מסגירה וסוגרת

על התופעה המבטיחה ביותר בשירת הנשים העברית

רונה טאוזינגר, "חורים" (שירים) הוצאת הקיבוץ המאוחד, בני-ברק 2025, 91 עמ'.

כשיצא לפני כשנתיים ספר שיריה של רונה טאוזינגר "התפוח והעינם" בסדרת "ריתמוס" היוקרתית של הוצאת הקיבוץ המאוחד, התהלכתי ימים אחדים המומה ונרגשת. התרגשתי מן התופעה חסרת התקדים, הנועזת והעדינה כאחת, שנתגלתה לנגד עיניי ומן העברית העשירה, שאינה מכריזה על עושרה בקול גדול. ספר שיריה של רונה טאוזינגר "חורים" מפעים גם הוא את קוראיו ביופיו ובדרך הפיוטית המדויקת שבה הוא משחזר חוויות נשכחות וקרובות. הספר נפתח בשירים המעלים ללא מתיקוּת נוסטלגית זיכרונות ילדוּת שבהם דמות האב עומדת במרכז, כשהוא חופף את שֵׂער בּתּוֹ, מעיר אותה בבוקר לעמל יומהּ, מוליך אותה על חוף הים על כפות רגליו, או רוכן על ברכיו כדי למלא נפט במשפך:

הֲגַם שֶׁמִּיָּמֶיהָ לֹא אָפְתָה/ עוּגַת חָבוּשׁ

(אַף לֹא חָשְׁבָה אִמִּי/ לִשְׁפֹּת לִפְתָּן שֶׁל פְּרִי תָּפֵל.)/

הָיָה רֵיחוֹ שֶׁל סְתָו/ עוֹלֶה מִמִּטְבַּח בֵּיתֵנוּ,/

כּוֹבֵשׁ אֶת הָרְחוֹב מְמַכֵּר, עוֹבֵר/

כִּפְתִיל בְּפִיר הַשִּׁכּוּן דֶּרֶךְ מִסְתּוֹר הַכְּבִיסָה,/

אוֹחֵז בְּרִשְׁתוֹת הַבֶּטוֹן (סְבַךְ/ שֶׁל יֹפִי נִכְעָר מִתְיַפֶּה), בּוֹלֵט/

בְּאֶשְׁנַב יַשְׁבָן.//

אָבִי בְּבִרְכָּיו רוֹכֵן/ מִן הַפַּח לַמִּשְׁפָּךְ/ לְמַלֵּא נֵפְט.

הגיבורה המרכזית של השירים היא הלשון: התיאור האוקסימורוני של "יֹפִי נִכְעָר מִתְיַפֶּה" העלה בתודעתי את ניסיונו של אלתרמן ב"עיר היונה" לתאר את הפחונים והבדונים של המעבָּרות ואת ההוֹוה "בִּקְרָעָיו, בְּמַרְדוּת יִפְעָתוֹ הַנָּכְרִית / הַשְּׁלוּפָה לְלֹא נְדָן וְנָוֶה" ("צריף אורחים"). שתי דרכים כה דומות וכה שונות לתאר את יְפי הכיעור של שיכוני העולים שהוקמו בחיפזון לקליטת עליית ההמונים בשנותיה הראשונות של המדינה. "שונות", כי הלשון של רונה טראוזינגר, גם כשהיא מתארת תופעות בָּנָליוֹת ופשוטות, מתנוססת בטיבה הנפלֶה והחד-פעמי – תערובת של מציאוּת חייה הייחודית ושל הידע העמוק שלה ב"ארון הספרים העברי", פרי עיסוקה האקדמית בחקר הספרות העברית העתיקה.

*

לספר קראה המחברת בשם הכמו-בָּנָלי "חורים" לכאורה כדי לרמוז שבחיינו יש מקומות רבים הדורשים תיקון, בכל משמעיו של מושג מרובד זה. אך לא כל החורים נושאים השתמעויות של גנאי. בשיר "חליל המֶלח" ניתן להבין כי יש חורים היוצאים בחיינו הרמוניה, ולא דיסקורד:

פֹּה, בַּבָּר, אֵירוֹפָּה בְּתֵל אָבִיב./ מַדְּפֵי סְפָרִים, תֵּבַת אַלְגֹּם, גִּזְעֵי סִיגָר וְרֵיחַ/

