הרעיון ההיסטוריוסופי המונח על "מגש הכסף" ( חלק ב' )

טורו של אלתרמן שניבא את הקמת המדינה (המשך משבוע שעבר)

פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) ,גליון 1764, 14/07/2022

חדשות בן עזר - אלתרמן - מגש הכסף - חלק שני
.pdf
Download PDF • 93KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF



ג. הסהר הכסוף המשתקף בתוך מגש הכסף


הצירוף "מגש הכסף" ("silver platter" כבנאום שנשא וייצמן לפני בָּאֵי הוועידה), לקוח כאמור מתחום מסיבות הדיפלומטים הנוצצות, הצבועות בצִבעי כסף, זהב ובדולח. בסגנונו האוקסימורוני המצמיד באופן "שרירותי" ו"צורם" צמדי הפכים שאינם מתפשרים אלה עם אלה, העביר אלתרמן את הצירוף הזה במעבר חד של "מאה ושמונים מעלות" אל שדות הקְרב העקוּבּים מדם. השיר סותר לכאורה את דברי וייצמן, אך למעשה הוא מאשר אותם ומדגים אותם הלכה למעשה: אכן, הקמת מדינה אינה עניין למסיבות קוקטייל מעודנות ואלגנטיות. היא כרוכה בקרבות מָרים, בשכוֹל ובאָבדן – בדם, ביזע ובדמעות. את המדינה מקבלת האומה מאותם נערים ונערות שאיבדו את היקר מכול – את חייהם.


הנה כי כן, מגש הכסף האלתרמני איננו הטס הנוצץ של אולמות הוועידות. מגש הכסף של וייצמן שייך לטרקלינים מפוארים, ומשַׁקף בתוכו, הוא וכוסות היין שמעליו, את נברשות הבדולח התלויות על תקרת האולם המפואר. מגש הכסף של אלתרמן משַׁמש בָּבוּאה של הסהר הכסוף התלוי בשמַים שמעל שדות החריש ושדות הקְרב.


ביצירתו לסוגֶיהָ ולִתקופותיה הביע אלתרמן את סלידתו מן השיחות הבלתי מחייבות הנערכות בטרקלין עם כוסית מקושטת בדובדבן, ובמחזהו "פונדק הרוחות" הוא מכנה באירוניה את חיי העולם הזה, המדומים אצל חז"ל לפרוזדור המוליך אל הטרקלין שהוא העולם הבא, בשם "חיי טרקלין" (עמ' 54). אצל אלתרמן הַבְלֵי העולם אכן מתרחשים בטרקלין הנוצץ שזיופו ניכּר למרחוק. האמת מצויה אצל אותם נערים שוקטים, שבקושי מוציאים כאן הגה מפיהם, זולת משפט אחד: "אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף / שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים".


בסגנונו עתיר הפרדוקסים, המצמיד באופן כמו-שרירותי הפכים שאינם מתמזגים, העביר אלתרמן את הצירוף "מַגַּשׁ הַכֶּסֶף" ממסיבות הקוקטייל של הדיפלומטים במערב גם אל הטקסים הקמאיים של המסורת היהודית שמִבַּית ומִקדם, כמו טקס פדיון הבן שבּוֹ מוגש היִּלּוֹד על קערת כסף (גם את הקרבנות נהגו להגיש על קערת כסף לידי הכוהן; וראו פרק ו' בספר במדבר, שבּוֹ נזכרת פעמים אחדות קערת כסף שעליה מוגש הקרבן).


שירו של אלתרמן הופך את היוצרות באופן חד ואכזר, ומציג לא את היִּלּוֹד שכּל חייו לפניו, כי אם את הצעירים שהקריבו את חייהם בטרם טעמוּ את טעם החיים; צעירים שהלכו אל מותם בטרם הקימו בית והעמידו זרע. הם-הם מגש הכסף – אותו אמצעי אינסטרומנטלי – שבזכותו ובאמצעותו הושגה המטרה: הקמת המדינה. הם גם הכלי שעליו מונח הקרבן. בטקס פדיון הבן, אומר האב: "אִשְׁתִּי הַיִּשְׂרְאֵלִית יָלְדָה לִי בֵּן זֶה הַבְּכוֹר: זֶה בְּנִי בְּכוֹרִי. וְהוּא פֶּטֶר רֶחֶם לְאִמּוֹ הַיִּשְׂרְאֵלִית. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צִוָּה לִפְדּוֹתוֹ". האִזכּוּר הכפול של התואר "הישראלית" שבטקס פדיון הבן מעניק לשיר זה נופך נוסף, שכּן השיר כולל – כבקליפּת אגוז – דיון בשאלת הזהות: המדינה קרויה כאן "מדינת היהודים" והנוער הלוחם מתואר כנוטף טללים "עִבריים". לכאורה, באמצעות התואר הסמוי מן העין – "הישראלית" – הנרמז כאן בדרכי עקיפין, מנבא אלתרמן שהמדינה שעומדת לקום תיקרא "ישראל".


