על שירה של אמילי דיקינסון "אין שום ספינה שתשיטך"

פורסם: חדשות בן עזר (תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל) , גליון 1702 , 02/12/2021

חדשות בן עזר 1702

.pdf

Download PDF • 98KB

לחצו להורדה כקובץ PDF

יש אנשים היוצאים למסעות רחוקים – מ"ארץ האש" ועד לארצות הקרח, ויש כאלה החוֹוים את חוויותיהם בדל"ת אמות, בין ארבעה כתלים. מי מהם חוֹוה חוויות עזות יותר? לפי שירה של אמילי דיקינסון אין בנמצא ספינה, או כרכרה, שתוכל להסיעך למחוזות רחוקים ומעניינים יותר מאשר ספר טוב, האוצֵר בין דפיו עולם ומלואו.

גם ביאליק הצעיר, זמן לא רב לאחר שעזב את לימודיו ב"ישיבה" ויצא אל ה"חיים", כתב טיוטה של שיר, הפונה אל הספרים ומתוודה לפניהם שהם בעבורו התגלמות החיים במלואם ובכל עוּזם:

"אַתֶּם לְבַדְּכֶם הֱיִיתֶם עוֹלָמִי הַיָּחִיד מֵעוֹדִי: / אַוֵּירִי, שְׁמֵי שָׁמַי, יְרֵחִי וְשִׁמְשִׁי, יְגִיעִי, מַרְגּוֹעִי, / תַּאֲוָתִי, דִּמְיוֹנִי, גְּאוֹן אָבִי וְרֹאשׁ תְּפִלַּת אִמִּי הַצְּנוּעָה, / בַּקָּיִץ הֱיִיתֶם פַּרְדֵּסִי, בַּחֹרֶף הַכַּר לִמְרַאֲשׁוֹתַי".

במילים אחרות: גם את חוויות הטבע הממשי, המשתרע מחוץ לכותלי חדרו, חווה המשורר הצעיר באמצעות הספרים, שנהוג לחשוב שאין הם אלא שיקוף של הטבע.

"לָךְ כָּלִים מֵאֲבַק סִפְרִיּוֹת / גִּבּוֹרִים נִשְׁכָּחִים שֶׁל רוֹמָנִים", כתב אלתרמן בשיר "בוקר בהיר" (משירי כוכבים בחוץ), ללמדנו שהספר זקוק לקוראיו לא פחות מאשר הקוראים זקוקים לספר. על היחסים המורכבים שבין הטבע לאמנות כתב אלתרמן בשיר בשם "הספרים" הקושר כתרים של תהילה לטבע הרחב, המשתרע ת"ק על ת"ק פרסה מחוץ לכותלי החדר, אך אינו שוכח להדגיש שאת נשמתם קיבלו השָׂדות והאֲפָרים שבטבע מן הספרים, כשם שבריאת העולם התחילה במילים "יהי אור":

כִּי עַז הָרוּחַ בֶּהָרִים וְאֵין כַּשִּׁבֳּלִים לַטֹּהַר,

וְאֵין בָּהִיר כַּצֵּל הַטּוֹב

אֲשֶׁר עַל אֲפָרִים.

מֶרְחֲבֵיהֶם וַהֲדָרָם הֵם נַחְלָתָם מֵעִם אֱלֹהַּ,

אַך נִשְׁמָתָם, אַחַי, לֻקְּחָה מִן הַסְּפָרִים.

שוב ושוב הטעים כאן אלתרמן את הרעיון שהאמנות הולידה את הטבע, ולא הטבע את האמנות (כאמור, אפילו העולם נברא במילים, והמילים הריהם "אמנות", ולא "טבע"). האמנות נוֹפַחַת חיים בטבע הגולמי, שבלי התודעה האנושית אין בו ולא כלום.

במשתמע אפשר להבין משיר זה שהטבע והאמנות משלימים זה את זו כגבר ואישה, כאדם וחוה, שהרי המילים "נִשְׁמָתָם [...] לֻקְּחָה מִן הַסְּפָרִים" רומזים לפסוק המתאר את בריאת האישה ("לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְּחָה-זֹּאת", בראשית ב, כג). הרמיזה לבריאת האנושות נועדה לחזק את הרעיון בדבר חלקה של האמנות (לרבות "הספרים") בבריאת הטבע. "הספרים" מולידים את המיתוס המוליד מציאוּת חדשה ורוטטת, עד שהיא מתקבעת ב"ספרים" והופכת למיתוס, וחוזר חלילה.

אמילי דיקינסון, שבילתה את רוב ימיה בין כותלי הבית מראה בשירהּ "אין שום ספינה" (שיר מס' 1286 מִבֵּין 1800 שיריה) איך אפשר לבקר בכל מקום בעולם – אמִתי או דמיוני – בעזרת הספרים, וכמה זול ונוח הוא המסע הזה הנערך בלי לוחות זמנים, כרטיסי נסיעה ומזוודות:

There is no Frigate

Emily Dickinson

There is no Frigate like a Book

To take us Lands away

Nor any Coursers like a Page

Of prancing Poetry –

This Traverse may the poorest take

Without oppress of Toll –

How frugal is the Chariot

That bears the Human Soul –

אין שום ספינה / אמילי דיקינסון

אֵין שׁוּם סְפִינָה שֶׁתְּשִׁיטְךָ

לָאֹפֶק כְּמוֹ סֵפֶר,

וְאֵין פָּרָשׁ עַז שֶׁיִּדְהַר

כְּמוֹ שִׁירָה טוֹפֶפֶת –

אֶל הַמַּסָּע יֵצְאוּ דַּלִּים

לְלֹא מַס וְאַגְרָה –

מַה זּוֹל לָשֵׂאת נִשְׁמַת-כָּל-חַי

בְּזוֹ הַכִּרְכָּרָה –

תרגום: זיוה שמיר

שיריה של אמילי דיקינסון קצרים ומורכבים. בשיר הקצרצר "אין שום ספינה", היא הצליחה לפרושׂ בשורות אחדות את השקפת עולמה ואת תמונת חייה כאישה שסבלה ככל הנראה מפחד חוצות (agoraphobia) והעדיפה להסתגר רוב ימיה בד' אמות ובין ארבעה כתלים. לפי שיר זה, המסע שעורך האדם בעת קריאה בספר עולה כאמור בערכו, בתעוזתו ובהתרגשות שהוא מעורר על כל מסע ממשי במרחבי תבל – בים, באוויר או ביבשה. אין ספק, בעבור "נזירה" כמו אמילי דיקינסון, שרק לעִתים נדירות יצאה מבין כותלי הבית, אך ראתה דרך-קבע את הספינות השטות לאורך הנהר קונטיקט, הספרים היו תחליף לסיכויים ולסיכונים הרבים מחכים לאדם בחוץ – מעֵבר לכותל – בחיק הטבע הפתוח או בחוצות העיר.