top of page

שירי אהבה בשפה בלולה

על שירו של ביאליק "בְּשל תפוח"

לרגל יום הולדתו של המשורר הצרפתי אלפונס דוֹדֶה (Daudet) החל ביום 13 במאי


נוסח מורחב ומחודש של המאמר הכול בשל תפוח (2022)


שירי האהבה של ביאליק מגוּונים ושונים זה מזה – מֵהם תמימים, מֵהם נועזים. כל אחד משירים אלה מציג לפני קוראיו כעין "כתם רורשאך" נזיל וחמקמק, הנתון לפירושים רבים. כלל זה חל גם על השיר "בְּשל תפוח" (תרנ"ח; 1898), משירי האהבה המוקדמים של ביאליק, שאיננו שיר מקורי אלא תרגום-עיבוד חופשי למדיי של שיר צרפתי מאת אלפונס דוֹדֶה. עם זאת ראוי לדעת: ביאליק גם כאשר "בסך הכול" תרגם או עיבד יצירה מספרות העולם, הוא הֶעֱרָה את רוחו עליה, ולפעמים אף יצר אגב מעשה התרגום או העיבוד יצירה העולה במורכבותה על המקור.1


כך קרה בעת שבחר לבחון את כוחו בכתיבת שירי אהבה קלים, אנטיתזה לשירי בית-המדרש העצובים שאפיינו את כתיבתו המוקדמת. כדי "להפריח בלון ניסוי", החליט ביאליק לעַבֵּד תחילה את שיר האהבה הנודע של אלפונס דודֶה "Les Prunes" ("השזיפים") ו"לגייר" אותו כהלכה. הוא היטיב לבחור בשיר חביב וחסר יומרות, שנכתב בסגנון ה"שאנסון" העממי הפרובנסלי, לחקות את רוחו הקלה, אך גם לצקת לתוכו תכנים רציניים שאינם מצויים כלל במקור הצרפתי. כך עיבָּה שיר נוסטלגי מחויך שבּוֹ ה"אני" מסַפר על חוויה ארוטית מפעימת-לב שחווה בנעוריו בין עצי ה"פרדס" ('פרדס' בלשון התקופה הוא ה'גן' של לשון ימינו). הוא לקח לידיו שיר קל, והֲפכוֹ לשיר אקלקטי המרובד מרבדים רבים, לרבות רבדים פוליטיים ואַרְס פואטיים החורגים מן המקובל בשיר אהבה קליל.


מורכבותו של "בְּשל תפוח" מתגלה בראש וראשונה מן האופן שבּוֹ הגיש המשורר לקוראיו שיר שפְּני יאנוס לו; כלומר, שיר הפתוח לשתי קריאות אלטרנטיביות, השונות זו מזו בתכלית: יהיו שיראו בו שיר חביב ותמים, המסַפּר על מערכת-יחסים ידידותית בין שני בני-דודים מתבגרים, שברגע לא צפוי גברה אצלם התשוקה המינית וגרמה להם שיחווּ רגע של מגע מחשמל בין עצי הגן. לחלופין, יהיו שיראו בו את גלגולו המודרני של שיר הפיתוי ההֶדוניסטי במסורת ה- carpe diem ("תפוס את היום", או "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת"; ישעיהו כב, יג) בגירסתה היהודית, המעודנת והמינורית, המבליעה את הפריצות הדיוניסית, הגלויה וחסרת העכבות, של שיר הפיתוי הנָכרי, "ההֶלניסטי". סוף-סוף, השיר "בְּשל תפוח", שבמרכזו גבר ואישה האוחזים בתפוח ונוגסים ממנו, מבוסס על סיפור הפיתוי בה"א הידיעה של ספרות העולם הניצב בפתח "ספר הספרים".


