אנטומיה של פיצול אישיות

אידה צורית. חצויה (רומן), הוצאת טוטֶם, תל-אביב 2025.

לכל בן-אנוש יש צדדים מוּארים וצדדים אפלים, אך הצד השלילי בדרך-כלל מכוסה ומוסתר מעֵין הבריות. בסיוע מנגנוני החינוך והתרבות לומד כָּלאָדָם לחתור לסובלימציה, להדחיק את הצד האפל באישיותו ולהרחיקו מסובביו. פרויד אף לימדנו שבנפש האדם מתגוששים יצָרים מנוגדים: יצר העונג (Eros) ויצר המוות (Thanatos) האחד על-שם אל האהבה והתשוקה היווני, ומִשנהו על-שם אותו אל יווני שתפקידו היה להוליך את האדם וללַווֹתו אל מקום מנוחתו בעולם-הבא.

הפסיכולוגית אודֶליה סלונים, גיבורת הרומן "חצויה", ספרה החדש של אידה צורית, חוֹוה לאחר נישואיה עם אהובהּ סֶפי (ד"ר יוסף הירשפלד) התקף של הפרעת זהות, הגורם לה סיוטים ומחשבות אובדניות: "לחפש את המפתח למגירה הסודית הנעולה, להוציא את הגלולות, לרסק אותן, לערבב בכדורי שֵׁינה [...] לפשוט את כותונת הפלנל החמה וללבוש את הכותונת הקלילה של ספי, להסתרק, למרוח על פניי איפור מינימלי, לשכב במיטה בתנוחת אופליה ולצפות למוות המיוחל. ומה אם פתאום אתחרט ואשתוקק להמשיך לחיות. מה אז?" (עמ' 163 – 164).

התיאור הפרטני של הרגעים, שבהם מתפרצים ההתקפים של פיצול האישיות וההזיות הנלווֹת אליהם, מלמד את הקורא שמחשבות דואליות כאלה של משיכה אל החיים ואל המוות כבר התרוצצו בקִרבּהּ של אודליה לא פעם ולא פעמיים, מאז אותו אירוע טראומטי שאירע באשמתה (או לכל הפחות בשל רשלנותה): כישלונה להשגיח על בנהּ של רונה, בת-דודתה, עקב שיתוק שאחז בה, שגרם לטביעתו של הילד שנשאר פגוע לאין-מרפא ומחובר לצינוריות לכל ימי חייו. רגשי האשמה של אודליה, שלא הצליחה להתמודד עם הגל הגדול שהציף את החוף ולהגן על הילד, מתגברים על יצר העונג שמקנן בה, והם גורמים לה להעלות את השאלה ואת התשובה: "למה מגיע לך אושר? [...] מגיע לך למות". בסופו של דבר היא דוחה את הרעיון האובדני, ומגיעה למסקנה שיש לה עוד ציפיות אחדות מהחיים בטרם תעצום את עיניה לעולמים.

ההיטלטלות בין הקטבים, המוליכה את הגיבורה למחשבות דיסוציאטיביות ולבריחה אל החיק המרגיע של המיסטיקה, אופייניים לכל מערכות חייה של אודליה, שסבלה מאישיותה השתלטנית של אֵם חזקה ותובענית ששִׁעבדה את כל בני המשפחה לצרכיה ולרצונותיה. כל ימיה אודליה חוֹוה חוסר סיפוק וסובלת מסימפטומים של דיכאון וחרדה, אך אותו מקרה טראומטי שאירע לה – אירוע שחרץ את גורלו המר של בן-משפחתה הקטן ונטל ממנו את קיומו הנורמלי ואת עתידו– מערער את נפשה לחלוטין: מאישה צעירה ואינטלקטואלית היא נעשית טיפוס מנותק ורדוף, היוצא כמו קין, רוצח-אחיו, אל דרך הנדודים הארוכה והנצחית המשתרעת במרחבי תבל, וחוזר הביתה בלי מענה לפרדוקסים של חייו ("רק המקומות החשוכים מביאים את האדם לנקודת הבהירוּת של הנפש", עמ' 166). בגלל המקרה הטראומטי ועקב פחד פן תפגע שלא במודע בילדיה, ויתרה אודליה על העמדת דור-המשך, ובחרה להסתפק ביצירת מערכת-יחסים טובה ואֶמפּתית עם אשתו לשעבר של אהובהּ ועם ילדיו מנישואיו הראשונים.