שֶׁל אַלְכּוֹהוֹל חַם שֶׁמֵּכִין אוֹתְךָ./ וְחָלִיל מִמֶּלַח. פִּרְחֵי הֶהָלִיט/

צָמְחוּ סָבִיב לַפְּתָחִים/ וְסָגְרוּ אוֹתָם בַּגָּבִישׁ.//

יֵשׁ חֹרִים עָדִיף לַעֲזֹב לָאֲוִיר./ כִּי מַהִי תְּכוּנַת הֶחָלִיל לָרוּחַ/

לַעֲבֹר דַּרְכּוֹ. לֹא כָּל חֹר טוֹב לִסְתֹּם./ יֵשׁ חֹרִים עוֹשִׂים מַנְגִּינָה.

ובשיר חידתי בשם "כניעה צנועה", שגם בו מנשבת הרוח, נכתב:

"הָרוּחַ כַּפָּיו נוֹשֵׁב, בְכָל עֶרֶב/ הוֹלֵךְ אֲהוּבִי וּמִצְטַמְצֵם,/

עַד כִּי אֵינֶנּוּ אֶלָּא קֶצֶף/ עַל פְּנֵי מַיִם./ עַל פְּנֵי מַיִם/

עֶרֶב נוֹשֵׁב בְּדֶגֶל לָבָן,/ שֶׁתְּרָנָיו מַעְלָה מַעְלָה/

בִּכְנִיעָה צְנוּעָה מְרִימִים יָדַיִם, / לְקַפּוֹת בַּיָּרֵחַ, בָּרוּחַ, בַּכּוֹכָבִים/

וּבַאֲהוּבִי עַד שֶׁאֵינֶנּוּ/ עוֹד קֶצֶף מֵעַל מַיִם,/

כִּי אִם מֵעַל/ מְרַק עֶצֶם."

*

הניסוח המופשט (האבסטרקטי) של "מַהִי תְּכוּנַת הֶחָלִיל לָרוּחַ" ותיאוריה הקונקרטיים של הרוח העלו בי אסוציאציה הנקשרת מימרתו הנודעת של ביאליק שדיברה בזכות עליונותה של הרוח הסמויה מן העין על-פני התופעות הנגלות לכל עין:

"אין רואים את הרוח, אבל היא הנוהגת את הספינה,

ולא הסמרטוטים האלה המתנפנפים מעל התורן לעין כול"

("חגיגת טשרניחובסקי בירושלים", מאזנים, גיל' ז [קנז], 14.7.1932).

ואולם, לאותם קוראים שיעלו בדעתם שהספר "חורים" מעלה על נס את עליונות הרוח (בכל משמעיה), נכונה הפתעה: בין ספרי השירה שקראתי בשנים האחרונות, ספר שיריה השלישי של רונה טאוזינגר הוא גם מן העשירים ביותר במראות מוחשיים וחושניים, שבהם זולגים החושים זה לרשותו של זה ומעשירים זה את זה, כבשירה "חושך ואור" שבו מתערב שפע אינסופי של צורות מוכפלות:

גְּלִיל־אוֹר בִּתְעָלַת מַרְאוֹת/ מֻצְמָדוֹת זוֹ לְזוֹ בִּשְׂפָתָן הַמָּאֳרֶכֶת/

סוֹבֵב סוֹבֵב וְנֶחֱזֶה/ שֶׁפַע אֵינְסוֹפִי מִשְׁתַּנֶּה/ שֶׁל צוּרוֹת מֻכְפָּלוֹת נִכְפְּלוּ מֵחֹשֶׁךְ וְחֹר/

אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹתָן/ אֶלָּא רַק לְשָׁמְעָן בִּצְלִילֵי תְּרוּעָה /

עַתִּיקִים עַתִּיקִים אֲשֶׁר לֹא נִשְׁמְעוּ מֵעוֹלָם/ וּכְמוֹתָם לֹא נֹדָעוּ מֵאָז/

שֶׁכָּל שֵׂכֶל וְחוּשׁ יֵשׁ לוֹ זֶמֶר הַכְּלִי הַמֻּכְחָשׁ/ שֶׁרַק שְׁנֵינוּ בִּלְבַד רָאִינוּ.

