אישון המוח

ייחודו של המשורר מירון איזקסון

הרצאה מתוך: כאשר העברית שרה – ערב ספר בבית האקדמיה

לפני כְּיובֵל שָׁנים, בְּעת חיבּוּר דיסֶרטציה על שירי ביאליק הראשונים, ניצַת בי הרעיון לקחת מוּנח שלא רָווח עד אז בחֵקר הספרות, ולעשות בו שימוש חריג. מדובר בַּמונח "אִידִיוֹסִינְקְרָטִי", ששימש עד אז בִּתחומי הרפואה, הבַּלשנות והפילוסופיה, ופֵירוּשוֹ: יִיחודי, יחידאי, בִּלעדי, שונֶה ונפלֶה.

לנשוף את הצעקה

עָברוּ שָׁנים, ונזקקתי שוב לְמונח זה, כשנתבקשתי לאַפיין את שירת מירון איזקסון בספר-המחקר על יצירתו – "לנשוף את הצעקה" שערכה לכבודו פרופ' תמר ווֹלף-מוֹנזוֹן. בעזרתו ביקשתי לתאר שירה ייחודית וחידתית שאין לה אָח וָרֵע ב"קריית סֵפר העברית". ואולם, כַּיום, מִשֶּׁהפך המונח ל"מִדרס חוקרים" בביקורת יצירתו של מירון איזקסון, חיפשתי לו חֲלוּפה, פן יחשבו המאזינים והקוראים בטעות שאני היא זו שקנתה אותו בִּמשיכה מן הזולת. כך אני נוהגת כאשר מטבע שמצאתי בדרך הילוכי נעשֶׂה אסימון שָׁחוּק שעליו מוּטבָּע דיוקן מחוּק, כלומר, כאשר קניין אישי נעשֶׂה נחלת הכלל (ועל כך בנספח שבשולי הדברים).

בסיוע אתר "מאגרים" של האקדמיה מצאתי מילה נדירה מֵאֲרון-הספרים העברי, והיא המילה "חלוּמה". היא מצויה בִּ"מגילת אחימעץ" שחוּבּרה לפני כאלף שנה, ותמצאו אותה גם ב"שירי מכות מצרים" של אלתרמן בְּמילות התיאור "זְהַבְהֶבֶת, חֲלוּמָה". שירת איזקסון היא שירה חלוּמה בריבוי משמעיה של המילה: יש בה שירי חלום, יש בה שירים שבנויים במתכונת של חלום; זוהי שירה חזקה שהולכת ומתחזקת מקובץ לקובץ (כמו במילה "להחלים" שפירושה "להתחזק"), ומדובר גם בשירה פנטסטית (חֲלוּמה), בכפל משמעיה של המילה "פנטסטית": נפלאה ושייכת לחוּקָיו-נטולֵי-החוקיוּת של עולם החלום והפנטזיה.

מירון איזקסון הוא עורך-דין ואיש-עסקים, אך שיריו מאוֹתְתִים שמחבּרָם מקדיש נֵתַח נכבד מִזמנוֹ להרהורים, לַהֲגיגים וְלחֲלומות בהקיץ. השירים נעים כְּבַחֲלום בין רסן לסער: שירו "כשאדם חולם", למשל, נפתח בִּכְללים הבנויים לכאורה על אֶדני ההיגיון וּמנוסחים בסגנון כמו-אקדמי: "כְּשֶׁאָדָם חוֹלֵם אֶת חֲלוֹמוֹתָיו/ מוֹסֵר לוֹ מֹחוֹ אֶת הַתְּמוּנוֹת", ואולם עד-מהרה הדברים מאבדים את צלילוּתם ומתאבְּכים בַּעֲנני המסתורין והחלום. כך גם בַּשיר שכותרתו "מְאוּחָר", שיר שנפתח בַּכְּלל המדרשי "אין מוקדם ומאוחר בתורה", אך ללא-דיחוי נזכרת כאן גם רגלהּ הקרה של התינוקת הדורכת על החלום (וּמועכת את ההיגיון הסָדוּר שבתשתית השיר). השיר "חלום" פותח לכאורה בנימה דיווּחית: "הוֹצֵאתִי עַצְמִי מֵחֲלוֹם הַלַּיְלָה/ כְּדֵי לְהָגֵן עַל לִבִּי", אך בַּהמשך משתבש ההיגיון הסיבָּתי, חדרי-הבית משתלבים בחדרי-הלב, והאב החולה מפציר בִּבְנו במילים המטלטלות: "בּוֹא וְנַצֵּחַ אוֹתִי,/ תּוֹר חַיֶּיךָ הִגִּיעַ מִמְּךָ לְסַלְּקֵנִי". השיר "כבר אֵין" מנוסח כדרך שאדם מֵשִׂיח עם רֵעהו, אך השאלות מוזרות: "אֵיךְ לוֹמְדִים מֵהַתְחָלוֹת", "אֵיךְ לוֹמְדִים מִפְּתָחִים" או "אֵיךְ יוֹדְעִים דָּבָר מִשֶּׁלְּךָ". בהדרגה השיר מתפרע ומסתיים בָּאמירה החידתית: "עַכְשָׁו עָלַי לִשְׁאֹל אֶת חֲלוֹמִי דִּבּוּר,/ שֶׁבְּכָל בֹּקֶר מַאְדִּימוֹת פָּנָיו/ כְּיֶלֶד הַמְגַלֶּה לָרִאשׁוֹנָה אֶת צִלּוֹ".

