top of page

גילוי מפתיע: מַחבּרת שירים גנוזה השופכת אור חדש על גדולי המשוררים המודרניים

במלאת 110 שנים להולדת יעקב אורלנד



המילה "גילוי" שבכותרת, הגם שהיא רלוונטית לגבי 99.9%  מהקוראים ומן הנפשות הפועלות ב"קריית ספר העברית",  מחייבת  הסתייגות קלה אם ברצוננו לדקדק כחוט-השערה. קיים במקומותינו קומץ אישים, אחד בעיר ושניים בכרך, שנחשפו כבר לפני כ-20 שנה  למַחבּרת זו ולתעלומותיה.  עשרות שנים היא שוכבת למעצֵבה, עד שהסופרת אדיבה גפן, מנהלת מכון "גנזים" הציעה לי לעיין בה ולהתעמק בתכניה.  מתברר שאורלנד אסר להוציאהּ לאור לפני מות נתן זך, ואף-על-פי-כן  התיר לידידו פרופ' אבידֹב ליפסקר, מעורכי כתב-העת "צפון", לפרסם שירים אחדים מתוכהּ. הידידות של ליפסקר, חוקר-ספרות חשוב ומוערך, עם זך ואורלנד השפיעה בסמוי על הפָּרָשה, שכּן אורלנד מסר לידי ליפסקר את השירים הגנוזים, אף נועץ בו לא-אחת במהלך כתיבתם.


שירים אלה, שכותרתם "רכבת הערב לחיפה" וכותרת-המשנה שלהם היא "ז"ך שירים על נתן אחֵר" הם תוספת-ניגודית מאוחרת לספר-שיריו הידוע של אורלנד "נתן היה אומר" (תשמ"ה) שעורר בעת פרסומו עניין רב. הכינוי "נתן אחֵר" נקשר לכינויו של אלישע בן-אבויה (כנזכר במחברת הגנוזה: "עַל אֱלִישָׁע בֶן אֲבוּיָה אָמְרוּ שֶׁקִּצֵץ בִּנְטִיעוֹת. אַ חֵ ר קָרְאוּ לו. הוּא שֶׁאָמַרְתִּי נָתָן אַחֵר"). ספק אם מישהו יודע איך ומתי נעשה הארי זייטלבך שהובא ארצה מברלין בגיל שש ל"נתן זך". האם התחקה מגיל צעיר אחר צעדיו ומנהגיו של גדול משוררי הדור, וקיבל ממנו "בירושה" את שמו הפרטי ואף את האלכוהוליזם שלו? אורלנד, מכל מקום, כינה את זך במַחבּרת הטיוטות הנ"ל בשם "נתן אחֵר", כאילו היה צאצאו של אותו אפיקורס, בר-פלוגתא של רבי עקיבא, שחָבַר לרומאים (להבדילוֹ מנתן אלתרמן, גיבור הספר "נתן היה אומר").


לפני כ-40 שנה הגיע  נתן זך לפרופ' עוזי שביט, שעמד בראש הוצאת הקיבוץ המאוחד, והפציר בו לפרסם את ספרו של יעקב אורלנד שהיה אז בכתובים. שביט, חוקר מובהק של יצירת אלתרמן, חש לדבריו את נשיפת-אפו של זך מאחורי כתפיו של אורלנד, אף תמהּ על החֲברוּת שנתהדקה אז בין ידידו הוותיק של אלתרמן, לבין אויבו המושבע של אביר השירה העברית (הכיתוב "כ"ז שירים" שעל כריכת-הספר – היפוך שמו של זך – הוגש על-ידי אורלנד למשורר הצעיר כמחוות-מתנה).  אף-על-פי-כן, וחרף התחושה שאורלנד הרחיב מעֵבר למקובל את גבולותיה של "חירוּת הפַּיִט" (Licencia poética), פִּרסם שביט את ספרו המעניין, שנחל הצלחה מו"לית נאה.  


קובץ השירים  הגנוז  של אורלנד "רכבת הערב לחיפה"  על "נתן אחֵר", שהוא האגף השני של המִשוואה, חובּּר כ-15 שנים לאחר "אחיו הבכור", בערוב-יומו של המחבּר: מוצגת  בו בעיקר מערכת-היחסים אורלנד-זך, וכדברי ליפסקר "הרושם המתקבל משירים אלה הוא של יחסים קרובים מאוד אך גם טעוני ביקורת הדדית רבה".  משני אגפי-המשוואה ניתן להתרשם שזך חיזר אחרי אורלנד משום שחיבב את המשורר הוותיק והתפעל מן הידע הרב שלו בלשון המקורות. אף ניתן להתרשם שאורלנד נענה לחיזורי זך בחפץ-לב (ואף גמל לִמחזרו במחוות-חיזור משלו).


