פרש

עודכן: 19 ביוני

מתוך "הנאמן: מנחת הוקרה לעוזי שביט"

ע. מנחם פרי וזיוה שמיר, הקיבוץ המאוחד2016


( טקסט מלא בהמשך הדף )

... היום, כמעט מאה-ועשרים שנה לאחר הקונגרס הציוני הראשון ופריחת ספרות התחייה, מתרבים הכוחות מבית ומחוץ שמביאים לשקיעתה של ספרות זאת ולניווּנה, ובתוכם גם כאלה המשוכנעים שהם "מיטיבים עם העם". עוזי שביט הוא מהמעטים הלוחמים את מלחמתה של הספרות העברית מלחמה אמיתית ואמיצה, מעשה יום ביומו, גם בשעות של "ענות גבורה" וגם בשעות של "ענות חלושה", ועל כך הוא ראוי להוקרה רבה מכל מי שהתרבות העברית יקרה ללבו....

לחצו להורדה כקובץ PDF

 

פָּרָשׁ

הרהורים אישיים ובין-אישיים

על השירה, הפרשנות והתרגום


בעלומַי הראתה לי אִמי זקֵן אחד שנהג לעבור בשכונת מגורינו. היום נדמה לי ש"הזקֵן" היה בסך-הכל כבן שישים-שבעים, אך באותם ימים הוא נראה לי קשיש, אם לא ישיש. "שמו יצחקי", אמרה לי אמא, "והוא בן משפחתנו מצד משפחתה של סבתא יפה, ששֵׁם נעוריה היה 'שטרסברג', ואחותה, הדודה רבקה שנשארה רווקה זקֵנה נקראה כך גם אחרי שחזרה מפריז והסתובבה בכל בתי-הקפה של תל-אביב". "הזקֵן", הוסיפה אמי ואמרה, "מסַפּר שיש לו בביתו 'דוֹקוּמנטים' היסטוריים שמוכיחים שמשפחתה של סבתא מתייחשׂת למשפחת רש"י, ומכאן שמו – 'יצחקי' המתגלגל במשפחה כבר כאלף שנים".


לא פעם הפצירה בי אמא שאתלווה אליה לביתו כדי לראות את "הדוקומנטים ההיסטוריים". לא שמעתי בקולה ולא הלכתי אִתה לראות את מגילת היוחשׂין המשפחתית. תמיד לעגתי בסתר לבי לאלה המעידים על עצמם שהם נצר לבית דויד. נסיכים נסתרים במכנסי חָקי ובכובע טמבל! לפני שנים אחדות הוכיח כתב-עת מדעי שכמעט-כמעט כל יהודי אשכנזי – גם אם רק הוריו חושבים שהוא גאון – הוא נצר של הגאון מווילנה שחי לפני עשרה דורות וצאצאיו הרבים התרבו בטור גאומטרי. אם מונים גם את כל הצאצאים, לרבות בני-הזוג והילדים של בניו ובני בניו ואת בני משפחותיהם לפלגיהם, ניתן להגיע למיליון יהודים לפחות ברחבי העולם. אז מה בדיוק ההיגיון והטעם באספות ובכינוסים שעורכים צאצאיו הרבים, אלא אם כן לא נועדו ה"הילולות" הללו אלא כדי להכשיר את הקרקע לתביעת אזרחות ליטאית?!


גם לא האמנתי לאגדה שסבבה במשפחת אבי שלפיה אנחנו צאצאים של אותו שאול וואָהל, איש המאה השש-עשרה, שכיהן כמלך פולין ללילה אחד. אומנם סבי נולד בשם "שאול וואָהל", אך 450 שנה הפרידו בינו לבין שאול וואָהל ההיסטורי, שחי בתקופתו של שקספיר, ובמהלכן התהפך העולם כמה וכמה פעמים. יחד עם זאת השם "שאול וואָהל" דווקא מצא חן בעיני, כי אינו נראה כשֵׁם שאוּל, ובהחלט אפשר להשתמש בו לעת מצוא, במיוחד אם מבקשים לשלוח משהו למדור הספרות של עיתון 'הארץ' שעורכו אוהב לפרסם את פרי עטם של כותבים בעלי שם נדיר, המדיף ניחוח זר ומוזר.


וכך, חרף התנגדותי העזה להיסחף לתוך מסע השורשים ההיסטורי של יצחקי הזקן, התחלתי בכל-זאת להרהר בעץ המשפחתי שלנו, אך לא לפני שאחד מבני המשפחה הצעירים והמוכשרים, גיל רימון שמו, חיפש וגילה בפנקסי קהילות נושנים מסמכים אותנטיים המסתעפים ומשתרגים עד לדורות רבים לאחור. ואין זה גילוי של מה בכך. כמה יהודים בימינו יודעים את מקור משפחתם מעֵבר לדור השלישי או הרביעי?! רק באנגליה אני מכירה משפחות המסוגלות להציג אילן משפחה שעליו תלויים דיוקנותיהם של עשרה דורות ויותר. מתברר כי משפחתנו ישבה כל הדורות באותה עיר קטנה שעל גדות הוויסלָה, וכל נכד נשא את שמותיהם של אבותיו. התנועה הציונית היא שעקרה בשנת 1909 את צעירי המשפחה ממקומם, ונתנה בידם את המקל והתרמיל. בזכות תעוזתם, שנתפרשה אצל אבותיהם כתמימות תימהונית, אם לא כמעשה של נערים נעורים מדעת, היכתה משפחתנו שורש בארץ וניצלה מן השואה.


