודדת מחבריה לרעיון ומרוב בני משפחתה שחששו פן ידבק בהם חידק השחפת. קרן האור היחידה בחיי העיר המשמימים האלה היה העיתון "דבר", שהיה נתחב לפנות בוקר מתחת לדלת דירתה, ובו מאמריהם הארוכים של חבריה הטובים (ברל כצנלסון, משה בילינסון וזלמן רובשוב-שזר). במוסף הספרות של יום ו' נדפסו על-פי-רוב שיר או שניים משיריה הקצרים שנתחבבו עד מהרה על קהל הקוראים וזיכוה בהכרה ובמכתבי תודה.

כמו רבים מבני הדור ובנותיו, הייתה רחל קָרבּן של כוחות היסטוריים גדולים שלא היו בשליטתה. ניכּר ממכתביה ומשיריה כי היא הבינה היטב את מצבה ואת התמונה הכוללת של בני דורה, ובחנה את הנתונים בהיגיון חד, בלא טיפת רגשנות או רחמים עצמיים, אף ללא שמץ של מיסטיפיקציה. היא כתבה שירים רבים של השלמה עם גורלה, אך הקורא שירים אלה קריאה שהויה וקשובה יגלה בהם גם את אותות המחאה והמרי. פרסום שיריה בעיתון דבר, הפופולריוּת הרבה שלה זכו שירים אלה בקרב קוראיה, בהתיישבות העובדת ומחוצה לה, ידידותה עם גדולי היישוב, שטרחו רבות סביב הוצאת שיריה, כל אלה נתנו טעם כלשהו לחייה הקשים והעריריים.

"בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים עָטְתָה נַפְשִׁי אַרְגָּמָן. / וְעַל רָאשֵׁי הֶהָרִים / לְאֶחָד הָיִיתִי עִם הָרוּחוֹת הַגְּדוֹלוֹת / עִם צְרִיחַת נְשָׁרִים", כתבה רחל בדיוקן העצמי שלה "אני", ועימתה את צבעי המלכות ההדורים, המסמלים את עברה האריסטוקרטי עם האפרוריות של חייה בהוֹוה, שעה שכבר חדלה לשאוף לגדולות וגמרה אומר להסתפק במועט. היטלטלותה של רחל בין ניגודים בלתי אפשריים – בין גאווה לענווה, בין אושר לדווי, בין תקווה לייאוש, בין חיי עמל בקומונה לחיי בדידות בעיר, בין חיי עושר ורווחה לחיי צנע ודלות (תחילה מתוך בחירה ואחר-כך מאונס) – קבעו גם את דמות-דיוקנה של יצירתה.

יצירת רחל היא יצירה אוקסימורונית, שבּה כל הפרדוקסים באים לידי ביטוי, אך גם נקרשים בה והופכים מִלַבָּה רותחת לסלע בזלת. שירתה, הממזגת בתוכה גאווה וענווה, אסרטיביוּת והכנעה, דומה לאותה רקפת מלאת ניגודים הפורחת בשניים משיריה: פרח עדין ורפה שראשו מורכן בהכנעה, אך מעל לגבעולו מתנוסס כתר בהיר ויפה של עלי-כותרת, ומתחתיו – עלווה כהה ושורשים חזקים הנאחזים בעקשנות בסלע. לא בכדי הטעים אליעזר שטיינמן את "עוז חולשתה" של רחל.13