רוב הסובלים מהפרעות זהות ומתעתועי תודעה, כך מלמדים ספרי הפסיכולוגיה, נחשפו בילדותם לאירוע טראומטי כגון אונס, גילוי עריות, שוד, שריפה, טביעה וכד'. יש בהם אנשים שהיו עדים למוות אלים ו/או בלתי-צפוי שהטביע בהם חותם לכל החיים. יש שחווּ אותה חוויה מבלבלת שפרויד כינה אותה בשם "urszene" ("סצנה קמאית", שפירושה היחשפות מקרית ובלתי צפויה להתעלסותם של ההורים). בהתפתחות ההפרעה מעורבים בדרך-כלל גם גורמים נוספים – גנטיים וסביבתיים. גם העדר תמיכה חיצונית מצד ההורים מקשה על ההתמודדות עם ההפרעה ומעצימים אותה. כל הגורמים הללו מאפיינים את חייה של אודליה, הגיבורה הראשית ברומן "חצויה", המיטלטלת בין דיכאון לבין שאיפה לשקם את חייה ולִזכּות באהבה.

לקחתי ליד את הספר בן 206 העמודים, ולא הצלחתי להניח אותו מידי עד שהגעתי לסופו ולתרשים של אילן היוחסין המשפחתי של גיבורי הספר. גם ספרהּ הקודם של אידה צורית – "סובבת תועה" (2022) – הוא רומן משפחתי כאוב התר אחר תיקון על עוולות שנעשו בלי מזיד אי-פעם, בעבר הרחוק. נזכרתי שגם עליו כתבתי שלא הנחתי אותו מידי לרגע עד שבלעתי את כולו כבַכּוּרה בטרם קיץ. יכולתו של סופר ליצור בקוראיו עניין ומתח נעים (להבדיל מן המתח המציק והמטלטל, הנלווה לקריאת ספרי בלשים ופשע), אף לגרום לקוראיו ללכת שבי אחריו מראשית הדרך ועד סוֹפהּ היא בעיניי תכונה מופלאה, שלא כל האוחזים בעט סופרים מסוגלים להשיגהּ.

על לארה, גיבורת הרומן הקודם של אידה צורית, כתבתי שהיא עורכת את מאזן חייה ומתייסרת בגין טעויות שעשתה בחייה המשפחתיים. ייסוריה הולכים ומתעצמים עד שהיא מתחילה להאמין שבחייה הנִגלים היא לא הייתה היא עצמה; שהיא פעלה תחת כישוף, שכָּפיל פעל מִתוכהּ, אך כמו מְעַשֵּׁן כפייתי הגורם נזק פסיבי לסובביו, היא פוגעת בדרכה גם באחרים. הדברים נכונים גם לגבי אודליה סלונים, גיבורת הספר "חצויה" שאינה חדלה מלהתייסר על אותו אירוע טרגי שחרץ את גורל-חייו של ילד קטן, הרס את חיי בת-דודתה וחברתה רונה וגם את חייה של אודליה עצמה. אירוע זה השפיע גם אל חייהם של גיבורים המצויים במעגלים מרוחקים יותר מן ה-epicentre של האירוע – מ"מוקד הרעש" שלו.

על ספרה הקודם של אידה צורית כתבתי שאני משערת שבדמותה של גיבורת הספר, יש לא מעט מדמותה של המחַבּרת, אך הַקשרים חידתיים והתפרים סמויים מן העין ונעשו ביד אמן. רק קשר אחד גלוי בעיניי ללא עוררין: גם הסופרת וגם לארה, גיבורת ספרה, אינן חדלות מלחקור את סוד משמעות החיים ולחתור לגילויו באמצעים רציונליים ובאמצעים מיסטיים. היה זה הפסיכיאטר ואיש הרוח ויקטור פראנקל ("האדם מחפש משמעות") שחיפש ומצא שיטה הקרויה "לוֹגוֹתֵרפיה", שלפיה מציאת המשמעות לסבל האנושי עשויה לפטור את האדם ממצוקותיו ולהעלות חיוך על שפתיו. גם הגיבורה ברומן "חצויה", ספרה החדש של אידה צורית, מיטלטלת בין רֶזיגנציה והסתתרות בין הכרים והכסתות, לבין ניסיונותיה להתנער מן הגורל המר שפקד אותה ולחפש משמעות לחייה.

גם הגיבורה וגם סובביה קשורים כמדומה באידה צורית ובביוגרפיה שלה: האם אך מקרה הוא ששמו של הטייס רותם, אביו של הילד שאודליה לא הצליחה לשמור עליו ולהצילו, שנפגע בעצמו מפציעה קשה, מורכב מהעיצורים והתנועות של השמות אהרון ומתי (מגד)? האם אך מקרה הוא שבשם אודליה נחבאות אותיות השם "אידה"? האם אך מקרה הוא שאידה צורית, הנמשכת גם בחייה החוץ-ספרותיים אל עולמות רוחניים נסתרים, העניקה לגיבוריה שמות כדוגמת "אדוניהו" ו"אליהוא", המשולבים בסיפורים מקראיים על מרי ועל יחסים טרגיים בין חברים ובין בני-משפחה? האם אך מקרה שיש בספר ריבוי של שמות ישראליים הנשמעים, בשינויים פונטיים קלים, כשמות אירופיים, עתיקים וחדשים (אודליה, דפנה, רונה, עילאי, בר, יוסף, מיכאל, רעיה)?

