על "הפתעתו" של שלונסקי שהעלתה דמעות-צער בעיני ידידתו
90 שנה להופעת ספר שיריה הראשון של לאה גולדברג "טבעות עשן"
פורסם: ידיעות אחרונות, 10.1.2025
כשסיימה לאה גולדברג (להלן: ל"ג) את מסכת לימודיה האקדמיים, היא חזרה מגרמניה לבית-הוריה שבקובנה, נושאת בתיקהּ תעודת PhD בפילולוגיה שֵׁמית. בשובה הצטרפה לאינטלקטואלים צעירים, שהוציאו כתב-עת בשם "פֶּתַח", שיצא במקביל ל"כתובים", תוך שיתוף פעולה עם חבורת שלונסקי. הבולט שבהם היה א"ד שפירא (שפיר), שהקים לימים עם ישראל זמורה ונתן אלתרמן את הוצאת "מחברות לספרות". חברי "פֶּתח" דמו בסגנונם ובהשקפת-עולמם לבני חבורת "יחדיו" התל-אביבית. אחד מהם, שמעון גנס, נתבקש על-ידי שלונסקי לשאת את ל"ג לאישה בנישואים פיקטיביים כדי שהסרטיפיקט היחיד שהשיג יספיק לשניהם.
בבוֹאה לארץ ב-14.1.1935 השתלבה ל"ג בנקל בחבורת "יחדיו", שקיבלה את פניהָ בזרועות פתוחות. לא ארכו הימים, ושלונסקי הגיש לה מתנה "מפתיעה": את קובץ ביכוריה "טבעות עשן" שהוכן כביכול בחשאי מכתב-יד שנשלח מליטא ("כביכול", כי בארכיון נתגלתה לפרופ' חגית הלפרין, החוקרת המובהקת של שלונסקי ויצירתו, תכתובת המעידה ששני הצדדים תכננו את הוצאת הספר במשותף). דא-עקא, החיפזון היה בעוכרי הספר, שיצא מרובּב בשגיאות דפוס ובשיבושי ניקוד.
וכך, במקום שתקבל את פני מיטיבה בפנים מאירות, פגש שלונסקי משוררת בוכייה, ובידיה ספר פגום. במסיבת-ההשקה סיפר בחרוזים מבודחים על התקלה המביכה: "הַסֵּפֶר הָיָה מוּסִיקָלִי מְאֹד, / וְיָדַעְתִּי: מִשְׁקָל בּוֹ וְטֶמְפּוֹ…/ וְהִנֵּה טָעֻיּוֹת בּוֹ, רַבּוֹת אֲיֻמּוֹת, / וְחוּשִׁי אֶת הָאֹזֶן אוֹטֵם פֹּה [...]".
בראיון שערך אלעד זרט עם פרופ' גדעון טיקוצקי, חוקרה המובהק של ל"ג ושל יצירתה ("ידיעות אחרונות", 15.1.2020), מסופר כי גולדברג בכתה ולא ידעה שבהמשך תזיל דמעות בגין הביקורת הנוקבת שיספוג ספרהּ, שהיה זר לטעם ששלט ב"קריית ספר" העברית. בבגרותה הכירה ל"ג בחולשות ספר-ביכוריה, וכשכינסה את מבחר שיריה, נכללו בו רק שבעה מתוך 70 שירי "טבעות עשן'".
ובכל זאת, אחד משירי הקובץ – "ימים לבנים" – שאותו הלחין לימים שלֹמה יידוב, נעשה שיר מוּכּר ואהוב המושמע תכופות מעל גלי-האתר. אפשר שכותרתו מנהלת דו-שיח עם סיפור-העלומים של דוסטוייבסקי "לילות לבנים", המתאר מצוקת בדידות וניכּוּר של אדם עירוני צעיר המצפה לשינוי שיגאל את חייו משיממונם. צירוף-מילים זה, המשולב תכופות בשירי אלתרמן המוקדמים, מקורו בניב הצרפתי "nuits blanches" (שמשמעו: לילות-נדודים), ויש בו כדי להעיד על זיקתה של ל"ג לשירי ה-ennui [שיממון, מועקה] של ממשיכי בודלר, מזה, ולסיפורי גנסין, מזה. לכאן שייכים כמדומה גם החתולים והעטלפים – הליטֶרליים והמטפוריים – הגודשים את שירי הקובץ.
