קבורת חמור ללימודי הספרות : מכתב גלוי לפרופ' אמנון רובינשטיין

פורסם: מעריב 22/03/1996


בימים אלה עומד משרדך להתחיל במימושו של מהלך חדש, שאם לא יסוכל באיבו, הוא עתיד להביא בהדרגה ובשיטתיות לחיסול מקצוע הספרות, ובסופו של דבר אף לערעור מעמדה של התרבות העברית. כיצד נולד הרעיון המהפכני הזה, ההרסני לדעת רבים? אנשיך יתפלאו אולי לשמוע, אך רעיון זה, שאנו - מאות סופרים, אנשי אקדמיה ומורים - נלחמים בו כיום עד חורמה, יצא למרבה האירוניה דווקא מקרבנו. הוא נולד בשוגג, כשמורה צעיר וכריזמטי, יזהר סמילנסקי שמו, לימד בכפר=הנוער בן=שמן את תלמידיו שיעורי ספרות לפי "אסכולת הוורד". לשיטתה של "אסכולה" זו, היצירה היא מין פרח, שראוי להריחו בלבד, ולא לחקור אותו ולנתחו. בכיתתו למדה נערה בשם שולמית אלוני, וכשבגרה ונתמנתה שרת=חינוך, היא המשיכה להאמין באותן אמיתות ישנות נושנות, שאותן שמעה לפני שנים מפי המורה, בעוד יזהר רואה בהן כיום חטאות נעורים, ומתכחש להן בכל תוקף. לפני באיו של כנס בינלאומי של חוקרי ספרות ב-1992, טענה שולמית אלוני - אז שרת החינוך - שהספרות היא עניין להנאה בלבד, ולא מושא לחקירה ולניתוח. מותר כמדומה להניח שלא היה עולה בדעתה להמליץ לפני מומחי בוטניקה וזואולוגיה, למשל, להירשם לאגודה לחובבי=הטבע, ולהתבונן בפרחים ובפרפרים מרחוק...


ושולמית אלוני הביאה למשרדה את הפרופ' דוד גורדון, איש בית=הספר לחינוך באוניברסיטת הנגב, אדם שלעולם לא יתמלט ניב עברי שורשי מפיו, אפילו לא במקרה, אדם שכל דבריו נשמעים כתרגום מילולי מאספרנטו. והוא שהגה את הרעיון המהפכני וה"מבריק": את מקצוע הספרות ילמדו התלמידים תחת הכותרת "אמנויות": האחד יבחר בשירה, חברו בתיאטרון, השלישי בקולנוע או טלוויזיה והרביעי ילמד באלט. רק כשקמה זעקה גדולה מקיר לקיר, והפרופסור הנכבד למד מפי המקטרגים שהספרות העברית היא קצת יותר מטלוויזיה ומבאלט, ושלפי הגיונו צריך היה ללמד גם תנ"ך תחת הכותרת "אמנויות" (שהרי גם הוא בגדר ספרות עברית), הוא נסוג מתכניתו, והגה רעיון חלופי, "מבריק" לא פחות מקודמו: יצורפו תחומי הספרות והלשון, ויהפכו לתחום רחב אחד ושמו "עברית", וכל זאת לשם צמצום מספר המקצועות והבחינות ולשם הכנסתם של תחומים חדשים בין=דיסציפלינריים. ומה ילמדו במקום השעות שיקוצצו מהמקצוע ה"מיושן" הזה ששמו "ספרות עברית"? חינוך, פוליטיקה וסדנה לכתיבת עבודה אישית. אפשר היה לדון גם בבחירה התמוהה הזאת, אך תקצר היריעה.