וייצמן השתמש בצירוף "מגש הכסף" בוועידת התרמה של המגבית היהודית, ובהקשר זה יש לכסף שבצירוף העברי "מגש הכסף", גם גוון מוֹניטרי (ההוראה המוֹניטרית של הצירוף אינו עולה מן הצירוף האנגלי, אלא רק מן הצירוף העברי ומריבוי הוראותיה של המילה "כסף"). המדינה שעומדת לקום עתידה להיות יֵשות הפועלת לפי סמכות משותפת, חוקית ופוליטית: ישות המחוקקת חוקים, מנפיקה מטבעות, גובה מאזרחיה מִסים ואמורה לדאוג לשלֵמותם ולרַווחתם. מן המילה "דין" [= משפט] נגזרת המילה הערבית "מדינה" [= עיר] שממנה נתגלגלה המילה לשפה העברית (והשווּ למילה היוונית polis [= עיר] הנקשרת למילים שמתחומי המִשטר, המִשטרה והמדיניות). ברוב לשונות המערב נגזרה המילה המשמשת לציוּן המושג "מדינה" (state באנגלית, état בצרפתית, Staat בגרמנית, stato באיטלקית ועוד) מן המילה status – שהוא מעמדו הכלכלי של התושב – ועל כן המילה "מדינה" נקשרת גם לדיני ממונות וקניין (והשוו למילה estate = קניין).


להשגת הריבּונוּת, אומר כאן אלתרמן בסמוי, יש מחיר. הקמת המדינה כרוכה גם בתשלום כבד, תוך הבלעת השוני שבין תשלום כספי לתשלום בחיי אדם. מה חבל שעל מגש הכסף (בכל משמעיו של מגש זה) מונחים נערים ונערות, שיצאו למלחמה בטרם עלה בידם לבנות בית ולטעת כרם. הללו מתו בטרם יום, ושילמו למען הקמת המדינה מחיר יקר מפּז. גוויותיהם מוטלות כקורבנות (עוֹלות ושלָמים) על מזבַּח הקוממיות העברית – על המגש (או קערת הכסף), המוצג לעת כזו מול פני האומה. נהוג לדבר על מחיר הדמים הכבד שגובות המלחמות, ואלתרמן בשירו ממחיש את המחיר הנקוב. הוא משתמש במונחים של כסף, וברקע מרחף גם כפל המשמעות של המילה העברית "דמים".


שירת אלתרמן היא שירה של בָּבוּאות והשתקפויות, וגם כאן עומד הסהר ואוֹרו הכסוּף מול המגש הכסוף, שאותו מַגישה העת האכזרית, ועליו מונחים הנער והנערה, קרבנותיה של עת קשה זו (הסהר מול קערת הכסף שמִן המסורת היהודית כבסיום סיפורו של ביאליק "החצוצרה נתביישה" המדמה את הלבנה במילואה לקערת כסף גדולה).11 האומה הישישה, שעיניה כהו מִזוֹקֶן ומתימְרות העשן של הקרבות, אינה מזהה את בניה ושואלת "מִי אַתֶּם?" (כשאֵלת יצחק הזקֵן "מִי אַתָּה בְּנִי", בראשית כז, יח; וכשאלת יעקב הזקֵן "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה", בראשית מח, ח).


שאלה זו אף מעלה את שאלתו של יהושע אל הגבעונים ("מִי אַתֶּם וּמֵאַיִן תָּבֹאוּ"; יהושע ט, ח), שכּן הנערים הלוחמים בני הארץ, כמו הגבעונים בשעתם, מגיעים אל מפתנה של הנהגת האומה לאחר הליכה ארוכה ומעייפת ברגל, בנעליים בלות ובבגדים מוכתמים מִזיעת הקְרב והדרך ("לֹא הֶחְלִיפוּ בִגְדָם, לֹא מָחוּ עוֹד בַּמַּיִם / אֶת עִקְּבוֹת יוֹם-הַפֶּרֶךְ וְלֵיל קַו-הָאֵשׁ").

המילים האופטימיות "וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט", הפותחות את השיר (המזכירות פסוקים לא מעטים במקרא, המציינים שקט חיובי הבא לאחר שוֹך הקרבות), עומדות בניגוד קוטבּי למילים "וְהַשְּׁנַיִם שוֹקְטִים" שבסוף השיר (המציינות שקט טרגי שאין ממנו תקומה). השֶקט פני יאנוס לו: יש שקט של חיים טובים ושלֵווים, ויש שקט של חידלון ומוות. הבלדה "מגש הכסף" מַציגה את השקט בכפל פניו.