השיר רצוף במצבים אוקסימורוניים, למן הכותרת ה"מתכתבת" כנראה עם "לילות לבנים" (אוקסימורון בפני עצמו) ועד לשורת-הסיום הכפולה ("גְּשָׁרִים יְשָׁרִים וּגְבוֹהִים בֵּין אֶתְמוֹל וּמָחָר"), שהרי גשרים ישרים נקשרים למַעֲבר קל ומהיר, ואילו גובהם רומז לקשיים ולעיכובים. מצב אוקסימורוני עולה מתמונת התינוק השר שיר-ערש לאִמו שנרדמה, ומתיאור הרצון להאיץ את הזמן ובה-בעת להסתגל לקצב מֵרוצו האִטי.
לשווא יחפש הקורא בצבעי התכלת-לבן כמיהה לתרבות עמהּ של ל"ג ולסמליה. האווירה בשירי "טבעות עשן" היא אווירה כרכּית אירופית, ואין בהם סימנים להשתייכות לאומית כלשהי, פרט לאִזכּוּר נרות-שבת בשיר "אני אישה לא יפה בת עשרים ושתיים". מהשירים עולה ובוקע הלוך-נפש (Stimmung) נוּגֶה, המאפיין "כָּלאָדָם" (Everyman) באשר הוא – ללא הבדל דת, לאום וגזע. בשירי-האהבה שלטת ההשקפה של "עולם המחר", שראתה במוסד-הנישואים שריד מיושן של הוויה בורגנית שאבד עליה כלח, וביכּרה אהבה חופשית, נטולת כבלים וטַבָּעות. הגברים אינם מבדילים כאן בין אישה לרעותה, והנשים רואות בכל גבר את האבטיפוס של הגבר הנחשק.
אחד השירים – "אֶת יָדִי תְּנַשֵּׁק וְתֵלֵךְ" – עשוי להבהיר שה"טַבָּעות" שבכותרת הקובץ אינן רק טבעות-העשן שמפריחה הצעירה המודרנית היושבת בבית-הקפה ומעשנת (בניגוד לכללי KKK, שהנהיגה המפלגה הנאצית), אלא גם טבעות-נישואין שהוחמצו במהלך פרשיות אהבים שנקטעו בטרם-עת: "רַק עֲשַׁן הָעַרְבַּיִם יִשְׁמֹר זִכְרוֹנוֹת וְרֵיחוֹת-אַהֲבָה [...] לְיָדַי אֶעֱנֹד טַבָּעוֹת שֶׁל רִגְעֵי אַהֲבָה וָרֶטֶט". הקובץ העומד בסימן הניכּוּר מרבה בשירים על אוהבים שנפרדו זה מזה פרֵדה סתמית, בלא דברי-התנצלות וברכת-שלום ("בקרון", "האחרת", "ריח מטר האביב", ועוד).
בספרה "המאסטרו" (2011) תיארה פרופ' חגית הלפרין את שלונסקי כסנדקהּ של ל"ג. את הסיבה למחווה של הפרסום המהיר של "טבעות עשן" כרכה בפרישתו של שלונסקי מ"כתובים" ובהקמת "טורים". ובדין, שלונסקי אכן ניסה לקבץ סביבו את חסידיו ולהמשיך את פעילותה של החבורה. ל"ג הייתה "שחקן רכש" משמעותי למחנהו של שלונסקי, והוא טרח לרַצות את המשוררת הצעירה בת-חסותו.
האם העריך שלונסקי את ל"ג שהצטרפה למחנהו וחיזקה אותו? מחד-גיסא, הוא ציפה בדריכוּת לבואה, סייע לה בצעדיה הראשונים, ודאג לה כאח בוגר. מאידך-גיסא, בארכיונו גילתה חגית הלפרין פָּרודיות על שירתה המלמדות ששלונסקי חשב בסתר-לִבּוֹ שהדוויי שבשיריה איננו אישי ורגשי, אלא פרי מוסכמה ספרותית חבוטה. אלתרמן לא הביע בדרך-כלל את דעתו על יצירת "אחותו-לעט", ורק במכתב מ-15.5.1932, ששיגר ליצחק נורמן מננסי שבצרפת, כתב: "גולדברג זו, שהדפיסה בגיליון הכפול [של "כתובים"], היא ודאי אחת מן ה"חוֹנִים" עליו [על כתב-העת "פֶּתַח"]. שירה נחמד ותמים עד חמלה... כנראה עלמה צעירה, אם כי 'הילד' מפריע...". המכתב, השמור בארכיון אלתרמן, רומז לשורות "אֲנִי הוֹלֶכֶת לְהַגִּיד לַיֶּלֶד,/ שֶׁאַתָּה לֹא תָּשׁוּב אֵלָיו", מהשיר "שניים ברחוב" (שכונס ב"טבעות עשן", הוצאת יחדיו, תל-אביב תרצ"ה, עמ' 34).
