להצית מחדש את האש תחת כור ההיתוך

עודכן: 21 ביוני

פורסם: גג - כתב־עת לספרות, גיליון מס' 40 , 2016

( טקסט מלא בהמשך הדף )

....חוקֶּיהָ הבלתי כתובים של "התַּקינות הפוליטית" – אלה שנחקקו כידוע כדי למנוע אפליה ולִבנות שוויון ואחווה – אינם מאפשרים זאת, שכן מותר להשמיע רק אמת אחת – האמת של אלה המשימים עצמם בעֶּמדת קיפוח, עמדה שמציאות והמצאה משמשים בה בערבוביה. רוב אנשי הרוח בימינו נוקטים במדיניות של "והמשכיל בעת ההיא ידום", ביָדעם היטב כי אנו חיים בתקופה חשוכה שאינה מעודדת פלורליזם אלא לכאורה ולמעשה חותרת להשלטת אוריינטציה תרבותית אחת ויחידה. רוב אנשי הרוח חוששים שכל מה שיאמרו נגד הזרם ייזקף לחובתם ביום פקודה...


לחצו להורדה כקובץ PDF

 

להצית מחדש את האש תחת כור ההיתוך


בשירו "ויהי מי האיש", שאותו חיבר ביאליק כשנה-שנתיים לאחר ביקורו הראשון בארץ-ישראל, ניבא "המשורר הלאומי" כי הדור החדש שעתיד לקום בארץ יבוז אולי לגולה וליהודיה, אך יֵדע גם להזיל דמעה לנוכח העבר – המפואר והבזוי כאחד – שהיה מנת חלקו של העם בשנות גלותו הממושכות. כשעלה ארצה, לפני מאה שנים כמעט, ניבא שהסכנה האמִתית הטמונה ב"שיבת ציון" המודרנית היא שנהפוך מעם אחד (שחרף פיזורו היה בכל-זאת עַם אחד שחגג בו-בזמן בכל התפוצות את שַׁבָּתו ומועדיו ושינן אותם פסוקים עצמם), לשנים-עשר שבטים שאין ביניהם כל דבק מלכד. הוא הביע את תקוותו, שלכל הפחות תדע כל עדה להרים תרומה ייחודית מִשלהּ לסימפוניה האדירה שתבקע כאן בעת תהליך קיבוץ גָלויות – סימפוניה שתתנגן מתוך הרמוניה מֶלוֹדית נעימה, ולא מתוך דיסהרמוניה מחרישת-אוזניים.


בשנותיה הראשונות של המדינה התחוללה כידוע בארץ מלחמת תרבות: רטוש וה"כנענים" ביקשו להשליט את התרבות ה"ילידית", זו שנתהוותה כאן בימי ה"יישוב" וקבעה את דמות-דיוקנו של הצבר המיתולוגי. אלתרמן האמין שההפך הוא הנכון: שיש להניח לתרבות הישראלית להבשיל לאט-לאט ולקבל את עיצובה המלא בתהליך ארוך וממושך, ללא תכתיבים ואינדוקטרינציה ("שׁוּלַמִּית שֶׁל מָחָר בְּחַדְרָהּ מִתְלַבֶּשֶׁת / וְאָסוּר לְהָצִיץ דֶּרֶךְ חוֹר הַמַּנְעוּל"). לדעתו, תכתיבי "כור ההיתוך" הבן-גוריוני גילו עריצות יתֵרה, והוא המליץ לרכך את התהליך ולהאט במקצת את הקצב המואץ שלו. הוא עצמו לא נענה לדרישותיו החוזרות ונִשנות של בן-גוריון להמיר את שמו הגלותי והישָׁן ("אלתרמן" פירושו איש זקֵן) בשם עברי רענן.


בשירו "שיר צלמי פנים" (עיר היונה) הִמליץ אלתרמן שלא להשליך את כל קנייני התרבות מאלפיים שנות גולה ככלי אין-חפץ בו, ומתוך שירו "מריבת קיץ" (שם) ניכָּר שהאמין כי השינוי המתחולל לנגד עיניו הוא חלק מתהליך אֶבולוציוני שיארך דורות רבים.


