הרעיון ההיסטוריוסופי המונח על "מגש הכסף" (חלק א')
- Eyal Shamir
- 15 ביולי 2022
- זמן קריאה 9 דקות
עודכן: 17 ביולי 2022
טורו של אלתרמן שניבא את הקמת המדינה
פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) ,גליון 1764, 14/07/2022
א. האֵם-האומה שעיניה כהו מזוקן
השיר "מגש הכסף", הידוע והפופולרי בין שירי "הטור השביעי", הוא בלדה טרגית ומרטיטת-לב,1 הצבועה כמו בלדות רבות משירת העולם בצִבעי שחור, אפור ואדום, הלוא הם צִבעי עשן הקרבות והמוות העקוב מדם. לפנינו סיפורם של נערים "נְזִירִים מִמַּרְגּוֹעַ", ההולכים וקרֵבים אל האם-האומה קרועת הלב, ו"אֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים" (בדומה לסיפור הנזיר המשולח והחייל ההולך בשדות עם כדור עופרת הנעוץ בלִבּוֹ מן הבלדה האלתרמנית המוקדמת "האֵם השלישית"2).
השיר מסַפּר בקיצור האופייני לבלדות את סיפור חייו העצוב של הנוער הלוחם והחולם, שנגדע בטרם עת, וגיבוריו האגדיים מהלכים בדרכים, וספק אם חיים הם אם ירויים, עד נָפלם עוטי צל לרגלי האומה. עד מהרה הפך שיר זה לטקסט מכונֵן, תמצית ביטויו של סיפור הקוממיות, ועד עצם היום הזה הוא נישא בעצרות זיכרון ובמסכתות מעל כל במה, כדקלום או כשיר מושר בלוויית לחנו של נחום הימן, של נורית הירש או של אורי קריב.
"מגש הכסף" התפרסם בעיתון "דבר" מיום 19.12.1947, כשלושה שבועות לאחר כ"ט בנובמבר, היום שבּוֹ החליטה עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי בארץ-ישראל ועל "תכנית החלוקה", החלטה שהביאה כידוע למעשי איבה מידיים, שהלכו והחמירו עד לפרוץ מלחמת העצמאות, שבסיומה נהדפו צבאות עֲרָב אל מעֵבר לַגבולות שנקבעו בהחלטת האו"ם. שירו של אלתרמן פורסם בימים הראשונים של המלחמה, בטרם הצטרפו מדינות עֲרָב לעימות ובטרם נודע מחיר הדמים הנורא שעתידה הייתה המלחמה לִגבּות מבני היישוב, אך בהתחשב במִספּר הנופלים בקרבות שקדמו להכרזת המדינה לא קשה היה לנחש שהמחיר יהיה כבד עד מאוד.
מוֹעד פרסומו של השיר חל ארבעה ימים בלבד לאחר שנתפרסמה בעיתון "הארץ" (מיום 15.12.1947) הידיעה בדבר נאומו של חיים וייצמן, בוועידת המגבית היהודית באטלנטיק סיטי יומיים קודם לכן, ובו שורת המחץ הטוענת ש"אין מדינה ניתנת לעַם על מגש של כסף", שורה שאלתרמן קְבָעָהּ בתורת מוטו לשיר (את הקשר לנאומו של וייצמן חשף ההיסטוריון ד"ר מרדכי נאור). בהתחשב בעוּבדה שאת טוריו נהג אלתרמן להגיה יומיים-שלושה לפני פרסומם בפועַל, מותר כמדומה להניח שהשיר נכתב "על אתר", ממש ברגע מִפגשו של המשורר עם הידיעה העיתונאית ב"הארץ" בדבר נאומו הנלהב והמלהיב של וייצמן.3
השיר, אף-על-פי שחוּבּר ופורסם כחצי שנה לפני ה' באייר תש"ח, ובטרם החליט דוד בן-גוריון להכריז על הקמת המדינה, משקיף על ההוֹוה מתוך נבכי העתיד וערפִליו, ורואה את הקמת המדינה כעובדה שרירה ומוגמרת. נחזור ונדגיש: אין השיר מדבר על "המדינה שבדרך", או על "חזון המדינה", כי אם על "מדינת היהודים" כעל יֵשות קיימת, שכבר נמסרה בפועַל לידי האומה.
