פואטיקה ופוליטיקה ביצירת נתן שחם

נתן שחם / סדרה / ספריה לעם, הוצאת עם עובד, תל-אביב 1992

פורסם: עלי-שיח, חוב' 40 (קיץ תשנ"ח 1998)


(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

ברומאן רב-ההצלחה שלו 'רביעיית רוזנדורף' (1987), שהקנה לו את "פרס ביאליק" היוקרתי, בחן נתן שחם את הקשר שבין מלים למוסיקה, ובדרכי עקיפין, גם את הדינאמיקה של הקבוצה הקטנה, המשמשתין מיקרוקוסמוס לגורל היהודי רב-התהפוכות. ברומאן החדש שלו - 'סדרה' - הוא מתבונן במבט חודר ומפוכח על צוות הפקה טלוויזיוני, שמתעתד להציג בסדרה תיעודית בת עשרה פרקים את החברה הישראלית בריבוי פניה. שלושה אנשי קולנוע - במאי, צלם ותחקירנית - חברו כאן יחד, ונכרכו ביחסים אישיים ומקצועיים דקי-גוון, ההופכים אותם בהדרגה, בין מרצון ובין מאונס, גם ין "משולש רומאנטי" בלתי-שגרתי ולא קונבנציונלי. לאורך הרומאן, מנסה הצוות המצומצם לממש את רעיונותיו ההיוליים של הבמאי, אדם באומן שמו, אמן-אמת המסרב להתפשר עם התביעות הוולגריות של עולם הצרכנות המודרני, והמוצא עצמו נאלץ, בעל כורחו, לכוף ראש, זעיר פה זעיר שם, לאילוצי תקציב וכן לחוקי ההיצע והביקוש ול"טעם הקהל" (לוסי, גרושתו של אדם, אשה מעשית ובעלת שכל ישר, מייצגת כאן את טעמו של צרכן האמנות הפשוט, חסר היומרות והדרישות האמנותיות).


נתן שחם בחר בספרו החדש בנושא הקרדינאלי של "עידן התקשורת": בקשר שבין בה הטלוויזיונית לבין החיים. האם זו משקפת את המציאות, ותו לא, או תורמת במידת-מה להיווצרותה של מציאות זו? האם איש הטלוויזיה הוא אמן (ARTIST או אומן (ARTISAN)? האם מעשיו של איש הקולנוע מוסריים, והאין אין המקצוענות שלו גובלת בציניות? צלם החדשות, האץ למקום תאונה "כאילו מצלמתו נחוצה שם לעזרה ראשונה", הן יודע בסתר-לבו שהוא עושה, ככלות הכול, שימוש קר ומכולכל באסונותיו של הזולת כבחומר גלם, כדי להפגין קבל-עם את יכולתו ואת כשרונו.


אך לא רק בקשר שבין האמנות לחיים עוסק הספר, כי אם גם ביחס שבין אמנות לאמנות: מהי הזיקה שבין טלוויזיה לקולנוע, או בין צילום לציור? האם האמנות המצולמת נחותה לשאר האמנויות, כשם שנהוג לחשוב? או שמא אין זו אלא גרירה של נורמות מיושנות, שעבר זמנן ובטל קורבנן? כדי לעסוק בסוגיות אלה ובאחרות, שלא ייזכרו כאן מקוצר היריעה, הספר משרטט את דיוקנו הקולקטיבי של צוות קולנוע, המייצג שלוש תפיסות עולם: האירופית, האמריקאית והישראלית.


את הצוות מוביל אדם באומן, פליט מפולין, שנתחנך במע האיסורים של המשטר הקומוניסטי, ופיתח עורמה מעודנת ודרך עקיפה ומרומזת לומר את דברו. די לו לאמן הרגיש, הגאה באמנות "בת השמים", בהעלאתן על המסך של דמויות אפורות ובלתי-מצודדות, שעלילת-חייהן היא עלילת נפש מינורית של ויתור אנטי-הרואי. אולם, חרף כשרונו ואנינותו, הוא אינו מצליח לזהות אותם צלילי זיוף והבדלי גוון דקים, שנעמה שטרנברג הישראלית, התחקירנית חסרת היומרות האמנותיות, מצליחה לזהות בכהרף-עין. עם השניים עובד גם פיטר קלנר, המייצג את תפיסת-האמנות האמריקנית, המחפשת חומרים מגרים להשביע את סקרנות הצופה - ובעיקר, דמויות אקסצנטריות וססגוניות, שעלילת-חייהם היא עלילה חיצונית ורעשנית.


