top of page

רומן אהבה בלי גיבור?

עודכן: 27 ביוני 2023

מאיר עוזיאל - "הבית ליד האגם באיטליה" (רומן), תל-אביב 2023, 336 עמודים.

מעריב מאיר עוזיאל
.pdf
הורידו את PDF • 2.09MB



האנגלים מכנים את הסוּגה הזאת שבָּהּ נכתב ספרו החדש של מאיר עוזיאל בשם Novel, ואנחנו נוהגים לכנות אותה בשם "רומן", כמקובל בגרמנית. בספרות הנאו-קלסית ששלטה באירופה ברמה עד למהפכה הצרפתית כמעט כל רומן היה בעצם רומן-אהבים, ובו עלילה רומנטית נפתלת, המסתיימת ב"סוף טוב" או בסוף טרגי ר"ל. מאז ועד היום, הציוּן הז'נרי "רומן" מקיף סוגי סיפורת רבים, רחבי יריעה מן המקובל בז'אנר של הנובלה, ויש בו גיבורים ועלילות חיצוניות או עלילות נפש מכל הסוגים. לא כולם מתאפיינים ברומנטיקה ולא כולם מכילים בתוכם סיפור אהבה. אף-על-פי-כן, הקורא עלול להתאכזב אם לא ימצא ברומן גיבורים המסתבכים בעלילת-אהבים כלשהו.


על-כן, כשהגעתי במהלך הקריאה למחצית הספר של מאיר עוזיאל "הבית ליד האגם באיטליה" (קריאת הספר משכה אותי הרבה יותר מן החובה לִפנות לביצועה של משימה אקדמית דחופה שדחקה בי), שאלתי את עצמי: "ומי הם הגיבור/ים" של הרומן שאותו אני קוראת מתוך עניין ומתח? מבלי לחטוא ביותר מִדיי "ספּוֹילרים" ("קלקלנים" בלשון האקדמיה), אומַר כבר בפתח דבריי שאין בספר שלפנינו פְּרוֹטָגוניסט (גיבור ראשי) בשר-ודם. יש כאן עשרות אנשים הנזכרים בשמותיהם (חלקם נושאים שמות אמיתיים, כמו המחבר ורעייתו, וחלקם מומצאים), אך לכאורה בכל הספר שלפנינו לא תמצאו גיבור ראשי אחד שיכול להצדיק את הצבתו על מדף הרומנים.


ואז, במין הצתה מאוחרת "ירד האסימון": יש בספר גיבור ראשי ואפילו יש בו סיפור אהבה. יש בו גיבור, אך הוא אינו בן-אדם, כי-אם בית, ובית זה הוא גם מושא אהבתו של המחבר בספר. אכן, גם בית יכול להיות גיבורהּ הראשי של יצירת ספרות. הנה, שארל בודלר, גדול משוררי צרפת במאתיים השנים האחרונות, כתב ב"פרחי הרוע" את שירו "Je n'ai pas oublié" שכולו נסב על בית ילדותו הכפרי, שמחוץ לעיר הגדולה: "עוֹדִי זוֹכֵר לְיַד הָעִיר אֶת לֹבֶן / בֵּיתִי הַקָּט. צַר, אַך כֻּלּוֹ אוֹמֵר שַׁלְוָה. / סְבַךְ שֶׁל זְרָדִים דַּלִּים, פּוֹמוֹנַת אֶבֶן, / אֵזוֹב אַנְדַּרְטָה שֶׁל אֵלַת הָאַהֲבָה. / וְהַחַמָּה עִם עֶרֶב יַם אוֹרוֹת מַגֶּרֶת, / מֵאֲחוֹרֵי שְׁמָשׁוֹת תִּשְׁבֹּר הָאֲלֻמּוֹת, / עֵין עֲנָקִים בְּרוּם שְׁחָקִים, חוֹקֶרֶת / אֶת מֶשֶׁךְ כָּל אֲרוּחוֹתֵינוּ הַדְּמוּמוֹת. / שׁוֹפֶכֶת מְלֹא חָפְנַיִם שְׁלַל זַהֲרוּרִים / עַל וִילָאוֹת הַבַּד וְעַל מַפַּת הָאֹכֶל הַנְּזִירִית. (תרגום - www.zivashamir.com).