דומה שבמרוצת השנים הוכיחה גישתו המתונה והאנטי-רֶבוֹלוציונית של אלתרמן את צדקתה: במשך השנים הלכו וצמחו כאן דורות צעירים שרוב בניהם הם פרי נישואים בין-עדתיים, ששמעו בראשונה את המילים האָנַכרוניסטיות "אשכנזי" ו"ספרדי", שכבר היו צריכות להיזרק מזמן לפח-האשפה של ההיסטוריה, רק מפי עסקנים – דתיים וחילוניים כאחד – שמרוויחים היטב מן הפילוג (בצבא, למשל, אין "רב צבאי ספרדי" ו"רב צבאי אשכנזי", וכזאת צריכה הייתה להיות גם תמונת-המצב בחיים האזרחיים).


המפלגות והפילוג מאותו שורש נגזרו, ואין ספק שאסטרטגיית "הַפְרד ומשול" אהובה על עסקני הפוליטיקה הבטוחים שהם משַׁמרים את כוחם באמצעות החלשתו של הציבור (כבר בספרו מלחמות היהודים תיאר יוסף בן-מתתיהו את החלטת המושל הרומי לחלק את העם לחמישה בתי-דין). הפוליטיקאים, שכנראה אינם יודעים לאמוד את הנזק הלאומי העצום וארוך-הטווח של צעדיהם הנמהרים, רוצים להבטיח את כיסאותיהם, גם אם יחלישו את "צאן מרעיתם" עד דַכָּא, מבלי להבין שבסופו של דבר ייטרף הצאן ולא יהיה להם על מי לשלוט. גם כיום עוסקים הם בפילוג, ולא באינטגרציה, והפעם מתבטאת התופעה בהקצאת תקציבים נדיבים לצורך "העדפה מתקנת", הגורמת לדֶה-לגיטימציה של קבוצות שלמות באוכלוסייה שאסור להן לפצות פה ולומר את האמת על מצבן. איך יצביעו המדוכאים והמקופחים החדשים בקלפי? ימים יגידו.


חוקֶיהָ הלא כתובים של "התַקינוּת הפוליטית" – אלה שנחקקו כידוע כדי למנוע אפלייה ולִבנות שוויון ואחווה – אינם מאפשרים לומר את הדברים הנאמרים כאן, שכּן מותר להשמיע רק אמת אחת – האמת של אלה המשימים עצמם בעֶמדת קיפוח, עמדה שמציאוּת והמצאה משמשים בה בערבוביה.


רוב אנשי הרוח בימינו נוקטים במדיניות של "והמשכיל בעת ההיא יידום", ביודעם היטב כי אנו חיים בתקופה חשוכה שאינה מעודדת פלורליזם אלא לכאורה, ולמעשה חותרת להשלטת אוריינטציה תרבותית אחת ויחידה. רוב אנשי הרוח חוששים שכל מה שיאמרו נגד הזרם ייזקף לחובתם ביום פקודה; הם אף רואים ומבינים שאותם מתקרנפים, המשתפים פעולה עם האינטרסים המִמסדיים, מתוגמלים היטב וזוכים למינֵי פריווילגיות, תפקידים וכיבודים.


תקופתנו כפתה אותנו באזִקי "התקינות הפוליטית" וכפתה עלינו את חוקיה הצבוּעים, שמקורם בהתנשאות של "פטרונים" שכבר מזמן איבדו את כוחם על אותם "מיעוטים מקופחים", שכבר מזמן הפכו לרוב שאינו חושש או מתבייש לקפח את מקפחיו מלפָנים.


מאחר שאיני נושאת את עיניי לתפקידים ולתקציבים ממלכתיים, אך בעיקר משום שעבודתי המחקרית הכשירה אותי לבקש אמת ולצאת נגד סילופים הקוראים ליום "לילה", איני חוששת לִמנות כמה אמִתות ולשאול כמה שאלות ש"לא כדאי" להשמיע בקול רם.


