הכאב והכזב

ט. כרמי / אמת וחובה (שירים) / הוצאת דביר, 1993

פורסם: ידיעות אחרונות 29/10/1993

(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

ט. כרמי הציב בראש ספר שיריו החדש מוטו מתוך דבריו של משה אבן עזרא ("ולו היה שיר ריק מן הכזב - לא היה שיר"), ובצדו אפוסטרופה מתוך 'פרחי הרוע' של בודליר ("קורא צבוע, בן-דמותי, אחי"). באופן מתוחכם ואירוני, הוא מעמת את תפיסת השיר של משוררי ימי-הביניים, הבנויה על האמונה ש"מיטב בשיר כזבו", לבין תמונת-עולמו של משורר מודרני, התופס את ה"כזב" לא כ-ART, ARTIFICE - כאותו מכנה-משותף שבין האמנות למלאכותיות - כי אם כשקר, צביעות והעמדת-פנים, פשוטם כמשמעם (ועל-כן הוא מספר לקוראיו, בכנות ובהומור משועשע כאחד, על סקס, שקרים ועל מזרן-מים-גנובים).

מול תורת-השיר הביניימית של משוררי "תור הזהב", מעמיד ט. כרמי, כאמור, את דברי בודליר, אבי המודרניזם, שקבע כבר באמצע המאה התשע-עשרה (שבה עדיין נשאו רבים עיניהם אל "משורר לאומי", שהיה לגבי-דידם "טלית שכולה תכלת"), שאין לשפוט את האמן לפי שום קריטריון שהוא, זולת כישרונו. אין המשורר חייב להיות מוסרי, הגון, מועיל (וכיוצא באלה תכונות, שהביקורת חיפשה במשוררי התקופה). לדידו, הוא יכול להיות אפילו שקרן ומושחת, ובלבד שיהיה אמן אמת, בעל כישרון פיוטי מובהק. בעקבותיו, טענו הסימבוליסטים הרוסיים, שתפקידו העליון של המשורר הוא לגלות שלמות טכנית: "משוררים יישפטו על-פי מעלותיהם ומגרעותיהם בשירה, ולא על-פי שום אמת-מידה אחרת". מול הדקאדנס הסימבוליסטי הזה, ניצבות כמובן גם פואטיקות אחרות, ובהן כזו של מודרניסטים כדוגמת אורי צבי גרינברג ועוזר רבין, שהכריזו כי "מיטב השיר - אמיתו". ואולם, באופן פראדוקסלי, ולמרות מיני משחקים ותעתועים, גם הפואטיקה של ט. כרמי מתגלה כפואטיקה של אמת וכנות, וכדבריו: "רק המלים האלה אינן מעמידות פנים" ('בקשה', עמ 20) ולחלופין: "בזכותך אני יכול / לשאת, להתנשא, להתפלש, להתגרש / ... להתכחש ולהכות על חטא - / והכול אמת!" ('ב אל האני הלירי', עמ' 22). על כן הוא מתריס, ספק בהתחכמות ספק בכנות:

אני שקרן / ואני מחפש את האמת. / כמו צמחוני / המחפש עדר בקר. / כמו דלטוניסט / המחפש קשת בענן. / כמו סריס. / כמו עיוור / המחפש את החיגר. // אבל אם תאמרי לי / שאני שקרן, / איעלב מאוד. ('כל האחת', עמ' 13).

הכנות מתבטאת כאן גם באופן האמיץ ונטול-האשליות, שבו הוא מתמודד עם שאלת החלוף. אין כאן איסקפיזם מצועף, בנוסח 'אחרי מותי' או 'והיה כי תמצאו מגילת לבבי' משל המשוררים הרומאנטיים, אלא אמירות ברורות ונחרצות של אדם מפוכח, הניצב בסוף המאה העשרים, ללא אמונה טרנסצנדנטית וללא מיסטיקות כוזבות. ט. כרמי מתגלה כרציונליסט, שאינו מסתתר מאחורי "יער של סמלים": "איש אינו יודע שיש בי פצצת זמן. כיוון שאיני יודע מה המועד, / אני חומק מפגישות פנים אל פנים ... אבל כוחותיי / כלים מרוב הצלת נפשות. ברור לי שבקרוב אצטרך / לפרק את עצמי" ('האלטרואיסט', עמ' 15).