בהקשר זה ראוי לזכור ולהזכיר שלא אחת נכנס אלתרמן ל"מנהרת הזמן", ותיאר בטוריו האקטואליים את העתיד כאילו הפך כבר להוֹוה (כבטורו "גן מאיר בתל-אביב" או בטורו "נאום תשובה לרב-חובל איטלקי"). בשירים אחרים שיקף את ההוֹוה והעתיד במבט מרחיק-ראוּת, כמתוך ערפִלי הפריהיסטוריה (כבטורו "אינטרסים"). כאן וכאן הפגין את יכולתו בניסוח פרוגנוזות נבואיות, שליָמים הוכיחו את עצמן, אך הוא לא עשה כן כמי שקורא בכדור של בדולח, אלא כמי שיודע לנתח מצבים ותהליכים, ולהוסיף על הניתוח המושכל גם את חזונו של איש הרוח.5 הבלדה האלתרמנית "מגש הכסף" פותחת בנוסח של נבואה ומסתיימת ככרוניקה כמו-מקראית, נוסח ספר דברי הימים:
... וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט. עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת תְּעַמְעֵם לְאִטָּהּ עַל גְּבוּלוֹת עֲשֵׁנִים. וְאֻמָּה תַּעֲמֹד – קְרוּעַת לֵב אַךְ נוֹשֶׁמֶת... – לְקַבֵּל אֶת הַנֵּס הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי... הִיא לַטֶּקֶס תִּכּוֹן. הִיא תָּקוּם לְמוּל סַהַר וְעָמְדָה, טֶרֶם-יוֹם, עוֹטָה חַג וְאֵימָה. – – אָז מִנֶּגֶד יֵצְאוּ נַעֲרָה וָנַעַר וְאַט-אַט יִצְעֲדוּ הֵם אֶל מוּל הָאֻמָּה. לוֹבְשֵׁי חֹל וַחֲגוֹר, וְכִבְדֵי נַעֲלַיִם, בַּנָּתִיב יַעֲלוּ הֵם הָלוֹךְ וְהַחְרֵשׁ. לֹא הֶחְלִיפוּ בִּגְדָם, לֹא מָחוּ עוֹד בַּמַּיִם אֶת עִקְּבוֹת יוֹם-הַפֶּרֶךְ וְלֵיל קַו הָאֵשׁ. | עֲיֵפִים עַד בְּלִי קֵץ, נְזִירִים מִמַּרְגּוֹעַ, וְנוֹטְפִים טַלְלֵי נְעוּרִים עִבְרִיִּים – – דֹּם הַשְּׁנַיִם יִגְּשׁוּ, וְעָמְדוּ לִבְלִי-נוֹעַ, וְאֵין אוֹת אִם חַיִּים הֵם אוֹ אִם יְרוּיִים. אָז תִּשְׁאַל הָאֻמָּה, שְׁטוּפַת דֶּמַע-וָקֶסֶם. וְאָמְרָה: מִי אַתֶּם? וְהַשְּׁנַיִם שׁוֹקְטִים, יַעֲנוּ לָהּ: אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים. כָּך יֹאמְרוּ. וְנָפְלוּ לְרַגְלָהּ עוֹטְפֵי-צֵל, וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל. |
בשיר שלפנינו מתוארת האֵם-האומה הישישה, שעיניה כָּהו מִזוֹקֶן, והיא עומדת ערב הקמת המדינה בעיניים דומעות, מֵחִיל ומִגיל, עומדת ומצַפּה מבעוד מועד לטקס החגיגי אשר בו יימסר לה "הַנֵּס הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי" בכפל משמעיו של נס זה (מסירת סיפורה הפלאי של הקמת המדינה, מסירת דגל המדינה, סמל הריבונות, כבטקסים לאומיים ממלכתיים). והנה, במַהֲלך הטקס החגיגי, לאחר שקיבלה את הנֵס, ניגשים אליה אט-אט נער ונערה, עלומי שם וזהות, אשר כלל לא הוזמנו לטקס ולא הספיקו להחליף לכבודו את בגדיהם המאובּקים והמוכתמים בדם. הצעירים מתקרבים אל האם-האומה, מבלי שתוכל להבחין אם חיים הם או אם ירויים. הם מתוודעים אליה, ומזעזעים אותה באמירת הווידוי המפתיעה ומרעידת-הלב: "אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף / שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים".