כדי להדגים את השפע הבלתי נדלה של החוויות החושיות המשוחזרות בשירים הסינסתטיים הללו ("סינסתזה" היא תופעה של עירוב חושים, כגון היכולת להריח צבעים ולמשש את הרוח) אצטט מן השיר "הרגשה של מקום" המדגים את התופעה הזאת על כל צעד ושעל:

כֶּרֶם מַקְשִׁיב. הַר זֶמֶר נוֹזֵל/ בְּעֵמֶק קָדֵשׁ. הַגּוּף הַנִּבְצָר נֶעֱתָר./

נָזִיר מְמָרֵק צִפַּת זָג./ אֶשְׁכּוֹל שֶׁמֶשׁ./

עוֹלֵל מִשְׁתַּמֵּשׁ. אִיזָבֵּלָה־עֵנָב מִסְתַּגֵּל לוֹ./

נָזִיר מִשְׁתַּזֵּף בְּפַסֵּי סַנְדָּלָיו./

עַל שִׁבְרֵי חֲרָסִים בְּנֵי מֵאוֹת,/ שֶׁהָיוּ בִּשְׁעָתָם קַנְקַנִּים עַתִּיקִים לְיֵינוֹת,/

נְטוּעָה הַקְּדֻשָּׁה. קְנוֹקָנוֹת בַּעֲלוֹת יִחוּסִים/ אוֹחֲזוֹת בָּהּ חָזָק, בַּל תִּפֹּלְנָה גְּפָנִים/

מֵחֻלְשַׁת הַשָּׁכְרָה. נָזִיר טוֹעֵם אֲדָמָה./

אֶת פַּסֵּי הַתְּלָמִים תְּשַׂרְטֵט הַרְגָּשָׁה שֶׁל מָקוֹם./

שָׁוֶה מְמֻזָּג בִּזְמוֹרָה נָזִיר גּוֹזֵם לְחִלּוּן הֶעָלִים/ וְכַמָּה עַל אֲתָר הוּא. כַּמָּה עַל עַתָּה./

אַגַּן־נָזִיר מַחְרֵשָׁה רְתוּמָה./

אֶשְׁכּוֹל מַאֲזִין לְנָזִיר בִּנְגִינַת הַסִּיטָאר.//

צְרוֹר שָׁדֶיךָ בָּשֵׁל מִתְבּוֹסֵס בְּבֻצַּת רְגָבִים/ לְהַשְׁלִים אֶת תְּמוּנַת הַטְּרוּאָר.//

אֶשְׁכּוֹל מְשַׁפְשֵׁף אֶת עֵינָיו עֲנָבִים בַּעֲנָבִים.

ולצדו מובא שיר – "מנות, מעילְיא" – הכתוב בשורות ארוכות, היכולות לעמוד בנקל בשורה אחת עם קטעי הפרוזה הפיוטית שכָּתבו גדולי המשוררים:

מִזְרָחָה מֵחִ׳רְבֶּת מָנוֹת עַל דֶּרֶךְ נוֹף הִלָּה, רִיצָה בַּעֲלִיָּה מַתְמֶדֶת.

קַו חוֹף לְעֹגֶל־הַר. יָם מִשְׁתַּלֵּחַ בַּגְּבָעוֹת. מִישׁוֹר הַחֻלְשָׁה לְאֶרֶץ מְצָד וּמִבְצָר.

תַּבְלִיט בַּלוּטִים יְבֵשִׁים. שְׂרִידֵי סֻכָּר מְחִישִׁים בַּקִּיר. גַּלְגַּל כַּפּוֹת.

קִיסוֹס־בַּר וְלַבְלַב מְשַׁוְּעִים לַאֲוִיר, סְבִיב צִיצַת מַצָּעָם רוֹנְנִים אֵיבְרֵי גּוּף שֶׁל שְׂבִיעוּת עֶשְׂבּוֹנִית.

מְשִׁיכָה תְּלוּלָה לִמְעָרַת הַמִּקְדָּשׁ, חַיָּל מְאֻבָּן, שֶׁנִּנְטַשׁ בִּשְׂדֵה קְרָב, עָטוּף בִּקְרוּמֵי עֲטַלֵּף.

טִפּוּס מְשֻׁפָּע, מְחַדֵּד אֶת חַמּוּקֵי הָעִיר.

פִּי מוֹנְפוֹרְט אֶפְרֹשׂ יָדַי לַצְּדָדִים וְאֶרְאֶה אֲחוֹרַי.

