top of page

צבי לוז: ביוגרפיה ליטרריה

עודכן: 10 בינו׳ 2023

לכבוד יום הולדתו של צבי לוז שחל ב 10 בינואר -


בעריכת פרופ' אבידב ליפסקר ופרופ' זיוה שמיר, שיצא לאור בנובמבר 2021


צבי לוז נולד בקבוצת דגניה ב' באוקטובר 1930 להוריו רחל וקדיש לוז (לוּז'ינסקי), ממייסדי הקבוצה. בעודו תלמיד בכיתה י"ב ובטרם ניגש לבחינות הבגרות, הופסקו לימודיו כשלושה חודשים לפני הכרזת המדינה. על צעירים כדוגמתו כתב נתן אלתרמן בשיר 'דף של מיכאל' (עיר היונה) את השורות:

'אָפֵל הַזְּמָן וְּלֹא אַנְּשֵי סוֹדוֹ אֲנַחְּנוּ

נַעֲלָמִים חֻקָיו, חָזְּקוּ פָנָיו מִצֹר.

וְּאָנוּ אֶל מוּלוֹ מֵאַחֲרֵי הַצֹאן

וּמִסַפְּסַל הַלִמּוּדִים לֻקַחְּנוּ'.


צבי לוז וחבריו, בני כיתתו, נאלצו לעזוב את ספסל הלימודים ואת שדות המשק ולצאת לשדה הקרב. הוא גויס ל'הגנה' ואחר-כך לצה"ל, והשתחרר אחרי מלחמת השחרור בדרגת סרן בחטיבת 'גולני'. הוא נשא לאישה ב-1957 את אהובה לבית פרנקל... לקריאה בקובץ PDF

 
(טקסט מלא)

ביוגרפיה ליטרריה - צבי לוז (10 בינואר 1930 – 1 בנובמבר 2020)



צבי לוז נולד בקבוצת דגניה ב' באוקטובר 1930, להוריו רחל וקדיש לוז (לוּז'ינסקי), ממייסדי הקבוצה. בעודו תלמיד בכיתה י"ב ובטרם ניגש לבחינות הבגרות, הופסקו לימודיו כשלושה חודשים לפני הכרזת המדינה. על צעירים כדוגמתו כתב נתן אלתרמן בשיר "דף של מיכאל" ("עיר היונה") את השורות:


"אָפֵל הַזְּמָן וְלֹא אַנְשֵׁי סוֹדוֹ אֲנַחְנוּ.

נַעֲלָמִים חֻקָּיו, חָזְקוּ פָּנָיו מִצֹּר.

וְאָנוּ אֶל מוּלוֹ מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן

וּמִסַּפְסַל הַלִּמּוּדִים לֻקַּחְנוּ".


צבי לוז וחבריו, בני כיתתו, נאלצו לעזוב את ספסל הלימודים ואת שדות המשק ולצאת לשדה הקרב. הוא גויס ל"הגנה" ואחר-כך לצה"ל, והשתחרר אחרי מלחמת השחרור בדרגת סרן בחטיבת "גולני". הוא נשא לאישה ב-1957 את אהובה לבית פרנקל, והם הקימו שבט המונה כיום חמישה ילדים ונכדים רבים.


ב-1957 התחיל צבי לוז ללמוד ספרות ומדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן ומ-1962 החל לשמש אסיסטנט לפרופ' ברוך קורצווייל. ב-1968 הוכתר בתואר דוקטור, והמשיך ללמד במחלקה לספרות עם-ישראל באוניברסיטת-האם שלו, שבָּהּ הִרבּה תורה והעמיד תלמידים עד לפרישתו ממנה ב-1998 במעמד "פרופסור אמריטוס". עבודתו המחקרית מניבה פרי גם כיום (ספרו האחרון, לפי שעה, מסות השלמה ראה אור לפני כשנה). כעשרים שנה לאחר הפרישה המשיך צבי לוז להורות ספרות במכללה האקדמית עמק-הירדן, ולהעמיד תלמידים הרבה.