חוזרים ונִשנים לאורך הטקסט גם צירופים רב-משמעיים שעניינם כיסוי ועטיפה: האומה עוטה חג ואימה, הנערים לבושי חול וחגור, ולבסוף הם נופלים לרגלי האומה "עוטפי צל" (לשורש עט"ף, אחי השורש עצ"ב, יש גם משמעות מתחום הרגש, כבפסוק "תְּפִלָּה לְעָנִי כִי-יַעֲטֹף" [תהִלים קב, א]). הכול עטוף כאן עצב, סוד וחשאיוּת: הנערים, שלא הסירו את בגדי העמל והקְרב, יכוסו עד מהרה בעפר, ובחלוף הזמן יעטוף צל השִׁכחה את הכול. ואף זאת: את גופותיהם של קרבְּנות המאורעות נהגו לעטוף בדגל האומה, ואילו כאן מקבלת האומה את הנס (את הפלא ואת הדגל) לידיה, ואילו הנערים שנורו במאורעות הדמים נופלים לרגליה עוטפי צל וצלמוות. אלתרמן ידע היטב "כַּמָּה דַּק הַתָּג / שֶׁבֵּין טֶרֶם-שׁוֹאָה וְעֶרֶב-חָג" (ככתוב בשירו "ליל המצור" מתוך "שמחת עניים").


האמירה רבת-הסתירות ורבת-הרבדים על הנערים הנופלים לרגלי האומה ומשמשים לה מגש של כסף מרמזת על יחסו האמבּיוולנטי של המשורר אל אירועי הזמן: אלתרמן ידע היטב שמלחמת העצמאות היא כורח בל יגוּנֶה ומלחמת אין-ברֵרה. אף-על-פי-כן הוא לא חדל מלהרהר בנימה ביקורתית כלשהי על היחס האינסטרומנטלי, הקל והבלתי נסבל, של מנהיגי הדור הקשישים אל חייהם של אותם צעירים הנשלחים לקרבות בהֶנף קולמוס של פקודת קְרב. בתוך השיר הכאוב "מגש הכסף" משולבות המילים "בטרם יום", שעתידות היו להפוך לכותרת שיר מלחמה אחֵר של אלתרמן, השיר על קרב לטרון המשולב בספרו "עיר היונה", ובו לא חסך דברי ביקורת קשים ממנהיג הדור, דוד בן-גוריון, על יחסוֹ חסר החמלה כלפי אותם צעירים, שהוטלו בפקודתו אל הקרבות יום לאחר עלותם ארצה כפליטי שואה שטרם הכירו את הארץ שעל הריה נפלו חללים.12


ראוי לציין שאלתרמן ניסח את הביקורת שלו בזהירות ובאחריות – בדרכי עקיפין דקות ומרומזות ומתוך ראייה מאוזנת וכוללת; ומאחר שלא כתב את שירי המלחמה שלו בסגנון צעקני, פסקני ונוקב, כמקובל בשירת המחאה של ימינו-אנו, הוא עורר לימים את חמתם של מבקרים בתר-ציוניים, שמתוך תמימות או היתממות פירשו את השיר באופן אנכרוניסטי ומנותק מאירועי הימים ההם. מי שמתעקש לכנות את מחברו של "מגש הכסף" בשמות-הגנאי "תועמלן" ו"עיתונאי מגויס", רק משום שנגע בפצעי עַמו בלב כואב ובעדינוּת מהוססת, ניסה לעודדו בימיו הקשים ביותר, ולא דרס את היקר לו ברגל גסה, מגלה לדעתי את אי הבנתו בספרות ובטבע האדם גם יחד.13


ד. המסכֶת והדרמה


את הבלדה הטרגית "מגש הכסף" ביצעו אמנים מן השורה הראשונה, כגון חנה רובינא, "הגברת הראשונה" של התאטרון העברי, שהייתה תלמידתו של יצחק אלתרמן, ונתן הנער כתב לה שירי אהבה והערצה.14 ביצעו אותה גם מבַצעים אלמוניים אין-ספור פעמים בעצרות זיכרון ובמסכתות של בתי-ספר. טקסט מכונֵן זה שלפנינו אכן בנוי מיסודות דרמטיים הניתנים לביצוע ולהמחזה. נהוג לראות בבלדה זָ'נר דרמטי, הנפתח ב"מערכה החמישית" של הטרגדיה, שעה שהמלך נופל על חרבו. גם בבלדה האלתרמנית יש יסודות דרמטיים לא מעטים, שראשיתם בשורות הפתיחה, המשַֹרטטים את התפאורה ואת התאורה של המסכֶת בצבעים עזים ונועזים: "... וְהָאָרֶץ תִּשְׁקֹט. עֵין שָׁמַיִם אוֹדֶמֶת / תְּעַמְעֵם לְאִטָּהּ / עַל גְּבוּלוֹת עֲשֵׁנִים". הוראות הבימוי כוללות גם את פירוט לבוּשם של "השחקנים" בדרמה עקובת הדם שלפנינו. הנערים והנערות בבגדי חוּלין מרובבים בדם ובחוֹל (המילה "חֹל", ניגודו של ה"קודש", נקשרת כאן אסוציאטיבית לחול שבנעליהם המאבקות מן הדרך), ואילו אִמם-אומתם עוטה בגדים חגיגיים, ללא רבב.


