ביאליק משחיז חצי סטירה נגד הרצל וחסידיו "הצעירים"

לאחר עלותו ארצה נאלץ המשורר להודות בהישגיה

של הציונות ה"מדינית" מול הציונות ה"רוחנית"


פורסם: כיוונים חדשים - כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות, גיליון 28 יוני 2013

כיוונים חדשים-28-ביאליק משחיז
.pdf
Download PDF • 143KB

לחצו להורדת קובץ PDF מוכן להדפסה



עולם־הדעות העולה מיצירות ביאליק שנכתבו במִפנה המאה העשרים הוא עולם מונוליתי, אך גם תזזיתי וססגוני. מתברר שפואמות סִמליות, מִפּסגת יצירתו של ביאליק )"המתמיד" ו"מתי מִדבּר"(, ובצִדן סיפורים על יהודי אוקראינה )"אריה 'בעל גוף'" ו"מאחורי הגדר"(, ואפילו "שירי עם" ושירי־ילדים קלים, מכוּונים כולם לאותה תכלית עצמה. לא תמיד ניתן לזהות זאת בנקל, אך בכולם משולבת בווריאציות שונות מִתקפה מרומזת על הרצל ועל חסידיו ה"צעירים" שנועדה להגחיך את יריביו הפוליטיים של אחד־העם ואת האֶתוס הניצשיאני שלהם. נזכיר שרק לאחד־העם, ולא לאישיות אחרת זולתו, הקדיש ביאליק שיר שלם, המשרטט את דיוקן המנהיג באופן ישיר ומפורש, ולא בדרכי עקיפין מרומזות. האוֹדה החגיגית "לאחד־העם" היא לאמִתו של דבר תופעה חריגה בנוף שירתו ה"קנונית". לקובצי שיריו לא הכניס ביאליק "שירי־הזדמנות" ו"חרוזים־לעת־ מצוא", והוא אף מיעט לחבר שירי־דיוקן כדוגמת שירו "אבי" )במקביל לדמותו של האב הביולוגי, מוצג בו גם האב הרוחני - אחד־העם - שהלך לעולמו בעת חיבור השיר בגרסתו הראשונה(.) 1(


אמנם בעלומיו חיבר ביאליק שיר־מִספד לזכר יל"ג, גדול משוררי ההשכלה )"אל הארי המת"(, אך חרף המאמצים הרבים שהשקיע בו, הוא לא הזכירוֹ אפילו ברשימות שהכין לקראת הוצאת ספר שיריו הראשון )בניגוד לשיר־סָטירה קליל נגד הרצל בשם "רבי זרח" שאותו דווקא הכליל ביאליק בספר שיריו הראשון, ואחר־כך הוציאוֹ מן "הקנון" וגנזוֹ לנצח(.) 2( כאמור, על הרצל לא כתב המשורר דבר בגלוי ובמפורש. הוא אף לא ניסה מעולם לפגוש בו, ואפילו לא הספידוֹ באחד מנאומי־המספד הרבים שנשא, ואף התנזרות זו אומרת "דרשני".


המלחמה ב"ציונים המדיניים"

עם זאת, סיעתו של הרצל, וּבתוכה חבורת הסופרים שנקראה ה"צעירים", ובראשם מיכה יוסף ברדיצ'בסקי )להלן: מי"ב( העסיקה את ביאליק ללא־הרף, במיוחד בתקופת הקונגרסים הציוניים הראשונים, אך גם לאחר מכן. הביקורת על הציונות ה"מדינית", שנלחמה על כתר ההנהגה של התנועה הציונית ואף זכתה בו, חִלחלה לכל פינות היצירה הביאליקאית, והתבטאה בה בעשרות דרכים שונות ומפתיעות. למרבה הפרדוקס, מתברר שעל הרצל ועל ה"צעירים" כתב ביאליק הרבה יותר מאשר על אחד־העם. את רוב חִציו נגד יריביו הפוליטיים של אחד־העם שילח המשורר בשנים 1904-1895 , למן עלייתו של הרצל על במת ההנהגה הציונית ועד לפטירתו בטרם־עת, ובמיוחד בשנות התכנסותם של שני הקונגרסים הציוניים הראשונים. בשנים אלה נפרצו דרכים חדשות: ביאליק כתב את סיפורו הראשון, את שירו "האוטוביוגרפי" הראשון, את שירו הראשון ביידיש, את שיריו הראשונים "מפי העם", את שיר־הילדים הראשון, את שיר־הזעם הראשון, וכיוצא באלה חידושים שלא נודעו עד אז בשירה העברית. המלחמה בציוֹנים ה"מדיניים" מצאה כאמור את ביטויה בכל אחד מסגנונות הכתיבה החדשים הללו, ואין אתר פנוי ממנה.

רק לאחר ביקורו בקישינב וכתיבת שירו "בעיר ההרֵגה" התפרסם ביאליק וזכה בכתר "המשורר הלאומי". לפני־כן נודע שמו בעיקר בחוג הסופרים של אודסה, ולא בכל תפוצות ישראל. באותה עת כתב סַטירות נגד הרצל ואנשיו, אך אלה נותרו ללא מענה ותגובה. מי"ב עצמו לא השיב לביאליק על מתקפותיו, בין משום שלא זיהה את הכוונות הטמונות בהן, בין משום שלא ראה במשורר האלמוני והפרובינציאלי, שהחל אז להתפרסם בחוג אודסה, בן־פלוגתא ראוי לשמו. ייתכן שמי"ב, בן לאינטליגנציה הרבנית, שקיבל כתב־סמיכה מישיבת "עץ חיים" בווֹלוֹז'ין ואחר־כך נתדקטר בברלין, לא מצא לנכון לענות ל"פֶּרא אדם", אוטודידקט חסר השכלה פורמלית כביאליק, שברח מה"ישיבה" חודשים ספורים לאחר שהחל לחבוש את ספסליה.