ובתוך האווירה החֲלוּמה, שלפעמים היא מתוקה כִּנשיקת תינוק וְלִפעמים מעיקה כמחשבה על מוות קרֵב, הגבולות בין החושים ואֵיבְרי-הגוף קורסים ונבלעים. חוש-הריח שיש לוֹ מעמד דומיננטי בשירת איזקסון מתמזג עם המראות, ולאדם יש לפתע פֶּה קִדמי וּפֶה אחורִי; נפשו מְגַדלת שְׂעָרות ארוכות, עמוּד האש שבָּראש ממהר לכַבּוֹת בִּדאגה את השְׂעָרות, המֵּצח משוחח, המוח שָׂעיר, או צוחק (וּבְמרכזו נפקח אישון).

לַמֵּצח, לַשֵּׂער ולמוח המסתתר מאחור יש בשירת מירון איזקסון תפקיד מרכזי וחשוב. בשיר "לא ידעתי לָמָּה נכפַּל" נכתב:

"כַּאֲשֶׁר רָשִׁ"י אוֹמֵר 'לֹא יָדַעְתִּי/ לָמָּה נִכְפַּל', הַאִם גַּם לְמֹחוֹ/

שֶׁל אָדָם הִתְכַּוֵּן שֶׁיֵּשׁ הַמְּחַלְּקִים/ בֵּין צִּדָּיו,/ וְנוֹתְנִים בְּכָל אֶחָד/

צֵלַע אַחֶרֶת מִנִּשְׁמָתוֹ./ וּמִמֵּילָא אֵין דָּבָר נַעֲשֶׂה בִּפְנֵי עַצְמוֹ,/

כְּפַרְצוּף תִּינוֹק שֶׁכָּל נְשִׁיקָה/ בְּמִצְחוֹ מִתְפַּזֶּרֶת".

הטקסט נפתח אפוא ברמז לדיון תורני על בניית ארון-הברית בַּמִּשכָּן, אבל עד מהרה מתברר שמדובר על מוח האדם ואוּנוֹתָיו (המילה "צֵלַע" רומזת כאן כמובן לִבריאת האישה, אך הנימה הנעימה מתפוגגת וְנֶחלפת בִּדאגה עמוקה לגורלהּ בעת מחלתה). השיר האסוציאטיבי הזה דומה לחלום בְּהָקִיץ, שבּוֹ המחשבות רודפות זו את זו כִּבְעייפת-מחשבות שאינה מַרְפָּה אפילו בעת מנוחה.