עָנֹג הַכְּאֵב וּמְטָרֵף, אִם אֲלַטְּפוֹ אֲפִלּוּ טִפָּה, כְּתָמָר הַקְּדֵשָׁה בַּכִּבְשָׁן אֶתְעַלֵּף.

מָצוּק נוֹשֵׁק לִכְזִיב תַּחְתָּיו, הַמַּיִם לַקְּטָלָב, רוֹחֵף הָרוּחַ בַּדְּלָבִים, מְפַזֵּר מִתְּנוּבָתָם הַשְּׂעִירָה.

מוּל קֶרֶן הָעֹז דְּבַשׁ חָרוּבִים, אֶתֵּן כֹּחִי שֶׁבַע פְּעָמִים, בַּקּוֹל הַקָּרוֹב הַמְּעוֹרֵר עַמִּים רַבִּים, וְאָסֹב פְּעָמַי חֲזָרָה.

"חורים" הוא גם אחד מספרי השירה האֶרוטיים ביותר שנכתבו בספרות העברית, אך הכול נאמר בו בעירוב של גילוי וכיסוי, אגב הסגרת הטמון בחורים סגורים וסגירת הגלוי מאחורי מנעול ובריח, ובו מפוזרות שורות הנראות ונשמעות כאילו נמצאו חרותות על חרסים עתיקים: "בִּנְהַר כְּבָר/ אֶשְׁכַּב אִתְּךָ,/ גַּעַשׁ בְּחֶרֶשׁ קוֹלוֹת. [...] בִּנְהַר כְּבָר יֵרוֹם כְּבוֹדְךָ הָמוֹן". האיזון העדין שבין סגירות והסגרת סודות גורמת לקורא "אָבדן כיווּנים" מבורך, וכך, גם לאחר קריאת עשרות שירי אהבה ארוטיים על יחסים עם גבר ערבי, אין הקורא יודע אם הוא שרוי במחוזות רֵאליים או במחוזות החלום והפנטזיה, במציאוּת "הפשוטה", בעולמו מיסטיים או בתרגומן של השקפת-עולם ושל תמונת-מצב קיומיות ללשון חזותית.

יש בהם תיאורים של ריקוד עד כלות הנשמה, כבשיר "מַנְסַף" ("לִתְרוּעַת הַמּוּאַזִּין עֵירֻמִּים רָקַדְנוּ/ לְלֹא חִיל, סַף הָרוּחַ סַף הַחוּט,/ כִּי נִבְרֵאנוּ בִּפְתוּחִים וּבִמְבוֹאוֹת,/ פַּתְלָנִים נֵר לְאֶחָד כִּפְתִילֵי/ מֵאָה נֵרוֹת [...]") ויש בהם תיאורים של התפכחות ופרֵדה, כבשיר "נהמא דכיסופא" ("אֵינִי מְצֵרָה עַל רֶגַע/ שֶׁעָבַר בֵּינֵינוּ, הֵן עַל הִינוּמָה/ שֶׁל עִטְרָן הֵן עַל רְעָלַת/ הַזֶּפֶת, אַף עַל גְּמַר/ הָרְגָעִים כְּבָר אֵין בִּי צַעַר,/ רַק עַל זֶה דָּבָר, שֶׁרַצְתִּי אֵלֶיךָ/ בִּכְלִמַּת כַּלָּה/ לְפַת מַעֲרִיב אַחֲרוֹנָה,/ מִן הַתַּחְתִּית שֶׁבִּרְעָבִי בָּאתִי/ בְּתַחֲנוּנֵי חֶסֶד/ וְשׁוּם לֶחֶם/ לֹא יְכַסֶּה אֶת הַבּוּשָׁה"). השיר "אי של זכוכית" מסיג כמדומה את המבט אל תמונת זוגיוּת ישנה, שכבר אינה קיימת אך נחרתה בזיכרון:

מֶשֶׁךְ חָמֵשׁ שָׁנִים וְהַתְּמוּנָה/ הַיְּחִידָה שֶׁלָּנוּ יַחַד/

הִיא זוֹ שֶׁצִּלַּמְתָּ אוֹתִי/ בְּאִי הַזְּכוּכִית לְיַד וֵנֶצְיָה,/

מִבַּעַד לְמִשְׁקְפֵי הַשֶּׁמֶשׁ/ שֶׁלִּי נֶחְשְׂפוּ פָּנֶיךָ/

עַל זְחִיחוּת תָּוֵיהֶן הַנֶּחְרָתִים/ תִּהְיֶינָה אֶלֶף נְשׁוֹתֶיךָ/

מְקַנְּאוֹת בְּזִכְרוֹנוֹתֵינוּ/ לָנֶצַח.

