ביאליק על הצעירים שנחטפו מבית הוריהם במאה ה-19

עם ההודעה של שובם הצפוי של חטופי החמאס לבתיהם

גם במאה ה-19 הייתה בעם ישראל פרשה שניתן לכנותה בשם "פרשת החטופים" (החטופים באותה עת נקראו בשם "קנטוניסטים"). היו אלה ילדים שנלקחו בצו הצאר (בסיוע חטפנים – "חאפערים" ביידיש – טיפוסים נקלים מבני הקהילה שסייעו בפעולת החטיפה), כדי לעבור תקופת חניכה שתכשיר אותם לשירות צבאי ממושך.

בתקופת ניקולאי הראשון (1825 – 1855) נערכו ניסיונות להעביר את הילדים הללו ("חיילי ניקולאי") על דתם. בין גנזיו של ביאליק מצויה הכותרת "ניקולייבסקי סולדאט", המעידה על כוונתו לכתוב על אותה פרשה נוראה ומבישה בתולדות עם ישראל, שהרסה משפחות, זרעה פירוד ופוררה את הקהילות.

לא אחת השיגו עשירי הקהילה לבניהם פטור משירות בצבא הצאר, בתמורה לתשלום כבד שאותו שילמו ברצון כדי להרחיק את ילדיהם מן המלחמות, הריחוק מהבית וההתבוללות.. חוק הגיוס תבע מן הנערים לשרת כעשרים וחמש שנים מהגיעם לגיל שמונה עשרה. אלה מן המגויסים ששרדו את השירות הצבאי (כשלושים אחוזים מהם מתו במלחמות או ברעב) וחזרו לבית הוריהם היו בני ארבעים+, חסרי השכלה יהודית ונטולי הכשרה מקצועית. רוב המגויסים, שאכלו בצבא מאכלי פיגולים ולא שמרו על השבת ועל חגי ישראל, איבדו את הקשר עם הוריהם, שרובם מתו בינתיים, וכך גרמה "פרשת הקנטוניסטים" לטרגדיה לאומית בעלת ממדים אדירים. מוסדות הקהילה, שבלאו הכי היו נתונים לסכסוכים בין ה"חסידים" ל"מתנגדים" התפוררו מחמת השחיתות שפשתה בהם בעת חטיפת הילדים לצבא.

*

שירו הארוך (הבלתי גמור) של ביאליק "יונה החייט" מתאר ילד יהודי מוכשר, שהוריו ומוריו ציפו שיגדל ויהיה רב גדול בישראל. ואולם, ילד מוכשר זה, שהוריו העניים לא היו מסוגלים לפדות אותו מן השירות הצבאי, נחטף לעבודת הצבא, ובשובו הביתה נאלץ ללמוד מלאכה פשוטה שבקושי רב מפרנסת את בעליה. חבריו שלא נתגייסו כבר הקימו משפחות, והולידו בנים ואפילו זכו בנכדים (בהתחשב בנוהג של נישואי קטינים שהיה נהוג בקהילות ישראל באותה עת).

הפואמה "יונה החייט", שאותה הכתיר ביאליק בכותרת המשנה "מסיפורי אחד החטופים", הייתה אמורה להיות יצירה סיפורית ארוכה ורבת תהפוכות, שראשיתה בבית דל, המשכה בחטיפה לעבודת הצבא בימי הצאר ניקולאי, וסיומה בשיבה אנטי-הֶרואית לעיירת הילדוּת: הילד הלמדן שהיה לחייל, הופך לחייט עלוב הממיר את הכידון במחט זעירה. יונה – נפש רצוצה משולי החיים היהודיים – איבד את הלמדנות מזה ואת ההֶרואיקה של שדה הקרב מזה, ויצא קירח מכאן ומכאן. אפשר לראות בדיוקנו כעין השלמה-אגב-ניגוד לדמותו של המתמיד. שניהם מוצאם מבית דל, בשניהם תולים ההורים תקוות לעתיד מזהיר בתחומי הלמדנות, אלא שזה זכה ומילא את כרסו בש"ס ופוסקים, וזה נחטף מן "חדר" אל עבודת הצבא. ביאליק רומז לקוראיו, שגם מי שזכה בכתר התורה וגם מי שהורחק ממנו בכוח הזרוע צפוי לגסיסה ארוכה וחשאית. שני הנערים כנראה לא יצטרפו למחנה הציוני שהחל אז להתגבש, ולא ירימו תרומה לבניין הארץ.