כתבתי שעולם האסוציאציות הרחב של אידה צורית ניכּר בקֶשֶׁת הדימויים רחבה שלה, החוצה גבולות ומגבלות. גם ברומן "חצויה" ניתן לגלות מומנטים של "התכתבות" עם ספרות העולם, אגב זיקה מוּדעת-לעצמה לגיבורים שאתם מזדהה סופרת, שהשפיעו על כתיבתה ואולי אפילו על מהלך חייה. אכן, לפעמים הספרות משַׁקפת את החיים, ולעתים היא חורתת בחיים את אותותיה. כלל זה יפה גם לתיאור הרומן "חצויה", השואב את דימוייו הדואליים הן מתוך קשת רחבה של יצירות ספרות ואמנות בעלות ערך אוניברסלי, הן מספרי הגות ואמונה העומדים על מדפי "ארון הספרים" של מקורות עם-ישראל.

האם מדובר בשני ספרים שהם בבחינת "אותה הגברת בשינוי אדרת"? לא ולא. הספר "סובבת תועה" שואב את כוחו מן ה"התכתבות" עם הספרות הרוסית שעולם האסוציאציות של אידה צורית וגיבורת ספרה מנהלים אִתה כל השנים מערכת מורכבת של קשרים וזיקות. הספר "חצויה" חושף שורשי כתיבה שונים לחלוטין: הוא "מתכתב" עם ספרה של אלנה פרנטה "אהבה מטרידה", שאותו קוראת הגיבורה על שפת-הים, קרוב לגלים ועל קו-הקץ של אותו עולם בהיר למדיי שקדם לאירוע הטראומטי ששיבש את חיי משפחתה לנצח.

בספרה הראשון, "אהבה מטרידה" ("Amore Molesto"), גוללה אלנה פרנטה אותו יום בחייה של דֶּליה (Delia) שבּוֹ נודע לה על מותה אמהּ בטביעה. אודֶליה של אידה צורית, "קרובה-לא-רחוקה" של דֶּליה, מהרהרת שוב ושוב באותו רגע גורלי שבּוֹ הציף גל גדול את הילד, בנה של בת-דודתה, וחצה את חייה לשניים. גופו הפגוע של הילד, המחובר בבית-החולים לצינורות, הוא מזכרת-עווֹן לאותו רגע טראומטי ששינה את גורלו ואת גורל משפחתו, הקרובה והמורחבת עד-עולם.

ובמאמר מוסגר: השם "אלנה פרנטה" הוא ככל הנראה שם העט של אניטה רָאיה (Raja), סופרת ומתרגמת יהודייה איטלקיה הנשואה לסופר דומניקו סטרנונה (חיי נישואים ממושכים ופורים של זוג סופרים מאפיין כמובן גם את חייה של אידה צורית, כמובן). אלנה פרנטה, או אניטה רָאיה, בחרה כל השנים להסתיר את זהותה. אפילו הסופר אלון אלטרס, שתרגם את רוב ספריה לעברית, לא הצליח להיפגש אתה, ונאלץ להסתפק בתכתובת שנערכה ביניהם. ההסתתרות מעין הציבור לא גרעה מהעניין הרב שעוררו ספריה, ואולי אפילו ת'רמה ל-buzz שהתעורר סביב ספריה, המתארים יחסי גבר ואישה ויחסי הורים וילדיהם כשדה קרב נצחי שאין בו מנצחים, אלא רק מנוצחים.

*

ואוסיף משהו חוץ-ספרותי, שכביכול מנותק מן העניינים הפְּנים-ספרותיים שהם עיקרו של כל ספר. עליי להודות שאני מכירה את אידה צורית זה עשרות שנים, ושבעיניי היא תופעת טבע מרנינה וחד-פעמית. אידה מביעה מורת-רוח מן התווית "תופעת טבע", שעולה לפעמים בדבריי, הן בשיחותינו הן במכתבים האלקטרוניים שלנו, ומתקוממת נגד תווית זאת.

קולה נשמע לי דרך האפרכסת כקולהּ של נערה תוססת ותאבת-ידע מדור תש"ח – קול שמיתריו לא הזדקנו כלל במרוצת השנים. היא גם לא איבדה את חוש ההומור החכם, הדק והמדויק שלה או את הלהט שבּוֹ היא מדברת על עניינים אקטואליים מן ה"רֶפּוּבּליקה הספרותית" המקיפה את הספרות העברית. אידה צורית היא אדם אותנטי, האומר את אשר על לִבּוֹ מבלי לאמץ את דרכי ההתבטאות ודפוסי החשיבה של חסידי התקינות הפוליטית (PC). רגעי הרוגז שלה ורגעיה המפויסים והמחויכים אמיתיים הם –  ללא מורא וללא משוא פנים. וכך גם בכתיבתה: גם מידת הדין שלה וגם מידת הרחמים נחצבו משורש נשמתה.