בדרכי עקיפין נרמז כאן כי המלחמה מביאה למצבים אבּסוּרדיים של "עולם הפוך". לא הצעירים, הנוטפים טללי נעורים, הם שיבַכּו את האֵם הישישה בשעה שתלך לבית עולמה, כי אִם היא זו שתבַכּה את בניה בנָפלם "עוֹטְפֵי צֵל" לרגליה (בכפל משמעיו של השורש עט"ף = עט"ה ועצ"ב). עיניה השטופות דמעה, מִצער ומִכּאֵב על הבנים הצעירים שנקטפו באִבּם, דומות לעֵין השמַים העוממת והאודמת, המלמדת על ערְפל הקְרב ועל ליקוי המאורות וקריסת המערכות שפוקדים את הארץ ואת גבולותיה. ודוק, האומה אינה מזהה בעצמה את בניהָ הקרֵבים אליה, אם מחמת גילהּ המופלג ועיניה הדומעות והעֲשֵׁשות; אם בשל עשן המלחמה המתאבך בגבולות; אם בשל היותה של אומה זו, שלִבּהּ קרוע, ציבור של גחלים עוממות ואוּדים מוּצלים מאש; אם בשל העובדה שזהותם של הבנים לא נתגבּשה עדיין (הם "נוֹטְפִים טַלְלֵי נְעוּרִים עִבְרִיִּים", אך מתו במלחמות היהודים – במאבק על הקמתה של "מְדִינַת-הַיְּהוּדִים").
הבנים הם הנאלצים להתקרב אליה ולהתוודע אליה, וכך מתגנבת לשיר נימה של ביקורת עקיפה: בעת הטקסים והחגיגות של הקמת המדינה, אומר השיר בלי לומר זאת מפוֹרשות, אַל לה לאומה הזקֵנה, המחדשת ימיה כקדם, לשכוח את גודל הקרבן – את הבנים עטויי החגוֹר ("לוֹבְשֵׁי חֹל וַחֲגוֹר, וְכִבְדֵי נַעֲלַיִם [...] לֹא הֶחְלִיפוּ בִּגְדָם"), שאיבדו את חייהם הצעירים והרעננים כדי שתוכל היא, הישישה, להגיע "עוֹטָה חַג" לרגע הגדול הזה. נימת הביקורת מתרמזת גם מעצם ההכנות לטקס הגדול מבלי שאֶלה שטרחו ועשו במלאכה יוזמנו אליו. הם הם שהיו צריכים להיות על במת הכבוד, ואיש לא טרח לזכור זאת ולהזמינם מבעוד מועד. הם, העוטים בגדי חוּלין מוכתמים בדם, ולא אִמם-אומתם הזקֵנה העוטה בגדי חג ללא רבב, ראויים לעמוד במרכזו של טקס קבלת הנס.