על אנשים כדוגמת רחל המשוררת שר אברהם בן-יצחק את השורות: "אַשְׁרֵי הַגֵּאִים אֲשֶׁר גֵּאוּתָם עָבְרָה גְבוּלֵי נַפְשָׁם / וַתְּהִי כְעַנְוַת הַלֹּבֶן / אַחֲרֵי הֵעָלוֹת הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן" (בשירו "אשרי הזורעים ולא יקצורו..."), ואילו ביאליק כתב בשירו "יהי חלקי עימכם" על אנשים כדוגמתה, שקיבלו את גזֵרת הגורל ברֶזיגנציה אצילית, בלי קריאות דווי רמות וספיקת כפיים נואשת: "יְהִי חֶלְקִי עִמָּכֶם, עַנְוֵי עוֹלָם, אִלְּמֵי נָפֶשׁ, / רֹקְמֵי חַיֵּיהֶם בַּסֵּתֶר, צְנוּעֵי הָגוּת וַעֲלִילָה, / חֹלְמִים נַעֲלָמִים, מְמַעֲטֵי דְבָרִים וּמַרְבֵּי תִפְאָרֶת;/ [...] שׁוֹעִים – וְלֹא הֻגַּד לָכֶם, נְגִידֵי רוּחַ – וּבַל-יְדַעְתֶּם [...] אוֹר אֶחָד לְעֵינְכֶם תָּמִיד, אוֹר שָׁקֵט וְנוּגֶה, / וּבַת-שְׂחוֹק אַחַת, רַבַּת בִּינָה וּסְלִיחָה, לְשִׂפְתֵיכֶם, / לִפְקֹד בָּהּ, בְּלִי הַכְרֵעַ כַּף, אֶת-כָּל-הַבָּא לִקְרַאתְכֶם: / הַגְּדוֹלוֹת עִם-הַנִּקְלוֹת, כַּצְּדָקוֹת כַּחֲטָאִים גַּם-יָחַד". הגאווה הענוותנית הסטואית של רחל המשוררת, פרי רקעהּ האריסטוקרטי ומכות הגורל הקשות שניחתו עליה, הפכה את שירתה לשירה העומדת בסימנו של האוקסימורון המעודן, כפי שנראה בפרק הבא.

הערות:

1. נתונים ביוגרפיים על רחל בלובשטיין ועל בני משפחתה מצויים במאמרה של ברכה חבס "חיי רחל", בתוך "שירת רחל", הוצאת דביר, תל-אביב 1935 ואילך (מהדורה 29 תשמ"ב עמ' 233 – 252). ראו גם מאמרו של אורי מילשטיין "דודתי רחל", בספר "רחל" (שירים, מכתבים, רשימות, קורות חייה), בעריכת הנ"ל, תל-אביב 1985, עמ' 25 – 51. ראו גם: קריץ, ראובן. "שירי רחל, שירת רחל, רחל" (מהדורה נרחבת, בתוספת ביוגרפיה וביבליוגרפיה מאת אוֹרי קריץ; בתו של המחבר), תל-אביב 2003, עמ' 478 – 512; ראו גם חיבורו הביוגרפי של מוקי צור. "כחכות רחל: קווים ביוגרפיים", בתוך: "רחל, החיים, השירים", תל-אביב 2011, עמ' 11 – 86.

2. ראו בספרי "לנתיבה הנעלם: עקבות פרשת אירה יאן ביצירת ביאליק", תל-אביב 2000, עמ' 10-11.

3. ראו דבריה של שושנה בלובשטיין בספר "רחל" (ראו הערה 1 לעיל), עמ' 31.

4. על רחל כמובילה חברתית, שמשכה אליה כמגנט את כל סובביה, ראו בספר "רחל" בעריכת אורי מילשטיין (הערה 1 לעיל), עמ' 31 – 32. ראו גם דבריה של רחל כצנלסון-שזר על ביקוריה של רחל בבית "דבר", שחיממו את האווירה וגרמו לברל כצנלסון, משה בילינסון וזלמן רובשוב-שזר לנסות להבריק בתשובותיהם (ראו רחל כצנלסון-שזר, "אדם כמו שהוא: פרקי יומנים ורשימות", תל-אביב 1989, עמ' 334). התכתובת בין רחל לבין א"ד גורדון והשירים שהחליפו ביניהם מעידים על קרבת נפש עמוקה בין השניים. א"ד גורדון היה ה-mentor של רחל בשנותיה הראשונות בארץ, וניכּר שרעיונותיו משולבים בשיריה.

5. ראו בספרו של אורי מילשטיין (הערה 1 לעיל), עמ' 36. את הרשימה "על שפת הכינרת" כתבה רחל ברוסית, והיא נדפסה ב"יברייסקיה מיסל", אודסה 1919. ברל כצנלסון תרגם את רשימתה של רחל, והיא פורסמה במוסף העלייה השנייה של עיתון "דבר", מיום י"א בניסן תרפ"ט. ראו: "איגרות ברל כצנלסון, תרע"ה – תרע"ח", 1916 – 1918. בעריכת יהודה שרת, תל-אביב 1974, עמ' 285 – 286.

6. "כל כתבי ברנר", כרך ב, "מכתבים" (בארץ ישראל תרס"ט – תרע"ד), המלביה"ד מ"ז וולפובסקי, תל-אביב תשכ"ז, עמ 343.