השמות והתמונות שנשארו בפנקסי הקהילה מן המאות הקודמות מלמדים בוודאות וללא עוררין שמשפחת סבי מצד אמי ישבה בבֵּייז'וּן דורות על-גבי דורות (עניין נדיר לגבי בניו של עַם שכל תולדותיו הן סיפור מתמשך של גזֵרות וגירושים), והוציאה מקִרבּה כמה וכמה רבנים ופרשנים, שכּתבו ספרים של שו"ת שאותם ניתן למצוא כיום רק בספרייה הלאומית בירושלים. פעם שימשו ספרים אלה את צאן מרעיתם של אבות אבותי בחיי היום-יום. עכשיו הם מונחים כאבן שאין לה הופכין. הפסקתי איפוא לזלזל במסע השורשים שניסתה אמי ליזום לפני חמישים שנה ויותר. הגילוי של גיל רימון הוכיח לי שכבר אין מדובר באגדות וב"סיפורי סבתא", כי אם במסמכים היסטוריים של ממש שאינם מותירים מקום לספק. אם לנקוט מטבע לשון עגנוני – כאן אכן מדובר ב"קורות בתינו".


ומי יודע? אולי גם הסיפור של יצחקי "הזקן" על מגילת היוחשׂין המשפחתית לא היה אגדה, וראוי היה לעיין במסמכיו שאותם דחיתי בבוז?! הרי שם סבתי מצד אמי ("שטרסברג") מעיד שמקור משפחתה בעיר Strasburg שאינה רחוקה מהעיר Troyes ("טרוייש" בלשון יהודי אשכנז), עירו של רש"י. אולי בכל-זאת יֵצר הכתיבה והעיסוק בתחומי הפירוש והתרגום (שני תחומים אלה נקראים בלשונות אירופה interpretation), העובר במשפחתנו מִדור לדור, מקורו באותו "פרשנדתא" שישב בקהילות שו"ם לפני כאלף שנה? אבי סבי, הרב אפרים אליעזר גרָנַט (רימון), למשל, חיבר ספרי שאלות ותשובות רבים, ובניו יוסף צבי רימון ויעקב רימון כתבו שירה עוד בטרם פשטו את בגדיהם של בני תורה, עזבו את בית אבא-אמא ועלו ארצה להיות בין "אחינו המיוזעים בחמסינים", כתיאורו של חברם יוסף חיים ברנר את חלוצי העלייה השנייה.


כך או אחרת, אינני בטוחה שגורלם של ספרַי לא יהיה כגורלם של ספריו של אבי סבי, המונחים כיום בקרן זווית ואין להם דורש. אמנם כיום אני רואה בשתי המכללות שבהן אני מלמדת – במרכז הבינתחומי הרצליה ובמכללת סמינר הקיבוצים – את ספרַי על עגלות הספרייה מוּשבים אל המדפים, ונדמה לי שלא זריתי את אנחתי לרוח. ואולם בראותי את המתרחש בחוגים למדעי היהדות (תנ"ך, ספרות, תלמוד, היסטוריה של עם ישראל, ועוד) בחמש האוניברסיטאות הגדולות, דומני יש סכנה ממשית שתרבותנו העתיקה והחדשה כאחת – ובכללן הספרות העברית של הדורות האחרונים, לרבות הביקורת והמחקרים שנכתבו עליה – הולכים ומתנוונים מאֵין דורש.


בשלוש שנים האחרונות, מאז פרשתי לגמלאוּת מן האוניברסיטה לאחר ארבעים שנות הוראה ומחקר, פִּרסמתי תשעה ספרים בחקר הספרות וספר אחד של תרגומים ('עיני אהובתי – הסונטות של שקספיר'), חרף כל הפרוגנוזות הנוגות על עתידו של חקר הספרות העברית. בזכות פרופ' עוזי שביט, העומד בראשה של הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספריית פועלים, ובזכות ד"ר חיים נגיד המנהל את איגוד הסופרים ועומד בראש הוצאת ספרא, עדיין יוצאים במקומותינו ספרי שירה, תרגומי שירה, ספרי עיון ומחקר. עוזי שביט, החשוב והבקי מבין חוקרי השירה העברית בימינו, לא הִפנה עורף לאותן סוגות לא רֶנטבּיליות שרשתות הספרים מזמינות מֵהן עשרות עותקים בלבד לכל הסניפים הרבים שהן מחזיקות בקַניונים המהודרים. למען האמת, אפילו הספריות הציבוריות כבר אינן מזמינות ספרי שירה וספרי עיון כעניין שבשגרה, כי המדפים כורעים מרוב ספרים, ושטח נוסף למדפים נוספים הוא סיפור נדל"ני יקר.