ראוי להזכיר כי שבוע לפני פרסום הטור "מגש הכסף" פרסם הסופר והמחנך מיכאל דשא בעיתון "דבר" מיום 12.12.1947 את שירו "למתים ביום הניצחון", ובו מתואר צעיר שנפצע בקְרב האחרון, ועתה הוא מוטל פְּצוע חזה, מְעַלֵּעַ דמיו, וההִמנון שהוא הכין לקראת היום הנכסף נדם על שפתיו. ראוי אף לזכור ולהזכיר: שנים אחדות לפני חיבור "מגש הכסף" חיבר אלתרמן פזמון בשם "חבריא בקרית ספר",5 וגם בו מתוארת סבתא יהודייה טיפוסית, בָּבוּאתהּ של האומה הזקֵנה וידועת-הסבל, הסופקת כפיים למִשמע הצלילים העזים והנועזים המגיעים לאוזניה מ"קרית ספר" העברית. המשורר, בן חבורת "חברֶ'ה טראסק", קורא לאם-לאומה הזקֵנה, הממררת בבכי כרחל אִמנו בשעתה, לתת פּוּגָה לדמעותיה, להתבונן בתופעות החדשות, ולהיווכח במו עיניה שהחדש אינו מנותק מן העבר כשם שנדמה לה בטעות. בעקיפין נאמר כי על הישישה לברך את "ברכת הנהנין" על החידושים הרעננים שחידשו בָּנֶיהָ הצעירים, המשתמשים בכל מאפייני המסורת והחידוש גם יחד. מובן, אין דומה הפזמון האַרְס-פואטי הקליל לשיר הרציני והטרגי "מגש הכסף", אלא שבשניהם מואנשת דמותה של האומה, שעיניה כבר כָּהוּ מִזוֹקֶן ומדמעות, העומדת חגיגית ומופתעת מול בניה הצעירים, המאלפים אותה בינה ומאפשרים לה לראות בפעם הראשונה את המציאוּת החדשה בעיניים פקוחות ומפוּכּחות.
ב. תרומה ללא תמורה
דפוס או מוטיב נוסף, החוזר ונשנֶה בשירת אלתרמן לסוגֶיהָ ולתקופותיה, קשור ברעיון הרומנטי, שקיבל ביטוי מועצם בשירה הסימבוליסטית, ולפיו דווקא הנער האלמוני, חסר ההילה והתהילה, מתגלה לא אחת כ"נדבן" מופלג, המוכן להרים תרומה יקרה מפּז בלי לבקש תמורה. בעניין זה שילב אלתרמן רעיונות ומוטיבים מן הרקע החסידי שלו, שאותו הכיר באמצעות ארון הספרים של בית אביו-זקֵנו (כבמוטיבים אחרים השגורים בשירתו, כגון המשיכה אל הניגון, אל כוס היין, אל הריקוד שמתוך דבֵקוּת, אל אנשי השוּק הפשוטים, וכיוצא באלה מוטיבים מן ההוויי החסידי), עם רעיונות ותמונות מן הרקע הבוהמייני הפריזאי שאותו הכיר מימי שהותו בצרפת ומן הימים שעשה במחיצת משוררי "אסכולת שלונסקי", שרבים מהם עשו את תקופת הלימודים בפריז. בשיריו מתואר לא אחת נער דל ואביון, המוכן להשליך את חייו מנגד ולהגישם לזולתו על מגש.
כך, למשל, בשירו הז'ורנליסטי "חייו של יוחאי", שנתפרסם בפעם הראשונה בין שירי "רגעים",6 מתקרב הנער יוחאי "אֶל מוֹתוֹ הָאֶבְיוֹן / וּמֵבִיא עִמּוֹ טַס פִיסְטוּקִים". דווקא האביון, העני ממעשֹ, המתבטל בפני כוחות עליונים ממנו, מעלֶה להם מנחה יקרה, מבּלי לצַפּות לתמורה ולהוקרה, ואפילו מתגלה כמי שמוכן להקריב את חייו למען מטרה נשגבה.7 יוחאי הוא תקדימו של ההֵלך הדל, גיבור השיר הנודע "פגישה לאין קץ", המוכן להעניק לאהובתו הנישֹאה מעוֹניוֹ הרב "שְׁקֵדִים וְצִמּוּקִים", ואף מוכן לשלם על כך בחייו ולהימחץ אל אבני המַרצפת ("יוֹם אֶחָד אֶפֹּל עוֹד פְּצוּעַ רֹאשׁ לִקְטֹף / אֶת חִיּוּכֵנוּ זֶה מִבֵּין הַמֶּרְכָּבוֹת"). סיפורו של יוחאי הוא גם תקדימו של סיפורה של מרים-הלן, גיבורת "חגיגת קיץ", שגביע הכסף היקר ששמר אביה ליום חתונתה מתגלגל לידיים הלא נכונות ונרמס בטלפיים גסים.