ייאמר כאן רק זאת: הרעיון לפיו יוקדשו בחטיבה העליונה שעות רבות ללימוד פרטני (כלומר, כל תלמיד יבחר בנושא התמחות ובמורה מנחה, יבלה במחיצתו שבע שעות שבועיות ויכתוב תחת פיקוחו עבודה אישית), הנראה להלכה רעיון טוב ויפה, עתיד להתנפץ ברגע המפגש עם קרקע המציאות. במערכת הקיימת, חרף פגמיה, ניכר איזון עדין בין יסוד הסיכוי ליסוד הסיכון. לעומת זאת, המהפכה המוצעת היא הימור "על כל הקופה": שפר גורלו של התלמיד, ונפל לידי מורה מעולה, בעל שאר=רוח, יהפכו לימודיו ללא=ספק לגן=עדן עלי אדמות. לא שפר גורלו, ונפל לידי מורה בינוני (וכי יש בנמצא מערכת, המחוסנת מפני מורים כאלה?), יהפכו לימודיו לשיממון אחד גדול ולבזבוז זמן גמור. כי מי יערוך לרבבות המורים "Cultivation of the mind"? זוהי, אגב, סיסמתו של הפרופ' גורדון, חובב=שפת=לעז, וזוהי עילת=העילות לכל המהלך שהוא מציע לנו. וכשיבואו פליטי השיטה החדשה שלו אל המוסדות להשכלה גבוהה, יגידו להם שהם בורים ועמי=ארצות, ויושיבו אותם במיני מכינות קדם=אקדמיות, כדי למלא את ה"חורים" בהשכלתם. זה מה שקורה, כנראה, כאשר חכמי החינוך, העושים במלאכה, מנותקים מהמציאות, אך בקיאים אולי בטבלאות של ספרי התיאוריה, בנתוני סקרים ומחקרים למיניהם.


ואף זאת: לימודי הפוליטיקה המוצעים עתידים כמדומה לזרוע בהם פירוד וסכסוך בבתי=הספר, המפולגים כיום בלאו הכי בשל פלישת הפוליטיקאים לתוכם. דווקא מומחי חינוך צריכים להבין, שאין כמו הספרות להקנייה עקיפה של ערכי שלום ודמוקרטיה, שהרי כלל בדוק הוא, שדווקא חינוך עקיף ובלתי=מגמתי הוא אפקטיבי פי כמה וכמה מכל תכתיב כפוי ומכל אינדוקטרינציה ישירה. התלמידים הלובשים כיום בהיתר חולצות של "נוער מר"ץ" או של "נוער ליכוד", והמתנגחים זה בזה בזמן ההפסקות, נושמים אווירה פוליטית ממילא, גם בלי שבית=הספר יעודדם לכך. די להם בשיעורי האזרחות כדי להשלים את החסר להם מבית=אבא או מהטלוויזיה.


אבל עיקר ענייננו הוא, כמובן, באותם רעיונות המנשבים כיום במשרדך, שיביאו לפיחות במעמדו של מקצוע הספרות, ובטווח ארוך יותר לידי חיסולו הגמור. בל יפתו אותנו קברניטי משרדך בהבטחות=שווא, לפיהן דווקא שחרורו של המקצוע מסד הבחינה ו/או הבלעתו בתוך מקצוע=גג ששמו "עברית" יעלה את ערכו בעיני התלמיד. התלמיד כיום, אף יותר מבעבר, הוא תכליתי מאוד בשיקוליו: כל מה שעתיד לעזור לו להתקבל לחוגים המועדפים במוסדות להשכלה גבוהה, יזכה בתשומת=לבו, וכל מה שלא יעניק לו "בונוסים" למיניהם, יזדלזל בעיניו תכלית זלזול. בתקופתו של השר זבולון המר נעשה ניסיון לביטול הבחינה המחייבת בספרות, והשנים ההן זכורות למורי הספרות כשנות שפל נורא במקצוע. איש לא התעניין בו, וכל מרכז=הכובד עבר למקצועות אחרים. אנו, הנלחמים כיום במגמה החדשה של משרד החינוך, מדברים אפוא מתוך ניסיון ממשי, שלא כמו מומחי המשרד, המתיזים לעברנו מיני תיזות ספקולטיביות, שאיש אינו יודע בבטחה מה מידת תקפותן.