האם ניתן להכריע בין שתי האופציות? האם לפנינו סיפור נעורים תמים על "פְּנִנָּה שַׁאֲרָתִי", כלומר על בת-דודו של המסַפֵּר – שארת-הבשר היפה שלו שנמשכה אליו והוא אליה – או סיפור על אהבת-בשרים לוהטת המרוחק ת"ק פרסה מתום הנעורים? כל קורא ימשוך את הטקסט שלפניו אל מקום שלִבּוֹ חפץ. המילים הדו-משמעיות "וַנְּצַחֵק יַחְדָּו וַנִּתְעַלָּס" המשולבות בתיאור מאפשרות לכאורה לקורא ולפרשן לבסס את האופציה הסקסואלית,2 אך תיכף ומיד באות המילים "פִּזַּזְנוּ, שַׁרְנוּ וַנְּהִי כִילָדִים", המכחישות אותה כמדומה. והרי הדובר מעיד עליו ועל בת-דודו: "הִיא עַלְמָה רַכָּה וַאֲנִי אִישׁ צָעִיר ". אכן, מפתיע לגלות ששיר בוסר כמו "בְּשל תפוח", שבּוֹ הראה המשורר לראשונה את כוחו בחיבורה של שירה קלת-צעד וקלת-דעת, יכול להיתפס בשני אופַנים כה שונים).


ביאליק חיבר את "בְּשל תפוח" ב-1897, ופרסם אותו בכתב-עת נידח למדיי בשם "האשכול". וכל כך למה? אחד-העם לא נהג לפרסם שירי אהבה בכתב-העת החשוב שלו "הַשִּׁלֹחַ", ובחר בשיר אחד לחוברת – שיר שיש בו רובד לאומי כבד ונכבד. לפי תפיסתו הלאומית הרציונליסטית של איש "הציונות הרוחנית", השעה דורשת – כך כתב ב"תעודת 'השילוח'" – שירה המאחדת את יפי המבע השירי עם מחשבה לאומית איתנה, ו"פואֶזיה בלבד, השתפּכוּת הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה – יבקש לו כל החפץ בלשונות העמים וימצאנה במידה מַספּקת".


וביאליק, ביָדעו את יחסו של אחד-העם אל השירה בכלל, ואל שירת האהבה בפרט, שלח למערכת "הַשִּׁלֹחַ" רק את שיריו הלאומיים. את שירי האהבה בחר לשלוח לאכסניות שבצִדי הדרך, לבל יגער בו רבו ומורו על שהשחית מילים לריק, והגיש בשיריו "ציצים ופרחים", ולא עניינים הנחוצים כאוויר לנשימה "בשעה זו".


ובינתיים, רעהו הצעיר ויריבו, שאול טשרניחובסקי, זכה בזכות שירי האהבה שלו לאהדת הצעירים ןלתשואותיהם של "הצעירים" (כך כינו את עצמם הסופרים, אוהדי הרצל). המבקרים ראו בו משורר "יווני" הנמשך אל הנאות החיים, בעוד שאת ביאליק דחקו אל קרן חשכה בבית המדרש הישן, וכינוהו "משורר עברי", כלומר: еврей (יבריי = 'יהודי' ברוסית). ביאליק החליט לנסות את כוחו בשירה קלה, ולשם כך בחר לעַבֵּד ו"לגייר כהלכה" את שיר האהבה הקליל של אלפונס דודֶה "Les prunes", המשתעשע עם המימרה הצרפתית "pour des prunes", שמשמעה "על לא דבר".


משמע, כל עלילת האהבים המתוארת בשיר, כך רמז אלפונס דוֹדֶה, איננה אלא דבר של מה בכך, עניין קל-ערך וחולף, ולא עניין רציני ובעל משמעות רצינית, מרחיקת-לכת. פ' לחובר, הביוגרף החשוב של ביאליק, קשר את הופעת שירו של ביאליק עם מועד פטירתו של דודֶה, שעורר התעניינות במשורר הצרפתי וביצירתו.

במקור הצרפתי יש תשעה בתים בני שמונה שורות. לעומת זאת, בשירו של ביאליק יש אחד-עשר בתים בני שבע שורות, ובפרסומו הראשון ב"האשכול" נכלל בו בית נוסף שנמחק מן השיר המוּכּר מן הספרים. גם במקור הצרפתי וגם בעיבודו של ביאליק צמד השורות האחרון של כל בית חוזר כהד על צמד השורות הראשון שלו:


בשל תפוח (עַל-פִּי דּוֹדֶה)