בתמונות כגון זו שבשיר "פגישה לאין קץ" לפנינו מעמד אוקסימורוני, שבּוֹ דווקא העני הוא הפילַנתרוֹפּ הנדיב, הוא ולא הגבירה העשירה והנישאה האמורה להעניק להֵלך הדל תרומה, או נדבה. דווקא הוא, הדל והאביון, מביא לה ולעולָליה תרומה יקרה. כדי לזכות ממנה ב"חיוך" הוא מוכן אפילו להרים תרומה שאין יקרה ממנה – את חייו. דמותו של יוחאי היא גם תקדימן של דמויות נערים המוכנים להשליך את חייהם מנגד ולהקריבם למען אחרים, כגון דמותו של העולה דנינו מן הטור הנושא את שמו, או דמותו הסמלית של הנער הלוחם והחולם – אליפלט – גיבור הפזמון האלתרמני הנושא שם זה.
בספרו הטור השמיני8 התחקה כאמור מרדכי נאור אַחַר מְקור הצירוף "מגש הכסף" (silver platter, ככתוב בעיתון "ניו יורק טיימס" מיום 14.12.1947), שנכלל בנאומו של חיים וייצמן בוועידת המגבית היהודית באטלנטיק סיטי מיום 13.12.1947 ("No state has been handed to us on a silver platter"), ומצא את הֶקשֵׁריו העיתונאיים האקטואליים. מרדכי נאור אף ציטט מדברי חיים וייצמן עוד משפט שנאמר באותו אירוע, בנוסח המשפטים עזי-המבע ששיבץ צ'רצ'יל בנאומיו: "If we do not make the most of this chance, we shall miss our rendezvous with history" ("אם לא ננצל עד תום את ההזדמנות הזאת, נחמיץ את פגישתנו עם ההיסטוריה").
שירו של אלתרמן מתאר מפגש היסטורי מעורר צמרמורת בין האומה הישישה וכבדת הראייה לבין אותם צעירים תמימים ש"ניצלו את ההזדמנות" שנפלה לידם, והקריבו את חייהם על מזבַּח ההיסטוריה היהודית באותם קרבות המרים שהכשירו את הדרך להקמת המדינה (לא אחת דיבר אלתרמן באירוניה טרגית ובסגנון רצוף פרדוקסים וצירופים אוקסימורוניים על הפער הגדול בין מי שמשליכים נפשם מנגד למען הכלל לבין העושים לביתם בעת שחבריהם נלחמים בשדות הקְרב: "הַמִּלִּים אֶרֶץ, עַם, אֲפִלּוּ תְּקוּפָה / לְרַבִּים אוֹמְרוֹת לֶחֶם וָבֶגֶד. / לְרַבִּים אֲחֵרִים הֵן אֲסֻפָּה / שֶׁל נוֹשְׂאֵי כְּתִיבָה רוֹמֶמֶת אוֹ מַלְעֶגֶת. / ואִלּוּ לִמְעַטִּים הֵן אֲמַתְלָה שְׁקוּפָה / לְהַשְׁלִיךְ נַפְשָׁם מִנֶּגֶד".9 המילים "אמתלה שקופה", המציינות בדרך-כלל ניסיון להסתיר תחבולה אינטרסנטית נלוזה, משמשות כאן על דרך הפרדוקס לתיאורהּ של תרומתו הנאצלת וחסרת הגמול של הצעיר הלוחם המקריב את חייו למען הכלל.