לפנינו הכנות לטקס חגיגי, שבּוֹ תקבל האומה לידיה את הנס (הדגל, הפלא), ובו תתחולל סצנה דרמטית ומצמררת מאין כמוה – הלא היא סצנת רגע ההתוודעות anagnorisis) כפי שרגע דרמטי זה מכוּנֶה במחזה היווני ובתֵאוריה האריסטוטֶלית שנטוותה סביבו). במחזות קלסיים רבים מתרחשת סצנת ההתוודעות, שבּה הגיבור מַכּיר את קרוביו האבודים, או מַציג עצמו לפניהם, ולחלופין, מגלה תובנה כלשהי שמשפיעה על מַהֲלך חייו. אריסטו הגדיר את רגע ההתוודעות כרגע שבּוֹ הגיבור עובר מבּוּרוּת ליֶדע, וזהו בלי ספק רגע קריטי, המרעיד את אַמות הסִפּים. כך, למשל, אֶדיפּוס במחזהו של סופוקלס הורג את אביו, ואחר-כך נושא בטעות את אִמו לאישה, וכשהאמת מתגלה, האֵם טורפת את נפשה בכפּהּ, ובְנָהּ עוקר את שתי עיניו ויוצא לגלוּת. סצנת ההתוודעות הידועה ביותר בתרבות העברית היא התוודעותו של יוסף לאֶחיו לאחר הימצא גביע הכסף. לפנינו סצנה של התוודעות (anagnorisis) של ילדים לאִמם הזקֵנה שעיניה סומות, והיא אינה מזהה את בניה בנקל (סמל לאומה הזקֵנה וידועת הסבל שאינה מזהה את בניה כבסיפור על יצחק שעיניו כָּהוּ מזוקן ובסיפור על יוסף שחזר אל אביו הזקֵן לאחר שחשָׁבוהו כמת), כמו בדרמה היוונית או בסיפור המקראי. ואולם, לא גביע כסף ו"סוף טוב" לפנינו, כבסיפור יוסף, כי אם מגש של כסף ובנים שטָרוֹף טוֹרפוּ במלחמה ונקרעו מחיק אִמם-הורתם לנֵצח.


מילות ההתוודעות של הנער והנערה האלמוניים "אֲנַחְנוּ מַגַּשׁ הַכֶּסֶף / שֶׁעָלָיו לָךְ נִתְּנָה מְדִינַת-הַיְּהוּדִים" הן מילים מפתיעות, שאחריהן שתי הדמויות נופלות לרגלי האומה. הרֶפּליקות של "שחקני" המסכֶת (שאֵלתה שטוּפת הדמע והקסם, החג והאימה, של האומה הזקֵנה – "מִי אַתֶּם?" – והתשובה השוקטת הבאה אליה מאוֹב) מקנים לבלדה שלפנינו אופי של מחזה בזעֵיר אנפּין. הדובר המשלים את המידע כמוהו כקונפֶרנסיֶיה בתֵאטרון, המכין את הרקע למחזה וחותם אותו באמירה מסכמת. רוב הדרמה תתרחש לאחר רדת המסך – "וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל" – לאחר שהאש תדעך ותימְרות העשן יתפזרו.


לפנינו גם מוטיבים מן הדרמה העולמית (כגון הרמיזה למחזהו של אוסקר ויילד "שלוֹמית", שבּוֹ כלול מוטיב מגש הכסף). דומה שאין זה מקרה שהצירוף "silver charger" הדומה בצורתו ובהוראתו לצירוף "silver platter" מנאום וייצמן, מופיע במחזהו של אוסקר ויילד שלוֹמית (Salome), שבּוֹ מוגש ראשו של יוחנן המטביל על צלחת, קערה, או מגש של כסף, לבקשת שלוֹמית מהורדוס. במסתו הראשונה "במעגל",15 עימת אלתרמן את "שולמית השחורה והנאווה" – סמל היופי, הטוּב והתמימות – עם "שלומית מחוללת הצעיפים" – סמל הזדון, השחיתות והדֶקדנס של השלטון הרומי האכזר. כך הציב זו מול זו את ארץ-ישראל התמימה ואת אירופה השוקעת, את דמות הרועה התמה של ההתיישבות העובדת בארץ-ישראל ואת אשת התככים המתוחכמת המסמלת את השלטון הזר בארץ. ניתן אפוא לראות שאלתרמן הדרמטורג ניצל את הידע הבימתי שלו בבניית שיר המסכֶת "מגש הכסף".


ה. המדינה שנולדה מהספרים


ומהו הרעיון ההיסטוריוסופי שהונח בבסיס שיר המלחמה הטרגי הזה, שתרם לכינוּן הנרטיב הציוֹני יותר מכל נאום חוצב להבות שנישא מאז ועד היום בעצרות הזיכרון ברחבי הארץ?


אלתרמן ידע שלמילים יש כוח לחולל שינויים הֲרֵי גורל במציאוּת החוץ ספרותי בחינת "חיים ומוות ביד הלשון" – וכי לעִתים ישנם ספרים אינם משַׁקפים מציאוּת קיימת, כי אם בוראים מציאוּת חדשה, ממש כשם שהמילים "יהי אור" קדמו לפי אמונת המאמינים לבריאת העולם וגרמו להיווצרותו.