הרצל ו"הצעירים" המתמערבים מול "יושבי בית המדרש"

לכאורה, נבע יחסו האמביוולנטי של ביאליק כלפי הרצל ממניעים פוליטיים בני־חלוף. כבן־חסותו של אחד־העם, הוא ביקש לתמוך בציונות הרוחנית ולראות את מורהו בראש הנהגת התנועה הציונית. ואולם, לרתיעתו מהרצל - מדמותו, מִפּועלו, מסגנונו ומחבורת הסופרים שהקיפה אותו - היו סיבות עמוקות הרבה יותר ש"משורש נשמתו" של המשורר. הרצל ואוהדיו עמדו בניגוד גמור לכל השקפתו ואורחות חייו. הוא וחבריו האודסאיים כונו על ידי סופרי המערב בכינוי המזלזל "יושבי בית־המדרש" כי אחד־העם, אף ששלט בשפות המערב, כתב בעברית והתמקד בחיים הלאומיים - בבעיותיו של "אדם באוהל". הרצל ואוהדיו ה"צעירים", לעומתו, ייצגו את היהודי המשכיל של מרחב התרבות הגרמני, שהשתרע מהקיסרות האוסטרו־הונגרית שבמזרח ועד ללטביה שבצפון־מערב. התהדרותם של ה"צעירים" המתמערבים הללו בחליפה ובמגבעת ברוח־הזמן, בשפם ניצשיאני ובגרמנית קולחת - הציבה אותם במחוזות אחרים מאלה שעמדו במרכז־עולמם של סופרי אודסה. גם ריתמוס החיים המתון של אחד־העם התאים לביאליק יותר מאשר הריתמוס המהיר והאימפולסיבי של הרצל וחסידיו, והָא ראָיה: למן היום שבו הצטרף לאגודה הציונית "נצח־ישראל" ב־ 1890 ועד שהציג רגלו בנמל־יפו כדי לבנות את ביתו בתל־אביב, חלפו 34 שנים - רוב חייו הבוגרים. ביאליק לא צידד במהפכות של בִּן־לילה, וסגנון חייהם האוּטוֹפיסטי של הרצל וה"צעירים", שדרש "שינוי כל הערכים" לאלתַר, לא נשא חן בעיניו. הוא ראה בכל התנהלותם ביאליק משחיז חִצֵי סָטירה נגד הרצל וחסידיו "הצעירים""מהומה גדולה על לא מאומה" - דברים מרובים שנועדו לחפות על יכולת דלה ועל עשייה מועטה.


עד לניצחונו של הרצל בקונגרס הראשון, כתב עליו ביאליק רק סַטירות עוקצניות, שאחד־העם סירב לפרסמן בעיתוניו. החריפה והפוגענית שבהן היא שירו "רבי זרח" על משיח־שקר שניסה לקרב את הקץ וסיים את חייו בבית־משוגעים. כידוע, באותה עת חלש אחד־העם על העיתונות העברית שיצאה באודסה - פרדס, לוח אחיאסף, הַשִּׁלֹחַ, האביב, דער יוד - והוא החזיר לביאליק אחר כבוד יצירות בדחניות כאלה, בטענה כי לא יוכל להקל ראש בִּתנועה הקדושה להמוני בית ישראל.) 3( לרגל הקונגרס כתב ביאליק את השיר "ילדוּת" ואת תאומו "בכרכי ים". שני השירים נשלחו לפרסום בהשִַּׁלֹּח,ַ ואחד־ העם פרסם רק את הראשון, שֶכּוּון נגד הסופרים ה"צעירים", אוהדי הרצל וחַסידי תורת ניצשה. את השיר השני שכּוּון נגד הרצל עצמו צִנזר, וכאן הוא מובא במלואו:


בִּכְרַכֵּי יםָ בִּמְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ

ישֵׁ - בָּרוּךְ שֶׁכָּכָה לוֹ בָּעוֹלָם! -

אֲנשִָׁים גְּדוֹלִים כַּעֲנקִָים,

עַם רָם - מִקְטַנּםָ ועְַד גְּדוֹלָם.

ואְַנשְֵׁי פְּלָאוֹת הֵמָּה כֻלָּם,

מֵהֶם כָּל דָּבָר לֹא יפִָּלֵא;

בְּאֶצְבַּע קְטַנּהָ יעֲַשׂוּ מְדִינהָ,

וּבְבהֶֹן ידָָם - עוֹלָם מָלֵא...

גַּם עַתָּה, אמְֹרִים - לֹא, מַכְרִיזיִם! -

כְּבָר מוּכָן הַכּלֹ שָׁם בְּויִנאָ; -

מִקֵּץ שְׁניֵ רְגָעִים ודְַקִּים חֲמִשָּׁה -

וּתְהִי, לְמַזּלָ טוֹב, מְדִינהָ!..

וּמְבַשְּׂרִים יוֹצְאִים - לֹא, הֵם רָצִים! -

וּשְׁקָלִים אסְֹפִים, אסְֹפִים, אסְֹפִים;

ועְַל הַנּסִִּים, עַל הַפּ