​הֲתֹאבוּ דַעַת בְּשֶׁלְּמָה אָהָבְתִּי? אֲנִי אָהַבְתִּי בְּשֶׁל-תַּפּוּחַ. כִּי אֵין יוֹדֵעַ נְתִיב הָרוּחַ – זֶה כְּבָר יָדוּעַ; עַתָּה בָאתִי לְהָבִיא רְאָיָה מֵאַהֲבָתִי. וַאֲנִי, הֲתֵדְעוּ בְּשֶׁלְּמָה אָהָבְתִּי? אֲנִי אָהַבְתִּי בְּשֶׁל-תַּפּוּחַ! לְדוֹדִי הָיָה פַּרְדֵּס יָפֶה, וּלְדוֹדִי בַת יְפַת עֵינָיִם. וּבְתוֹךְ הַפַּרְדֵּס בְּרֵכַת מַיִם מְפַכִּים חֶרֶשׁ, שֹׁקְטִים, בָּרִים, כְּמַיִם גְּנוּבִים, כְּיֵין סְתָרִים. לְדוֹדִי הָיָה פַּרְדֵּס יָפֶה, וּלְדוֹדִי בַת יְפַת עֵינָיִם. בַּפַּרְדֵּס יֵשׁ מַחֲבֹאֵי שֶׁקֶט, עֵץ פְּרִי וּנְטִיעִים מְגֻדָּלִים; וּבְעֵת הַקַּיִץ הַמַּזְהִירָה כָּל-זֶה מִתְמַלֵּא צִיץ וְשִׁירָה וְשִׁפְעַת אוֹר וְשִׁפְעַת צְלָלִים. בַּפַּרְדֵּס יֵשׁ מַחֲבֹאֵי שֶׁקֶט, עֵץ פְּרִי וּנְטִיעִים מְגֻדָּלִים. וַיְהִי הַיּוֹם בַּעֲלוֹת הַקַּיִץ, כְּחֹם הַיּוֹם – הַיּוֹם הַבָּהִיר – וַאֲנִי עִם-פְּנִנָּה שַׁאֲרָתִי לָשׂוּחַ אֶל-הַגַּן יָצָאתִי. הִיא עַלְמָה רַכָּה וַאֲנִי אִישׁ צָעִיר; וַנְּצַחֵק יַחְדָּו לְרוּחַ קָיִץ, כְּחֹם הַיּוֹם – הַיּוֹם הַבָּהִיר.

​הַפַּרְדֵּס כְּלִיל יְרַקְרַק חָרוּץ, זִיז אוֹר וְגִיל עַל-כֹּל זָרוּחַ. מְסֻבָּל עוֹמֵד הַתַּפּוּחַ, מַזְהִירִים עִנְּבֵי דֻבְדְּבָנִים, מִתְאַדְּמִים גַּרְגְּרֵי הַשָּׁנִים בְּצֵל הַשִּׂיחִים בִּירַקְרַק חָרוּץ; זִיז אוֹר וָגִיל עַל-כֹּל זָרוּחַ. וּבְקוֹל עֲנוֹת "פִּי-פִּי, צִיף-צִיף" מִבֵּין עֳפָאיִם כַּנְפֵי רְנָנִים בְּשָׂפָה בְלוּלָה יְשׁוֹרֵרוּ. גַּם-מֵעַי הָמוּ זְמִיר עֲדָנִים וּפִזְמוֹן חָדָשׁ יְעוֹרֵרוּ – וּבְקוֹל עֲנוֹת גַּם "פִּי" גַּם "צִיף" תִּפְצַחְנָה סָבִיב כַּנְפֵי רְנָנִים.

וַנְּצַחֵק יַחְדָּו וַנִּתְעַלָּס, אֲנִי וּפְנִנָּה שַׁאֲרָתִי. פִּזַּזְנוּ, שַׁרְנוּ וַנְּהִי כִילָדִים, וּכְמוֹ הִתְעָרְבוּ בְשִׂמְחָתִי גַּם בְּנֵי הַשִּׁיר וּפְרִי הַמְּגָדִים. וַנְּצַחֵק יַחְדָּו וַנִּתְעַלָּס, אֲנִי וּפְנִנָּה שַׁאֲרָתִי. הִיא קָרְאָה לִי אֲזַי בְּכוֹר שָׂטָן, אֲנִי קְרָאתִיהָ צִפּוֹר קְטַנָּה, אוֹ דִמִּיתִיהָ לְשׁוֹשַׁנָּה – אֶת-זֹאת לֹא אֶזְכֹּר – לִבִּי תָעָה – מַה-יָּפְתָה פְנִנָּה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה! הִיא קָרְאָה לִי אֲזַי בְּכוֹר שָׂטָן, וַאֲנִי קְרָאתִיהָ צִפּוֹר קְטַנָּה.