*
וחוזרת השאלה למקומה: מדוע טרח שלונסקי להוציא את "טבעות עשן", ומדוע חיזר נמרצות על פתחי-נדיבים להשיג מענק שיאפשר את הופעתו ללא-דיחוי? מִבצע "טבעות עשן" הִתאים מן-הסתם לשלונסקי גם מהסיבות הבאות, שאינן ממצות את כל השיקולים שהתרוצצו בראשו:
שירי-העלומים של ל"ג היו שירים אירופיים – אפרוריים וזרים – ולא שירה חלוצית המוארת "באור התכלת העזה". ברשימתו "פירושים" ("טורים", 3.10.1933) לעג שלונסקי לתביעה המוצגת למשורר-הדור: "חרוז נא חרוזיך על צווארי הגמל, על מלכות בית דוד, או על הפָּרָה הנחלבת בגלבוע". לכאורה, בסך-הכול הֵגן כאן שלונסקי על האוטונומיה של השירה לבחור את נושאיה, אך למעשה הוא ביקש להרחיק את השירה הארץ-ישראלית בת-זמנו מהמציאוּת החלוצית-הציונית של ההתיישבות העובדת. עמדתו הפּרוֹ-סובייטית באותה עת ביכּרה שירים המשַׁקפים מציאוּת קוסמופוליטית, ולא התיישבה עם שירי-מולדת "מגוייסים" בנוסח "שיר בוקר" של אלתרמן.
בשירי ל"ג היו נטולים מִשקעים ביאליקאיים: בשנות ה-30 עדיין ניכּרה בשירה העברית השפעת ביאליק, ואילו שלונסקי ביקש להשליט בארץ-ישראל סגנון מודרניסטי, המנותק מהשירה הלאומית של קודמיו. עליית ביאליק ארצה ב-1924 קטעה תקופה שבָּהּ שלטו בשירה הארץ-ישראלית שלונסקי ואצ"ג, ופעילותו רבת-האנפין של "המשורר הלאומי" אִיימה על שלטון הצעירים ("פֶּדוקרטיה" בלשון ביאליק). שלונסקי, שניסה להילחם בקלסיקה המודרנית, ראה בביאליק יריב פואטי ופוליטי, שראוי להורידו מ"כס-המלכות". ל"ג שהושפעה מהשירה הרוסית והגרמנית, והתרחקה מן ההיבט הלאומי, הביאה אִתה רוח אוניברסלית, ולא לאומית, שהתאימה לשלונסקי ולרוח שנשבה בחוגי המודרנה התל-אביבית.
במאבק שלונסקי-ביאליק, שמר אלתרמן על עמדה ניטרלית. בפרשת שיר-התוכחה "ראיתים שוב בקוצר ידכם", שיגר שלונסקי חִצי-ביקורת נוקבים נגד "המשורר הלאומי", ואילו אלתרמן צינן במקצת את אש-הביקורת האנטי-ביאליקאית, והציע שלא לגנות את השיר השנוי במחלוקת. אפשר שעמדתו העצמאית של אלתרמן, שלא התיישבה עם עמדתו, אותתה לשלונסקי שרעהו הצעיר יפרוש כנפיים ולא יוכל לשמש "סגנו" לאורך-ימים, וגרמה לו לחפש בעלי-ברית החושבים כמוהו, שיסכימו לכוף ראש למרותו.
ייתכן ששיקולים לגבי מעמדהּ בחבורה גרמו לשלונסקי להזדרז ולהוציא לל"ג ספר לפני כל חברי "יחדיו", במין טקס-משיחה שעתיד להוביל את המשוררת לדרגת "סגניתו" ויד-ימינו (וכך היו פני הדברים כשהועסקו השניים בהוצאת "ספרית פועלים"). ה"הפתעה" הייתה אולי תעלול יחצ"ני מבוים שסייע לפרסום הספר, ואפשר שהיא נועדה כנראה גם לבלום טענות ומענות מפי בני-החבורה המקופחים. בשלב זה רק לשלונסקי היו ספרי-שירה באמתחתו, ושאר בני-החבורה עדיין המתינו בכיליון-עיניים להופעת ספרם הראשון. אלתרמן, הבכיר מל"ג בחבורת "יחדיו", מחל על כבודו, המתין והוציא את ספר-ביכוריו במאוחר – שלוש שנים אחרי ספרה של ל"ג הצעירה ממנו, אולי משום שראה את תוצאות-האכזב של החיפזון.