מיתרוֹן הפּרספּקטיבה ההיסטורית מותר היום לשעֵר שאלמלא נכתבו יצירות ספרות פרוטו-ציוֹניות כדוגמת "ארץ הגלעד" של לורנס אוליפנט, "דניאל דירונדה" של ג'ורג' אליוט ו"מנגינות ישראל" של הלורד ביירון, ספק אם הייתה מבשילה באנגליה אותה אווירה שהביאה בסופו של דבר להצהרת בלפור, שהייתה יריית הפּתיחה לתהליך בן שלושים שנה, שהגיע להבשלתו בכ"ט בנובמבר. אותו חיים וייצמן (אשר בזכות נאומו הציוֹני נכתב השיר "מגש הכסף") הן עשה רבות להשגתה של הצהרת בלפור, שבישרה את ראשיתו של המנדט הבריטי על ארץ-ישראל, ועם הישמע ההכרזה על סיום המנדט הבריטי הוא עשה רבות להקמת המדינה. על כך כתב אלתרמן ב"חגיגת קיץ" את המילים: "לֹא שָׁוְא נִכְתְּבוּ סְפָרִים / בְּטֶרֶם קוּם עִיר עַל חוֹל" (שיר ח' במחזור "שוּק הפֵּרות").


ראינו שהמילים "הַנֵּס הָאֶחָד אֵין שֵׁנִי" משתמשות בכפל משמעיו של נס זה (מסירת סיפורה הפלאי של הקמת המדינה, מסירת דגל המדינה, סמל הריבונות היהודית המתחדשת, כבטקסים לאומיים ממלכתיים). דגל המדינה, כמו שמה של המדינה שעדיין לא נקבע בעת היכתב השיר, היו נושא למחלוקת: כבר בקונגרס הציוֹני הראשון הונף הדגל בעל שני פסי התכלת על רקע לבן ובתוכו מגן דוד, כצִבעי הטלית הלבנה המעוטרת בפסים כחולים (לפי "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת", במדבר טו, לח), ונדחתה הצעתו של בנימין זאב הרצל בספרו מדינת היהודים – שראה בחזונו דגל עם שבעה כוכבי הזהב, המסמלים את שבע שעות העבודה המיטיבות עם אנשי העמל ומחזקות את שאיפת יהודי העולם לעלות למדינה המבוססת על צדק סוציאלי. ההחלטה הסופית לגבי דגל המדינה התקבלה רק בסוף אוקטובר 1948, חודשים אחדים לאחר קום המדינה. ראשי היישוב, ובהם משה שרת, נועצו בקהילות ישראל בעולם, והובעה המשאלה לכלול את שבעת כוכבי הזהב של הרצל על סמל המדינה במקום על דגלה (בסופו של דבר נבחר סמל שלא כָּלל אותם, והשריד היחיד לכוכבים אלה הוא בסמלי ערים בישראל).


המציאות ה"פשוטה". ספר כדוגמת "מדינת היהודים" הוליד את המציאוּת החוץ-ספרותית – את המדינה ואת מוסדותיה. ספרו של הרצל "מדינת היהודים" ורעיונות הריבונות וסמליהם הכלולים בו קדמו בכיובל שנים להקמת המדינה. הכותרת "תל אביב" (תרגום ספרו של הרצל "אלטנוילנד") התנוססה על ספרו של הרצל עוד בטרם הונחה אבן הפינה לעיר העברית הראשונה. משום כך לא השתמש לדעתי אלתרמן בשירו "מגש הכסף" בשוּם שֵׁם אחר מכל השמות שהוצעו למדינה שבדרך זולת השם "מדינת היהודים" (כתרגום כותרת ספרו של הרצל – (Der Judenstaat. הוא ביקש להראות כי המציאוּת העכשווית נולדה מן הספרים, ועתידה בחלוף השנים להפוך למיתוס ולחזור אל הספרים.


כרגע, אומר השיר במרומז, המציאוּת עדיין רוטטת מול עינינו, מעורפלת ואפופה תימרות אש ועשן, אך בשׁוֹךְ הקְרָבות היא תקבל צורה מוסכמת, תקפא, תתקבּע ותהפוך למיתוס מכונֵן, לסיפור, להיסטוריה. ועל כן סיים את שירו במילים "וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּתוֹלְדוֹת יִשְׂרָאֵל". הכול התחיל אפוא בחלומותיהם של סופרים, והכול ייכנס בבוא היום אל הספרים – אל ספרי ההיסטוריה, אל אגדות העָם, אל הפזמונים, ובמילה אחת כוללת: אל האמנות (המילה "art" מציינת במחשבת השירה את הבריאה המלאכותית, הווירטואלית [artifice, artifact = ] מעשה ידיו של האדם, בניגוד למילה "nature", המציינת את מעשי ידיו של בורא עולם).