מילותיו האחרונות של השיר – "וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל" – חותמות אמנם את הבלדה באמירה שתקצר היריעה מהשתרע, ושעיקרי הדברים עוד יסופרו. ואולם, מילים אלה גם רומזות לכך שב"זמן אמת" אין היחיד והעָם מסוגלים להבחין בעיקרי הדברים שייכּנסו לספרי ההיסטוריה ולהבינם. רק לאחר שתצטלל המציאוּת וייעלמו ענני העשן, אפשר יהיה להפוך את ה-story ל-history (המילה הצרפתית histoire משותפת ל"סיפור" ול"היסטוריה"). דברים דומים על הדברים שעוד יסופרו ויהפכו למיתוס קולקטיבי אמר אלתרמן גם בפזמון הקל לכאורה "שולמית": "אֶל הַקִּיר הָאַחֲרוֹן הִגַּעְנוּ / וּתְלוּיָה עָלֵינוּ הַחֲנִית. / אַךְ גַּם אָנוּ, כֵּן, אַחַי, גַּם אָנוּ / עוֹד נִשְׁמַע אֶת שִׁיר הַשּׁוּלַמִּית./ [...] הוֹי, הוֹי, עוֹד יוּשַׁר, / עוֹד יוּשַׁר, עוֹד יְסֻפַּר. / יַךְ הָרוּחַ וְיִסְעַר, / אַךְ הַזֶּמֶר עוֹד יוּשַׁר!".10
בשער האחורי של עיתון "דבר" מיום ו' 28.11.1947, שלושה שבועות לפני פרסום שירו של אלתרמן נכתב בלשון עתיד באותיות של קידוש לבנה, ערב החלטת האו"ם מיום כ"ט בנובמבר: "הדורות הבאים יסַפּרו כיצד הוקמה המדינה היהודית, כיצד נגאלו שטחי קרקע ונבנו כפרים וערים. כיצד העפילו רבבות אל חופי המולדת. כיצד בחורים ובחורות צעירים כבשו את האדמה ואת הים. כיצד גאלו בעמל כפיהם את שממות הנגב למען מפת המדינה היהודית, וכיצד הגֵנו על מפעל התקומה". זמן קצר לאחר מכּן פרסם אלתרמן את טורו "מגש הכסף" המתאר את המציאוּת האקטואלית מפּרספּקטיבה היסטורית – לאחר שכבר התיישנה כביכול והפכה לדף בספרי ההיסטוריה. כבר העלינו בפרק הראשון את ההנחה שמאחר שהשיר כתוב בעברית המקראית, שבּהּ אין זמנים כי אם מודַלים, הרי שהמילים המנוסחות בלשון עתיד ("תשקוט", "תעמוד", "תקום" וכו') בעצם מציינות את העבר. אין זאת כי אלתרמן הפליג על כנפי הדמיון אל העתיד, ומשם הִשקיף אל זמן הקמת המדינה, כאילו מדובר בתופעה שכּבר הגיעה לסיומה (השיר נכתב בימיה הראשונים של מלחמת העצמאות, והוא מתאר את המלחמה כאילו היא כבר הוכרעה).
הערות:
אלתרמן תרגם כידוע לעברית מבחר של בלדות אנגליות וסקוטיות, וכינס אותם בכרך מיוחד. הן שירתו הלאומית והן שירתו הקלה מרבה להידרש לסוגה ספרותית זו.
מאותם שירים ספורים מבּין שירי "כוכבים בחוץ" שהתפרסמו בעיתונות קודם שנאספו בספר. השיר "האם השלישית" ראה אור בראשונה בכרך ב' של כתב-העת המודרניסטי "גזית", בעריכת גבריאל טלפיר, תרצ"ד-תרצ"ה). ממילותיו יצר לימים הסופר משה שמיר את כותרת ספרו "הוא הָלַך בשדות".