​וּפִתְאֹם בָּאנוּ עַד-תַּפּוּחַ וַיַּעַל רֵיחוֹ הַנִּיחוֹחַ – חִישׁ קַל מִיָּדִי כָּאֶפְרֹחַ יוֹנָתִי פְנִנָּה הִתְמַלָּטָה, וַתָּרֶם יָד וַתָּכָף מַטָּה אֶת-אַחַד עַנְפֵי הַתַּפּוּחַ הַנּוֹתֵן רֵיחוֹ הַנִּיחוֹחַ וּכְרֶגַע שָׁבָה וּבִימִינָהּ תַּפּוּחַ גָּדוֹל צַח וְאָדֹם; וַתִּטְעַם מֶנְהוּ, וַתַּבְרֵנִי מִיָּדָהּ מִן-הַחֲצִי הַשֵּׁנִי. אֲנִי פָּעַרְתִּי פֶה וָאָדֹם, וְהִיא עֹמֶדֶת, וּבִימִינָהּ פֶּלַח תַּפּוּחַ צַח וְאָדֹם. וּבְמַחֲשֹׂף לִבְנַת הַתַּפּוּחַ הִכִּירָה שִׁנִּי עִקְּבוֹת שִׁנָּהּ, וַיָּרַח אַפִּי רֵיחַ פְּנִנָּה; אַךְ-רֵיחָהּ – רֵיחָהּ הִשְׁכִּירָנִי וּכְיַיִן מָתוֹק עֲבָרָנִי – לְבָבִי פָג, לֹא-קָם בִּי רוּחַ, מֵאָז – מֵאָז לִי הָיְתָה פְנִנָּה.

בנוסח "האשכול" נכלל כאמור בשיר בית נוסף, שהוא תרגומו הבית התשיעי החותם את שירו של אלפונס דוֹדֶה. בית זה הוא כעין שיר בתוך שיר, ויש לו כותרת מיוחדת משלו "À mes lectrices" ("לקוראותיי"). כאן פונה האני-המשורר אל הנשים שקוראות את שיריו, ומסביר להן בנימה פדגוגית איך התאהב בעבור שזיפים (כלומר, "סתם כך", "על לא דבר"). דברי ההסבר רומזים שקהל היעד של שירי אהבה הוא קהל הנשים, המתעניינות בדברים קלי-ערך. כן רומז ההסבר שהנשים דעתן קלה עליהן, ועל כן יש צורך להסביר להן את מה שכל אחד מבין:

Oui, mesdames, voilà comment

Nous nous aimâmes pour des prunes :

N’allez pas l’entendre autrement ;

Oui, mesdames, voilà comment.

Si parmi vous, pourtant, d’aucunes

Le comprenaient différemment,

Ma foi, tant pis ! voilà comment

Nous nous aimâmes pour des prunes.


ובתרגום פרפרזה, המוותר על המשקל, החריזה ושאר סממני השיר: "כן, גבירותיי, ראינה כיצד אירע / שאהבנו בשל שזיפים / אל-נא תחשבו שלא כך אירע הדבר. / כן, גבירותיי, כך אירע הדבר. / אם, מכל מקום, יש ביניכן מישהי / שהבינה זאת אחרת / מה חֲבָל! כי אכן כך קרו הדברים: / אהבנו בשל שזיפים". לעומת זאת, בבית "אל הקוראות", שנמחק מן השיר "בְּשל תפוח" בנוסחו ה"קנוני" שבספרים' הגביה ביאליק נוסח הדברים הדיבורי-העממי של המקור, ותוך גיוס נוסח ההשבעה שבשיר-השירים כתב:


אֶל הַקּוֹרְאוֹת:

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶן, כְּלִילוֹת יֹפִי,

אַיְלוֹת אֲהָבִים וְיַעֲלוֹת חֵן,

אִם יֶהְגֶּה לִבְּכֶן שֶׁמֶץ דֹּפִי

לְחַפֵּשׂ דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן...