לאמִתו של דבר, כשפרשתי מעבודתי באוניברסיטת תל-אביב בחקר הספרות ובהוראתה כלל לא חשבתי להוציא את פֵּרות מחקרַי בספרים, שהרי כיום אין דורש לספרי מחקר וביקורת, וספרים דלי תפוצה כאלה מן ראוי שיֵצאו במהדורות דיגיטליות שאינן כרוכות בעלוּת של הוצאת ספר. ואולם יהודי חכם ושוחר טוב הזמין אותי לארוחת-צהריים בקלוּבּ שלו בלונדון, ואמר לי: "נכון שאין זו שעתו היפה של חקר הספרות העברית, אך הִקדשת לו את כל חייך, ואסור לך להשאיר את המחקרים במגירה. עלייך להעמידם על המדף". שמעתי בקולו, והיום איני מתחרטת על השקעת המאמץ הכרוך בהוצאת הספרים, הגם שכל ספר גוזל כמובן מכותבו נתח חיים, וגורם לו להמיר את הנאות העולם הזה בדל"ת אמותיה של הספרייה הציבורית או הביתית. לפעמים אני נוטה להאמין שהיה כדאי להשקיע מאמצים כה מרובים. מאות הסטודנטים המשתתפים בקורסים על ביאליק ועל אלתרמן בשתי המכללות שבהן אני מלמדת מוכיחים שלמרבה הפליאה יש לצעירים רבים עניין של ממש בספרות העברית, הגם שעל-פי-רוב מדובר בסטודנטים למשפטים, למנהל עסקים ולתקשורת.


דא עקא, החוגים לספרות באוניברסיטאות הגדולות, שמהם אמורים לצאת מורי הספרות וחוקרי הספרות, נחלשים, מתנוונים והולכים אט-אט לבית-עולמם. מספר הסטודנטים בהם הולך ומתמעט משנה לשנה, ואירועי הספר שהם עורכים כבר אינם מושכים שש-מאות מאזינים ויותר, כבעבר. חקר הספרות אינו התחום היחיד השרוי בשנים האחרונות ב"גסיסא אריכתא". גם מקצוע הספרות במערכת החינוך הולך ומאבד מערכו משנה לשנה. לאחרונה אף התבשרנו ששר החינוך עומד לבטל את בחינות הבגרות בספרות, ולחייב את הבוגרים בבחינה פנימית בלבד, בהנחה חסרת-בסיס שדווקא כך יעלה ערכו של המקצוע.


כאיש חינוך ותיק היה הרב שי משה פירון דווקא צריך לדעת שבכל חינוך יש יסוד של כפייה. לא במקרה השתמשו בדורות עברו במטבע הלשון "להרביץ תורה". התלמידים רבצו מול המלמד כבני צאן, והוא לא היה חוסך מהם את שבטו. מאותם תלמידים שחששו מרצועת המלמד, ואחר-כך מבחינות הבגרות התובעניות של הגימנסיה האירופית, יצאו עשרות מקבלי פרס נובֶּל מקרב בני עמנו. כל תלמיד זקוק לרצועה, או לפחות ל"רצועה" וירטואלית, כדי לרכון יום ולילה על המכתבה וללמוד. פרופסור עדה יונת היא תוצר של מערכת חינוך ישראלית שבחנה את תלמידיה במתמטיקה, באנגלית ובלשון עברית (אלה המקצועות שבהם ייבחנו תלמידי תיכון בקדנציה של הרב שי משה פירון), אך גם בתנ"ך, בתלמוד ובספרות, בפיזיקה ובכימיה. בלי הבּחינות היו בני-דורה הולכים לים...


די להתבונן במה שקרה למקצוע התלמוד, שהיה פעם חלק בלתי-נפרד מתוכנית הלימודים ומבחינות הבגרות כדי להבין מה גורלו של מקצוע שבו מתבטלת חובת הבחינה. היום כבר אין מלמדים "תורה שבעל-פה" בבית-הספר העממי ואין מלמדים "תלמוד" בבית-הספר התיכון. כתוצאה ישירה מכך כבר אין חוגים לתלמוד במכללות להכשרת מורים ובאוניברסיטאות. החוגים נסגרו ואיתם נכרת ענף המחקר בתחום זה. מאחר שהישיבות אינן מתַפקדות כמוסדות מחקר, הלך התחום של חֵקר התלמוד לבית-עולמו, או לפחות שקע בתרדמת עמוקה. כאלף שנות תרבות עברית נותרו כאבן שאין לה הופכין.


