השיר שזכה לרנסנס
"בלוז הלוויה" מאת ו"י אודן
פורסם: חדשות בן עזר (תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל) , גליון 1706 , 16/12/2021
שירו של ויסטן יו אודן (W. H. Auden) "בלוז הלוויה" (1936) הוא אחד השירים המפורסמים ביותר בשירת המאה העשרים. השיר עבר גלגולים אחדים: בתחילה נכתב השיר כשיר סָטירי; אחר כך, אודן שינה את טעמו ותלש מן השיר את רמזיו האירוניים (תהליך דומה עבר על שירו של ביאליק "אל הציפור", שהיה בתחילה שיר בכייני פרודי הנישא בפי טיפוס עממי, שאשתו "המליטה" ומתה). בסופו של דבר היה שיר זה לשיר הלוויה עצוב – מוּּכּר ופופולרי. אל התהילה הגיע השיר לאחר שהשמיעוהו בסרט עטור הפרסים "ארבע חתונות והלוויה אחת" (1994). בזכות ביצועו המעולה של השחקן הסקוטי ג'ון האנה היה השיר "בלוז הלוויה" לאחד השירים המצוטטים ביותר בתרבות המערב – שיר שנוהגים לקרוא בטקסי הלוויה ברחבי העולם.
בעקבות פרסום השיר ברחבי העולם הייתה לשירת אודן עֶדנה, והיא כמו נולדה מחדש: לאחר העלאת הסרט על האקרנים, התפרסם מבחר בן עשרה משיריו של אודן (ובהם שירו "בלוז הלוויה") בחוברת צנומה שכותרתה "סַפּרו לי את האמת על האהבה" ("Tell me the truth about love") שנמכרה ב-275,000 עותקים. לאחר פרסומו של שיר זה נמכרו גם כל מהדורות שיריו של אודן במהירות הבזק, בעוד שקודם לכן העלו הספרים אבק על המדף:
Funeral Blues
W. H. Auden
Stop all the clocks, cut off the telephone, Prevent the dog from barking with a juicy bone, Silence the pianos and with muffled drum Bring out the coffin, let the mourners come.
Let aeroplanes circle moaning overhead Scribbling on the sky the message ‘He is Dead’. Put crepe bows round the white necks of the public doves, Let the traffic policemen wear black cotton gloves.
He was my North, my South, my East and West, My working week and my Sunday rest, My noon, my midnight, my talk, my song; I thought that love would last forever: I was wrong.
The stars are not wanted now; put out every one, Pack up the moon and dismantle the sun, Pour away the ocean and sweep up the wood; For nothing now can ever come to any good.
ו"ה אודן / בְּלוּז הַלְוָיָה
אֶת כָּל קַוֵּי הַטֶּלֶפוֹן נַתְּקוּ, כָּל הַשְּׁעוֹנִים,
עֶצֶם זִרְקוּ לַכֶּלֶב לְבַל יִנְבַּח,
הָבִיאוּ הָאֲרוֹן עִם כָּל הַמְקוֹנְנִים,
הַחְרִישׁוּ הַפְּסַנְתֵּר לְקוֹל תֻּפֵּי הַפַּח.
תְּנוּ לָאֲוִירוֹנִים לִגְנֹחַ מֵעָלֵינוּ
לִרְשֹׁם עַל הַשָּׁמַיִם: הוּא אֵינֶנּוּ,
סִרְטֵי אָבֵל כִּרְכוּ עַל צַוְּארוֹנֵי יוֹנָה,
כְּפָפוֹת שְׁחוֹרוֹת תְּנוּ לְשׁוֹטְרֵי תְּנוּעָה.
הָיָה הוּא בִּשְׁבִילִי אַרְבַּע רוּחוֹת שָׁמַיִם,
מְנוּחַת שַׁבָּת וִימֵי עֲמַל כַּפַּיִם,
צָהֳרֵי יוֹמִי, לֵילִי, שִׁירִי, שִׂיחִי;
וּלְתֻמִּי חָשַׁבְתִּי: זֶה נִצְחִי.
