אמנון רובינשטיין (1931-2024)-איש המעלה
עודכן: 21 בינו׳
דברים אחדים על האיש ועל יצירתו עם היוודע דבר מותו.
כבר מזמן אמרתי לאחת מידידותיי, שערכה את ההיכּרות הראשונה ביני לבין פרופ' אמנון רובינשטיין – היכּרות שהולידה שיחה שנמשכה שעה ארוכה – שבן-שיחנו הוא איש המעלה ושספק רב הוא אם יהיו בדור הבא אנשים כדוגמתו.
בצד עיסוקיו בחקר המשפט ובצד כתיבתו העיונית בנושאי מדינאות וחברה, הייתה באמנון רובינשטיין אהבה ללא גבול לספרות העברית ולספרות העולם. בכתיבתו הוא נהג להרבות במובאות מן הספרות, אך תמיד בתוך אמירה היפה לכל נפש ומבלי להתנאות בידיעותיו הרבות ולהפגין אותם ברבים. ספרים תמיד פנו לקשת רחבה של קוראים –קוראים "פשוטים" ואינטלקטואלים. כל אחד מקוראיו יכול היה להפיק מהם לפי ערכו ולפי המִטען שהוא מביא אתו מלכתחילה. עם זאת, אמנון רובינשטיין – שהיה דמוקרט אמיתי בנשמתו ומעולם לא שָׂם פדות בין אדם לאדם ובין עם לעם – התגלה בתחומי הרוח כאריסטוקרט שאינו "מתכתב" עם כל אחד. תמיד רמז בכתיבתו ליצירות שייקספיר, ביאליק, אלתרמן ולשאר פסגותיה של הספרות העברית ושל ספרות העולם.
תכונת-יסוד בכתיבתו של אמנון רובינשטיין היא האמביוולנטיות שלו שגרמה לו להיות שרוי ללא-הרף בספק מתמשך. בעוד שלרבים מאנשי האקדמיה יש היום יותר מדיי סימני קריאה במקום סימני שאלה, והם כבר אינם עוסקים במחקר כי אם ב"שיח", המזג המחקרי של אמנון רובינשטיין והכישרונות הרב-תחומיים שלו גרמו לו להציב סימני שאלה ללא הרף. ניכּר שהוא שפט תמיד את הדברים לגופם, ולא לפי שבלונה כלשהי, או דעות קדומות כלשהן. על כן הוקיע לא אחת במאמריו את תביעותיהם המופרכות של אחדים מההיסטוריונים החדשים שמרוב רצונם לשמור על "אובייקטיביות מחקרית" מאמצים מבלי משים את נקודת התצפית של ה"סיטרא אחרא". לעומתם, אמנון רובינשטיין תמיד גילה אמביוולנטיות, אך לא באשר לאמונתו בצדקת הדרך הציונית. בנושא זה לא היו לו ספקות, הרהורים וערעורים: הוא לא חשש לומר שחיים גיבור ספרו "השמיכה" היה מעפיל (ולא "עולה בלתי לגלי" כפי שקוראים ההיסטוריונים החדשים ל"מעפילים"), ואף לא חשש לומר ברומן זה שחוקי ההגירה של הבריטים היו חוקים גזעניים. האומץ של אמנון רובינשטיין לקרוא לילד בשמו ולא להסתתר מאחורי תחבולות ודרכי-עקיפין, גרמו לרבים להטות אוזן לדבריו ולחכות בציפייה דרוכה לכל אחד מספריו.