7. רות בונדי, "כל אנשי נוח", "דבר", מיום 22.3.1968, עמ' 24.

8. גם לאנה אחמטובה, ששירתה הייתה לרחל מקור השראה והשפעה, ושאת מקצת שיריה תרגמה רחל מרוסית, יש שיר המספר באיפוק "יובשני" על מותו של סטודנט צעיר בהתאבדות. בשירה של אחמטובה, התאבדותו של הצעיר בתלייה היא תוצאה של אהבה נכזבת ("לֹא יָדַעְתִּי מַה חַלָּשׂ גְּרוֹנְךָ / הַלָּבוּשׁ צַוָּארוֹן כָּחֹל"). ראו מאמרה של תמר דולז'נסקי, ידידתה של רחל, "אנה אחמטובה", , "דבר הפועלת", תוספת ל"דבר", כ"ח אדר תרצ"ז, 11.3.37, שנה ד, גיל 1 (37), עמ' 19 – 22.

9. החווה החקלאית של חנה מייזל ותלמידותיה נזכרת בסיפורו של ש"י "הגלילה" (הכלול בספרו "פתחי דברים", ירושלים ותל-אביב 1987, עמ' 197 – 209). בעת אכילת ירקות בפונדק הדרכים (שם, עמ' 204), אומר המספר: "ישבנו ודיברנו על הארץ ועל המזון ועל מגדלי תפוחי זהב שעיניהם לויות בשורי חוצה לארץ והם מביאים את הירקות מן הערביים. ברם זכורה חנה מיזל לטוב, היא ושש הבנות שעושות עִמה, שייסדו להן חווה לגידול ירקות. אם יעלה בידן להוציא ירקות לשוק שיעמדו בפני ההתחרות ספק, מכל מקום סימן טוב הוא שמתחדש בו דבר בארץ". לפי עדויות רחל וחברותיה, היו בחוות העלמות ארבע-עשרה תלמידות, ולא שש כבסיפורו של עגנון. עגנון הֶעֱטָה על המציאוּת לבוש סמלי, והציג חווה ובה שבע נשים: מורה ושש תלמידות. בעשותו כן, הוא שיווה למציאוּת "הפשוטה" משמעות סמלית, כבסיפורו "שבועת אמונים", שאף הוא נטוע בימי העלייה השנייה, שבהם היה בארץ מיעוט נשים. יעקב רכניץ, גיבור "שבועת אמונים", מוקף – מעשה עולם הפוך – בשבע בנות, כעֵין מימוש מקורי של הפסוק "וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד" (ישעיהו ד, א).

10. אלישבע רבינוביץ-פינס סיפרה במאמרה "פגישותיי עם רחל" ("דבר", 4.5.1951, עמ' 3) על ביקור שערכה עם חיים פיאלקוב, בן משפחתו של חיים וייצמן והמפקח של חברת "מפיצי השכלה" ברוסיה, במעון לילדי הפליטים בבריאנסק שעל חוף הים האזובי שבּוֹ עבדה רחל ועל שביעות הרצון של המפקח מעבודתה עם הילדים. רחל טיפלה בילדי הפליטים היהודיים, מגורשי ליטא, שנמלטו לבריאנסק ולסרטוב, וראו "אגרות ב. כצנלסון, תרע"ה – תרע"ח 1916 – 1918", בעריכת יהודה שרת, תל-אביב 1974, עמ' 547.

11. ראו מאמרה של תמר דולז'נסקי, "יום השנה השישי למות רחל: על שיריה הרוסיים"' דבר, ל' בניסן תרצ'ז, 11.4.1937, עמ' 3. ראו גם: תרגומיה של הנ"ל, "ליום השנה השביעי לרחל: משירי רחל הרוסיים", דבר, כ"ח בניסן תרצ"ח, 29.4.1938, עמ' 13.

12. תרגום שירה של רחל על כלבהּ "שחור" נדפס בדבר מיום 29.4.1938 (ראו הערה 10 לעיל). תרגומו של "החתול" (Le chat) לצרפתית, ראו בספרי המית ים, תל-אביב 2008, עמ' 198 – 199.

13. במאמרו "הלך-נפש" (חמש שנים למות רחל), דבר, א' באייר תרצ"ו, 24.4.1936, עמ' 5.