דומתני שהמילה "מוח" היא המילה הנפוצה ביותר בקורפּוּס השירי האִי-לוֹגי שלפנינו, שמחבֵּב הֶקֵּשים מוטעים; ואגב, גם המילה "סילוגיזם" הלקוחה מן הפילוסופיה האריסטוטלית היא מֵהמילים שחִלחֲלו לביקורת איזקסון לאחר שטענתי על אחד ממבקריו המרכזיים שדבריו שהם סילוגיזם מוטעה, ושגם גם מי שאינו בקי בלוגיקה יודע, שלא כל נתון "אמִתי" ו"תקֵף" הוא רלוונטי בעת העלאת היפותיזה.*

אסיים במובאה מהשיר "כַּפָּרָה" הנדרש לִכְללי-הניקוד ומתאים לציטוט באירוע הנערך באקדמיה ללשון העברית:

"הָיִיתי קָמָץ גָּדוֹל לִפְנֵי דָּגֵשׁ חָזָק

מַה שֶּׁמֻּתָּר בַּתָּנָ"ךְ וְאָסוּר בָּאָרֶץ,

כְּמוֹ כֹּחַ הַשֵּׁנָה שֶׁל אִשָּׁה

הַמַּעֲמִיד אֶת רָהִיטֵי הַבַּית אֶל הַקִּיר".

בַּפוֹרוּם הזה אין צורך להסביר שמדובר בקמץ הבא לתשלום דגש חזק, כְּבַמילים "חָרָט", "פָּרִיץ", "עָרִיץ" וכן במילה "רָהִיטִים" הכלולה במובאה שציטטתי, שמשַׁקפת כביכול מראֶה אַבְּסוּרדי מ"עליזה בְּארץ הפְּלאות". מתברר שכאשר לפנינו מראית-עין של פריצת כללים וניפוצם, שירת איזקסון מציגה דווקא ציוּת לִכְללים, וּלְהפך.

שירת איזקסון דומָה לפעמים לשירה המטפיזית האנגלית, שהשפיעה על יהודה עמיחי, ושעמיתנו פרופ' שמעון זנדבנק כתב עליה דיסֶרטציה. ואולם, המשוררים המטפיזיים הסבירו באמצעות הלשון הפיגורטיבית מצבים מורכבים ששָּׂררו בִּמציאוּת זמנם, ואילו מירון איזקסון משאיר את המצבים חידתיים וַחֲלוּמים, ללא פִּתְרון וּללא רגיעה.

"חֲלִים", לפי המילון, הוא – בעברית ובערבית – תואַר הניתן לאדם מיושב בדעתו, סבלני, מתון ואֶרך-אפיים, וכל המאפיינים הללו מתאימים לדמותו של מירון איזקסון המציצה אלינו מִן החֲרַכּים ומִבֵּין השורות: לפנינו אדם שנושא בָּעול ומְכַלכּל את צעדיו בשיקול-דעת, בתבונה ובהיגיון, אך מתברר שבשיריו הוא יודע גם להתיר את הרסן, לקרוא לדמיון דרור ולדהור אל מחוזות החלום והפנטזיה. ואכן, השירים מנוסחים לפעמים בסגנון הִלכתי או משפטי, דָּבָר דבוּר על אוֹפְנָיו, אך לפתע-פתאום, מתגלה שהם פְּרוּמים וחלוּמים, כאילו נערכה בהם פגישת פסגה הזויה בין הרמב"ם לבין פרויד וקפקא.

* כיניתי את דבריו של אותו מבקר בשם "סילוגיזם מוטעה" ואמרתי שאת טענתו ניתן להשוות לטענה היפותטית שלפיה תינוק בן שנתיים לא יוכל לגשת לבחינות הבגרות כי הוא עדיין לא למד טריגונומטריה. והרי לא כל נתון שהוא נכון מן הבחינה העובדתית הוא רלוונטי בעת העלאת היפותזה.