הַדְּבָרִים פְּשׁוּטִים כְּמַשְׁמָעָם –

כִּי חֵקֶר אֵין לְרוּחַ הָאָדָם,

אִישׁ אִישׁ כְּחִכּוֹ יִטְעַם טַעַם –

יֵשׁ אוֹהֵב בִּגְלַל תַּפּוּחַ אָדֹם.


מדוע קרא ביאליק לבת-דודו של האני-הדובר "פנינה"? בנוסח המקור שמה של בת-הדוד הוא Mariette, שפירושו "מארי הקטנה", או "מרים הקטנה". ייתכן שהשם "מרים" הקשור בים ובמים,3 הוליד בתרגום השיר "Les prunes" את תיאורו של מִקווה המים ("הברֵכה") המצויה בתוך גנו הנרחב של הדוד, תיאור שהוא תוספת של ביאליק ואין לו זֵכר במקור.4 אולם, השם Mariette מזכיר גם את השם מרגרט, שביוונית ובשפות שהושפעו מן היוונית, פירושו 'מרגלית' או 'פנינה' (צורתו הסקנדינבית של שם זה הוא השם 'מָרית' הדומה ל"מרים" ול"מרייט").


בקיץ תרס"ד (1904), שש שנים לאחר שתרגם את שירו הקליל של אלפונס דוֹדֶה, חיבר ביאליק צרור שירי אהבה, ובהם השיר-הפזמון "קומי צאי" – הקליל בין שירי האהבה של ביאליק – ובו מהדהדות שורות משירו של אלפונס דודֶה "Les prunes": "וְנָהַרְתְּ, וְשָׂחַקְתְּ, / וִיהִי שְׂחוֹקֵךְ מָלֵא חֵן / וִיהִי רֵיחֵךְ כְּתַּפּוּחַ. [...] / אָסֹף אֶאֱסֹף פְּנִינֵי־טָל –[...] אֶל צַוָּארֵךְ מַרְגָּלִיּוֹת".


אגב מעשה התרגום ערך ביאליק בשיר המקורי שינויים רבים משלו, ומקובלת גם הנחתו של לחובר ש"השינויים הם רבים [...] עד כי יש לראות את השיר כמעט כשיר מקורי של ביאליק". כדאי להתבונן, למשל, את הבית המתאר את שירת הציפורים בגן, שבין עציו מתעלסים האוהבים. בית זה מצוי אמנם במקור הצרפתי, אך ביאליק עיבה את משמעיו והוסיף בו מרכיבים שאינם מצויים כלל במקור. הנוסח הצרפתי הוא כלהלן:


De tous côtés, d’ici, de là,

Les oiseaux chantaient dans les branches,

En si bémol, en ut, en la,

De tous côtés, d’ici, de là.

Les prés en habit de gala

Étaient pleins de fleurettes blanches.

De tous côtés, d’ici, de là,

Les oiseaux chantaient dans les branches.


ובתרגום פרפרזה, המוותר על המשקל, החריזה ושאר סממני השיר: "מכל צד מפֹּה משָׁם, / הציפורים שרו בין העפאים / בסִי במוֹל, בדוֹ, בלה, / מכל צד, מפֹּה משָׁם, / השדות כבנשף חגיגי / נמלאו פריחה לבנה / מכל צד, מפֹּה משָׁם, / הציפורים שרו בין העפאים". בגרסת התרגום-עיבוד "בשל תפוח", שינה ביאליק את התיאור הכלול בשיר הצרפתי, ועיבה אותו במשמעויות שאינם מצויות במקור. נחזור וניתֵן את שירת הציפורים בנוסח העברי: "וּבְקוֹל עֲנוֹת 'פִּי-פִּי, צִיף-צִיף' / מִבֵּין עֳפָאיִם כַּנְפֵי רְנָנִים / בְּשָׂפָה בְלוּלָה יְשׁוֹרֵרוּ. / גַּם-מֵעַי הָמוּ זְמִיר עֲדָנִים / וּפִזְמוֹן חָדָשׁ יְעוֹרֵרוּ – / וּבְקוֹל עֲנוֹת גַּם 'פִּי' גַּם 'צִיף' / תִּפְצַחְנָה סָבִיב כַּנְפֵי רְנָנִים".