בעת קריאת הספר "חצויה" נשלחו ידיי מבלי משים לעֵבר מנוע-החיפוש, ובו הצגתי בעברית ובאנגלית את השאלה: מיהו הסופר הזקן ביותר בעולם שעדיין כותב ומפרסם את ספריו? קיבלתי תשובות אחדות, שמֵהן הבנתי שמעטים הם הסופרים שעדיין פעילים בעשור התשיעי לחייהם ועדיין מפרסמים את פרי-עמלם. בעשור העשירי כמעט שאי-אפשר לגלות סופר פעיל ראוי לשמו המוציא לאור ספר שזה אך נכתב. נזכר אמנם שמה של סופרת אחת שפרסמה ספר אחד ויחיד בסוף העשור העשירי של חייה, אך מאחר שמדובר בסופרת שאין לה record של עשייה מוכחת, קשה לדעת אם לא כתבו את הספר מפיה וערכוהו עריכה נמרצת. אפילו הסופר-הצייר נחום גוטמן, גדול המסַפּרים לילדים בתקופת "היישוב", נזקק בזקנתו לסיועו של הסופר אהוד בן-עזר ששמע מפיו את זיכרונותיו, כתב אותם בסגנונו והתקין מֵהם ספר ראוי לדפוס.

אידה צורית, שנולדה ב-9 בפברואר 1926, ראויה אפוא להיכנס ל"ספר השיאים של גינס", הגם שלא רק הגיל הלא-רגיל שלה מצדיק את ההערכה הרבה המגיעה לה. בעוד פחות משנה ימלאו לאידה צורית מאה שנות חיים ויצירה, וגם כיום היא ככל הנראה האדם היחיד בעולם שפרסם רומן משלו בגיל 99. לרגל זכייתו ב"פרס ישראל" כתב אהרן מגד: "חומרי היצירה שלי לקוחים מעפר הארץ הזאת, הקדומה, התנ"כית, והחדשה, עם כל הסתירות והסיבוכים שלה, עם כל המלחמות והאיומים על קיומה [...] כשאני משקיף לאחור על עשרים הרומנים שפרסמתי, אני מוצא שעם היותם נטועים בביוגרפיה האישית שלי ומבטאים את אמונתי ואת ראיית העולם שלי הם, בה בשעה, גם ציוני דרך בתמורות שחלו במציאות הישראלית בחמישים השנים האחרונות. ועם זאת, הנושא של כולם הוא האדם, ואצלי הוא האדם הנודד מרומן לרומן, בשינויי דמות ולבוש, הוא ה'אנטי גיבור', הדחוי, העומד בשולי החברה, החש עצמו ש'אינו שייך' ועם זאת כָּמֵהַּ להיות 'שייך''. דבריו אלה לא התיישנו כמלוא הנימה, והם תקפים גם לגבי הרומן החדש של אידה צורית שבּוֹ היא היא כותבת גם על עצמה, אך גם על הגורל היהודי, גם על הגורל הישראלי וגם על גורלו הקיומי של האדם באשר הוא. על העטיפה כתב חוקר ההיסטוריה של הרעיונות, פרופ' עמוס אדלהייט: "החיים בתוך תודעה של אסון ואשמה אינם זרים כמובן לישראלים; מבחינה זאת נבע הרומן הזה מלב לִבּה של החברה הישראלית היום".

אילו "סוכני-התרבות" במקומותינו היו מבינים את חשיבותן ואת כוחן של האמנויות – הספרות, התאטרון, הקולנוע, וכו' – בעִתות מלחמה כבעִתות שלום, הם היו משתדלים לדאוג שתיפתחנה מהדורות-חדשות, בארץ ובעולם, בכתבה על הופעת הרומן "חצויה" של אידה צורית הקרֵבה לכינוי לגיל המזכה את בעליו בתואר הנדיר "Centenarian". לקברניטי העם, לרבות נשיא המדינה, יש כשנה להיערך לקראת האירוע הבלתי-שגרתי הזה: הופעתו של רומן פרי-מקלדתה של אישה בת מאה שנים, שהיא גם סופרת חשובה וגם מלכה בכוורת משפחתית גדולה שהפיקה בארבעת הדורות האחרונים את מיטב התנובה הספרותית של ארצנו. גם חיינו, שידעו בשנתיים האחרונות את העוקץ וכמעט שלא נהנו מן הדבש, ולא רק חייה של אודליה, זקוקים ל"תיקון" נמרץ.