הרומן "הבית ליד האגם באיטליה" הוא רומן מרתק ואנרגטי שמכניס את קוראיו ללַבִּירינְתְ של בָּבוּאות שעלול להטעותם. יהיו שיקראוהו כספר הדרכה לקניית בית-אבן ישָׁן בלב הטבע האיטלקי השלֵו ומעקב אחרי שלבי שיפוצו בדרך להפיכתו למקום נופש ופנאי (resort) של בילוי משפחתי חווייתי. אפשר שיש בספר יסוד של ספר הדרכה, אך היסוד הזה מִשנִי בלבד, ומכסה על מטרה עמוקה הרבה יותר.


הנה כי כן: במהלך הקריאה מתברר כי הרומן שלפנינו אינו משקף רק את שאיפתם האֵייסקפיסטית של ישראלים רבים, ש"צר להם המקום", למצוא פינת חמד משלהם מעֵבר לים. הבית שברומן שלפנינו הופך לא פעם ל"קולב" שעליו אפשר לתלות מִגוון רחב של נושאים אידֵאולוגיים והיסטוריוסופיים סבוכים, המעסיקים את מאיר עוזיאל הפּוּבּליציסט ללא-הרף כל ימות השנה, ועיקרם: השנאה הפתולוגית לעם ישראל בעבר ובהוֹוה, ההיסטוריה הנפתלת וידועת-הסבל של עם שביקש גם להיות "עם לבדד ישכון" וגם להפיץ תורה ודרך-ארץ ברחבי העולם ("תעודת ישראל בעמים"). עם ישראל הריהו עם שהביא לאנושות מתנה גדולה ויקרה – הרעיון המוֹנוֹתאיסטי שמיגר את האלילוּת – אך נפל קרבן לשנאת עולם רוויית דמים בִּמקום להוקרה ולהכרת תודה.


ויש במרחבי הספר רחב-היריעה שלפנינו גם רגעים של עיסוק בטוֹפּוֹנומיה – חקר שמותיהם של אישים ואתרים; ויש גם פליאה לנוכח פגישה עם צעיר איטלקי שהחליט ללמוד עברית כשפה נוספת (לא ערבית כמו רוב חבריו לספסל הלימודים), והתחיל קורא ב...סיפורי עגנון. פליאה כזו חשתי גם אני בזמן שפעל המרכז העברי בכפר ירנטון (כפר קטן בפאתי אוקספורד), שאליו נהגו להגיע בכל שנה לא רק חוקרים במדעי היהדות, אלא גם עשרות סטודנטים, חלקם מסין ומיפן, וזאת כדי ללמוד את השפה העברית ואת הספרות העברית. גם תלמידי המרכז העברי בירנטון קראו את סיפורי עגנון, בעוד שבני-גילם בישראל התקשו, ועדיין מתקשים, להבין את הטקסט העגנוני ואת הרעיונות המובלעים בתוכו. ואולם, למרבה הצער, הטירה שבכפר האוקספורדי נמכרה בצוֹק העתים, והיום בין כותלי המבנה העתיק והמרשים הזה נערכות חתונות פאר.


אכן-כי-כן, בית יכול להיות גיבורו הראשי של רומן, ומעניין להיווכח שבשנים האחרונות יש בסיפורת העברית "רומנים נדל"ניים" לא מעט (כגון "בעלת הבית" ו"אנשים כמונו" של נועה ידלין, "הדיירת" של תמר מרין, "הבית אשר נחרב" של ראובן נמדר ו"נדל"ן" של יואב לרנר). ייתכן שריבוים של הרומנים הנדל"ניים היוצאים בזמן האחרון נובע ממצוקת הדיור בארץ ומן החלום הבלתי-ממומש של רוב הישראלים – פנטהאוז או וילה – בארץ או במרחבי העולם. חלק מהרומנים הנדל"ניים נכתב בידי צעירים, שמתקשים לשלם את שכר-הדירה, אך חלומותיהם נושאים אותם מעלה-מעלה אל מחוזות אוּטוֹפּיים שזיקתם למציאוּת חייהם מוטלת בספק.