נספח: ה"שאנדליירים" (נברשות הפאר) של באר-יעקב

גם את התוספת לדבריי על מירון איזקסון (המובאת כאן כנספח), אפתח במעשה שהיה: לפני שנים, כשעדיין למד אחד מנכדיי בגן-הילדים, הוא התלווה להוריו בביקור שערכו בביתה של הסבתא-רבתא בבאר-יעקב. הישישה התגוררה בבית מושבה טיפוסי, מוקף חצר גדולה. בסוף כל ביקור היא נהגה להעמיס על אורחיה סלסלה עם אבוקדו, מנגו וצרור אגוזי פקן. ואולם, כבר אז גילו היזמים והקבלנים את הפוטנציאל הגלום במגרשים החקלאיים של באר-יעקב, והתחילו לבנות ליד בתי-המושבה הצנועים בתים רבי קומות. כל קבלן ביקש להציג בית מרשים ומפואר שימשוך בהידורו את הרוכשים הפוטנציאליים, ורבים מהם בחרו משום-מה לתלות במבואה "שאנדלייר" (נברשת פאר) בנוסח ארמון ורסיי. לימים ביקר נכדי עם הוריו בארמון ורסיי, וכשראה שם את נברשות הבדולח, פצה את פיו בקריאת הפתעה, ואמר: "אֶה, בדיוק כמו בבאר-יעקב!".

בספרי "חן הנסתר: תעלומות מארכיון ביאליק" (תל-אביב 2016) טענתי שהבעיה האמִתית שבנטילת קנייניו של חוקר (נטילת מִמצאיו, רעיונותיו או ניסוחיו ללא הפנייה כלשהי למקור וללא אזכורו של בעל הקניין) אינה רק הנטילה עצמה והתקשטותו של "חוקר" זר בנוצות לא-לו. הבעיה האמִתית היא אי יכולתו של מגלה החידוש, שמצא ממצא לא ידוע, ו/או הגה את רעיון וניסחוֹ, לפרסם את החידוש לאחר שהוא עבר לרשותם של אחרים (מבלי לחשוף את זהותו של מי שלקח ממנו את חידושו במשיכה). ובמאמר מוסגר אוסיף שבתחומי היצירה המקורית (המילולית, החזותית, המוזיקלית וכו') חלים כמובן חוקים אחרים, שהרי יוצר, להבדיל מחוקר, אינו חייב להעניק מִזכֶּה (credit) לקודמיו ואין מצפים ממנו שיכלול ביצירתו הערות-שוליים ואפָּרַט מדעי.

במילים אחרות, הנטילה לא רק עלולה להעניק ללא צידוק נקודות זכות ל"עורב הלקחן". היא עלולה לגרוע אותן מן הבעלים החוקיים שקנייניו נגזלו. יתר על כן, גם אם חוקר רוצה לערוך את מחקריו בשלווה ובנחת, באים האֶפִּיגונים למיניהם וגוררים אותו להתכתשות מיותרת שעלולה להתיש את כוחותיו ולתלות עליו שלא באשמתו תווית של מחרחר ריב ומדון.

את מחקריי, שעליהם אני שוקדת יובל שנים, אני מבקשת להציף באור יום, ומסרבת להשלים עם מצב שבּוֹ מישהו יראה בהם בטעות את אור ה"שאנדליירים של באר-יעקב". איש מהעוסקים במחקר אינו רוצה שיאשימוהו בנטילה מזולתו (עקב שימוש בלתי הוגן שנעשה בדבריו בטעות או במזיד, תוך זריעת מהומה כרונולוגית, שאינה מאפשרת לדעת מיהו הבעלים המקורי של המִמצא, האבחנה, הרעיון וניסוחו). בהעדר ועדת אֶתיקה אוניברסיטאית ו/או בין-אוניברסיטאית, שתחייב את החקיינים והלקחנים למיניהם לתקן את המעוּות ולהודות באופן גלוי ומפורש בנטילה שנטלו מקנייני הזולת, נאלץ כל חוקר שאסמיו נפרצו לרשום לכל הפחות את מה שהחסיר "רעהו" חסר המקוריוּת: הערת שוליים פשוטה שתחזיר את הסדר הטוב על כנו. הערות-שוליים של מתן קרדיט אקדמי צריכות להיות "תנאי בל יעבור" בכל מחקר ראוי לשמו. תפקידן להבהיר למי שייכים המִמצאים, האבחנות, הרעיונות והניסוחים. הן מונעות מצבים כאוטיים שבהם נכסיו של החוקר מתפזרים לכל רוח ונעשים שלא בצדק ושלא כדין נכסי הפקר, שכל אחד יכול לאָספם ולשים אותם בכליו.

---

הקטע המצולם מתוך האירוע  כאשר העברית שרה – ערב ספר בבית האקדמיה

ניתן לצפות בצילום הערב המלא בערוץ האקדמיה ללשון העברית ב-YOUTUBE )