מקהלת הציפורים של אלפונס דודֶה, שהנעימה את האוזם בצלילי "סִי במוֹל, דוֹ, ולה", מתרוננת בשירו-עיבודו של ביאליק "בְּשָׂפָה בְלוּלָה". לצירוף זה נלווּ בספרות ההשכלה השתמעויות של גנאי כשם-נרדף ללשון לא טהורה, שכל יסודותיה בלולים ומעורבבים (ספרות ההשכלה הנאו-קלסית בסגנונה ביכּרה את טוהר הלשון, והמליצה שלא לערבב בין לשון המקרא לרבדיה האחרים של העברית). לעומת זאת, אצל ביאליק, בניגוד לשימוש השגור, הצירוף "שָׂפָה בְלוּלָה" בהוראה של נועם ושל יְקָר, כשם-נרדף ל"זְמִיר עֲדָנִים".


הבחין בכך איש-הלשון מ"א ז'ק, במאמרו "שירת ביאליק ולשון השירה", כשהראה שביאליק נסך בצירוף זה את ההוראה החיובית שב"מנחה בלולה" (סולת בלולה בשמן), ואגב כך הפך את שירת הציפורים לכעין קרבן תודה ושיר של שבח לבורא עולם. אגב כך הכניס לשיר האהבה ה"קליל" פרקים מהגותו בענייני פואטיקה ולשון ("שפה בלולה" נחשבה בלשון התקופה שם-נרדף ללשון יידיש).


בניגוד לסופרי ההשכלה ששמרו על לשונם מפני "פלישה" של יסודות "זרים" (כגון ביטויים מלשון חז"ל, ביטויים מן הארמית, ביטויים מן היידיש ומן העגה העממית), ביאליק גרס שבשירה מותר, ואף רצוי, בלול יסודות מיסודות שונים. בשירתו עירב לשון מקרא בלשון חכמים, ועליהם הוסיף יסודות מלשון ימי-הביניים ומחידושי העת. כשנתעורר הצורך הוא לא נמנע מלערב יסודות עממיים "נמוכים" בשירתו (כגון המילה "שנוררים" ששולבה בשניים משיריו ה"קָנוניים").


נגד הזרם הכללי של "חובבי שפת עֵבר", שדרש בידול בין שתי השפות ובחירה באחת מהן, תוך השתעבדות טוטלית לשפה הנבחרת (שפי שהכריז יל"ג בפתח שירו "ברכת ישרים": "עֶבֶד לָעִבְרִית אָנֹכִי עַד נֵצַח"), בירך ביאליק על המגמה המתירה את בלילת הלשונות. לימים, בפרוץ "מלחמת הלשונות" בארץ-ישראל נתן ביאליק דעתו זו ביטוי בעת שדיבר בזכות זיווּגן של העברית ולשון יידיש בחינת "רות ונעמי".


ואיך נדע שזוהי אן כוונת הבית המעובד עיבוד חופשי מן הצרפתית בשיר "בשל תפוח"? ראוי לשים לב שביאליק הוסיף בו עֶמדה אישית שאינה מצויה כלל במקור ("גַּם-מֵעַי הָמוּ זְמִיר עֲדָנִים / וּפִזְמוֹן חָדָשׁ יְעוֹרֵרוּ"), ללמדנו שלא רק שיר-אהבה לפנינו, אלא גם שיר "אַרְס פואטי", העוסק במלאכת השיר). הצירופים "פזמון חדש" ו"שירה חדשה" שימשו לא אחת את ביאליק לציוּן העידן החדש שירת ישראל, שהוא וחבריו האודסאיים היו מבחירי מחולליו. היסודות הבלולים נטמעו אלה באלה, גבולותיהם נבלעו, ולא נודע כי באו לראשונה בשירת התחייה כברבריזם האסורים בשימוש.


