Refugee Blues / W H Auden

עודכן: 9 במרץ

Refugee Blues

W H Auden


Say this city has ten million souls,

Some are living in mansions, some are living in holes:

Yet there’s no place for us, my dear, yet there’s no place for us.

Once we had a country and we thought it fair,

Look in the atlas and you’ll find it there:

We cannot go there now, my dear, we cannot go there now.


In the village churchyard there grows an old yew,

Every spring it blossoms anew;

Old passports can’t do that, my dear, old passports can’t do that.


The consul banged the table and said:

‘If you’ve got no passport, you’re officially dead’;

But we are still alive, my dear, but we are still alive.


Went to a committee; they offered me a chair;

Asked me politely to return next year:

But where shall we go today, my dear, but where shall we go today?


Came to a public meeting; the speaker got up and said:

‘If we let them in, they will steal our daily bread’;

He was talking of you and me, my dear, he was talking of you and me.


Thought I heard the thunder rumbling in the sky;

It was Hitler over Europe, saying: ‘They must die’;

We were in his mind, my dear, we were in his mind.


Saw a poodle in a jacket fastened with a pin,

Saw a door opened and a cat let in:

But they weren’t German Jews, my dear, but they weren’t German Jews.


Went down the harbour and stood upon the quay,

Saw the fish swimming as if they were free:

Only ten feet away, my dear, only ten feet away.


Walked through a wood, saw the birds in the trees;

They had no politicians and sang at their ease:

They weren’t the human race, my dear, they weren’t the human race.


Dreamed I saw a building with a thousand floors,

A thousand windows and a thousand doors;

Not one of them was ours, my dear, not one of them was ours.


Stood on a great plain in the falling snow;

Ten thousand soldiers marched to and fro:

Looking for you and me, my dear, looking for you and me.


בלוז של פליט / ו"ה אודן


בָּעִיר הַזֹּאת יֵשׁ, בּוֹא נֹאמַר, אַלְפֵי רִבּוֹא אָדָם

יֵשׁ שֶׁבָּתֵּי מִדּוֹת לָהֶם, חֶלְקָם – דַּלַּת הָעָם.

אַךְ לָנוּ אֵין מָקוֹם, רֵעִי. אַךְ לָנוּ אֵין מָקוֹם.


אַרְצֵנוּ, שֶׁטּוֹבָה הָיְתָה, כָּזֹאת אֵינֶנָּה עוֹד.

כְּמוֹ תָּמִיד תִּמְצָא אוֹתָהּ בְּסֵפֶר הַמַּפּוֹת.

לָשׁוּב אֵלֶיהָ לֹא נוּכַל, רֵעִי. לָשׁוּב כְּבָר לֹא נוּכַל.


אַלּוֹן הַזֹּקֶן בַּחֲצַר הַכְּפָר לְצַד הַכְּנֵסִיָּה

בְּבוֹא אָבִיב כֻּלּוֹ עוֹטֶה פְּרִיחָה יְפֵיפִיָּה

אֲבָל דַּרְכּוֹן יָשָׁן לֹא יִתְחַדֵּשׁ, רֵעִי. לֹא יִתְחַדֵּשׁ.


וְהַשַּׁגְרִיר עַל שֻׁלְחָנוֹ בְּאֶגְרוֹפוֹ חוֹבֵט.

בְּלִי דַּרְכּוֹן רִשְׁמִית אַתָּה חָשׁוּב כָּמֵת.

אֲבָל אֲנַחְנוּ בַּחַיִּים, רֵעִי. אֲנַחְנוּ בַּחַיִּים.


הָלַכְתִּי אֶל הָוַּעֲדָה. וּבְעוֹדִי יָשוּב,

הִצִּיעוּ לִי בְּרֹב נִימוּס בְּעוֹד שָׁנָה לָשׁוּב.

אַךְ אָן נֵלֵךְ הַיּוֹם, רֵעִי? לְאָן נֵלֵךְ הַיּוֹם?


הָלַכְתִּי לַעֲצֶרֶת עָם, וְשָׁם חָרְצוּ מִשְׁפָּט:

"אִם יִכָּנְסוּ, הֵם יִגְזְלוּ מִפִּינוּ אֶת הַפַּת".

עָלֵינוּ הֵם דִּבְּרוּ, רֵעִי. עָלֵינוּ זֶה דֻּבַּר.


וְרַעַם מִמְּרוֹמִים נִשְׁמַע, וּבְכָל אֲתַר לוֹ הֵד

הָיָה זֶה הִיטְלֶר כִּמְּדֻמֶּה: "גִּזְרוּ גְּזֵרַת הַשְׁמֵד".

עָלֵינוּ נֶאֶמְרוּ דְּבָרָיו, רֵעִי. עָלֵינוּ נֶאֶמְרוּ.


רָאִיתִי פּוּדְל מְתֻלְתָּל לָבוּש שָׁנִי וָתְכֵלֶת.

רָאִיתִי אֵיךְ לַחֲתוּלִים פּוֹתְחִים הֵם אֶת הַדֶּלֶת.

אַךְ הֵם לֹא יְהוּדִים הָיוּ, רֵעִי. לֹא יְהוּדִים.


עֲלֵי רָצִיף שֶׁבַּנָּמֵל עָמַדְתִּי נִדְהָם.

דָּגִים שׂוֹחִים כְּחָפְשִׁיִים בֵּין הַגַּלִּים בַּיָּם.

הֵם כֹּה קְרוֹבִים אֵלַי, רֵעִי. הֵם כֹּה קְרוֹבִים אֵלַי.


מִינִים שֶׁל בַּעֲלֵי-כָּנָף בַּיַּעַר עַל עֵצִים

בְּאֵין לָהֶם מְדִינָאִים דָּצִים וּמְצַיְּצִים.

הֵם לֹא הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי, רֵעִי. לֹא אֲנָשִׁים הֵם כְּלָל.


וּבַחֲלוֹם רָאִיתִי בַּיִת וְלוֹ מֵאוֹת קוֹמוֹת.

וּבוֹ פְּתוּחִים אַלְפֵי פְּתָחִים – דְּלָתוֹת וְחַלּוֹנוֹת.

לֹא בִּשְׁבִילֵנוּ הֵם, רֵעִי. לֹא בִּשְׁבִילֵנוּ הֵם.


וּבְלֵב מִישׁוֹר מֻשְׁלָג כָּל אִישׁ וָאִישׁ עָמַד,

וְחַיָּלִים רִבּוֹא סָבִיב, נָעִים הֵם לְכָל צַד.

אוֹתָנוּ הֵם צָדִים, רֵעִי, אוֹתָנוּ הֵם צָדִים.



תרגום: זיוה שמיר

תיוגים:

פוסטים קשורים

הצג הכול

Les Aveugles Charles Baudelaire Contemple-les, mon âme; ils sont vraiment affreux! Pareils aux mannequins; vaguement ridicules; Terribles, singuliers comme les somnambules; Dardant on ne sait où leurs

Châtiment de l'Orgueil Charles Baudelaire En ces temps merveilleux où la Théologie Fleurit avec le plus de sève et d'énergie, On raconte qu'un jour un docteur des plus grands, — Après avoir forcé les