ב-1954 התפרסם סיפורו הראשון "מסע השלושה" בעיתון "דבר", ומאז פרסם סיפורים ורומנים שקובצו בתריסר ספרים. את פרס רמת-גן בגלגולו הראשון (כעדיין נקרא בשם "פרס למדן") הוא קיבל על הטרילוגיה "אגדות המקום", שיצאה לפני ארבעים שנה. בשנת 1983 יצא ספר זה גם ב"ספריית תרמיל" של משרד הביטחון, וחולק לכל חיילי צה"ל. רבים זוכרים את הספר הזה כאחד הספרים האהובים והפופולריים ביותר מאלה שנכתבו על רקע ארץ-ישראל העובדת.


כתיבתו של צבי לוז אינה מוליכה את קוראיה ב"יער של סמלים", כי אם מושכת אל הראליסטי, המימֶטי, הצלול והגבישי. מבלזק למד צבי לוז להפגיש את קוראיו ברומנים מאוחרים עם גיבורים שכבר הופיעו בספריו המוקדמים והתבגרו בינתיים. כך נהג, למשל, בספרו "מכאן ועד היכן" (1990), שבו הוא מפגיש את קוראיו עם חלק מגיבורי הטרילוגיה שלו "אגדות המקום" שבגרו והתפכחו. כאן מתואר המשבר הערכי והכלכלי שפקד את הקיבוץ בדור האחרון, שעה שהקפיטליזם אוכל בכל פה כל חלקה טובה. באחדים מספריו ניכרת טכניקה רָשוֹמונית, שמתמודדת עם עולם בתר-מודרני, המאמין בנרטיבים ובאמִתות חלקיות ומוגבלות, ולא באמת אחת ובלעדית של מסַפּר כל-יודע. בכל ספריו משתקפת אישיותו של המחבר, המורכבת מניגודים עזים שחיפשו ומצאו את איזונם: הדת והחיים, הקיבוץ והעולם האקדמי, יפי החלום והאוּטוֹפיה מול כיעורה העכור של המציאוּת המפוכחת, וכן הלאה. לשאלותיהם החוזרות ונשנות של מראייניו מדוע הפסיק לכתוב על הקיבוץ, ענה צבי לוז בצער, תוך שימוש בפתגם אוקראיני עתיק יומין: "אי אפשר לרכב על סוס מת". אותם מִבֵּין קוראיו שהכירוהו הכרות אישית לא נעלבו מדבריו, כי הם ידעו אל נכון שביקורתו נובעת מהתייסרות אמיתית על מפעל חיים ששקע, בחינת "נאמנים פצעי אוהב".


בצד האקדמי של מפעלו חיבר צבי לוז למעלה מעשרים ספרי מחקר המצטיינים בסגנונם הבהיר ומאיר העיניים ובאבחנותיהם הנכוחות. ביניהם ניתן למצוא ספרי עיון על ביאליק, על גנסין ועל הספרות הארץ-ישראלית בכללה. כארבע-עשרה שנים הקדיש לכתיבת מונוגרפיות על משוררים, בעיקר על משוררים שלא עמדו במרכז המפה ולא זכו למחקרים רבים. במהלכן הוציא לאור עשרה ספרים על נתן יונתן, על יעקב פיכמן, על עוזר רבין, אל אברהם חלפי, על ע' הילל, על אסתר ראב, על יוסף צבי רימון, על אורי ברנשטיין, על פנחס שדה ועל יעקב שטיינברג (מניתי כאן את הספרים לא לפי הכרונולוגיה של מושאי המחקר, אלא על-פי סדר כתיבתן של המונוגרפיות).