ואולם, מאחורי-הקלעים הסתתר גם אינטרס אישי: זך  ראה באורלנד תגבורת חשובה ויעילה מאין-כמוה במלחמתו באלתרמן, ששיאה התגלה בסרט "אלתרמניה" (2001), שהציג את אלתרמן באור דֶמוני להחריד. הנה, חייל-בכיר ממחנהו של אלתרמן, מוֹסר עדוּת "מִכּלי ראשון", חושף את חולשותיו של גדול המשוררים בדורו ומציגוֹ בקווי-מתאר אנטי-הֶרואיים ולא-מחמיאים (כך, למשל, מסוּפּר ב"נתן היה אומר" איך הצטרף אורלנד ליצחק שדה בסיוריו באתרי הקרבות, בעת שאלתרמן נמלָא פחדים ונשאר בבית).


למען האמת, לא תמיד מעוררים הדברים ב"נתן היה אומר" אֵמון גמור. גם הסיפור הכלול במחברת  "רכבת הערב לחיפה"  המתאר  איך ציטט כביכול אלתרמן משירי זך שנים לאחר פרסומם אינו עולה בקנה אחד עם עדויות על אלתרמן העולות ובוקעות מתוך ארכיונו, איגרותיו וממקורות חוץ-ספרותיים נוספים.  וכך כתב אורלנד על שיריו המוקדמים של זך: "שִׁירִים רִאשוֹנִים אֵלֶּה הָיוּ - וַאֲנִי זוֹכֵר הֵיטֵב -  מַּדִּירִים מְאֹד/ אֶת מְנוּחָתוֹ שֶׁל אַלְתֶֶּרְמַן, מִי שֶׁכִּנִּינוּ אוֹתוֹ נָתָן אָלֶף./ גַּם שָׁנִים מִקֵּץ הוֹפָעָתָם הָיָה מְצַטֵּט מֵהֶם בְּאָזְנַי, [...] מָה אֵלֶּה ?... מֵאֵיזוֹ פְּלָנֶטה הֵם נוֹשְׁרִים?/ [...] לָּמָּה הוּא מְדַבֵּר אֵלֵינוּ אֲרָמִית?".


ניתן להתרשם מדברים אלה שאלתרמן חשש כביכול מפני תחרות עם זך, וכאילו למד על-פה את שירי-העלומים של זך כדי לדעת איך להתמודד אִתם בזירת הספרות. ואולם, החומר העומד לרשות חוקרי-ספרות נייטרליים, שמתפקידם להתרחק ממעורבות אישית,  מציג תמונה שונה בתכלית ומקשה להעלות על הדעת שאלתרמן שינן את שירי זך על-פה.  אלתרמן התבונן בסקרנות מהולה במיאוס בתופעה החדשה שייצגו זך וחסידיו. אישיותו של זך ויצירתו היו שונות כל-כך - הן בסגנון  הן באֶתוס -  ממה שאִפיין את דור הפלמ"ח (את חיים גורי, למשל), והמשורר הוותיק ביקש לבחון את התופעה הדורית החדשה הזאת, ולהבין את סיבותיה ונסיבותיה. את הרהוריו על זך וחסידיו הצעירים, שהיו זרים ומוזרים בעיניו, שיקע אלתרמן במחזותיו, הגמורים והקטועים, בפזמוניו המאוחרים, בשיחותיו עם ידידו ועורכו מנחם דורמן, ועוד. הם לא נועדו לצורכי ויכוח וניגוח, אלא שיקפו סקרנות אינטלקטואלית אמיתית של איש מחשבות בעל מזג היסטוריוסופי.


מדוע הצטרף אורלנד לאויבו המר של רעהו משכבר הימים. את זאת ניתן אולי להבין  מן השירים הגנוזים של "נתן היה אומר" הכלולים בספרה של תמר וולף-מונזון  "בהיר וגבוה כַּזֶּמֶר" (2016). מהתנהגותו ומכתיבתו השתקפה קנאה באלתרמן, אך אפשר שניכֶּרת גם התפעלות אמיתית מאישיותו הכריזמטית של המשורר הצעיר והערכה-של-ממש כלפי מרדנותו הנועזת. זך תלה באורלנד, כמתואר בשירי  המחברת הגנוזה שעלתה מן הארכיון,  מבט חולמני-מיוסר שקנה את לִבּוֹ.   המשורר הוותיק נהג בזך כמו אב גאה המציג את בנו המחונן, או כמֶנטור שגילה  במפתיע "ילד-פלא" בעל כשרונות נדירים. באחד משירי המחברת הגנוזה סיפר אורלנד איך אמר פעם לזך ששיריו במיטבם  מזכירים לו את המגע האוורירי המרפרף של פלומת-הגוזָל, של מעוף-הפרפר, של עפעוף-העין, ואיך התרגש זך מדבריו ושלא כדרכו שתק.