מהי כוונתה של המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך? ליצור אשכול של מקצועות בשם "עברית", שבו ילמדו מעט מכל תחום: מעט לשון, מעט הבעה בכתב, מעט הבעה בעל=פה, מעט אוריינות וכן מקצוע חדש ששמו "טקסט וקונטקסט", שבו יילמד הטקסט הספרותי אך ורק כקרש=קפיצה לדיון בנושאים שמעבר לו. זוהי תכנית, שתותיר את בוגרי מערכת=החינוך בישראל ללא כל מטען תרבותי משותף - איש=איש פרודה בפני עצמה, ללא כל דבק מחבר. האם צריך להסביר לקברניטי משרדך מדוע אסור להם לכרסם במעמדו של מקצוע הספרות, ולהופכו למקצוע טפל בתוך אשכול של מקצועות? בימים של טירוף מערכות ושל אובדן התבונה צריך כנראה להסביר לפעמים גם את המובן מאליו.

*

ובכן, הספרות העברית החדשה היא קודם כול התחום, שבו שאלת זהותנו עולה בחריפות ובחדות רבות יותר מאשר בתחומים הומניסטיים אחרים. לאחר שדפוסי השלום יתמסדו, זו תהיה שאלת השאלות שעל סדר היום הציבורי, ולא בחוגים החרדיים, כי אם בקרב הציבור החילוני, המהווה את רוב האוכלוסייה: מי אנחנו? יהודים? ישראלים? עברים? כנענים? בלי התשובות המורכבות שנותנת הספרות העברית לשאלת הזהות אנחנו כסומא בארובה. האם אפשר להקנות תחושת שייכות וזהות לבני=הנוער, בהם עולים חדשים רבים, באמצעות מתמטיקה ואנגלית?


אף ייאמר במפורש ובקול רם: עם תרבותי אינו מערער את מעמדה של ספרותו ותרבותו. בבית=הספר התיכון האמריקאי מלמדים את מארק טווין ואת המינגוויי, את אדגר אלן פו ואת וולט ויטמן עוד לפני שמלמדים בו את שיקספיר ואת דיקנז. שיקספיר נלמד שם כחלק מספרות=העולם, כספרות זרה. ואצלנו, הכלל הזה של שמירת התרבות הלאומית חשוב שבעתיים. חשוב לנו לשמור על הספרות העברית, כי היא מבטיחה את קיומנו במקום הזה. היא הבסיס לזהות הקולקטיבית שלנו, והיא שהולידה את ישותנו כעם חדש. אצל עמים אחרים קדמו הקרקע, כלי=האוכל וכלי=המלחמה לספרות. אצלנו קדמה הספרות העברית החדשה לארץ ולמדינה. לפני שהיו לנו כלי=מלחמה, היו לנו סופרים, שחלומותיהם והגותם הולידו את המדינה, לרבות משרד החינוך ואמרכליו. תחיית הלשון והספרות היא ההישג הוודאי ביותר שלנו, ואסור לנו להשמיט אותו מבין ידינו ולכרסם במעמדה של התרבות שלנו.


יתר על כן, הספרות היא לפי שעה תחום התרבות המובהק ביותר שהגיע להישגים ודאיים. לא הקולנוע שלנו, אף לא התיאטרון, מסוגלים לעת=עתה להתברך ביצירות רבות, שאיכותן היא ללא=עוררין. אולי יום אחד תבוא גם להם הרווחה. לעומת זאת, הסיפורת העברית הולכת ומיתרגמת לעשרות לשונות; השירה העברית עולה ביופי ובמורכבות על זו שנכתבת ברוב השפות המערביות, המוכרות לנו. גם הזמר העברי מרגש, מגוון ומעניין פי כמה מרוב גילוייו של הזמר המערבי. ואף=על=פי=כן, רק בימי פיגועים נשמעים ברדיו שיריהם המולחנים של ביאליק, רחל, אלתרמן, לאה גולדברג, חלפי, אורלנד, עמיחי, נתן זך ונתן יונתן. בשאר ימות השנה, נשמעות בכל כלי=התקשורת להקות זרות, תחליפים בני=חלוף (ועוד הוצע במשרדך שבחלק מבתי=הספר ילמדו שיעורי מוסיקה באנגלית, וישננו בהם את מלות שיריהן של להרות רוק ופופ!). יש לנו תרבות עשירה ועם דל, שלעולם לא ישמח בחלקו, ותמיד יציץ מעבר לגדר, כדי להתבונן במה שנראה לו דרך עיני=הקנאה הירוקות כדשא הירוק של זולתו. ואנו שואלים: הייתכן שפרופסורים לחינוך ולמתמטיקה, העומדים בראש ודעה כלשהי במשרדך, יחליטו להמיר את ההישגים הוודאיים של הספרות העברית בתחליפי פלסטיק, רק משום שהם עצמם אינם יודעים להבחין, מתוך אי=הבנה, שלא לומר בורות, בין אבן=חן אמיתית לבין חיקוי זול?