ואולם, ספרו של מאיר עוזיאל שונה מהם בתכלית. אם אפשר לשייך אותו לתופעה מוּכּרת כשלהי, הרי שראוי לשייכו לספר שאין עדיין כמותו בספרות המקור הישראלית: לספרה של המשוררת והעיתונאית פרנסס מאייס "טוסקנה היפה" (המשך לרב-המכר שלה "תחת שמי טוסקנה"), שהוא סיפור אהבה ממושך ומרתק עם איטליה, ההולך ומעמיק ככל שהבית שהיא משפצת הולך ומשתנה לנוכח חילופי עונות-השנה וחילופי עונות-החיים. על ספר זה, שתורגם לעשרים שפות, קבע ה-"New York Times" שהוא כה מרתק, עד שכל מי ששקוע בקריאתו יתקשה לעמוד בפני הפיתוי לזנק מן הכורסא וללכת בעקבותיה של פרנסס מאייס של המחוזות שטופי השמש של טוסקנה.


וכך גם ספרו של מאיר עוזיאל, שאחדים מפרקיו עלולים כאמור להיתפס בטעות כמדריך לשיפוצו של בית שאין בו חשמל, מים, ביוב וכו'. בספר כמו "הבית על האדם באיטליה" יש לא רק מתח (מה יקרה באותו חדר פולחן מיסטי המצוי בלב הבית של מאיר עוזיאל שהיה שייך קודם ל"מאגו" ("מכשף")? מה יעלה בגורלה של אותה אבן גדולה הקבוע בקיר הבית למן קדמת דנא?). יש בו גם פוטנציאל של פיתוי. ייתכן שרבים מן הקוראים יחליטו להיכנס בעקבותיו להרפתקה דומה. מאיר עוזיאל, בכֵּנות האופיינת לו, מסַפּר שחשש כזה קינן בלִבּוֹ: שישראלים יגלו בעקבותיו את המקום הקסום שבּוֹ שיפץ בית ישן, ויהפכו את העיירה "שלו" שעל גדות אגם ויקו (Vico) למרכז ישראלי תוסס. תופעה כעין זאת קרתה ברחבי העולם בזמן הקרנת הסדרה "מדירה לטירה" המספרת על זוג אנגלים, שרכשו טירה נטושה בצרפת, שיפּצו אותה והפכוה לבית מגורים מרהיב-עין שלצִדו הוקמו אתרים של נופש ושל חתונות יוקרה. רבים ניסו ללכת בעקבות בני הזוג התוסס והנועז הזה – מהנדס ומעצבת-פְּנים – מבלי להבין את הקשיים והמכשולים שבדרך.


ושוב, בכֵּנות האופיינית לו מאיר עוזיאל "מצנן" את התלהבות הקוראים, ורומז להם שלא חייבים לקנות פָּרָה כדי לשתות כוס חלב. הוצאות התחזוקה של בית כזה אינן כלכליות, ולמי שמעוניין לרכוש בית כדי לחסוך בהוצאות התיירות שלו, רומז מאיר עוזיאל ש"לא זה הדרך" (אם להחיות כותרת ידועה של אחד-העם). ובכל זאת, הספר מגלה לנו שאחדים מחבריו של המחבר, כבר התפתו, וקנו בית בקרבת ביתו. נדמה לי שמאיר עוזיאל, שזה לו רומן חמישי, יקבל בעקבות ספרו "הבית ליד האגם באיטליה" את אות "יקיר העיירה מונטיפיאסקונה" שליד אגם ויקו. בפעם הבאה – כששוטר תנועה יעצור אותו עקב נסיעה במהירות מופרזת – השוטר יצדיע לו ויבקש חתימה.

 


Comments


bottom of page