. את השיר הראשון של "רכבת הערב לחיפה" קרא אורלנד במסיבת יום-הולדת שנערכה באוניברסיטת חיפה במלאת לזך שבעים שנה.  בשיר זה תיאר אורלנד את מרכיבי אישיותו של זך הצעיר ("רוֹחֵף הַרְחֵק מֵאִתָּנוּ, עִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לִכְתֵפָיו, / בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶה אָבִיו וּבִשְׁתַּיִם יְּכַסֶּה אִמּוֹ/ וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף./ כְּמוֹ לֹא מִפֹּה מַעְגָּלוֹ"). לאחר מכן נִבעה משום-מה קרע בין השניים וכל ניסיונות הפְּשרה לא עלו יפה. זך סירב לראות את אורלנד,. ואפילו  מהלוויתו נעדר.  עם זאת, שניהם לא  התכוונו ולא רצו ששירי "נתן אחֵר" ייגנזו לנצח, אלא שהפרסום נדחה למועד מאוחר שמעולם לא הגיע ולא התממש.


כותרות שיריו של אורלנד  במַחבּרת הטיוטות "מתכתבות" לא-אחת עם שירת אלתרמן, כגון "שמחת אֲניים" (על-משקל "שמחת עניים"), או "תוגת צעצועיך הגדולים" ה"מתכתב" עם שירו של אלתרמן "ירח" שבאמצעותו ניסה זך  לקעקע את גדוּלתו של אלתרמן. אורלנד אף הפעיל כאן את ברק-ההמצאה שלו, ומצא לזך כינוי מקורי: "המהר"ן מִפְרַאק" (כלומר, מורנו  ורבנו נתן מ"קפה פְרַאק"), וזאת בעקבות כינויו של ר' נחמן מברסלב (מוהר"ן) ועל-משקל "המהר"ל מפראג", יוצרו של הגולם. 


השיר מתאר, בין השאר, את תאוותו האוֹבּסֶסיבית של זך לגילוי "מציאוֹת" בשוקי-הפשפשים, בארץ ובעולם: "יוֹם רְבִיעִי רָגִיל. כָּלְתָה שִׂיחַת שִׁגְרָה שֶׁל צָהֳרַיִם/ יָצָאנוּ מִן הַ'קָּפֶה' פִּנַּת גּוֹרְדוֹן דִּיזֶנְגוֹף. [...]/ בִּימִינוֹ קָּמַץ אֶת יָדִית תִּיקוֹ הֶעָמוּס/ וְּאִמֵּץ בְּבֵית שֶׁחְיוֹ שֶׁמִּשְׂמֹאל אֶת הָאַקְוָרֶל הַקָּטָן  -/ שֶׁהֶחְלִיק וְנָפַל לַכְּבִישׁ [...]   כָּלוּא בְּמִסְגֶרֶת קְלוּפָה וִישָׁנָה, שֶׁעַתָּה זֶה קָנָה./ [...] אִישׁ נִרְדָּף אֶת עֲבָרוֹ הַמַהֲרַ"ן מִ'פְרַאק',/ וְאִישׁ רוֹדֵף אוֹתוֹ וְאִישׁ לוֹכֵד אוֹתוֹ כְּפִי שֶׁהוּא, לֹא כָּחָל, לֹא סָרָק"./ וַאֲנִי - אֵיךְ אַכְחִישׁ - אוֹהֵב בּוֹ אָז אֶת דִּמְעָתוֹ,/  שֶׁמְּפֻכַּחַת, שֶׁרוֹאָה צְלוּלוֹת מְלֹא עֹמֶק הָרְאִי/ שֶׁבּוֹכָה, שֶׁנְּבוֹכָה,/ שֶׁנּוֹשֶׁקֶת כָּל נְשָׁמָה וְזוֹכֶרֶת כָּל פְּרָט/ וְדוֹמֶמֶת מֵישָׁרִים".


"לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", כתב אורלנד באחד משירי המחברת הגנוזה, אגב ניהול דיאלוג עם סיפור בראשית ועם שירת זך, והסביר שאיסוף חפצים גואל את האדם מבדידותו ואז אין הוא עני: "עָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת. וְאִלּוּ אִישׁ הַחֲפָצִים חָפֵץ חַיִּים הוּא". לפי אורלנד, נמלאה מסכת-חייו של זך בגודש של חפצים  כבמסך-חוצץ בפני המוות. אורלנד אף שיער שהתאוותו של זך לנשים נבעה מחששותיו מן הזִקנה ("שֶׁרַק יֵצֶר הַיּוֹצֵר לֹא יִתְבַּלֶּה") ומן הרצון לשחק תמיד את הטיפוס "המצליח". אורלנד אף התעכב בשיריו על תאוותו של זך לחפצי יוקרה -  לשעונים ועטים נדירים -  שכל ימיו רדף אחריהם כילד אחר "תוגת-צעצועיו".