שירי ל"ג אף הפגינו תחבולות-כתיבה מודרניסטיות, שעלו בקנה אחד עם סגנונה הרוּסוֹ-עברי של אסכולת שלונסקי. נִמנה אחדים מהן:
שירי הקובץ גדושים בחרוזים נמרצים ושנונים האופייניים למודרניזם הרוסי נוסח מאיאקובסקי, ששלונסקי הוא שהביאם לשירה העברית (כגון: "מחכה לה – בכף הקלע" בשיר "הנער היה חגיגי ועצוב").
שירי ל"ג עשירים בצירופים אוקסימורוניים, כמקובל באסכולת שלונסקי-אלתרמן (כגון: "לבבי האילם יַהֲלֹם" בשיר "לא יאמין").
בשירים ניכּר שימוש אינטנסיבי בתחבולת ההאנשה, האופיינית למשוררי האסכולה (כגון: "אל תוגת חדרה/ על בהונות-רגליו נכנס הליל" בשיר "ושוב").
בשירים ניכרים צירופי-לשון פרי חידושו של שלונסקי (כגון: "אולי שכח אי-מי על מדרכת הרחוב" בשיר "אולי").
ואולם, מעל לכול קבע כאן לדעתי "המכנה-המשותף" הפוליטי בין שני אינטלקטואלים שהאמינו ב"עולם המחר" הסובייטי: לאחר פטירת ל"ג, ערך שלונסקי שיחת-רדיו בהשתתפות שלושה משוררים צעירים ממקורביה של המשוררת (טוביה ריבּנר, דן פגיס וט' כרמי), ובה הודה של"ג "התאימה מאוד" לחבורת "יחדיו"' ששנאה את ההצטמצמות בכל גילוייה – את ההצטמצמות הגאוגרפית, את ההצטמצמות הלאומית ואת ההצטמצמות בצורות הפורמליוֹת של השירה. בחבורה, טען אבי-האסכולה, שררה מגמה אירופית-פּוֹליגלוטית, ול"ג השתלבה בה היטב. שלונסקי נזהר שלא לנקוב בשם המפורש של האידֵאולוגיה הפוליטית שהִנחתה אותו ואת ל"ג, אך די בתיאורו כדי להבין את כוונתו המדויקת (הדברים כלולים במלואם בתכנית-הרדיו "עם הלילה הזה" בסדרה "בשבילי הספרות" שערך שמואל הופרט ב"קול ישראל", במלאת 30 לפטירת המשוררת. קישור לתכנית ב"קול ישראל – אוצרות הארכיון").
ולפיכך, הגם שאיתר בשירי-העלומים של ל"ג שימוש דרדקי למדיי במוסכמות השירה, ואף שלִגלג עליהם בינו לבינו, זיהה שלונסקי במשוררת הצעירה את תלמידתו המובהקת, והכשירהּ לתפקיד "סגניתו". שיתוף-הפעולה הועיל לשניהם: הוא טרח בשיפור ידיעותיה ב"ארון הספרים" העברי, והיא תרמה לו מן הידע הרחב שלה בתרבות המערב.
המבקרים, גם אם צדקו לפעמים בביקורתם על "טבעות עשן", יצאו באוזניים מקוטפות, כי הגורל האיר לספר פָּנים. כתב-היד שלו שנעלם אותר בשלמותו בארכיונו של האספן מנחם פוגלסון שנתרם למכון "גנזים" (סריקתו וסידורו אפשרו למנהלת "גנזים", הסופרת אדיבה גפן, להעביר אליי את הקובץ בלחיצת-כפתור). את שיריה הלחינו טובי המלחינים וביצעום טובי המבַצעים. "ימים לבנים", למשל, אינו עולה לדעתי בטיבו על "תבוא שלוות ימים מרוּבּעים", שלא הולחן, אך תודות ללחנו ולביצועיו עשה לו השיר כנפיים: הוא משודר לעִתים קרובות, נלמד במערכת-החינוך, ומילות-הפתיחה האיקוניות שלו מודפסות על-גבי השטר בן 100 השקלים הנושא את דיוקן המשוררת.

לקריאה ב-PDF כפי שפורסם בעיתון