הנה רשימה (חלקית) שלהן:


  • כידוע, אחרי המהפכה הצרפתית החל להתחולל בקרב יהודי מערב אירופה (ואחר-כך גם במרכז אירופה ובמזרחה) תהליך הדרגתי של חילוּן, שאִיפשר להם לקלוט השפעות חיצוניות ואף להטביע את חותמם על תרבות אירופה, יהודי ארצות המגרב, לעומתם, שהרימו ב"תור הזהב" שלהם תרומה משמעותית לפיתוח המדעים ולביסוסם של מקצועות כדוגמת האלגבּרה והכימיה, הפכו ברוּבּם בדורות האחרונים חנוונים, סוחרים וכל-קודש בשירות הקהילה. תחיית השירה העברית, שהתאפשרה בארצות אירופה בתקופת ההשכלה תודות לביטול מעמדה הבלעדי של הלשון העברית כ"לשון קודש", פסחה עליהם אף היא, ויצירתם הבֶּלֶטריסטית, שעיקרה כמיהה לגאולה ולביאת המשיח, מצאה את ביטויה בדל"ת אמות של בית-הכנסת, בית-המדרש וה"ישיבה", בשירים ובפיוטים שנסבו סביב חגי ישראל וטקסי משפחה.


  • עובדה היא כי באותו זמן שבּוֹ חיבר ביאליק את "מֵתי מִדבּר", את "הבְּרֵכה" ואת "בעיר ההרֵגה" כתב הפייטן ר' דוד אלקיים פיוטים נוגעים ללב אך כאלה המחזירים את גלגל השירה העברית עשרות דורות לאחור, כגון: "עוּרִי, שְֹפַת אֱמֶת, שָׂפָה בְּרוּרָה / שָׂפָה בַּת-הַשָּׂפוֹת, מַה לָּךְ נִרְדֶּמֶת / שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיִךְ, הֲדוּרָה / הִתְנוֹסְסִי וְאַל תִּהְיִי נִכְלֶמֶת." מחמת הנתק ששרר בין הגָלויות לא ידע הפייטן שבאותו זמן שבו נשא קינה על מצבה הרדום של השפה העברית, כבר התחולל נס "התחייה", והעברית שהתעוררה בתפוצות אחרות, כבר נשאה פרי הילולים. ואף זאת: בזמן שחיבר אלתרמן את "כוכבים בחוץ" ואת "שמחת עניים", חיבר הפייטן-החזן ר' דוד בוזגלו, גדול משוררי יהדות מרוקו ופייטניה במאה העשרים, פיוטים המחזירים את השירה העברית לתקופתו של אלעזר הקליר: "אָז בְּשׁוּבָה שׁוּב יְשׁוּבוּן עַם בַּשְֹׁבִי יוֹשְׁבִים / וּבֶן פַּרְצִי יִגְדּר פִּרְצִי וּפָרַץ פָּרִיצִים / וּבְעֶזְרַת צוּר יוֹצְרוֹ יָצוּר עַל מִבְצַר צוֹרְרִים / וּשְׁלוֹמֵנוּ יְשַׁלְּמוּ לִשְׁלוֹם עַם שְׂלֵמִים."


  • • ועוד עובדה שאין מעלים אותה בקול רם: רבים מן הפְּרסים הספרותיים מוענקים כיום לפי מפתח של "העדפה מתקנת", ולא לפי משקלה הסגולי האמִתי של היצירה; שהמיעוטים המקופחים אינם בהכרח אלה שמכריזים על עצמם כ"מקופחים"; שקיפוח הואstate of mindשאי-אפשר "לבלבל" אותו בעזרת עובדות. ראוי לזכור ולהזכיר שהעלייה, שנתקבלה עם בואה לארץ בקבלת הפנים הצוננת והמבזה ביותר, היתה דווקא היהדות של מרחב התרבות הגרמני (ה"יֶקים"), שבָּנֶיהָ הרימו לעולם תרומה בל תשוער שהתגלמה בתורותיהם של איינשטיין, מרקס ופרויד. קשים הם חיי הפליט, ותפקידם של המדינאים של ימינו הוא לדאוג שילדינו ונכדינו לא ייאלצו לחוות את חוויית הפליטות. את ההֶשֵּׂג הזה לא ישיגו באמצעות פילוג העם לשבטים-שבטים.