השלישייה יוצאת למסע מרתק, הנארג מאירועים ממשיים ומהרהורים פואטיים ופוליטיים: האם אמן-אמת צריך להיות הומניסט, או שמא הכישרון הוא הקובע ולא האופי או השקפת-העולם. זו מול זו ניצבות תפיסת-האמנות הקלאסי-רומאנטית, שעליה נתחנכו דורות של שוחרי ספרות, ותפיסתו הא-מוראלית של המודרניזם, שנזונה מרקבובית 'פרחי הרוע' של בודליר. כזכור, הכריז בודליר עוד במחצית המאה ה-19, שאין לשפוט את האמן לפי שום קריטריון שהוא, זולת כישרונו. אין האמן חייב להיות מוסרי, הגון, מועיל וכיוצא באלה תכונות שהקהל חיפש בדמותו של האמן בכלל ושל הסופר בפרט. לדידו, הוא יכול להיות אדם מושחת, ובלבד שיהיה בעל כישרון.


סוגיות רבות של "ארס פואטיקה" עולות כאן בעקיפין ובמישרין: חירות האמן והנאמנות לעקרונות של האמנות הטהורה מול ההתמסחרות וההתפשרות עם הטעם הפופולארי ה"זול" אמנות פוליטית מעורבת (INVOLVED לעומת "אמנות לשם אמנות", הנוצרת ממרומי מגדל השן, הרחק מן ההמון הסואן (FAR FROM THE MEDDLING CROWD) חירות האמן מול עריצות השלטון, במזרח אירופה, ואטימות הממסד, בעולם המערבי אמנות בעלת גוון לאומי לעומת האמנות כלשון בינלאומית, ואגב כך, ירידתו בדרגה של האמן היהודי במעברו מאירופה עתירת-התרבות אל הלוואנט החם וההומה, שאינו מצטיין בריבוד תרבותי וברגישות לנואנסים. ברקע הדברים מהדהדת שאלה שאינה עולה גלויות ומפורשות: אילו אמן מפורסם כמו מארק שאגאל היה בוחר לעלות ארצה ולהתקרא "משה סגל", למשל, במקום לשבת בפאריס, בירת-התרבות של זמנו, האם לא היה נתקל באדישות, בחשדנות, באי-הבנה? האם לא היה נשחק בקשיי פרנסה וקליטה?


אגב העימות בין האמנות האירופית, המורכבת והמעודנת, עם השטחיות של העולם החדש, מעמת נתן שחם - בין שבמתכוון ובמודע ובין שבלי-כוונה ובדרך בלתי-מודעת לעצמה - את הפואטיקה של אביו, הסופר אליעזר שטיינמן, ושל ידידיו בני דורו, שחוללו את המודרניזם העברי, ואת הפואטיקה שלו ושל בני-דור המאבק לעצמאות. אדם באומן ה"פולני", חניך האסכולה האירופית, מדבר כמו אליעזר שטיינמן בפראדוקסים שנונים, שכמוהם לא נשמעו במקומותינו מאז השנים שבין מלחמות העולם: "אם אינך רוצה שחוש הראייה שלך יתנוון תתחיל להקשיב למוסיקה" (19), "האמנות היא הניסיון להשתמש באמצעים שקריים כדי לומר את האמת" (22), "אם אתגרש, אאבד את חירותי" (22), "האיש הזה, שאין דבר מאוס עליו יותר מדעות קדומות, קשה לו להשתחרר מהן" (30), "רק אנשים פטורים מאשליות כמונו יכולים להתפרנס מן האשליות שאנחנו מעוררים בלב האנשים חסרי-הדמיון" (31). האם אין תיאורו הפראדוקסלי של אדם באומן, כמי שאינו יכול להשתחרר מן ההשקפות שמרד בהן ("הוא נושא עימו את המטען האידיאי, שהוא כופר בו, ולשונו מלאה מובאות מן התורה שאין הוא מאמין בה עוד" מתאים להפליא לתיאור המרדן המודרניסטי משנות העשרים, שניצב ברגל אחת בעולם האירופי ועל סף בית-המדרש, וברגלו האחרת - בארץ חדשה ובעולם חדש של אמונות ודעות?