לא רק ספרות המקור שלנו זכתה להכרה בינלאומית. גם מקצוע הספרות העמיד באוניברסיטאות ובמכללות חוגים מצויינים ובעלי מוניטין, וסביבן קמו מערכות ספרים ומערכות כתבי=עת, המזינות את הספרות העברית ומוזנות ממנה. באלה הולכת וגדלה עתודה, שתמשיך ותעביר את הלפיד לדורות הבאים. כך בונים תרבות! אך כל זה עתיד להיקטע או להתנוון מאין דורש, בגלל השינויים המוצעים כיום במשרדך. תאר לעצמך, אדוני השר, איזה רעש ציבורי היה מתעורר באנגליה, אילו החליט איזה איש=ציבור בהחלטה אדמיניסטרטיבית לגזור גזרת כרת על התיאטרון הבריטי, שהישגיו המצטברים הם פרי מסורת של חמש מאות שנה ויותר. ואילו משרדך עומד בימים אלה להניף את הגרזן על הישגי הספרות העברית במאתיים השנים האחרונות, ואין פוצה פה, כי הדברים נעשים בחיפזון ובמחתרת.

*

איך אפשר להסביר לראש המזכירות הפדגוגית במשרדך, שמורה לספרות איננו מורה ללשון, ולהיפך. פעם נלמדו שני המקצועות האלה ביחד, והתוצאה לא היתה משובבת=נפש במיוחד, עד שבאו מומחי=חינוך וקבעו שאלה הם תחומים נפרדים בתכלית. תחום הלשון הוא בעצם תחום ריאלי, ומי שמסוגל להורות אותו היטב, הוא בעל כישורים אחרים מאלה המצויים אצל המורה המצוי לספרות (והיוצאים מן הכלל המעטים אך מאשרים את הכלל). יתר על כן, בעוד מורים לספרות נתבעים במיני השלמות בספרות, אנשי לשון תכופות אינם מבינים בספרות דבר וחצי דבר. שלושים אנשי אקדמיה, בהם סופרים ידועי=שם כדוגמת ס' יזהר, א"ב יהושע ואהרן אפלפלד ופרופ' בר=אשר, ראש האקדמיה ללשון העברית, שלחו לך מכתב, ובו הם מתריעים נגד הכוונה למזג את המקצועות. כנגד כל האישים הללו, מנפנף יו"ר המזכירות הפדגוגית של משרדך בשמו של פרופסור אחד ויחיד, הדוגל בתכניתו המהפכנית והמוכן להביאה לכלל מימוש.


כל כך מופרכת וחסרת כל שורש והיגיון היא התכנית החדשה, עד שמתגנב ללבנו החשד, שאין כאן אי=הבנה שבתום=לב. ייתכן שכל כוונתו של הוגה הרעיון היא להעביר את מרכז=הכובד לבתי=הספר לחינוך, שיכשירו מין יצור היברידי מזן חדש, שילמד לשון, ספרות, חיבור והבנת=הנקרא. האם הוגה=הרעיון במשרדך, המטליא לנו טלאי=על=גבי=טלאי אינו תופס כלל איזה רעיון אנכרוניסטי וכפייתי הוא מציע לנו? איזה תכתיב אוניפורמי ובלתי=הוגן הוא מנסה להנחית על ראשינו, וזאת בניגוד גמור להצהרת=הכוונות של המשרד בדבר פלורליזם ופתיחות ("אלף פרחים יפרחו"), אף בניגוד למסקנות ועדת שנהר ובניגוד לוועדה שמינית אתה עצמך לחיזוק מעמדו של מקצוע הספרות. ההבטחה של פרופ' גורדון, שלפיה כל האופציות תישמרנה פתוחות אינה אלא כסות ואחיזת=עיניים, ואין לה כל משמעות ברגע שבו יצורפו המקצועות, ועליהם יופקד מפקח ראשי שאינו איש ספרות.