כזה יהיה מצבו של תחום הספרות העברית אם ימומש הרעיון הנואל לבטל את בחינת הבגרות בספרות. כמה קשה לִבנות, וכמה קל להרוס! דומה שאין צורך להסביר מדוע חייבים להמשיך ללמד ספרות ברמה גבוהה. נסתפק ונאמר כאן שבמדינה שבה הולך ומתמוסס הדבק המלכד בין בניה, אסור לבטל את ערכו של מקצוע הספרות. לעם אסור לערער את מעמדה של תרבותו הלאומית, והחלשתו של מקצוע הספרות במערכת החינוך הוא צעד שבעקבותיו צעירים לא יֵדעו מה בין יהודה הלוי לבין יהודה לוי שמדורי הרכילות מסַפּרים שכבר נפרד מנינֶט, או מה בין המשורר נתן אלתרמן לבין השחקן עידן אלתרמן. בעם ישראל השייכות הלאומית נקבעה פעם על-פי היחס לסידור התפילה ולספר הספרים, והיום היא נקבעת על-פי ההיכרות עם שירי ביאליק ואלתרמן ולאה גולדברג, עם סיפורי עגנון וממשיכיו. הספרות היא התחום שבו שאלת זהותנו עולה בחריפות רבה יותר מאשר בתחומים הומניסטיים אחרים. מי אנחנו? יהודים? ישראלים? "כנענים"? אזרחי העולם? בלי התשובות המורכבות שהספרות מסַפקת לנו אנחנו כסומא בארובה.


מקצוע הספרות הוא גם התחום שבו אדם לומד לקרוא טקסט (ובו-בזמן לקרוא גם את ה-subtext שלו, ואף להתעניין בקונטקסט שלו). היכולת לקרוא טקסט כהלכה ולדעת לפרשו כראוי מאפשרת לאדם לפרש נכונה גם מאמר בעיתון, הצגת תיאטרון, הצגת קולנוע, מסמך משפטי, מודעת פרסומת, ועוד כהנה וכהנה. זוהי דיסציפלינה חשובה עד מאוד בתקופתנו – תקופה שבה הבּוּרוּת חוגגת והתקשורת הבין-אישית מתרדדת למסרונים בני שתיים-שלוש מלים. תוכניתו של משרד החינוך להמיר את לימודי הספרות בלימודי הבנת-הנקרא כמוה כניסיון להמיר בקונסרבטוריון את לימודי המוזיקה בלימודי ריתמיקה. קשה להאמין, אך באוניברסיטאות הנחשבות ביותר בארצות-הברית מחפשים בוגרי ספרות כדי להָפכם לאנליסטים של שוק ההון, כי התברר שמי שמסוגל לנתח טקסט ברגישות ולהבין כהלכה את רבדיו הגלויים והנסתרים, ניחן גם בכישורים המתאימים להבנת צפונותיו של שוק ההון.


הבעיה היא שרבים מחוקרי ספרות בימינו זנחו את הטקסט לטובת הֶקשריו הרחבים, וכתוצאה מכך יצאו על-פי-רוב קירחים מכאן ומכאן: הם אינם היסטוריונים, הם אינם פסיכולוגים, הם אינם סוציולוגים, הם אינם גיאוגרפים, ובכל-זאת אנשי חקר הספרות בימינו בוחרים לעסוק כיום בדיסציפלינות שבהן לא התמחו כלל אפילו ברמה בסיסית. לעומת זאת, על הדיסציפלינה שלהם – חֵקר הטקסט ופרשנות הטקסט – דיסציפלינה שאותה יכולים היו להנחיל לאנשי תיאטרון וקולנוע, לכל המתמחים במדעי המדינה ובמשפטים, עליה הם ויתרו. את הרימון זרקו ואת הקליפה השאירו לעצמם...


האיוולת זועקת מכל צד: מה טעם בפרטי חייו של סופר פלוני, מיוחדים ומעניינים ככל שיהיו, אם יצירתו היפה והמורכבת, שבזכותה אנו עוסקים בספרות, נשארת כספר החתום?! תלמידי התיכון, הלומדים ממוריהם מה שמוריהם למדו באוניברסיטה, רואים בבירור את אי-הרלוונטיות של המקצוע כפי שהוא נלמד כיום, באלף השלישי, ואינם בוחרים במקצוע הספרות כמקצוע מורחב המקנה חמש יחידות. ברי, אין זאת הסיבה היחידה לנטישת המקצוע ולירידת קרנו, אך איבוד הדיסציפלינה ואובדן הכיווּנים של החוגים האקדמיים במדעי-הרוח גם להם תרומה מכרעת למצבו של מקצוע הספרות בכל רמותיו.


אמת, גם לפני חמישים שנה, בפרוח שיטת ה"נְיוּ-קְריטיסיזם" באוניברסיטאות ובמכללות, הולידה השיטה לא מעט פירושים ארוכים, מייגעים ומיותרים שתָּלו תִּלי תִּלים של השערות ושל סברות כָּרס בכל פסיק ובכל גרש, מבלי להתעניין ולדעת מי כתב את היצירה, מתי היא נכתבה ומה היה הרקע לכתיבתה. אך כיום, כמתוך תגובת-נגד של 180 מעלות, הפך הקונטקסט לעיקר, ואת הטקסט זנחו לגמרי. יחד אתו הושלכו אל גל האשפה של ההיסטוריה גם רבים מכּלי העזר הדרושים לניתוח מושכל של הספרות בכלל, ושל השירה בפרט.