בתיאור מקהלת הציפורים הנעימה, המשוררת בגן הפורח "בְּשָׂפָה בְלוּלָה" רמז ביאליק להעדפותיו בענייני לשון וסגנון. השפה הבלולה נעימה לאוזן כמקהלה או כתזמורת, שההרמוניה מושגת בהן בעזרת כלים רבים ושונים. תשיר לה כל ציפור בסולם הצלילים המיוחד שלה, המליץ בין שורות שירו, והמקהלה הבלולה תהא "זְמִיר עֲדָנִים" מאין כמוהו.


בתוך כך שילב בשיר רמז "פוליטי": לקראת מִפנה המאה, בהתקרב מועד כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון, גברה המוּדעות לצורך הדחוף לבחור בין הלשון העברית ללשון יִידיש כשפת הספר והדיבור. "חובבי ציון" ו"חובבי שפת עבר", מצד אחד, זוהו עם הבורגנות השמרנית, ולעומתם – הסוציאליסטים, מצדדי לשון יִידיש, זוהו עם הפרולטריאט הצעיר והלוחם, שהסתפח אל התנועות המהפכניות. "הוועד הז'רגוני" שהוקם בווילנה בשנת 1895 ותנועת ה"בוּנד" שהוקמה שם בשנת 1897, החלו להוציא עיתונים ביידיש, ובשנת 1898, היא שנת הופעת השיר "בשל תפוח", החלו לצאת ביטאונים ביידיש, שהראשון שבהם "דער וועקער" ("המעורר") השפיע על ביאליק הצעיר.


חוג אודסה החל להבין שאם ברצונם להתחדש ולגייס תמיכה למטרתם בקרב המוני בית ישראל, עליהם להוציא כתב-עת בלשון יִידיש, ואכן אחד-העם הפקיד על רבניצקי את המלאכה, והעורך הנאמן הזמין מביאליק שירים ביִידיש למען המאסף "דער יוד" שבעריכתו. בקשתו של רבניצקי, ציוני נאמן וממקורבי אחד-העם, נתנה לביאליק את "ההכשר" והלגיטימציה לכתיבת שירים בשפה, שלא זוהתה בתקופת ההשכלה הקלסיציסטית עם שפת השירה "בת השמים". עד מהרה כתב במקביל בשתי הלשונות, ויצירתו העברית יצאה נשכרת מכך: הנוסח הלאומי המוגבה התמזג בנוסח הכמו-עממי ה"נמוך", והמיזוג הכשיר את הדרך לכתיבת "שירי העם".


דרך הרוח מי יֵדע? שנים חלפו למן מעשה התרגום ועד לאותו רגע שבו יכול היה ביאליק להפגין בשירי האהבה שלו קלילוּת ועממיוּת ולהשתחרר (באמצעות הפרסונה העממית) ממגבלות לשון ומוּסר. עם זאת, הוא דלה משיר האהבה הצרפתי שני מרכיבים, ונזדרז לשלבם בשירתו. ראשית, הוא למד מן השיר הצרפתי את הדרך לעיצובה של פנייה ידידותית, כדרך שאדם משיח עם בן שיחו ("הֲתֹאבוּ דַעַת בְּשֶׁלְּמָה אָהָבְתִּי?"). פניות ידידותיות כאלה שילב לאלתַר בפתח שיריו "אם יש את נפשך לדעת" וב"שירתי". שנית, הוא שאב מן השיר הצרפתי את תיאורו של צרצור הצרצר (כנראה הושמט אותו "cigal" המצוי במקור הצרפתי מתרגומו-עיבודו של ביאליק, משום שהמשורר החליט לשלבו במקום אחר).