אמנם הכותרת הראשית "מדינת היהודים קמה" התנוססה על עיתון "דבר" כבר ביום 30 בנובמבר 1947, יום אחרי החלטת האומות המאוחדות מיום כ"ט בנובמבר, ואולם כותרת זו שהופיעה רק בעיתון דבר (בשאר העיתונים דובר על "המדינה היהודית") שאבה את השראתה מטורו של אלתרמן "מהו חג לאומי" ("דבר" מיום 12.9.1947) שבּוֹ השתמש לראשונה בצירוף "מדינת היהודים" כשם-נרדף למדינה שבדרך, חודשיים וחצי לפני כ"ט בנובמבר. בטור זה שנכתב לאחר שמעפּילי האנייה "יציאת אירופה תש"ז" הורדו בהמבורג חרף המאמצים למנוע את החזרת הניצולים לגרמניה, כתב אלתרמן את השורות העזות: "יַעַן חַג אֵינוֹ יוֹם שֶׁיָּדוֹ מַגִּישָׁה / הַמְלָצַת מְדִינָה מְנֻמֶּקֶת כַּדִּין, / אֶלָּא יוֹם הַמַּרְאֶה כִּי אַנְגְלִים חֲמִשָּׁה / יִצְטָרְכוּ לֶאֱחֹז בְּכָל אִישׁ וְאִשָּׁה / אִם יִרְצוּ לְקָרְעָם מִמְּדִינַת הַיְּהוּדִים".


בעקבות טוריו של אלתרמן שעשו שימוש בצירוף "מדינת היהודים", והטעינוהו בתכנים חדשים ברוח הזמן, השתמש גם העורך הרצל ברגר בצירוף זה ושיבצו בכותרת הראשית של העיתון. חיים איזק, עורך הלילה של "דבר" סיפר מקץ שנות דור איך נולדה הכותרת "מדינת היהודים קמה". לדבריו, כששאלו את העורך איך הקדים את ההלכה למעשה, התחכּם העורך וטען שהוא השתמש במילה "קָמָה" לא כדי לציין שהקמת המדינה היא כבר עובדה קיימת, כי בהדגשת ההברה השנייה של מילה זו, בלשון הוֹוה, דהיינו: שמדינת היהודים הולכת ומוקמת.16


אלתרמן הוסיף והשתמש בצירוף "מדינת היהודים" גם בטורו "ויהי ערב", הפותח במילים "וְאַנְשֵׁי מְדִינַת הַיְֹּהוּדִים / אָז מָחוּ מִלֶּחְיָם בְּשַׁרְווּל / אֶת דִּמְעַת הַשִּׂמְחָה אֵין-עֵדִים, / וַיּוֹדוּ לֵאלֹהֵי הַגְּמוּל. / וַיְבָרְכוּ אִישׁ-אָחִיו בִּדְבָרִים מְעַטִּים / וַיִפְנוּ אֶל עֶמְדוֹת הַגְּבוּל".17 שבוע לפני פרסום "מגש הכסף" פרסם עזרא זוסמן בעיתון "דבר" את שירו "ליל כִּסְלֵו", המסתיים במילים: "בְּשׂוֹרַת הַטַּל, בְּשׂוֹרַת הַדֶּשֶׁא / פִּרְצַת הֶחָג מוּל תֹּם הַלֵּב – / מְדִינַת הַיְּהוּדִים חִדֵּשָׁה / אֶת יַלְדוּתָהּ בְּלֵיל כִּסְלֵו". כל השימושים הללו – הפּוּּבּליציסטיים והפיוטיים – מקורם אפוא בטוריו של אלתרמן, גם אלה שהקדימו את "מגש הכסף". בעיתונים אחרים נכתב "מדינה יהודית" או "פלשתינה-א"י", ורק בעיתון "דבר" נעשה – בעקבות אלתרמן – שימוש במושג "מדינת היהודים".18


כדרכו, הצמיד אלתרמן למהות אוקסימורונית אחת את הפכֵי הציוֹנוּת המדינית של הרצל והציוֹנות הרוחנית של אחד-העם. הרצל הוא אבי רעיון המדינה היהודית והדגל (הנס), סמל הריבונות הממלכתית, אך אחד מהישגיה הגדולים ביותר של הציוֹנות, נס תחיית השפה, לא נכלל בחזונו של המדינאי המערבי, איש החליפה, הצילינדר ומסיבות הדיפלומטים, שלא טרח ללמוד עברית, אף מיעט לחלום על מדינת היהודים כעל מרכז רוחני לכל תפוצות ישראל. ההישג הציוֹני הגדול של תחיית הלשון העברית שייך אפוא לבית-מדרשו של אחד-העם דווקא, אנשי הציוֹנות הרוחנית, נדחק בהמולת הקונגרסים לקרן זווית (אם כי בן-יהודה, מחַיֵיה העברית המדוברת בארץ-ישראל, השתייך דווקא לאגף המדיני של הציוֹנוּת, ואלתרמן השתמש במילה "מגש" דווקא שהיא מחידושיו של בן-יהודה).19


בשיר "מגש הכסף", הנער והנערה הנוטפים "טַלְלֵי נְעוּרִים עִבְרִיִּים" – הם ספק "יהודים", ספק "ארץ-ישראליים", ספק "עבריים". אפשר שמכאן נובעת שאלת הזהות ("מִי אַתֶּם?") ששואלת האומה הזקנה וקרועת הלב את הנערים "העִברים", המשמשים לה "שואבי מים" ו"חוטבי עצים" – מכשיר בדרך לגאולה ולהשגת העצמאות. יהדותם מתבטאת בטקס ברית המילה שעברו עם הולדתם ובטקס שנערך ביום קבורתם בטרם עת. חייהם הקצרים והצעירים עברו עליהם כ"עִברים", בניתוק-מה משורשי העבר שלהם. הם הלכו אל מותם בטרם נתגבּשה זהותם החדשה בארץ הישנה המחדשת את ימיה כקדם.