גם החוגים לספרות באוניברסיטאות וגם קברניטי משרד החינוך צריכים ללמוד לקח היסטורי מהניסיון הכושל של "הכנענים" למחוק את העבר ולהתחיל הכל מאל"ף. התנועה "הכנענית" ביקשה כידוע להתנתק ניתוק חד ומוחלט, ולא מתון והדרגתי, מכל סימני ההיכֶּר ומכל הסממנים והערכים של ספרות ישראל שנכתבה על אדמת נֵכר. ברי, היא לא הצליחה במשימתה, כי אי-אפשר ליצור תרבות "יש מאין". קיצוניות מולידה קיצוניות, ולא מפליא לראות שעוזי אורנן, שדרש להיקרא בתעודת הזהות שלו "עברי", ולמחוק ממנה את התואר "יהודי", יושב כיום בין נכדים ונינים עוטי כיפות ומגַדלי פֵּאות, שחזרו בתשובה והתחרדו. ביאליק ידע זאת היטב, וכשתיאר בסוף סיפורו "מאחורי הגדר" את נֹח עוזב את מרינקא הגויה היפה וחוזר לאורַח החיים המיושן של הוריו, הוא ידע שכל מהפכת בִּן-לילה מולידה מהלך קוֹנטרה-רֶבוֹלוּציוני, המחזיר את המהפכנים לנקודת המוצָא הנמוכה שממנה יצאו למרד, אם לא למטה ממנה. גם אירועי כיכר תחריר אצל שכנינו מוכיחים זאת כאלף עדים: "אביב העמים" של המצרים ושל הסורים הפך למרחץ דמים ולחזרתם של הכוחות הפונדמנטליסטיים החשוכים ביותר, המבַשֹרים חורף ארוך, בלי יום אביב אחד. מהפכות שאינן נובעות מ"הכשרת לבבות" ממושכת, נובלות בטרם נשאו פרי.


ביאליק ידע ש"היהודי החדש" שהפך מִפַּרשן לפָרָשׁ הרוכב על סוס, כאנשי "השומר" שאותם ראה בביקורו בארץ בשנת 1909, נושא בקִרבו את המִטען הגנטי של סבו ואבי סבו שהֵמית עצמו באוהלה של תורה. לפיכך, בשיר הילדים "פָּרָשׁ", אומר הפרש לסוסו: "רוּצָה, טוּסָה, יוֹם וָלַיִל / פָּרָשׁ אֲנִי וּבֶן-חַיִל" (גם איש הכוח וגם איש הרוח והמוח מקדישים את עצמם למלאכתם יומם וליל). בפואמה "המתמיד" מרגיש בן-התורה שהתגבר על סוגיה הלכתית חמורה כאילו הִבקיע עיר בצורה וכאילו זֵר של דפנים הושם על ראשו (כאילו היה פָּרָשׁ יווני שחזר מן המלחמה). בפואמה "מֵתי מִדבּר" עומד הפָּרָשׁ מול חֶזיון המִדבּר, ומנסה לפָרשׁו. הגבולות בין גבורתם של אנשי הכוח לבין גבורתם של אנשי הרוח, בין הפָּרָשׁ לפרשָׁן, התמוססה ביצירת ביאליק והפכה למִקשה אחת.

כיצד הגיע הפָּרָש ליצירת ביאליק? בימי הביניים כבש את מרכז במת-הספרות האביר גיבור החיל, שיכול לגמוא במעוף סוסו נהרות ואגמים. במיוחד התפתחה ספרות האבירים בספרד ובצרפת, אך גם לתרבות האנגלית שבקצה מערב הגיעה עם סיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול. אביא לדוגמה בתרגומי קטע מתוך סיפורי קנטרברי של ג'פרי צ'וסר, הדורש בשבח האביר אמיץ הלב, שעלילות גבורתו מקיפות ארץ ומלואה וגם גינוניו ללא רבב הם:


אַבִּיר הָיָה שָׁם, עֶלֶם חֲמֻדּוֹת הָיָה בְּאַיָּס גַּם, וּבְסָטָאלִי

אֲשֶׁר מִיּוֹם שֶׁבּוֹ לָמַד אוֹדוֹת בִּנְפִילָתָן, וּבְלֵב יָם הַתִּיכוֹן

סִדְרֵי הָאַבִּירוּת, אָהַב סוּסִים בְּרֹאשׁ הֲדַר צְבָאוֹת לַקְּרָב נָכוֹן.