לאחר שסיים את סדרת המונוגרפיות שלו, חיבר צבי לוז ופרסם למעלה מעשרה ספרים, שחלקם בעלי אופי מחקרי-הגותי וחלקם הגות אישית, כגון ספריו "היסוד הפילוסופי בשירה העברית", כגון "מריבה עם האלוהים" וכגון "אתגר היתרון וחסרון האתגר: על מצב הרוח השירי והתאולוגי". כאיש שוחר שלום ויושב אוהלים, צבי לוז לא "שָׂשׂ אלֵי קרב" ולא מיהר ליטול חלק בפולמוסים ספרותיים סוערים, אך מפעם לפעם השחיז את עטו נגד תופעות בעולם התרבות שהדאיגוהו. כך, למשל, כתב בעיתון "הארץ" מיום 13.05.2005 את מאמרו "לרדת או לעלות?", הקובל על השתלטות רוח הפזמון על השירה העברית המתהווה. "לעינינו מאבדת העברית את סוד קסמה והופכת שפת רחוב משמימה", קבל לוז, מבלי להתכחש לעובדה ש"גם שפת רחוב יכולה להיות רבת קסם בידי קוסמי לשון ראויים לשמם".


במשפחת לוז המורחבת אנשי ספר לא מעטים. אחיו של צבי לוז הוא הסופר והחוקר פרופ' אהוד לוז שמחקריו עוסקים בהגות היהודית המודרנית בדגש על ההגות הציונית, ובתו, המתמטיקאית תהילה לוז-גלמן הוציאה רומן מתח בשם "אלמנת קש" המתרחש אף הוא על רקע הקיבוץ. ובכלל, כישרון לסִפרות ולסְפרות גם יחד עובר כחוט השני במשפחת לוז לדורותיה, ומפי צבי לוז שמעתי שאביו קדיש לוז, שכיהן כידוע בתפקיד יושב-ראש הכנסת, היה מתמטיקאי לפני שבחר להקדיש את חייו לחיים הציבוריים.

*

דברים אחדים על התגובות שנתלוו להופעתו המחודשת של הספר "אגדות המקום": הספר עורר עניין רב למדיי בביקורת ובחקר הספרות, ואין זה מובן מאליו בימינו אנו, משפָּסָה הביקורת במקומותינו, וכל דבר ביקורת נראה ונשמע כמו פרסומת סמויה או כמו חיסול חשבונות גלוי. "אגדות המקום" זכה לביקורות לא מעטות, כולן מחמיאות. כך כתב עליו פרופ' אלי שביד, חתן פרס ישראל, במכתב לאחר מקרא בספר במהדורתו החדשה:

זאת הייתה לי חוויה עזה באמת. קראתי מתוך הזדהות אמפתית עם כל דמויותיו, שלמדתי להכירם מתוך ספרך – באהבתם, בכאבם, בתוגותיהם, בשמחתם ובאשרם. בעיניי ספרך על אגדות המקום הוא לא רק הספר של דגניה, אלא סיפורה של הציונות העובדת שאותה אכן צריך להכיר מזווית ההסתכלות הקיומית העמוקה שבה בחרת. הספר שש"י עגנון הבטיח לכתוב בסיום תמול שלשום, הבטיח ולא קיים, כי לא חווה אישית את סיפורו, נכתב על ידך, בסגנון שלך, המתאים לו ביותר. וזהו הישג אמנותי-ספרותי מן המעלה הראשונה.