בשיריו המוקדמים, שהשפעת יל"ג ניכרה בהם על כל צעד ושעל, לרבות בשירו הבלתי גמור "יונה החייט", מורגשת האמביוולנטיות שחש ביאליק הצעיר כלפי יל"ג ויצירתו. הוא קיבל את הפואטיקה של יל"ג, אך גם מרד בה נמרצות, תוך חשיפת מומיה וחסרונותיה. בהתמודדות עם הפואטיקה של יל"ג, השיג ביאליק הישג כפול: הוא למד לסגל לעצמו את הישגיה הטכניים המזהירים ואת לשונה השיבוצית, העשירה והמחוכמת, ובמקביל לרמוז לקוראיו כי הוא דוחה את משנתו הפוליטית של יל"ג, ומפליג ממנה למחוזות חדשים ורחוקים, שיל"ג לא ידעם.

מ"ל ליליינבלום האשים את יל"ג על שלא כתב בשיריו על גזֵרת הקנטוניסטים. כשאימת גיוסם של ילדים יהודים לצבא הצאר החרידה כל בית בישראל והשחיתות פשתה במוסדות הקהילה, התנכר יל"ג – אליבא דליליינבלום – לסבלם של החטופים, ושר על נושאים נצחיים המנותקים מן המצב הלאומי. ביאליק הרים את הכפפה, ותיקן את המעוּות. הוא כתב שיר בנוסח יל"ג על נושא שיל"ג כביכול לא עסק בו (בעניין זה לא דייק ליליינבלום, שכּן יל"ג העמיד את סיפור החטופים לצבא הצאר במרכז סיפורו "העצמות היבשות"). ב"יונה החייט" לא קיבל ביאליק את טענת ליליינבלום, שלפיה אין העם אשם בצרות שניחתו על ראשו. ברוח הסַטירה המשכילית של יל"ג הראה שהממסד הקהילתי המושחת אשם בטרגדיה הלאומית לא פחות מהנסיבות החיצוניות. אולם, שלא כבפואמות של יל"ג, שתיארו את "כלי הקודש" של הקהילה בצבעים שחורים משחור, כאן מוצגת הטרגדיה היהודית בחמלה, מבלי לחפש את האשמים ומבלי להוקיעם.

הוריו של יונה משקפים את כל המידות הטובות, שבהן נתברכו ישראל בכל הגָלויות: משפחתם שמחה בחלקה, חמה ומלוכדת, שומרת את השבת ומקיימת מצוות הכנסת אורחים, ובעיקר - דואגת לתלמודם של הבנים. לרוע מזלם, הממסד אינו ממלא את שליחותו, ובוגד בתפקידו. אהבת השררה ואהבת הבצע שולטים בתקיפי הקהל, שולחיהם של "החוטפים", ואנשים פשוטים ותמימים כדוגמת שמשון וינטה הם הקָרבנות. אף על פי שהשיר נכתב בשירות הציונות הרוחנית של אחד-העם, העמיד בו ביאליק "אפוס לאומי", המתאים לקוראים מבני כל הפלגים: קורא מרקע חסידי ישמח על הצלתו של יונה משמד ועל היותו "יהודי כשורה", אף יראה בדברי הצדיק נבואה שהתגשמה. קורא מרקע מתנגדי יזהה את האירוניה שבה מתבונן המחבר בצדיק ובברכתו. קורא משכיל יראה בסיפורו של יונה כתב אשמה חמור נגד הקהילה וראשיה, אף יכרה אוזן לדיאלוג הסמוי עם יל"ג ועם מקטרגיו.

מבקרים העלו את ההשערה כי ביאליק לא סיים את הפואמה משום שלא הכיר את חיי הצבא ודבק ב"פואטיקה של החוויה" היו שטענו שכְּלל לא היה לו צורך להמשיך את הפואמה כי סופהּ ידוע מראש, שלא היה ביכולתו לכתוב פואמה סיפורית ארוכה בנוסח המאה התשע-עשרה ושאילו המשיך בתיאור חטיפתו של יונה וסבלותיו, הוא היה מסתבך בסיפור נדוש וארוך ללא מוצא. ואולם, משמצאתי בארכיון את הניסיון להמשיך את הפואמה, התברר שהשערות אלה אינן עומדות במבחן (ובמאמר מוסגר: על גילוי זה הרציתי בכנס הבינאוניברסיטאי הראשון לחקר הספרות העברית, והוא כלול בספר הכנס, שראה אור זמן-מה לפני שהגילוי הזה נפל בידי "חטפן" שניכס אותו לעצמו).