אֱמֶת, כָּבוֹד וָחֹפֶשׁ, נִימוּסִים. טֵי"ת וָ"ו מַעֲרָכוֹת שָׂרַד חָסִין

שֵׁרֵת אֶת אֲדוֹנוֹ בִּשְׂדֵה הַקְּרָב בְּשֵׁם הַדָּת לָחַם בִּטְרֶמִיסִין

כְּחֵץ מִקֶּשֶׁת עַל סוּסוֹ רָכַב, וְגַם בְּדוּ-קְרָב אֶת אוֹיְבָיו נִצַּח

כֻּלָּם – מַאֲמִינִים וְגַם מִינִים אַבִּיר הַחֲמֻדּוֹת שֶׁאֵין לוֹ אָח

כִּבְּדוּ אֶת מִנְהָגָיו הָאֲמִינִים. וָרֵעַ. עֵת עִם הַנָּסִיךְ מִבַּלְטִיָּה

בְּאַלֶכְּסַנְדְּרִיָּה הָיָה, בִּנְפֹל עָרִים יָצָא לִכְתֹּשׁ אֶת הַמִּינִים בְּטוּרְקִיָּה

נִבְחַר לָשֶׁבֶת רֹאשׁ בְּמוֹעֲצוֹת שָֹרִים וְכָל שְׂכָרוֹ הָיָה תּוֹדַת מַלְכּוֹ

מֵעַל כָּל לְאֻמִּים בְּאֶרֶץ פְּרוּס אַף שֶׁדָּגוּל הָיָה, נָצַר עַד כֹּה

בְּלַטְבִיָּה נִלְחַם וְגַם בְּרוּס אֶת פִּיו, עָנָו הָיָה כְּנַעֲרָה בָּרָה

יוֹתֵר מִכָּל צַלְבָן בֶּן מַעֲלָתוֹ פִּיו לֹא פָּלַט אַף פַּעַם גְּעָרָה

יָדְעָה גְּרַנָּדָה הַנְּצוּרָה אֶת אַלָּתוֹ וְכָל חַיָּיו גַּם לֹא דִּבֵּר סָרָה אוֹדוֹת

הָיָה בְּאַלְגָּ'זִיר, בְּבֶּל מָארִי, רֵעָיו, אָכֵן הָיָה הוּא עֶלֶם חֲמֻדּוֹת.


(מתוך הפרולוג של סיפור "האביר")


הספרות העברית הבתר-מקראית, יצירתו של עם שנותק מארצו וממולדתו ולא נטל חלק פעיל בשורות הצבא והשררה, דילגה בדרך הטבע על שלב הרומנסה, וכמעט שלא היו בה סיפורי אבירים ושירי מלחמה (יצירה בפרוזה כדוגמת אמאדיס די גאוּלָה מן הספרות העברית הביניימית, לצד שירי המלחמה של ר' שמואל הנגיד, הם בבחינת יוצא-מן-הכלל, המלמד על הכלל). במקום מעללי הגבורה של אבירים וכרוניקת כיבושיהם, פיארו את דפי הספרות העברית הטרום-משכילית סיפורי האגיוֹגראפיה על נפלאות הקדושים ואנשי השם, הרביים והצדיקים. על כן נפעם מיכ"ל המשכיל משפגש ביצירת מיצקביץ תיאור שוטף ושוצף של סוס ורוכבו – סמל הגבורה הפיזית ותעוזת הנפש. כתיבתם של אד"ם הכהן אביו ושל חבריו המשכילים עדיין מָלאה תיאורים סטָטיים ואנמיים, עתירי מוסכמות, ולא היו בה תיאורי תזזית, מלאי אנרגיה ומעוף. עד מהרה ניסה מיכ"ל את כוחו בתרגום קטע דינמי זה מיצירת מיצקביץ, ובעשותו כן העשיר את הספרות העברית המתעוררת בדוגמה חסרת-תקדים מן ההֶרואיקה הלאומית של אומות העולם, ששימשה לביאליק ולממשיכיו מופת ומקור השראה.


מיצקביץ, שהתעניין כידוע בשירת ימי-הביניים, העברית והערבית, הכתיר את יצירתו בכותרת 'פַאריש' (Farys), גלגולה של המלה "פָּרָשׁ", שמקורה ערבי (משום-מה ויתר מיכ"ל על היתרון שהיתה עשויה להקנות לו העברית, שבה המלים "פָּרָש" ו"אַבּיר" מציינות גם את הרוכב וגם את סוסו, ובחר להכתיר את תרגומו, שאותו הגדיר "העתקה חופשית מלשון פולניאה", בשם "הערבי במדבר"). בני "דור ביאליק", שהתחנכו על ברכי הרומנטיקה הלאומית האירופית, היטיבו להבחין בהשפעת הפָּרָש הערבי יליד פולין על תיאור דמות הפָּרָש שב"מתי מדבר". כזכור, לקראת סוף ה"אֶפּוס" הביאליקאי, מתוארים מעלליו של פָּרָש ערבי, המתנתק מאחת האורחות, שלא כמקובל בקרב יורדי ים ואנשי מדבריות, ומגיע בכוח תעוזתו למחוזות נעלמים, שעין אדם לא שזפתם ורגל לא דרכה בם. ביאליק, בשיר הילדים "פָּרָש", הראה כאמור שבעם ישראל לא הכוח הוא המכריע. גם גיבורי המוח גיבורים ייקראו. כמו בפואמה "המתמיד", גיבור החיל וגיבור הרוח משתלבים ומתמזגים זה בזה עד לבלי הכֶּר: שניהם שקועים במטרתם יומם וליל.