ראוי בהקשר זה לזכור ולהזכיר לכם: פעמיים הבטיח עגנון לכתוב את חלקו השני של רומן שסיים, ולא קיים. ב"סיפור פשוט" הוא הבטיח לספר את קורותיה של בלומה במקום אחר, לקראת סוף הרומן "תמול שלשום", הוא הבטיח לספר את קורותיהם של החלוצים בספר "חלקת שדה", שאותו לא הספיק לכתוב, ואולי אף לא התכוון לכתוב. לדעתי יש קשר אמיץ בין שני הספרים שהובטחו ולא נכתבו. הבחירה של הירשל ב"סיפור פשוט" לעזוב את בלומה המשרתת, בת המורה לעברית, עם בגדיה האפורים, וללכת אחר בחירתה של אמו – אחרי מינה העשירה והמפונקת הלבושה במיטב מחלצות פריז, היא גם בחירתו של עגנון באותה עת: לעזוב את חיי העמל האפורים בארץ-ישראל וללכת אחר תפנוקי אירופה. את קורותיה של בלומה הוא לא כתב, כי הוא מעולם לא הצטרף לחלוצים שבָּנו אז את הארץ. הוא ניסה בחטף לכתוב על ההתיישבות העובדת באמצעות רסיסים מסיפור חייהן של בנותיו של הרבסט ברומן "שירה", אך גם אותו לא סיים. את ההמשך ל"תמול שלשום" הוא לא כתב מאותה סיבה עצמה. הוא לא הכיר את המציאוּת הזאת, כדבריו של אלי שביד, ולא יכול היה למצוא לה ניב שפתיים. צבי לוז, לעומת זאת, נולד בהתיישבות העובדת, ומצא ניב שפתיים לעולם המוֹפתי והלא כל כל מוֹפתי של הקיבוץ, שהחזיק מעמד איתן כמאה שנה, והיום אין זו שעתו היפה. יצחק קומר, גיבורו של עגנון, שבא לארץ כדי לבנות ולהיבנות בה, מתחיל את דרכו בין החלוצים, ומסיים אותה במאה שערים בין החרדים; והנה אנו שומעים שרבים מצעירי הקיבוצים חוזרים בתשובה ומחפשים פתרונות בדת, שקרל מרקס ראה בה "אוֹפּיוּם להמונים". נתן אלתרמן היה כותב על כך "טור" מבריק, המשך לטורו "הקלריקל הקטן" המדגים את הֶבֵּטי הפרדוקס והאבּסוּרד שביחסם של בני הקיבוצים אל הדת.


צבי לוז לקח על עצמו משימה חלוצית-ציונית: הוא כתב בטרילוגיה שלו סאגה בת שלושה דורות, שכמוה לא הייתה לנו עד להופעת "אגדות המקום" במחצית השנייה של המאה העשרים. אמנם כבר בתקופת ההשכלה כתב מנדלי נובלה בשם "האבות והבנים" וגם ראובן אשר ברוידס ניסה לכתוב סאגה רב-דורית, אך שניהם לא ניחנו ברוחב הנשימה ובפרספקטיבה הדרושה לתאר יריעה רחבה המקיפה יותר מאשר את שנות המעבר מדור האבות לדור הבנים. אמנם כבר בשנות החמישים חיברה נעמי פרנקל טרילוגיה בשם "שאול ויוהנה", המשתרעת על פני שלושה דורות, אך זו מתרחשת במשפחה יהודית על רקע גרמניה של רפובליקת ויימר, ומושפעת מספרו של היינריך מאן "במשפחה" ומספרו של תומס מאן "בית בודנברוק". בשנת 1974 החל משה שמיר להוציא את הספר הראשון בטרילוגיה שנפתחת ב"יונה מחצר זרה", שגם היא משתרעת על פני שלושה דורות, אך זו מתרחשת על רקע רוסיה הצארית ערב המהפכה ומושפעת מסאגות משפחתיות כדוגמת "בית פורסייט" ו"חלף עם הרוח". צבי לוז הוא היחיד שהתמודד עם כתיבתו של אֶפּוֹס כה רחב ורב דורי על רקע המציאות הארץ-ישראלית של ההתיישבות העובדת.


ברוך קורצווייל, מורו ורבו של צבי לוז, כתב עליו בספרו "חיפוש הספרות הישראלית" ש"ייחודו של צבי לוז בצמצומו, גם לשונו טבועה בחותם האותנטיות". הוא הדגיש את כנותו של לוז, את התרחקותו מכל תרמית-עצמית ואת שאיפתו לחתור בכל מאודו לאמת. מוזר אולי לדבר על "סוד הצמצום" כשאוחזים ביד סאגה בת מאות עמודים, אך האמינו לי שאין כאן מילה מיותרת. רבים מהתיאורים הם תיאורים של קצה הקרחון, שבסופם נשאר הקורא וחצי תאוותו בידו והוא נאלץ לעִתים לבנות בדמיונו לא רק את המתרחש על זירת ההתרחשות, אלא גם את מה שעתיד להתרחש עליה לאחר רדת המסך. ועוד הוסיף קורצווייל: "אין אצל צבי לוז הרסנות לשמה כמו אצל חלק מסופרינו הנחשבים, ואין שומר יערות שישרוף את היער". לא קשה לזהות שקורצווייל כִּיוון כאן חץ אירוני כלפי "מול היערות" של א"ב יהושע הצעיר.