  • יש לזכור ולהזכיר שהמשורר ארז ביטון, שהדו"ח הנושא את שמו דורש תקציבים לביקור בקברי צדיקים, זכה בנעוריו ובעלומיו לחינוך ראוי במערכת-חינוך אָ-פוליטית שהעניקה לו כל מה שאדם נאור צריך לדעת. גם בני הדורות הבאים זכותם להיפגש במערכת החינוך עם פסגותיה של השירה העברית החדשה – עם שירי ביאליק, אלתרמן ועמיחי – כדי שגם מתוכם יֵצאו בבוא הזמן אחדים שבכוחם לכתוב שירה שיש בה משמעות וערך. הדרמה האנגלית אינה גרועה כלל וכלל, ובכל זאת לא קם בה בארבע מאות השנים שחלפו מיום מותו של שקספיר, מחזאי שיעלה עליו בגדולתו, ושום אדם בר-דעת לא יסיט את יצירתו מן המרכז אל השוליים. כך צריך לנהוג גם בסופרים גדולים כמו ביאליק ועגנון, שחובה עלינו להעמידם במרכז ולטפח את מורשתם כנכסי צאן ברזל של עם-ישראל כולו, ולא כ"גיבורי תרבות" השייכים לעדה זו או אחרת. תחת זאת, מעמדם במערכת החינוך הישראלית הולך כיום ומתערער עקב רצונם של מהפכנים אחדים להמיר הדרה מדומה בהדרה אמִתית.


  • המחאה העדתית הנשמעת כיום ברמה היא חיקוי מאוחר של אופנה שפשטה ופשתה במערב מזה יובֵל שנים, וכבר נשברו קולמוסים רבים על כישלונה. באמריקה, כראקציה למדיניות הרודנית של "כור ההיתוך", הסתמנו בעשורים האחרונים כיווּני דיפרנציאציה ודיסאינטגרציה ("איטליה הקטנה", "הרובע הסיני", "ישראל שלנו" וכו'), שהצביעו על שאיפתם של המיעוטים שלא להיטמע ושלא לאבד את פרצופם הייחודי ואת שורשיהם. מנהיגי המחאה העדתית בארץ, המְחַקִּים את המגמה המערבית הזאת "חיקוי של התבוללות", שוכחים שאנחנו עדיין מדינת לאום ושעדיין לא גמרנו את תפקידנו כמדינת עלייה; שאצלנו הבידול עלול לקרוע את הרִקמה החברתית הרופפת למדיי שהושגה כאן ברוב עמל, ולהוליד מחאות חדשות לבקרים שיחלישו את המדינה ואת החברה ויהרסו אותן מבפנים (וכבר שמענו שיוצאי אתיופיה הדורשים תקציבים לשימור התרבות האמהרית).


  • יהודי צפון אפריקה שהגיעו לפריז לא יצאו נגד תרבות צרפת. להפך, הם למדו ב"אליאנס" וב"סורבון", ולימים הפכו להוגי דעות חשובים כמו ז'ק דרידה, ולסופרים חשובים כמו אלבר ממי. המהפכה הטובה ביותר היא זו האֶבולוציונית, המשלבת ישָׁן וחדש, פמיליארי וזָר, ולא זו המנסה לברוא מציאוּת "יש מאין". טעות גדולה היא להשליך את הקיים או לדחוק אותו לקרן זווית כדי לרשת את מקומו במקום ליצור סינתזה ססגונית ופוליפונית.


  • כרגע מקובל, שהמנדט של קברניטי החינוך והתרבות להתערב בתכנים ולוותר על נכסי צאן ברזל של התרבות העברית על-ידי הטיית כל מרכז הכובד לכיווּן המועדף בעיניהם (התחיל בכך שר החינוך יוסי שריד שהכניס לתוכנית הלימודים את שירי מחמוד דרוויש). אבל מה יעשו קברניטי המדינה אם בגלל אילוצים קואליציוניים יקבלו בדור הבא ערביי ישראל את תיקי החינוך והתרבות? האם יתאפשר להם להכניס למערכת את לימודי הקוראן במקום את לימודי התנ"ך? האם עסקני התרבות שלנו (גם אלה מביניהם המופקדים על קתדראות ומתהדרים בתארים רמים) אינם רואים את ההשלכות ארוכות-הטווח של המהפכה המסוכנת שהם מנסים לערוך בהדרתם של נכסי צאן ברזל של התרבות העברית החדשה – או שמא ברק המטבע מסנוור את עיניהם? האם אין ברצונם לִבנות מציאוּת מדינית ולאומית איתנה שגם נכדיהם יוכלו לחיות בה?