ואולם, מאחר שלאחרונה קשה לפגוש במקומותינו גיבורי חיל, וגם גיבורי רוח רבים אינם נגלים באופק חיינו, אסיים בשיר קטן מספרות העולם, שאותו תרגמתי לפני שנים, והוא משקף את עולמנו דהא אידנא, שאבדו בו המצפן והמצפון גם יחד. כבר הזכרנו שגם הפירוש וגם התרגום נקראים בלעז "אינטרפרטציה". בתקופת ההשכלה לא השתמשו במלה "תרגום", כי אם במלה "העתקה" – לא במובן של שִׁעתוּק אֶפּיגוני (פעילות פופולרית מאוד בעולם האקדמי בן ימינו!), אלא במובן של העברה משפה לשפה: העתקת דבר ממקומו למקום אחר, כפי שעולה מן התחילית trans- שבמלה translation. בחרתי לסיים בשירו של רוברט פרוסט "אש וקֶרח", כי בהכירי שירים אחרים של רוברט פרוסט, נדמה לי שהמשורר האמריקני הנודע הזה חיבר כנראה בשיר זה מין בדיחה פרטית מרה, הקשורה בשמו ("frost" הוא כידוע כפור), ובו סיכם בלשון טלגרפית את כל תהפוכות החיים הקשות שעברו עליו ועל משפחתו:


אש וקרח יֵשׁ טוֹעֲנִים: תֵּבֵל תִּכְלֶה בָּאֵשׁ, יֵשׁ טוֹעֲנִים: בְּקֶרַח. אֲנִי, שֶׁטַּעַם עֲגָבִים בְּפִי, לׂא אֶתְבַּיֵּשׁ לִהְיוֹת בֵּין אוֹהֲדֵי הָאֵשׁ. אַךְ אִם שׁוּב יַעֲבֹר עָלֶיהָ כֶּלַח, הֲרֵי שֶׁכְּבָר רָאִיתִי דֵּי שִׂנְאָה וָאֶרֶס כְּדֵי לִקְבּׂעַ שֶׁגַּם קֶרַח בְּלִי שׁוּם הִסּוּס יָבִיא שׁוֹאָה וָהֶרֶס.

​Fire and Ice

Some say the world will end in fire, Some say in ice. From what I've tasted of desire I hold with those who favor fire. But if it had to perish twice, I think I know enough of hate To say that for destruction ice Is also great And would suffice.

את השיר הזה תרגמתי פעם בגִרסה אחרת, והוא פורסם בספרו של אשר רייך 'הנשיקה מבעד למטפחת' (2001) לצד תרגום נפלא של עוזי שביט. השיר במקורו מדגיש את המילים שבכותרת fire ו-ice בסיוע החריזה (המילים החורזות עושות שימוש בשתי המילים המנוגדות האלה, עד שהן הופכות ממש למצלולים אקספרסיביים – נושאי משמעות).


מאחר ש-fire קשור כאן בתשוקה, אני חשה שבמלה הזאת יש משהו פראי ומתפשט במרחב (גם כשמישהו נותן הוראת פתיחה באש – "fire!" – ניתן לכאורה לחוש ולשמוע את התפשטותהּ של האש במרחב). לעומת זאת, המילה ice היא מלה סגורה ומאופקת, ויש בה צלילים המבטאים משהו זדוני ומרושע, מתוכנן ומחושב, כמו בלחישת נחש הקופא על מקומו שעה שהוא מבקש לעוט על טרפו. לכן בחרתי להדגיש את האש ואת הקרח בחרוזי השיר המתורגם, כמו במקור האנגלי, ולא להבליע את המילים האלה בתוך השורות. בבית על הקרח שילבתי צלילי sssssssssss…., המרמזים לכך שהשנאה הארסית של כוחות הרוע לכל מחשבה מקורית שאינה מכופפת את ראשה לדוקטרינות ולתכתיבים, היא זו שמסוגלת להביא לשקיעה ולחורבן. אם לא יתנהלו החוגים לספרות, ולא הם לבדם, בצורה הוגנת, ואם לא ישמרו על כלליו של קוד אֶתי ברור, אין להם עתיד. את מסעות האֶגוֹ חסרי-התִּכלה יש להמיר בכללים מוצקים של הגינות והיגיון.