לא מכבר הזכירה לנו רבקה שאול בן-צבי ז"ל, מבקרת מוערכת שהייתה בין שומעי-לקחו של פרופ' צבי לוז באוניברסיטת בר-אילן, שכאשר קיבל צבי לוז בשנת 1965 את פרס חולון על ספר הביכורים שלו, קיבל את הפרס גם עמוס עוז. שני אנשים צעירים ומוכשרים, שעשור מפריד ביניהם, עמדו יחד על הבמה ושמעו את שבחם, האחד הפך בינתיים לאייקון ספרותי, אמרה רבקה שאול, קיבל פרסים חשובים  ותורגם לשפות רבות, והוא נחשב כמועמד מוביל לפרס נובל.  השני, מתוך רצונו האישי, העדיף שלא להיחשף, ושמו לא נודע בציבור הרחב.


מה הסיבה לכך, שאלה המבקרת, והשיבה תשובה היפותטית שלפיה הסיבה למעמדו הפֶּריפרלי למדיי של צבי לוז ברפובליקה הספרותית שלנו נעוצה בצניעותו, מחד גיסא, ובמותו בטרם עת של ברוך קורצווייל, מאידך גיסא. כבר לא היה מי שיַּפנה כלפי צבי לוז זרקור כשם שהפנה גרשון שקד כלפי תלמידיו א"ב יהושע ועמוס עוז. אני הייתי מונה סיבה נוספת, והיא הידיעה של צבי לוז להבחין בין עיקר לטפל, ולהתמקד בעיקר. כמי שגדל בבית של איש ציבור, שעמד כל ימיו באור הזרקורים, הוא התרחק מהם ביודעין, ולא רק מתוך צניעות, אלא גם מתוך הידיעה איזה מחיר כבד גובים החיים באור הזרקורים מן האנשים הנודעים ומן הידוענים כאחד. הוא מעולם לא הגיש מועמדות לפרס כלשהו (הגם שזכה פה ושם בפרסים יוקרתיים), כי הכיר היטב את עולם עולם התככים שמאחורי תופעת


"הפְּרַסטיטוציה" (כלשונו השנונה של שלונסקי), ומעולם לא חיפש לעצמו כתרים. הוא העדיף לקדם את תלמידיו ואת מקורביו מאשר לדאוג ליחסי הציבור הנדרשים לסופר כדי להעמיד את עצמו במרכז. הכתרים שבהם זכה מבלי שחתר אליהם – גם בדמות דור המשך נהדר של ילדים ונכדים ברוכי כישרון ובדמות ידידים צעירים שיודעים לגמול לו על טוב לבו ועל נדיבותו – חשובים בעיניו הרבה יותר מזנב הלטאה של כבוד מדומה שפרס זה או אחר יכול להקנות למקבליו. ויש לדעתי עוד סיבה אחת, חשובה לא פחות, שעליה נעמוד בסוף הדברים.


ד"ר אביבה מאהלו, אף היא תלמידתו של פרופ' צבי לוז, שחיברה את הספר החשוב "וכי עירום אתה" על הסיפורת של דור הפלמ"ח, ושוקדת על חיבור מונוגרפיה על צבי לוז המספר, סבורה שייחודו קשור ביכולת לבחון את הקיבוץ מבפנים ומבחוץ, שהרי סוף סוף צבי לוז נולד בקיבוץ, אך גם התרחק ממנו לתקופות ממושכות – בזמן שירותו הצבאי, בשנות עבודתו האקדמית, בשנים שבהן השתלם בארצות-הברית. אביבה מאהלו גם תוהה: מדוע בחר לוז במונח "המקום" כתחליף לשם הקיבוץ? הרי המילה המילה העברית "המקום" צופנת סוד, שכן היא קושרת אותנו להיבט מגביה ואף למוטיב העקדה ולמעשי האבות: "וישכם אברהם בבקר […] ויקח […] אתו את יצחק בנו […] ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלוהים […] ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלוהים ויבן שם אברהם את המזבח" (בראשית פרק כ"ב).