•
לא תמיד הייתה דרכנו המשותפת רצופה מחמאות הדדיות. היא התחילה במאבק מר שניהלתי נגדו, בתקופה שבה כיהנתי כיו"ר ועדת מקצוע הספרות ומקצוע הלשון במשרד החינוך, ונאלצתי לצאת נגד תכניתו לערוך קיצוצים במקצועות אלה (ואף לשקול את ביטולן של בחינות הבגרות בהם). לא נותרה אז אפשרות אחרת אלא לפרסם בעיתונות מכתב גלוי חריף שיסביר את חומרת ההחלטה ("קבורת חמור ללימודי הספרות", מעריב מיום 22.3.1996). אמנון רובינשטיין לא הותיר את המאמר הזה ללא תגובה חריפה, שגררה אחריה את מאמרי "דחלילים" (ידיעות אחרונות מיום 19.4.1996), שהראה איך התנער פרופ' רובינשטיין מהאשמה שהופנתה אל משרד החינוך וניסה לגלגל את האשם לפתחם של הממונים על מקצוע הספרות. בין השאר נאמר במאמר זה:
...טענת השר, שלפיה האחריות לקביעת תכניות הלימודים בספרות מוטלת עליי כיו"ר ועדת המקצוע, ולא על המפקח, תובעת אף היא את סיוגה. שר-החינוך מעניק לי מיני כתרים שאינם מגיעים לי: יו"ר ועדת המקצוע הוא איש אקדמיה, העושה את עבודתו בהתנדבות, בעוד שהמפמ"ר הוא עובד המשרד, ומתפקידו להתוות תכניות לימודים ולפקח עליהן. פירוט משימות המפקח מצוי במשרד-החינוך, והשר יכול לעיין בהן (סעיף 375 בחוזר המנכ"ל ממאי 1989). עם זאת, אני וחבריי בוועדת-המקצוע מסייעים ככל יכולתנו, בידע ובעצה, למימוש התכנית החדשה למודולריוּת של המקצוע, שתאפשר לתלמידים שבחרו בתכנית המינימום להשלים, אם ירצו, את לימודי הספרות ברמה גבוהה יותר. אפילו עבודה חשובה זו נתקלת בחומת-אבן צוננת של יו"ר המזכירות הפדגוגית פרופ' דוד גורדון, שכל תכניותינו הן לו לצנינים. ועדת המקצוע יכולה היתה לעשות את עבודתה בדרך נמרצת ואפקטיבית הרבה יותר, אלמלא היצר פרופ' גורדון את צעדיה, ואלמלא קיבלה ממנו הנחיות ברורות שלא לעבד תכניות חדשות עד שיתברר מעמד המקצוע. יש אפוא בתמיהת השר, השואל מדוע לא נקדיש את מרצנו לפיתוחן של תכניות לימודים חדשות ורעננות, משום תמימות או היתממות....
אחרי המלחמה הקשה שניהלתי נגדו, שהסתיימה לשמחתי בהחלטה שלא לקצץ בלימודי הספרות ושלא לבטל את בחינות הבגרות בספרות, לא ציפיתי שפרופ' אמנון רובינשטיין יאיר לי פנים בפגישה פנים-אל-פנים שערכה ידידתי בינינו.
טעיתי. אמנון רובינשטיין התגלה כאדם שאינו נוטר איבה בגין מלחמה מוצדקת (התברר שהוא כלל לא צידד בדרישת משרדו לערוך קיצוצים בלימודי הספרות). יתר על כן, הוא אפילו סלל לפניי את הדרך להוראה במרכז הבין-תחומי (היום "אוניברסיטת רייכמן") שבּה אני מלמדת מיום שבו פרשתי מאוניברסיטת תל-אביב שבּה עשיתי ארבעים שנות הוראה ומחקר. כשהגיע אמנון רובינשטיין לגבורות, ביקשוני קברניטי אוניברסיטת רייכמן, שהוא היה נשיאהּ, לשאת לכבודו את הרצאת הפתיחה של הכנס החגיגי שנערך לכבודו.
•
באותה שיחה שהזכרתי בראשית דבריי סיפר לי אמנון רובינשטיין שהוא ציטט באחד מספריו שורות מתוך סונטה של שייקספיר שתרגמתי ופרסמתי בכתב-העת "שבו". דבריו החמים עודדו אותי לנסות לתרגם את המכלול במלואו, ואכן הודיתי לו על עידודו במבוא לספרי "עיני אהובתי" – כל סונטות שייקספיר. בעמ' 57 של הרומן "השמיכה" נאמר מפיה של רייצ'ל האמריקנית: "אהבתנו התגברה על כל ההבדלים בינינו. בהיי-סקול באולד אוקס למדנו סונטה של שקספיר המדברת על אהבה המביטה בפניה של הסערה ואינה זזה", אבל האהבה שלנו לא סתם הביטה בפניה של הסערה. היא הייתה הסערה עצמה – סערה שהזיזה מחיצות, שברה מחסומים של תרבות, דת ושפה, ניתצה את הילדויות השונות שהיו לנו, ובשל כך לא ניתן היה לעמוד בפני עוצמתה – גם כאשר אחרים פקפקו בה, גם כאשר הוריי חשבו שיצאתי מדעתי בעיר הגדולה".