אכן, היו לביאליק כוונות להמשיך את כתיבת הפואמה ולהצעידה לקראת התפתחויות נוספות, המתרחשות הרחק מבית ההורים, ולא עלה בדעתו להסתפק בקטע שנתפרסם בערוב יומו, כשלושים שנים לאחר חיבור היצירה. הקטע הגנוז הוא מונולוג של יונה החייל, העומד על משמרתו בערבה הרוסית:

"פַּעַם עַל מִשְׁמַרְתִּי עָמַדְתִּי בַּלַּיְלָה / בָּדָד תַּחַת שְׁמֵי ה' בָּעֲרָבָה / הַלְּבָנָה בְּמִלֻּאָהּ וְכוֹכְבֵי אֵל מִלְּמַעְלָה /

וּמִתַּחַת שֶׁלֶג בָּהִיר לִמְלֹא כָּל עֵינִי / וַאֲנִי הוֹלֵךְ וָשָׁב וְעַל כְּתֵפִי אֲזֵנִי. /

כִּנְפֹל מִן הָאִילָן תַּפּוּחֵי זָהָב בָּשֵׁלוּ /

זֶה אַחַר זֶה וּבְיַחַד נוֹשְׁרִים מִשָּׁמַיִם / כּוֹכְבֵי פָּז אֶחָד אֶחָד וּשְׁנַיִם שְׁנַיִם /

וְהָשָּׁמַיִם הָעֲשִׁירִים בְּהוֹד שַׁלְוַת גְּאוֹנָם / כְּלֹא יוֹדְעִים בַּאֲבֵדָתָם וְלֹא חָשִׁים בְּחֶסְרוֹנָם /

וְכוֹכְבֵיהֶם כְּבַתְּחִלָּה כִּתּוֹת כִּתּוֹת יָהֵלוּ".

כשניסה ביאליק להשלים את הפואמה, הוא כבר התרחק מן ההתנצחות עם יל"ג שהולידה אותה, ואפשר שכבר עלה בדעתו לכתוב על הקנטוניסטים את סיפורו "החצוצרה נתביישה", המכילה אותו מסר: דור רודף דור, והטרגדיה היהודית פושטת צורה ולובשת צורה חדשה. יונה יורש את עיוורונו של אביו שמשון, ובמידה רבה הריהו אותו "וְחַיָּט מַטְלִיא שְׁתוּם הָעָיִן, /פְּלֵיטַת צִבְאוֹת נִיקוֹלַי –" משיר העם של ביאליק "מי יודע עיר לישטינא". יל"ג ביקש למתוח ביקורת נוקבת על מוסדות הקהילה המושחתים, כבעִתות מלחמה (מלחמת תרבות בין המשכילים לחסידים), ואילו ביאליק לא התכוון לשלוח חִצי לעג, כי אם לעורר את הלבבות ולחבוש את הפצעים.

מוטיב הבגדים, העובר ביצירה כחוט השני, מקנה לה – חרף קיטועה – כעין אחדות סמויה. במקביל לעלילה הגלויה שעל פני השטח, נוצרת גם עלילה סמויה הקשורה בלבישת הבגדים ובהכנתם. בכל שירי החיילים שבאסופות שירי העם שביידיש, חוזר המוטיב של תלונת החטוף על שמכריחים ילדים יהודיים לפשוט את בגדי "החדר" (טלית קטן וארבע כנפות) ומאלצים אותם ללבוש בגדי "יוונים" (הכוונה לבגדי "איוואנים" – בגדי גויים, המכונים בשירי העם "שעטנז", רמז לכך שמכריחים ילדים יהודיים לנטוש את יהדותם ושלא לקיים את המצוות).

ב"יונה החייט" עומדת האם הנרגשת לקחת את בנה אל החייט לתפור לו בגדים חדשים לקראת הלימודים ("מָחָר [...] אֶקְנֶה לוֹ מִכְנָסַיִם, / גַּם נְעָלִים אֶקְנֶה לוֹ, אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם וּבְלִי נֶדֶר, / וְאַל יֵבוֹשׁ כִּי יְדַבֵּר אֶת-חֲבֵרָיו בַּחֶדֶר"), והנער חולם חלום גדוּלה ("הֶאָח, חִישׁ אֶתְפַּשֵּׁט אֶת בְּגָדַי הַבָּלִים / וְאֶתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר – מִכְנָסַיִם וּנְעָלִים / וּבְבוֹאִי בְּשָׁלוֹם אֶל מִכְנָסַי וּנְעָלַי / עוֹד אוֹסִיפָה אֵיטִיבָה אָרְחוֹתַי וּמַעֲלָלַי"). והנה, בשובו אל העיירה הנידחת, הריהו חייט התופר לילדי ישראל בגדים חדשים לקראת לכתם אל "החדר". יש כאן אפוא תבנית מעגלית טרגית, כעין זו העולה מהסיפור "החצוצרה נתביישה", שבו שאלתו התמימה של הילד, החותמת את הסיפור, רומזת שבכל דור יימשכו ילדים יהודיים אחר ברק החצוצרה (הבטחות המהפכנים), ובכל דור יאכזבו הסיסמאות היפות את היהודי וייאלצוהו לנטוש את ביתו ולצאת לנתיב הנדודים הנצחי.