אלתרמן התלבט רבות בסוגיית עיצוב דמותו של "היהודי החדש" בארץ-ישראל, ואת טוּרו "ויהי ערב" (שהתפרסם ביום 5.12.1947, שבוע לאחר אירוע כ"ט בנובמבר ושבועיים לפני פרסום "מגש הכסף"), סיים במילים "וַיּוּאַר בְּמִצְחוֹ – שִׁבְעָתַיִם – הַתָּג / שֶׁחָרַת לוֹ: חַיִּים וּדְרוֹר". משמע, קִללת הנדודים של קין הופכת לחיי קבע של עַם על ארצו. הקללה והמארה הופכת לברכה ולאור (ברקע מהדהֲדים פסוקים כגון "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם-קָיִן וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" [בראשית ד, כד]; "כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר-תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר" [במדבר כב, ו], תוך שימוש בכפל פניה של המילה "יוּאר").


חזונו של הרצל בספרו מדינת היהודים התממש, אך לא במלואו: הרצל האמין כי מדינת היהודים תנהל את חייה במצב ניטרלי, "מבלי התערב בכל ריב, ומבלי אשר יבוא חיל זרים בגבולה. חיל צבאה – המזוין בכלי נשק היותר חדשים – יהיה רק למגן". הוא אף האמין כי "נחיה לבטח על אדמת אחוזתנו ונמות לבטח עליה". גם אלתרמן ניבּא לאומה-הרעיה ב"שמחת עניים" כי סדר הדורות יישמר, וכי בן יקבור את הוריו, ולא להפך: "עוֹד תִּרְאִי כִּי יָגַעְתְּ לֹא לַהֶבֶל. / וְלָעֵת עַל אַדְמַת בְּרִיתִי, / בְּנֵךְ מִשְׁכָּב לָךְ יָמֹד בְּחֶבֶל". ואולם, בבלדה "מגש הכסף", למרבה האירוניה המרה, האומה הזקֵנה קוברת את בניה הצעירים; היא עוטת חג, והם בגדי חול ספוּגי דם. יש דמיון בין האם לבניה, חרף המרחק הפיזי והמנטלי ביניהם: האם-האומה ניצבת "קְרוּעַת לֵב" וגם בניה ירויים, כמו הבן בבלדה "האם השלישית", ההולך בשדות כמת-חי ונושא "בְּלִבּוֹ כַּדּוּר עוֹפֶרֶת".


הרעיון ההיסטוריוסופי שמונח בבסיס שירו של אלתרמן הוא אפוא אותו רעיון שחזר ביצירתו המאוחרת חגיגת קיץ: המדינה נולדה מהחלומות ומהספרים, וסיפורם של הלוחמים הצעירים הללו, שהעניקו לנו את המדינה, עוד יסוּפּר בדברי ישראל, ויהפוך למיתוס מכונן. האם ידע אלתרמן שגם שירו "מגש הכסף" יהפוך ל"שיר פולחן" ולטקסט מכונן, שייקרא מעל כל במה? אפשר שכּן, כי המילים החותמות את השיר הזה – "וְהַשְּׁאָר יְסֻפַּר בְּדִבְרֵי יִשְׂרָאֵל" – מזכירות את הפסוק המקראי "וּשְׁאָר דִּבְרֵי שְׁלֹמֹה הָרִאשֹׁנִים וְהָאֲחֲרוֹנִים הֲלֹא-הֵם כְּתוּבִים עַל-דִּבְרֵי נָתָן הַנָּבִיא" (דברי הימים ב' ט, כט).


אלתרמן (או "נתן הנביא", או "נתן החכם", כפי שכּינו אותו ידידיו) ידע ככל הנראה היטב שרק הוא לבדו מבּין כל אנשי הרוח של דורו עוקב בהתמדה אחרי אירועי הימים ומתעד אותם "בזמן אמת"; וכי טורים אלה ירימו לימים תרומה להיווצרותו של מיתוס לאומי חדש. ייתכן שהבין כי לימים אף ילמדו על אירועי הימים מתוך טוריו. חבריו המשוררים (שלונסקי, לאה גולדברג) התנזרו משירי מלחמה, ורק הוא לבדו נטל עליו את המשימה לשקף את צִבעי הזמן גם בעת שרועמים התותחים. ואולם, לאחר מלחמת ששת הימים, משראה את תחילת היווצרותה של התופעה הבתר-ציוֹנית, הוא נחרד מהמחשבה שלא עברו אלא שנות דור מאז השואה, וכבר מהרהֲרים בדבר צדקת הדרך הצעירים ומערעֲרים עליה. על כך כתב את שירו המאוחר "אז אמר השטן" ואת יצירתו האחרונה והפסימית "המסכה האחרונה".