הסונטה הנזכרת בדבריה של רייצ'ל כבדרך-אגב היא סונטה 116 של שקספיר, ואותה היגשתי במקור ובתרגום – לאמנון רובינשטיין כשמלאו לו שמונים שנה:
סונטה 116 מוּטָב לֹא אֶתְכַּחֵשׁ לִבְרִית אֱמֶת: לֹא תִּיף הָאַהֲבָה אִם כָּל הָעֵת תָּתוּר אַחַר תְּמוּרָה, תַּחְפֹּץ שִׁנּוּי, תֶּאֱרֹב לַפֶּתַח וּלְכָל פִּתּוּי: הוֹ, לֹא! הִיא כְּמִגְדָּל לָעַד יִכּוֹן מוּל זַעַף הַיָּמִים יַעֲמֹד קָבוּעַ; לְכָל סַפָּן תּוֹעֶה – כּוֹכָב צָפוֹן, עֶרְכּוֹ בְּלִי גְּבוּל אַף שֶׁגָּבְהוֹ יָדוּעַ. לֹא יְכַלּוּהָ זְמָן וְחֶרְמֵשָׁיו, הֲגַם שֶׁאֹדֶם לֶחִי לֹא יִשְׂרֹד; תְּקוּפוֹת שָׁנָה בָּהּ לֹא יִתְּנוּ רְבָב, עַד פִּי הַקֶּבֶר רֹאשׁ תִּשָּׂא בְּהוֹד. אִם אֵלֶּה הַדְּבָרִים נִשְּׂאוּ לַשָּׁוְא, שִׁירַי כָּזָב, וְאִישׁ עוֹד לֹא אָהַב. | SONNET 116 Let me not to the marriage of true minds Admit impediments. Love is not love Which alters when it alteration finds, Or bends with the remover to remove: O no! it is an ever-fixed mark That looks on tempests and is never shaken; It is the star to every wandering bark, Whose worth's unknown, although his height be taken. Love's not Time's fool, though rosy lips and cheeks Within his bending sickle's compass come: Love alters not with his brief hours and weeks, But bears it out even to the edge of doom. If this be error and upon me proved, I never writ, nor no man ever loved. |
•
היום ניתן לסכם ולקבוע בוודאות שפרופ' אמנון רובינשטיין היה מהגדולים באנשי הרוח בדורנו. בכל תחום שבו שלח את ידיו – חקר המשפט, פובליציסטיקה, פעילות פרלמנטרית, חקר החינוך האקדמי, ובשנים האחרונות גם כתיבת ספרות יפה – הוא הגיע להישגים ראשונים במעלה. הוא היה חתן פרס ישראל בחקר המשפט וחתן פרס חשין למצוינות אקדמית, אך במקביל לפעילותו האקדמית והציבורית הוא הרים תרומה חשובה ביותר להקמתן ולביסוס מעמדן של המכללות בישראל. פעולתו זו החלה בתקופת כהונתו כשר החינוך, והיא הולכת ונמשכת עד עצם היום הזה. פעולתו פתחה אפשרויות לפני אוכלוסיות רחבות, שהאוניברסיטאות הגדולות סגרו בפניהן את שעריהן, וכך עלתה רמתה הכללית של האוכלוסייה במדינה. בנוסף לכל אלה אמנון רובינשטיין נעשה בשני העשורים האחרונים גם סופר פורה. הרומן הראשון שלו "השמיכה" ראה אור בשנת 2005, ומאז הוציא חמישה ספרים נוספים, המצטרפים לספרי המסות והמחקרים שלו ומעמידים אותו בחזית עולם הספרות והתרבות בארץ.
חבל על דאבדין ולא משתכחים.