  • ולבסוף, ראוי לשים לב לכך, שיוצאי ארצות האיסלאם אינם מקופחים לא בכנסת, לא ברשויות המקומיות, לא בצבא ובמשטרה, אף לא בתחומי התרבות והאמנות. לכל המקומות האלה הם הגיעו בכוחות עצמם, ואלתרמן ניבּא זאת כשכָּתב שהשבטים השונים שהגיעו ארצה מקצוֹת תבל ישלפו את ניביהם (תרתי-משמע) במלחמה שבסיומה תושג סינתזה בין מזרח למערב, שטיבה עדיין סמוי מעין, כי האש תחת כור ההיתוך עדיין משַׁנה את טיב הבלילה המתבשלת בתוכו. כמו־כן כתב באחד מטוריו את מילות האזהרה: "אִמְצִי כֹּחֵךְ, הֶגְמוֹנְיָה אַשְׁכְּנַזִית!" – ביודעו כי הניעוּת (מובִּילִיוּת) החברתית תעשה את שלה, ובכוח רצונם יעלו העולים החדשים מארצות האיסלאם בסולם החברה, ויגיעו לעֲמדות שלטוניות רמות.


האם אין מה לתקן?! בוודאי שיש. בתוכנית "מדעני וממציאי העתיד" באוניברסיטאות הגדולות ובטכניון אין למרבה הצער ייצוג הולם לבניהם ולנכדיהם של אנשים שהגיעו ארצה מארצות האיסלאם (המכוּנים בטעות "עדות המזרח"). באוניברסיטת תל-אביב, מכל מקום, כך שמעתי מפי אחד הסטודנטים המשתתפים בתוכנית יוקרתית זו, מיספרם בטל בשישים. עובדה זו צריכה להדאיג את מנהיגי המחאה החברתית, אם אין מחאתם אך תירוץ ואמתלה להשגת עמדות-כוח ותקציבים, ותוּ לא.


ואולם, ואף זאת ראוי להטעים, שום ביקור בקברי צדיקים, ואחת היא אם מדובר בקבר רבי נחמן או בקבר של צדיק ספרדי מטבריה (האם אך מקרה הוא שקבר הצדיק היחיד הנזכר בדו"ח ביטון בשמו המלא הוא קבר הרמב"ם, שחי כידוע לפני גירוש ספרד, בעת שכל היהודים חיו "בקצה מערב", למעט יהודי בבל ותימן) – לא יובילו את הנוער הישראלי אל התוכנית החשובה הזאת הבונה את הנבחרת המדעית-טכנולוגית שלנו, זו המבטיחה את קיומנו במזרח התיכון ואת יכולתנו להתמודד עם האתגרים הלא-קלים המצפים לנו בעתיד.


לפיכך, אל הדו"ח המונח על שולחנם של קברניטי החינוך והתרבות שלנו ואל המלצותיו יש לצרף את דברי אחד-העם: "לא זה הדרך!" – במקום ההמלצות הכלולות בו, שלהלכה מתקנות ולמעשה גורמות שלא מדעת לאפלייה ולפירוד, יש להצית את האש שכבתה מתחת כור ההיתוך. יש להכניס לתוך התבשיל את מיטב קנייני הרוח של עם ישראל, מבלי לוותר על אותם מנכסי צאן ברזל של עמנו, שמורכבותם עולה לפעמים בהרבה על קנייני הרוח של עמים אחרים, ואחר-כך לתת למרכיביו להתבשל לאט, הפעם "על אש קטנה", כזו שאינה מקדיחה את התבשיל ואינה חורכת אותו.