איזו תמונה מרשימה! תמונת פניו של הגבר, האהוב-לשעבר, נשקפים דרך זגוגיות משקפי השמש של האישה, ואולי גם משתקפים בתוכם כמו בקליידוסקוֹפּ, וכל זה מתרחש באי הזכוכית ליד ונציה. במקום התמונה של "אלף שמשות זוהרות" - ספרו של ח'אלד חוסייני, בעל רב-המכר "רודף העפיפונים" - שכותרתו מתכתבת השיר "קאבּוּל" של סעיד-א-תבריזי, המשורר הפרסי בן המאה ה-17. כאן, במקום אלף שמשות, לפנינו אלף נשים, זכר לשלמה המלך ולסיפורים מקבילים מן האיסלאם.

*

כיום רונה טאוזינגר היא בעיניי התופעה המסעירה והמבטיחה ביותר בשירת הנשים העברית. בתחום זה מורגשת בדור האחרון פעילות ערה ואינטנסיבית, גבוהת-גלים, אך רבות מהכותבות מושפעות יתר על המידה מיונה וולך, שסגנונה כבר נעשה חבוט ומשומש בעיני הקורא מרוב חיקויים שחיקוהו אחרים.

בימינו, משוררות בנות גילה של יונה וולך, שהתמזל מזלן והאריכו ימים, הן ברובן "ילדוֹת פרחים" מזדקנות, ורק שתיים-שלוש מהן שימרו איזו מידה של רלוונטיוּת, רעננוּת וּויטליוּת בכתיבתן. מעטות הן כיום המשוררות הבוראות בכתיבתן עולם חדש וסגנון חדש שעוד לא נשחק ועוד לא העלה פָּטינה של יושן.

רונה טאוזינגר היא דוגמה לרוח חדשה המנשבת בשירה העברית, אך למרבה הצער היא לא תוכל לשמש מודל לחיקוי לעשרות המשוררות החדשות, המידפקות מדי שנה על דלתות "היכל השירה". בלית-ברֵרה תמצאנה בוודאי המשוררות הצעירות, המשוועות ליד מַנחה, מודל חיקוי קל וחסר ערך בר-קיימא כמו זה שהציבה על כל במה אחת המשוררות הנודעות שפילסה דרך אל "הפִּסגה" על-אף סימני הבּוּרוּת המביכים המכתימים רבים משיריה. המבקשות להצטרף אל השירה העברית הן לא תוכלנה להתמודד עם הנוסח הנועז והמיוחד שמציבה רונה טאוזינגר בשירתה. אין בין המשוררות הפועלות כיום ב"קריית ספר" העברית משוררת המכירה את רבדיה ואת רזיה של העברית הקלסית כמוה ומעטות הן הכותבות שעולמן הפנימי מרובד ועשיר כעולמה.

ובמחשבה שנייה: במציאוּת המִגדרית המגוּונת השוררת כיום בעולמנו, המפילה גבולות ומחסומים,  מדוע נדחק את השירה המופלאה של רונה טאוזינגר אל "עזרת הנשים"? עשרות שנים ספגו רבים מהמשוררים – גברים ונשים כאחד – השפעה רבה מנוסחי שירתם של נתן זך, יונה וולך ומאיר ויזלטיר. סוף-סוף הגיע לשירה העברית דור חדש, שבּוֹ מתגלים פֹּה ושם משוררים ייחודיים ועשירי-מבע כמו רונה טאוזינגר ועומר ולדמן, שיש הם עולם מלא משלהם, יש בהם ביטחון ותעוזה ואין הם זקוקים ל"שושבינים" ול"מֶנטורים" למיניהם. בעולם כזה ניתן כמדומה לבטל את הקטגוריה "שירת נשים" שקנתה שביתה בספרות, בביקורת ובמחקר לפני כיובל שנים, בשנות המאבק של מארשה פרידמן וחברותיה להחדרת רעיונות פמיניסטיים למציאוּת החיים בישראל. ברי, המאבק הסוציולוגי החשוב הזה עדיין לא הוכרע, אך בתחומי תרבות והספרות לא פעם מתעורר הרושם שכבר אבד עליו כלח.