כַּבּוּ הַכּוֹכָבִים. אִישׁ לֹא צָרִיךְ אוֹתָם;
אִרְזוּ אֶת הַלְּבָנָה, אוֹר הַחַמָּה יוּעַם;
שִׁפְכוּ אֶת מֵי הַיָּם, כִּרְתוּ עֲצֵי הַחֹרֶשׁ;
כִּי בְּחַיַּי הַכֹּל עָקוּר מִשֹּׁרֶשׁ.
מאנגלית: זיוה שמיר *
לפעמים שיר בן-ימינו מעלה מן הנשייה שיר עתיק שכבר אינו מוּכּר לקהל הקוראים המודרני. כזה הוא, למשל, שירו של נתן יונתן "נאסף תשרי" (1977) ה"מתכתב" עם שיר יין של שמואל הנגיד, שלכאורה צלל אל תהומות הזמן. השיר, בלחנו היפה של צביקה פיק ובביצועו נחשב לשיר האהוב ביותר של מלחינו ולשיר שלא נָס לֵחו. הוא נפתח במילים:
מֵת אָב וּמֵת אֱלוּל וּמֵת חֻמָּם גַּם נֶאֱסַף תִּשְׁרֵי וּמֵת עִמָּם רַק נִשְׁאֲרָה גַּחֶלֶת עֲמוּמָה שֶׁל אַהֲבַת הַקַּיִץ הַגְּדוּמָה.
השיר זכה בשנת תשל"ח בתואר "שיר השנה", וגבר על הלהיט הפופולרי "עטור מצחך" (מילים: אברהם חלפי; לחן: יוני רכטר; ביצוע: אריק איינשטיין). מותר כמדומה להניח שחלק מן ההילה סביב שירם של נתן יונתן וצביקה פיק נתהוותה בזכותו של שמואל הנגיד, מחברו של שיר היין הנפלא "מת אב ומת אלול":
מֵת אָב וּמֵת אֱלוּל, וּמֵת חֻמָּם / גַּם נֶאֱסַף תִּשְׁרֵי וּמֵת עִמָּם,
בָּאוּ יְמֵי הַקֹּר, וְהַתִּירוֹשׁ / אָדַם וְקוֹלוֹ בַכְּלִי דָמַם.
לָכֵן, יְדִידִי, סֹב אֱלֵי רֵעִים / כָּל אִישׁ וְאִישׁ יַעַשׂ אֲשֶׁר זָמַם !
אָמְרוּ: חֲזֵה עָבִים בְּהַגְשִׁימָם / וּשְׁמַע שְׁמֵי מָרוֹם בְּהַרְעִימָם
וּרְאֵה כְפוֹר וּלְשׁוֹן מְדוּרָה – זֶה / יֵרֵד וְזֶה יַעַל וְיִתְרוֹמָם.
קוּמָה, שְׁתֵה בַכּוֹס וְשׁוּב וּשְׁתֵה / בַכַּד, וּבַלַּיִל וְגַם יוֹמָם !
יותר מאלף שנים חלפו מאז חוּבּר שירו של הנגיד, ועדיין "לא מת חוּמוֹ". זה טיבה של קלסיקה אמִתית. ככל שאנו מתרחקים ממנה היא הולכת וגדֵלה לנגד עינינו. כל השאר הולך ומתמעט, הולך ומשתכח.
* לשיר זה של ו"י אודן חוּבּר לחן, ויש לו ביצוע נפלא של חוה אלברשטיין. מפתיע לגלות שבאתרים אחדים מייחסים את תרגומו לדניאל בוחבוט, ובאתרים אחרים – לחוה אלברשטיין. הנוסח שנדפס באתר "שירונט" חוזר פעם נוספת על שני הבתים האחרונים, ועל כן מוצג בו השיר "בלוז הלוויה" כשיר בן שישה בתים, אף-על-פי שבמקור יש רק ארבעה.