ועוד בעניין העקדה: גם הגיבורים בספר הם קרבנות, מרצון ומאונס, של המולך הגדול, או של האב הגדול, החולש על גורלם. אביבה מאהלו אף מספרת סיפור שצבי לוז מרבה לסַפּרוֹ לשומעי לקחו איך התקומם כילד קטן נגד סיפור העקדה, ושאל את אביו אם הוא היה מוכן לעקוד אותו. ב"אגדות המקום", אומרת אביבה מאהלו, מעוצבת דמותו של המייסד שלמה סגל לפי דוגמת אברהם אבינו: גם הוא מוכן להקריב את בני משפחתו על מזבח האידיאולוגיה הציונית־קיבוצית – את אשתו רעיה, את בנו אמנון, ובעקיפין גם את הבת מירה. הבן יאיר שורד כדי להמשיך את השושלת המשפחתית, אך גם הוא מקריב את בנו יפתח על מזבח אגדות הגבורה שקשורות ב"מקום". בעניין זה יש להוסיף כי רוב השמות של דור הבנים בספר – יאיר, יפתח, יריב – הם שמות הנוטעים תקווה לעתיד לבוא (כולם בלשון עתיד כמו השם המקראי "יצחק", שנושא שם אופטימי אף על פי שכמעט נעקד בידי אביו). המוסלמים הרי טוענים שהבן שנלקח אל העקדה היה דווקא ישמעאל, שהרי נאמר לאברהם "כך את בנך, את יחידך", ואמירה כזאת יכולה הייתה להיאמר לדעתם רק לישמעאל כי יצחק מעולם לא היה בן יחיד. כך או אחרת, שתי הדתות ושתי התרבויות נאחזות במיתוס העקדה, ושמות שני בניו של אברהם – ישמעאל ויצחק – הם שמות המנוסחים בלשון עתיד ובאמונה אופטימית. בעתיד, עם ביאת המשיח, מאמינים בשתי הדתות, הכול יבוא על תיקונו, ובינתיים מקפחים את ההווה.


ואין זה המיתוס היחיד שעולה ובוקע מבין שיטי הרומן: עולה ממנו גם סיפורו של השופט יפתח (שגם שמו מנוסח בלשון עתיד), שהעלה את בתו כקורבן, סיפורם של משה ושל ישו, המסופר למן לידתם בפינת הבית או בפינת האבוס, ושניהם הביאו תורה חדשה לעם ולעולם. אך לא רק סיפורי קדומים ארכיטיפיים עומדים בבסיס הטרילוגיה המורכבת הזאת. עלי אלון קושר בין "אגדות המקום" לבין "מאה שנים של בדידות" של גבריאל גרסייה מארקס, וניתן אף למתוח קו של זיקה למחזהו של אלתרמן "כינרת, כינרת", שמתאר גם הוא את רגע הולדתו של ילד ראשון בקבוצה העברית הראשונה.


אין זו שעתו היפה של הרעיון הקיבוצי, וכתב על כך גם אסף ענברי בספרו הנפלא "הביתה". מאה שנה החזיק הרעיון מעמד, והניב פרי הילולים, ועתה הוא הולך ודועך לנגד עינינו. אין זה התהליך היחיד בתולדות עם ישראל שהחזיק מעמד מאה שנה. מי שחושב שה"ישיבות" במזרח אירופה הן המשך ל"ישיבות" שבין נהר פרת לנהר חידקל אינו אלא טועה. "ישיבות" אלה, שהיו האוניברסיטאות של העולם היהודי, החזיקו מעמד רק מהמהפכה הצרפתית ועד לעליית הציונות. ה"ישיבות" של ימינו אינן אלא רפּליקה חיוורת של התופעה. גם "ריב הלשונות" שבסיומו החליטו ללמד בטכניון בעברית, לא החזיק מעמד אלא מאה שנה: בסוף 1913 הוחלט ללמד בגרמנית, בפברואר 1914 ניצחו ההֶבּראיסטים והתחילו ללמד בעברית, והנה השנה התבשרנו על הקמת בית-הספר הבינלאומי בטכניון שבו מלמדים הנדסה באנגלית, והוא הדין באוניברסיטה העברית בירושלים: יש בה קורסים שנלמדים באנגלית.