ואכן אדם באומן היה רוצה לחיות בתקופת הולדתו של המודרניזם, ויודע להסביר את מהותו האינהרנטית: מתוך כל התקופות ההיסטוריות, היה בוחר בתקופתו של פיקאסו, בימים האחרונים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שבה השחיז האמן את כליו למאבק, ובה כל חידוש טכני מילא תפקיד רב משמעות במהפכה חברתית ופוליטית. בקריאה שהויה מתברר לקורא ולפרשן, כי השימוש בתכוף בפראדוקסים, האופייני לאמנות שבין שתי מלחמות העולם, אינה עניין טכני גרידא, כי אם נקשר לפראדוקס, המרחף על פני הרומאן, העולה מתוך הסיטואציה הבסיסית שלו: באופן פראדוקסלי, דווקא שני OUTSIDERS המנוכרים לתרבותם הלאומית, שאינם יודעים יידיש ואפילו עברית אינם יודעים כהלכה, שניים המדברים ביניהם באנגלית - גם משום שזוהי שפת המונחים הטכניים, גם משום שזוהי שפה בינלאומית המקשרת בין מזרח למערב, וגם משום שהאנגלית מייצגת תרבות של "לשון המעטה" (UNDERSTATEMENT), המתאימה לאמנים שאמנותם היא כל חייהם - נועדו להפיק סדרה על הגורל היהודי והישראלי, שכל המלים שבנמצא לא יוכלו להכילו ולהקיפו.

*

לפי הקונצפציה של אדם באומן, אמורה היתה הסדרה להיפתח בפרק שישרטט את דיוקנה של רופאה יהודייה זקנה, ד"ר נטליה זילבר, שצלקת מתנוססת על מצחה. צלקת מכוערת זו היא ספק חלק מן המציאות הישראלית הפשוטה, שבה אבנים מושלכות על-ידי האוכלוסיה הערבית הנכבשת, ספק סמל המייצג את אות-הקין הנצחי של היהודי הנודד. גם הפרשנות שצלקת זו עשויה לקבל אצל צופי-הסדרה מייצגת את הפילוג הפוליטי האופייני למציאות הישראלית העכשווית, שבה קשה עד מאוד לקבל החלטות בעלות גוון אופרטיבי: אנשים ממחנה השמאל יעלו על נס את פעילותה ההומאניטרית של הרופאה הזקנה וידועת-הסבל, המקדישה את זמנה לטיפול בנשים ערביות. אנשים ממחנה הימין יראו בצלקת אות לכפיות תודה של האוכלוסיה הערבית, המשיבה רעה תחת טובה, ואולי אף עונש על השקפת-עולם קוסמופוליטית של הרופאה, שאינה מבינה כי עליה להעדיף את בני-עמה.


כל הרומאן כולו מתרחש בתקופה של ער ה"פיילוט" לפרק הראשון בסדרה, תקופה קרועת-לבטים בין תפיסותיהם השונות של אנשי הצוות וכן בין לבטיה של הרופאה, גיבורת הפרק, אם להיחשף וכיצד להיחשף ברבים. בתוך כך, נקלעים הגיבורים למ סבוכה של יחסי-אנוש, המבשילה אט-אט עד שהיא מתלקחת והו למדורה האוכלת את סביבותיה. דווקא האנשים המופנמים והתרבותיים האלה, שעל-פי-רוב אינם נותנים ביטוי גלוי לרחשי-לבם, מוצאים עצמם במפתיע קלועים בלבה של דראמה אנושית מסעירה להפליא.