הסתירה שבין ההתרחקות מן הכזב וההונאה העצמית, במישור האקזיסטנציאלי, לבין החתירה אחר הכזב המתוק של הפיוט בטכניקת כתיבה, היא ההו את שירתו של ט. כרמי למפגש מרתק בין הפכים ופראדוקסים. פראדוקס אימננטי עולה, למשל, מן השיר 'השירה היא מין שקר', המגיע למסקנה קרועת-הסתירות לכאורה, שהשירה משקרת בהכרח "לטובת המשורר או היופי, אך גם משום שרק כך ניתנת האמת להיאמר" (עמ' 57). לפנינו וידויים אישיים כאובים, המנוסחים באופן מתחכם ומתוחכם של "איש מלים", המשחק עם קוראיו משחק מחבואים, משועשע ומיוסר כאחד:

מרחוק - / צפירת הרכבת נשמעת / כמו יבבה של תינוק / הפתק בכותל משתרבב / כמו אזוב שדוף / הקו הסרטני בחול הלח / נראה כמוב-סתרים / של סוכן תת-מימי. // מקרוב - / הגידול הממאיר / (בקוטר 7.2 / נראה כמו גידול ממאיר. / שלום, אני אומר / שלום לרחוק ולקרוב. ('לרחוק ולקרוב', עמ' 81).

אכן, המוטיב החוזר בקובץ האחרון, החוזר כמתוך אובססיה אף יותר ממוטיב "מיטב השיר כזבו", הוא גזר-החלוף, שאותה מקבל הדובר ספק מתוך השלמה כנה, ספק מתוך הבנה אירונית, ספק מתוך קובלנה ומרי. למעשה, הספר חדור הרהורי התבלות וכלייה מראשיתו ועד לסופו, אך אלה הולכים ומתעצמים לקראת סופו. אחדים משירים אלה מתארים את קצם של האב והאם ('על מות לאב', 'זיהוי', 'ברחוב הנביאים', 'על מות לאם'), אך הם חדורים תחושת גורל שנחתם.

הדים מפרקי החכמה המקראיים, מסידור התפילה ומשירת ימי-הביניים מקנים לדברים טון מדיטטיבי, אך זה נשבר תכופות על-ידי שרבובו של עניין מודרני, שאינו ממין העניין: "הנה ימים באים / נושרים כמו גלדי בצל / ואין בך דמעה. / הקטרקט יתעצם / שדה-הראייה יצטמצם, / הנשימה תקצר, / והאביונה תיבלע / במעי הצולה." ('ברחוב הנביאים', עמ' 73). האמירה המקראית הפיוטית והמטאפורית על הזיקנה ("ובטלו הטוחנות כי מיעטו וחשכו הרואות בארובות ... ותפר האביונה כי הולך האדם אל בית עולמו" (קהלת יב, א-ה מעורבים כאן באמירה מודרנית חסרת כל הילה של פיוט בדבר הקטראקט ההולך וגדל. כך גם בשורות הבאות: "רכבים בך ירוצון כגלגלים, / אופנועים יעופפו כאופנים. / שמך יזדהר בלילה / כנוגה הצפון / והעם יהלך לאורך." ('שירי רחוב', עמ' 85): סידור התפילה ופרטי-המציאות המודרניים הופכים כאן מיקשה אחת. בלי מלים, מותחים אחדים משירים אלה קו של דמיון בין רגע הלידה לרגע המוות:

רוב האנשים שאני רואה / בזמן האחרון / דומים לאנשים שכבר ראיתי / בימים עברו. / סימן שמתקרב סוף פסוק / ואני תמה לדעת / האם ולמי הוא יהיה דומה. (DEJA VU, עמ' 84).

ובטכניקה של "הזרה" (ENSTRANGEMENT), שבה נוקטים המודרניסטים בבואם להתבונן ביומיומי בעיניים חדשות, הוא אף מותח קו של דמיון ואקבלה בין התחושה שלפני יציאה לחו"ל לבין התחושה ש"לפני היציאה האחרונה":

לפני שאני יוצא לחו"ל / אני רואה הכול בעיניים אחרות: / לבי נכמר בקרבי / למראה שרפרף פלסטיק לבן, עכור, / בגינה עזובה. / האם יהיה שם כשאחזור? / האם יחוס עליו מישהו / ויצבע אותו מחדש? / האם אראה כך / ואשאל כך / לפני היציאה האחרונה? ('יציאות', עמ' 83).

הקובץ 'אמת וחובה' הוא כמדומה הנוקב וגלוי-העין מבין ספריו של ט. כרמי, שהוציא את ספרו הראשון ב-1950, בהוצאת 'מחברות לספרות' של י. זמורה, היא ההוצאה שפתחה שעריה בשנות הארבעים לפני מודרניסטים "דחויים" כדוגמת יונתן רטוש, מזה, ויחיאל פרלמוטר (אבות ישורון), מזה. מאז ועד עתה, פרסם חמישה-עשר (! קובצי-שירה, בצד תריסר ספרי תרגום (מחזות בעיקר). אין בשירים הללו דבר מן הנאיבי: הכל מעיד על התבוננות שמתוך תבונה, על חוסר-שאננות ועל בחינה מתמדת - כמו-מדעית - של התופעות, מכל צד אפשרי. פה ושם, השירים מתעלים לכדי וידוי אישי מרגש, שאינו נמחה בנקל מזכרון הקורא.