הערות:


11. ייתכן שהמילים "הִיא תָּקוּם לְמוּל סַהַר" מרמזות לכורח שנכפּה על האומה לעמוד מול הסהר המוסלמי, מול פעולות האיבה של ארצות ערב, שבעטיין פרצה מלחמת העצמאות. חיזוק להנחה זו ניתן למצוא בטור "ויהי ערב", שקדם בשבועיים לטור "מגש הכסף" ("עֵין יָרֵחַ עָמְדָה צוֹפָה [...] וַעֲרָב סַכִּינָהּ שָׁלְפָה").

12. ראו מאמרי "נתן אלתרמן – משוררו של דור המאבק לעצמאות", "סדן", כרך ה, תל-אביב תשס"ב, עמ' 132-126. לעִתים אפילו בפזמון "פשוט", כגון בפזמון "הסתכל בקנקן", לא נרתע אלתרמן מלתקוף את המנהיגים והעסקנים ולהאשימם בהעמדת פָּנים ובצביעוּת, שעה שהם מטיפים ציוֹנוּת ומדַבּרים בשם טובת הכלל: "לִפְעָמִים אֲרִיזָה צִיּוֹנִיסְטִית / מַסְתִּירָה מַחְשָׁבָה אֶגוֹאִיסְטִית / מִבַּחוּץ אִידֵיאָל וְאִידֵיאָה / וּבִפְנִים חֲבִיבִי, / מִי יוֹדֵעַ, מִי יוֹדֵעַ. / וְרָאִינוּ זֶה פֹּה וְרָאִינוּ גַּם שָׁם / אֵיךְ עַסְקָן עַל עַסְקָן מִתְנַשֵֹּא / כְּלַפֵּי חוּץ זֶה לְמַעַן הָעָם / וּבִפְנִים זֶה בִּשְׁבִיל הַכִּסֵּא".

13. ראו בספרו של דן מירון, "מול האח השותק", תל-אביב 1992, עמ' 69.

14. ראו בפרק "הגבירה בארגמן ובבלואים", בספרי "הֵלך ומלך: אלתרמן – בוהמיין ומשורר לאומי", תל-אביב 2010, עמ' 312 – 330.

15. מאמרו של אלתרמן "במעגל" התפרסם לראשונה בכתב-העת "כתובים" (בעריכת א' שטיינמן וא' שלונסקי), ביום כ"ד אדר ב' תרצ"ב (30.3.1932). ראו גם: נתן אלתרמן, "במעגל" (מאמרים ורשימות תרצ"ב – תשכ"ח), תל-אביב תשל"ה, עמ' 8. את מחזהו של אוסקר ויילד שלומית תרגם מאנגלית יעקב אורלנד, ירושלים 1941.

16 ראו מאמרו של חיים איזק "מדינת היהודים קמה", בעיתון "דבר" מיום 1.12.1972, עמ' 13.

17. טורו של אלתרמן "ויהי ערב" התפרסם בעיתון "דבר, מיום 5.12.1947. הולדת המדינה מתוארת בו כהטלתו של וָלָד שזה אך הגיח מרחם ("כְּגוּף יֶלֶד יוּלָד") אל חיק האומה-הורתו, ובטור "מגש הכסף" עלתה תמונה מהוּפּכת של טקס פדיון הבן.

18. אלתרמן עצמו השתמש בצירוף "מדינה יהודית" בטור שכּתב שבוע לפני כ"ט בנובמבר ("על סיכויים למדינה יהודית ועל היחס אליה", "דבר" מיום 21.11.47), שבּוֹ מחה נגד היחס הצונן שהפגינו אומות העולם באו"ם לגבי סיכוייה של תכנית החלוקה והקמתה של מדינה יהודית ("לֹא לִהְיוֹת אִם אֶפְשָׁר, כֹּה צוֹנֵן וְקוֹדֵר... / סוֹף-כָּל-סוֹף הָאֻמָּה, אָח וְיָדִיד / כְּבָר עָמְדָה בְּצָרוֹת, כֵּן... גְּדוֹלוֹת קְצָת יוֹתֵר / מִלֵּדַת מְדִינָה יְהוּדִית").

19. אלתרמן השתמש במילה "מגש" שחידש אליעזר בן-יהודה, ולא ב"טס" או ב"קערה", כי המילה (כמו מילים דומות מגזרת פ"נ – מַסָּע, מַבָּע, מַתָּן, מַפָּץ, מַצָּע, מַצָּג ועוד – היא גם שם עצם מוחשי וגם שם עצם מופשט (השיר מתאר את ההגשה ואת הכלי המוגש גם יחד). בשיר המדגיש את אופיָם העברי, הכמו-כנעני, של הנערים הלוחמים ("וְנוֹטְפִים טַלְלֵי נְעוּרִים עִבְרִיִּים") בחר אלתרמן להשתמש במילה מן העברית הארץ-ישראלית המתחדשת, ולא במילה מן המקורות הקדומים.