מרדכי נאור, "הטור השמיני: מסע היסטורי בעקבות הטורים האקטואליים של נתן אלתרמן", תל-אביב 2006. מרדכי נאור נותן בספרו דוגמה נוספת לכושר הניבוי של נתן אלתרמן בסַפּרו שלפני קרב אל-עלמיין היו רק שניים שהאמינו באמונה שלמה בניצחונו של מונטגומרי ("מונטי") על רומל: מונטי עצמו ואלתרמן.
לימים נקט הסופר עמוס עוז טכניקה אלתרמנית דומה, עת תיאר את יום כ"ט בנובמבר במאמרו "עד אור הבוקר" ("דבר" מיום 26.3.1979) כְּיום ששינה את פני ההיסטוריה של עַם ישראל, וניסה להסתכל בהוֹוה "ממעמַקי העתיד" ולשער איך ייראה לימים היום שאחרי חתימת חוזה השלום עם מצרים. הפרוגנוזה של עמוס עוז, כמו פרוגנוזות אחרות שלו ושל א"ב יהושע, לא נתממשו. אלה של אלתרמן בדרך-כלל התממשו ככתבן וכלשונן.
שהתפרסם במאסף "ניסן" לשנת תש"ב (1942) בעריכת אברהם שלונסקי.
"הארץ", מיום 3.12.1934; נדפס ב"רגעים", א, עמ' 65 – 66.
לימים תיאר אלתרמן בשנת 1954 את החייל נתן אלבז, מעולי מרוקו, שהשליך נפשו מנגד ורץ אל מותו כשבידו רימון יד עם מנגנון מופעל, כדי להציל את רֵעיו מהפגיעה. אלבז הוא "אחיו" של אליפלט מפזמונו הידוע של אלתרמן, המחרף את נפשו כדי להציל את חבריו שנותרו במשלט מנותקים מתחמושת. בכל השירים הללו מתוארים אותם תמימים המוכנים לסכן את עצמם כדי להציל את זולתם, או להגיש לזולתם מתנה יקרה מפז – את חייהם.
ראו הערה 4 לעיל.
ראו: "ריאיון עם המחבר", בתוך ספרו של נתן אלתרמן "חגיגת קיץ", תל-אביב 1965, עמ' 181. בשיר השישי של המחזור "שירים על רְעוּת הרוח", תהה אלתרמן על השאלה כיצד הפך עַם של חנוונים, המואר בנגוהות המטבע, לעַם אידאליסטי, המוכן לוותר על כספו, קנייניו, ואפילו על חייו, למען התקומה הלאומית. את דבריו על ההקרבה העילאית והנאצלת ביותר סיים אלתרמן במילים "צורמות", השייכות לכאורה לתחום המיקח והממכר: "וְלִתֵּן בְּבוֹא יוֹם [...] אֶת הַדָּם הוּא הַנֶּפֶשׁ [...] כִּבְעִנְיַן חֲלִיפִין שֶׁיָּּאֶה לוֹ הָאֵלֶם, / לְאַחַר שֶׁנִּבְחַן וְנִמְצָא כַּדָאִי".
לפנינו צַיין סגנון (style marker) אלתרמני מובהק, שבּוֹ השתמש המשורר גם בטוריו (כגון בטורו "נאום תשובה לרב חובל איטלקי": "עַל הַצִּי הַלָּזֶה, הָאָפֹר, הַקָּטָן, / יְסֻפַּר עוֹד בְּשִׁיר וְרוֹמָנִים") ובפזמוניו (כגון טורו-פזמונו "נאום תשובה לרב חובל איטלקי": "עַל כָּךְ סֻפַּר, עַל כָּךְ הֻגַּד / בְּשִׁיר יָפֶה שָׁכוּחַ").