*

לכאורה אין קשר בין חטופי המאה התשע-עשרה לחטופי המאה העשרים ואחת, ובכל זאת יש קשרים סמויים בין שתי הפרשות הקשות והמבישות הללו. בעקבות חטיפות הילדים היהודיים במאה התשע-עשרה איבדו ראשי הקהילה היהודית את האימון שנתן בהם צאן מרעיתם. במקום רועיו הנאמנים, הם נעשו בעיני הציבור לאויבי העם הרעים והמושחתים (נתרבו הסיפורים על שלמונים שקיבלו מעשירי הקהילה כדי להסגיר את בניהם של ילדים ממשפחות פשוטות ועניות).

הקהילה היהודית התחילה אפוא להתפורר שנות דור ויותר לפני שהחלה ההתפוררות הגדולה של שנות מלחמת העולם הראשונה. אבד רעיון הערבות ההדדית שהחזיק את העם הקטן ומוכה הגורל הזה אלפי שנים והעמיקו תהליכי הפלגנות והבידול. התחיל גם תהליך חילון רב-ממדים שנבע מאָבדן האמונה בהשגחה העליונה ובשליחיה עלי אדמות.

ובימינו, שרים וחברי-הכנסת מאנשי המפלגות ה"חרדיות", שהעצימו את כוחה של הדת בחיינו הציבוריים, פועלים בניגוד לרוח היהדות ולמִנהגיה. האם לא שמעו "רועי העדה" את המושג "ערבות הדדית"? "הערבות ההדדית" היא כידוע אבן-יסוד המלווה את עם ישראל עוד מימי האמוראים ("כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה"; ספרא בחוקותי פרק ז, ה), ובלעדיה אין לעם תקומה.

אמנם ראש ממשלתנו התחנך בשנים הפורמטיביות שלו בתרבות האמריקאית שאינה יודעת "ערבות הדדית" מהי, אך בעם קטן כעם-ישראל "הערבות ההדדית" היא צורך קיומי. היא הגורמת לתושבי ישראל לשאת בעול הקליטה והעלייה, לכוף ראש ולשלם מִסים כבדים כדי לסייע לנזקקים, מבלי לחפש מקלטי-מס. "הערבות ההדדית" היא הערך הגורם לתושבי ישראל להתנדב לפעולות לאומיות חשובות, לסכן את נפשותיהם המלחמות כדי להגן על אחיהם שבעורף (וליהודי התפוצות לתרום מכספם למדינת ישראל). לַסולידריוּת ולַערבות ההדדית תפקיד בעל חשיבות עליונה ביצירת דבק מלכד בין תושבי המדינה, ואבדנן עלול לגרום להתפוררת החברה ול"ירידה" מהארץ.

יחליטו-נא "רועי" העדה החרדית, אם לב יהודי בקרבם, אם אנו שייכים לאותו עם, המאמין כבכל הדורות בעקרון "הערבוּת ההדדית", אם לאו: אם אנחנו בני אותו עם, יועילו לשאת ביחד אִתנו בעול העבודה והצבא. אם אנחנו בני עמים שונים – שני עמים דוברי עברית שמקור יניקתם הם הטקסטים העבריים הקדומים, ותוּ לא – מדוע זה יממנו תושבי ישראל, שאינם משתייכים למִגזר החרדי, את צרכיו של עם זר, שאינו מוכן להשתתף אִתם בקשיי הקיום שלו? את ההתנהגות חסרת הרסן של קברניטי המפלגות החרדיות יש להמיר ללא דיחוי בהתנהגות הוגנת והגיונית, ברוח היהדות, המאמינה בעקרון "הערבות ההדדית", שהיה מקובל בעם ישראל בכל דור ובכל אתר. הרבנים רואים באנשי שירות הביטחון שלנו "חטפנים" החוטפים את בניהם, בעוד שאנו רואים בהם "חטפנים" החוטפים את נפשותיהם של צעירי ישראל ל"ישיבות" – למקומות מקלט תחת כנפיה של ההשגחה העליונה – ומונעים מהם את החובה לפעול מתוך ערבות הדדית ולהשתתף השתתפות פעילה בהגנת העם והארץ.