במקביל, מתגלה שדמותה האפורה והבלתי-מו של ד"ר זילבר, שעוררה בצוות ספקות באשר ליכולתה לגרום להצלחת הסדרה, בהיותה "אקורד הפתיחה" שלה, קשורה בדראמת-גורל אכזרית וייצרית מאין-כמוה. משמע, המציאות עולה על כל דמיון-יוצר, ובכל מקום שבו תיגע במכוות-האש של ההיסטוריה היהודית, יתגלו לך צלקות מים, שמקורם ואחריתם מי ישורם. כך מתגלה כאן, בין השאר, שתמרה היפיפייה הפראית, בתה של ד"ר זילבר, שאותה הצילה הרופאה בשנות המלחמה בהיותה ילדה רכה בשנים, אינה אלא מוסלמית, המשמרת גם בבגרותה רגשות תיעוב כלפי היהודים על אופיים הקולקטיבי, שתסביכי עליונות ונחיתות משמשים בו בערבוביה "אינני יכולה לשאת את ההתנשאות של היהודים. מצד אחד מתנשאים ומצד שני מפחדים. אפילו הזקנה הערמומית ... מטפלת בנשים הערביות לא מפני שהיא אוהבת אותן, אלא כדי שיחוסו עליה כאשר הערבים ינצחו במלחמה וישחטו את כל היהודים", עמ' 308). ואפילו אדם חושש שמא תתגלה פתאום, לאחר שישודר הסרט המציג דמות הרואית כמעט, איזו עובדה שתהפוך את הקערה על פיה, ותגלה את היהודייה הנוצרייה יותר מנוצרייה, שהחזירה לעולם שהתאכזר אליה טובה תחת רעה, באור שונה. משמע, אין תכונה אנושית אחת, תהא אלטרואיסטית ככל שתהא, שאי-אפשר להעניק לה פירוש ציני ונמוך. אפילו לגבי נעמה, הדמות החיובית והישרה ללא רבב, קובע הרומאן עמדה אמביוולנטית. מתברר כי אותו יושר אבסולוטי, החושף את כל צעיפי הצביעות החברתית והשקרים המוסכמים, יש בו מן האכזריות.


ולסיכום, כמה מלים של שיפוט והערכה: הרומאן 'סדרה' הוא רומאן מרתק, למרות שעלילתו החיצונית דלה כביכול, לפחות בחלקו הראשון של הספר. לקראת הסוף, מתברר לקורא, כי הסיפור נע בקיצוניות בין הקטבים המנוגדים של עלילת-הנפש הסטאטית והמינורית, מצד אחד, והעלילה החיצונית העזה והמזעזעת, מצד שני. פה שם, מתעורר בקורא החשד שהעלילה המלודראמטית אינה אלא אלגוריה על "המצב היהודי" (CONDITION ֺJUIVE), בעבר ובהווה, ושאפילו ההגיגים הפואטיים המגוונים אינם אלא מפתן וקרש קפיצה לאמירות בעלות אופי פוליטי והיסטוריוסופי: שמותם האבסורדי והשרירותי של היהודי האמן ה"גולה" בארצו ושל תמרה המוסלמית עזת-היצר, שגורל סתמי זימנם למכונית אחת ביום מעורפל, יש בו מתכונותיו האלגוריסטיות של סיפור אדם והמכונית ברומאן 'המאהב' של יהושע. כך או כך, הרומאן 'סדרה' מכיל אמירות כה רבות מתחומי ה"ארס פואטיקה" ומתחומי הפוליטיקה וההיסטוריוסופיה משיכולה רשימה קצרה להכיל, והספקטרום הרחב הזה הופך את הספר ל- TOUR DE FORCE וירטואוזי ומבריק. לזכותו של נתן שחם ייאמר, כי הפואטיקה המאופקת והאינטלקטואליזם האנין שלו היא עניין מודע לעצמו. באופן פראדוקסלי, הוא רומז לקוראיו, דווקא האיפוק הרגשי והאנטי-הרואי מוליד יצירה הרואית המעוררת רגשות עזים, הוא ולא הסנטימנטליזם, הנותן דרור לכל הרגשות. וכך, למרות שלפנינו רומאן אינטלקטואלי, קר ומנוכר במקצת, המעביר כל עניין דרך המעבדה השכלית, הוא גורם לא אחת לקורא טלטלה רגשית עזה.