ביאליק שילב אפוא את שני המרכיבים הללו שלמד משירו של אלפונס דודֶה (את הדובר העממי והפמיליארי, השואל את בן-שיחו אם ברצונו לשמוע את סיפור חייו; את שירת הצרצר) בשירו "שירתי", מן השירים העמוסים והמורכבים ביותר בשירה העברית, שיר המתאר את העוני של בית אבא בעושר שוני בלתי מצוי ובלתי ניתן למיצוי. ברי, לא הרי צרצר צרפתי, המשמיע קולו בחיק הטבע, כהרי בן מינו העברי, המנסה מסדק האפלה של הבית את מנגינת הגלות המשמימה והמונוטונית (ואכן, בשיר ב"שירתי" בנוסח "הַשִּׁלֹחַ", שהכיל בתוכו גם את השיר "זוהַר", מרגע היציאה מבין כותלי הבית הדל אל השדה המופז והפתוח, הופך הצרָצר "היהודי", הערירי ונכא הרוח, לצלָצל "גויי" עליז וקולני, המנתר בין הדשאים). מובן, את תרגום השיר הקליל והשובבני "בשל תפוח", ששימש גירוי לכתיבת השיר העברי הכורע תחת עומס משמעיו, לא יכול היה ביאליק לשלוח לביטאוניו של אחד-העם, ובקושי רב מצא לו במת פרסום.


תיאור של צעיר, המתנה אהבים עם נערה בגן שעציו עמוסי תפוחים, שילב ביאליק לימים גם בסיפורו הגנוז "בבית אבא" וגם בסיפורו הידוע "מאחורי הגדר". תיאור הברֵכה המוצנעת בתוך הגן הוביל אולי לתיאור הברֵכה המוצנעת בתוך היער בפואמה "הברֵכה", ותיאור הגן העמוס פרי ("הַפַּרְדֵּס כְּלִיל יְרַקְרַק חָרוּץ, [...] מְסֻבָּל עוֹמֵד הַתַּפּוּחַ, / מַזְהִירִים עִנְּבֵי דֻבְדְּבָנִים, / מִתְאַדְּמִים גַּרְגְּרֵי הַשָּׁנִים") השפיע ככל הנראה על תיאור הגן בשירו היִידי של ביאליק "מיין גאַרטן" ("גני"), שנכתב ב-1903. שורות כגון "לְדוֹדִי הָיָה פַּרְדֵּס יָפֶה, / וּלְדוֹדִי בַת יְפַת עֵינָיִם. / וּבְתוֹךְ הַפַּרְדֵּס בְּרֵכַת מַיִם" השפיעו ככל הנראה על עיצובם של "שירי העם" של ביאליק. ניתן אפוא לראות כי מעשה התרגום והעיבוד של השיר הצרפתי הקליל השפיע רבות על יצירת ביאליק הבּשֵלה והמוּכּרת.



הערות:

  1. במיוחד אמורים הדברים בעיבוד המקוצר לילדים ולנוער של הרומן "דון קישוט". פרופ' צבי לוז נהג לספר שעמיתו, אחד מגדולי החוקרים של הספרות הספרדית, התברר לו שנערכה בספרד בדיקה של כל עיבודיו המקוצרים של הרומן בכל השפות, והוחלט לתרגם את עיבודו של ביאליק לשפה הספרדית, לאחר שלא נמצא עיבוד מקוצר טוב ממנו לילדים ולנוער אפילו בשפה שבָּהּ נכתבה יצירת-המופת הזאת.

  2. המילים "וַנְּצַחֵק יַחְדָּו" מופיעות בשיר פעמיים, וצירוף זה מציין בלשון המקרא את קיומו של מעשה-אהבים : "וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ"; בראשית כו, ח.

  3. דמותה של מרים, למן הסיפור המקראי ועד לגלגוליה המודרניים, מופיעה לרוב על רקע של מקור מים כלשהו: יאור, ים או באר. מרים, משגיחה אחיה שהונח בתיבה על גלי היאור (שמו של משה נקשר בשדה הסמנטי שעניינו מים, שהרי הוא משוי מן המים, ואחר-כך מושה את עמו ממצרים ומוליכו דרך הים והמִדבָּר אל ארץ חדשה). מרים שָׁרה את "שירת הים" לאחר הניצחון על המִצרים, ונזכרת "בארה של מרים", שנדדה עם בני ישראל במדבר, ובסופו של דבר נקבעה לפי האגדה בכינרת. גלגוליו הנוכריים של שם זה – "מַרי", "מֶרי", "מַריה", "מַרינה", "מַריאנה" ועוד – מכילות אף הן קונוטציות ימיות.

  4. ראו בפרק השני של ספרי "אבני ח"ן – מאוצרות לשונו של ביאליק", תל-אביב 2020.

Comments


bottom of page