באותם ימים רחוקים איש לא חלם על מציאות כזאת, אך יש סופרים שיודעים להרחיק ראות. כשכתב נתן ביסטריצקי (אגמון) את ספרו ימים ולילות (תרפ"ו), על ראשית ההתיישבות השומרית בבית-אלפא, כתב לו ביאליק כי ספרו יעלה שוב על סדר היום הציבורי בעוד שני דורות, כאשר יהיה צורך להסביר לדור הצעיר ציונות מהי. ביאליק חזה אפוא את תופעת הבתר-מודרניזם והבתר-ציונות עוד בשנות העשרים, בימיה הגדולים של הציונות, וצבי לוז חזה את דעיכת הרעיון הקומונלי עוד בטרם התחיל התהליך. אבל, מי יודע?! לא מזמן שכרנו חברת הובלה שנקראת "הקיבוצניקים", שבָּהּ שכל הסבלים מדברים רוסית. לשאלתנו: "מאיזה קיבוץ אתם?", השיב אחד מהם: "קיבוץ גלויות"....


נאמר שיש סיבה נוספת שבגללה צבי לוז אינו שואף להיות בנבחרת הלאומית של סופרי ישראל (בתוך הנבחרת הלאומית הזאת אין ולוּ גם אישה אחת). הסיבה היא שצבי לוז, שכאמור אינו מחפש את אור הזרקורים, ולא רק מתוך צניעות וענווה, מבקש למלא את תפקיד המגיד שמילא תפקיד נכבד בתולדות עם ישראל. הוא כתב את "אגדות המקום" גם במשמעות של "סאגה" – הגדה בה"א ואגדה באל"ף של מגיד המעביר את הסיפור מדור לדור. ההגדה, או הסאגה (מהשורש sagen בגרמנית ו"זאגן" ביידיש מגורמנת) נועדה להגיד את הדברים כדי שיתועדו ולא יאבדו מן הזיכרון הקולקטיבי. לא אחת שואל צבי לוז את סובביו "כבר סיפרתי לך את זה?", ולא פעם הוא מספר את הדברים פעם נוספת, כדי שהדברים לא יאבדו, אלא יתקבעו בזיכרון ויעברו מדור לדור. בהגדה של פסח כתוב "והגדת לבניך", כי עם שאין לו הגדה-אגדה (בה"א ובאל"ף) ושאינו נוצֵר את מורשת אגדות המקום שלו אין לו קיום, והוא עתיד להתפזר שוב בין העמים. צבי לוז יודע שאם אסון כזה יקרה חס וחלילה, הפעם יֵצא העם לדרך נדודיו בלי התנ"ך ובלי סידור התפילה ששימשו לו תעודת ביטוח בדורות עברו. זוהי הציונות של צבי לוז: לשאת בתפקידו של המגיד מדגניה, ממשיכם של המגיד ממזריטש או המגיד מדוּבנא, ובכך הוא רואה את תפקידו, ועל כך אנחנו צריכים להיות לו אסירי תודה. בזכותו ובזכות ממשיכיו תיחרת ההתיישבות העובדת, על אורותיה וצלליה, בזיכרון הלאומי וייתכן שתהיה לקיבוץ תקומה – פרק ב' שאינו דומה לקודמו – בדמות יישוב קהילתי שהחיים בו איכותיים ותרבותיים יותר מאשר בעיר הגדולה. ביישוב כזה תוצב יצירתו הסיפורית וההגותית של צבי לוז במרכז הבמה ותוּאר באור יקרות.

Comments


bottom of page