אפילוג


מה עלה בגורלם של אותם "דוקומנטים היסטוריים" שנשמרו בביתו של אותו "זקן" שהתהלך בשכונת מגורינו? אין לי מושג. אלה אינם המסמכים היחידים שאיבדתי במהלך חיי. לעומת זאת, מי שהתעצב כשקרא על גורלה של הדודה רבקה שטרסברג, שנשארה "רווקה זקנה", יכול להתנחם: היא מצאה בסופו של דבר את בן-זוגה וחייתה רוב ימיה חיים נוחים ונינוחים בדירה נאה ומרוּוחת בשֹדרה תל-אביבית לא הרחק מבית בן-גוריון עד שנפטרה בשיבה טובה בגיל מאה. רבקה לבית שטרסברג לא נישאה בעלומיה לא משום שמכוערת הייתה או חסרת-כישרון. להפך, בתל-אביב הקטנה היא נודעה ביופיה, וגם ציירת מחוננת הייתה, אופטימית מטבעה וחדורת שאיפות. בשנות העשרה היא נסעה לפריז, למורת רוחם של הוריה הדתיים, והתחילה ללמוד אמנות עם ציונה תאג'ר. בפריז התיידדה גם עם חנה אורלוף, שהיתה בוגרת בשנים לא מעטות מרבקה ומציונה, והיא שהדריכה את הסטודנטיות הארץ-ישראליות הצעירות במסתרי "עיר האורות".


אביה של רבקה, סבה של אמי, לא תמך בה בשנות לימודיה, אולי משום שפִּיות רבים הופנו אליו וסמוכים היו על שולחנו, אולי משום שלא השלים עם מרדנותה של בתו שעזבה את הבית והתנתקה מאחיזת ידו. רבקה סבלה ממחסור בפריז, ובאחד החורפים הקשים קפאה רגלה בכפור. היא אושפזה בבית-חולים, ונאלצה להפסיק את לימודיה. היא נשארה חברתה הטובה של ציונה תאג'ר גם לאחר שהשתיים חזרו ארצה – האחת ציירת עטורת תהילה, האחרת – צעירה אלמונית שנישאה במאוחר לרופא שיניים תל-אביבי אמיד ושקעה בחייה העריריים מוקפת בשני חתולים סיאמיים ובזיכרונות רבים.


כשתפרה הדודה רבקה בתנופה ובהשראה של אמן-אמת את שמלת הכלולות שלי, היא סיפרה לנו בחיוך נוגה את סיפורה המדהים של חנה אורלוף – התופרת הארץ-ישראלית, שהפכה לפסלת פריזאית ידועה. חנה אורלוף היא שערכה את ההיכרות בין הצעיר היהודי-איטלקי אמדו מודיליאני, שהגיע ממשפחה אמידה והתרושש, לבין אשתו הציירת ז'ן אבוטרן. חלק ניכר מן הפורטרטים שצייר מודיליאני במהלך הקריירה הקצרה שלו היו של רעייתו בריבוי פניה, והוא כלל לא ניסה למָכרם, הגם שידע חרפת רעב, ואולי לא הצליח למצוא להם קונה. בשנה שעברה מכר בית המכירות כריסטי'ז את אחד הפורטרטים הללו בעשרות מיליוני דולרים. חשבתי לעצמי: אילו רק "שידכה" חנה אורלוף למודיליאני את הדודה רבקה היפה והמוכשרת! אילו רק שמרה רבקה את אחת הסקיצות שצייר מודיליאני על מפיות בית-הקפה הפריזאי, או אילו היה לה לפחות מכתב אחד בכתב-ידו...


זה ערכה של אמנות אמת, הנוצרת בלי יומרה להשיג תהילה או ממון ומבלי רצון לחקות את הזולת או לקנות ממנו במשיכה את קנייניו הרוחניים. האמנות לעולם נשארת, והספרות העברית, מהתנ"ך ועד לקלאסיקה המודרנית שלנו גם היא אמנות בת-אלמוות, ועל כן עלינו לנצור אותה מכל מִשמר, ולא לתת לשיקולים פוליטיים-קואליציוניים בני-חלוף לחבל בה, להשכיחה ולהביא לניווּנה ולניווּלה. "בשעה זו" כל מי שעט בידו צריך להשחיז אותו נגד הניסיון הנואל לבטל את בחינות הבגרות בספרות ונגד הניסיון הנואל של החוגים לספרות לזנוח את יצירת הספרת ולראות בה אילוסטרציה בלבד לאיזו תזה מתחומי הפסיכולוגיה או הסוציולוגיה, שזיקתה לטקסט הנדון רופפת, ומחר יישא אותה הרוח.


כל אבות הציונות מעידים שהם נהפכו מ"משכילים" ל"חובבי ציון" ול"ציונים" בעקבות 'אהבת ציון' של מאפו. היום, כמעט מאה-ועשרים שנה לאחר הקונגרס הציוני הראשון ופריחת ספרות התחייה, מתרבים הכוחות מבית ומחוץ שמביאים לשקיעתה של ספרות זאת ולניווּנה, ובתוכם גם כאלה המשוכנעים שהם "מיטיבים עם העם". עוזי שביט הוא מהמעטים הלוחמים את מלחמתה של הספרות העברית מלחמה אמיתית ואמיצה, מעשה יום ביומו, גם בשעות של "ענות גבורה" וגם בשעות של "ענות חלושה", ועל כך הוא ראוי להוקרה רבה מכל מי שהתרבות העברית יקרה ללבו.