באחד השירים הפותח במילים "ישָׁן אינו יוצא אצלו מפני חָדש" הסביר אורלנד איך  דרש זך את כבודם האבוד של משוררים שנשארו באלמוניותם שלא בצדק, ושמכאן נובעת  גם עמדתו האנטי-אלתרמנית (שהרי אלתרמן חסם כביכול  את הדרך למשוררים שביקשו לפרוץ למרכז הזירה).  לפי אורלנד, זך היה הראשון שתבע את עלבונו של משורר נידח כאילו הוא עצמו הנפגע והנבגד. לפנינו, לכל הדעות, פירוש אישי עד-מאוד, שאולי אינו מיטיב להסביר את סיבת המרד של זך באלתרמן, אך עשוי להסביר את משיכתו של אורלנד לזך כאל אדם המחלץ משוררים מן החשכה ומסוגל לזרוע סביבם אור גדול.


מחזור-השירים הגנוז תוהה על יחסי זך עם האישה שבחייו, עם הוריו, עם זיכרונותיו מברלין ("אָבִיו שֶׁל נָתָן הָאַחֵר אָמְנָם מִפְּשֶׁמִישְׁל הַגָּלִיצָאִית בָּא, אֲבָל הוֹלִיד אֶת בְּנוֹ בְּ'מִזְרַח בֶּרְלִין'"). ואז,  באחת השיחות בין אורלנד לזך - בנוכחות הציירים אהרן גלעדי ומירון סימה -  הטיל לפתע זך במפתיע אמירת-אגב בומבסטית שהממה את הנוכחים בחומרי-הנפץ הטמונים בה. לדבריו, מחבר האופרות הנודע, רוג'יירו ליאונקוואלו, לא  היה אלא... סבו, אבי-אִמו:


נָתָן הָאַחֵר הוֹסִיף לָשֶׁבֶת בְּנִטּוּי-רֹאש לְאָחוֹר, שָׁעוּן בַּקִּיר -

עֵינָיו עֲצוּמוֹת מְרַפְרְפוֹת  - 

וְהוּא מַפְטִיר בְּקוֹל דַּךְ וּבְּאֵגֶל דִמְעָּה זַךְ שֶׁחָנַק אֶת גְּרוֹנוֹ:

'כֵּן , לֵיאוֹנְקַוָּּאלוֹ... רוּגְ'יֶרוֹ לֵיאוֹנקַוָאלוֹ... סָבִי... אֲבִי אִמִּי...'

 

אורלנד מודה שהוא וחבריו התקשו להאמין לסיפור זה, והִשווהו לביוגרפיה הבדויה-למחצה של אלכסנדר פן, שנְתוניה הלכו והשתנו ככל שנקף הזמן. ובכלל, אורלנד התאמץ בספרו "רכבת הערב לחיפה" שלא להצטייר כחסיד-ללא-תנאי של בן-שיחו. לא "שיחות גתה ואקרמן" מוצגות לפנינו במחברת הגנוזה, אלא שיחות של שני משוררים שווי-ערך, בכיר וצעיר, הפועלים יחדיו כתלמידי-חכמים המחדדים זה את זה בהלכה. באחר השירים עִרער אורלנד על פרשנותו הפרוזודית של זך לשירו של אלתרמן "הנה תמו יום קרב וערבו", פרשנות שהשפיעה על "דור המדינה", ועל סופרי "לקראת" בפרט, שביקשו להוריד את הכתר מעל ראש אלתרמן ולהניחו על ראש זך.


המחזור מסתיים בשיר וירטואוזי בלתי-נשכח בשם "אפוקליפסה 2000" המבכה את גזר דינו של החלוף בפיכחון מקפיא-דם. בגלל שיקולי זכויות-יוצרים ציטטתי  כאן בעיקר מתוך שירים שכבר פרסם אבידב ליפסקר ב"צפון", אך המחזור הגנוז כולו זרוע שורות וירטואוזיות שעשו את אורלנד בערוב יומו מפזמונאי מצליח למשורר-אמת - שורות נדירות ביָפיין הראויות להיחקק בפנתאון השירה העברית עד-עולם.


 

כפי שפורסם בעיתון:


Comments


bottom of page