מעל כל במה
עודכן: 25 ביוני
לפתרון חידת שיר התוכחה הכמו-נבואי של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם"
פורסם לראשונה: "בין ספרות להיסטוריה" בעריכת מיכל אורון, 1983
פורסם שוב : "הספרות עברית ותנועת העבודה" בעריכת פנחס גינוסר, 1989
( טקסט מלא בהמשך הדף )
שיר התוכחה "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" (להלן: "ראיתיכם") עורר מיד עם פרסומו בשלהי שנת 1931 מחלוקת עזה ונרגשת בחוגי הסופרים והמדינאים, והמחלוקת לא שככה עד לפטירת ביאליק בקיץ 1934. על פולמוס "ראיתיכם" כבר נכתב פה ושם בביקורת ובמחקר, אולם דומה שעד כה לא באה חידת השיר על פתרונה. לא זו בלבד שטרם הובהרה שאלת הזהות של מושאי ההתקפה (האם כִּיוון ביאליק את חִצי לעגו נגד הרוויזיוניסטים או נגד חברי "אסכולת שלונסקי"), אלא שאף סדר האירועים הקשורים בשיר ובפולמוס סביבו שובש ברוב הדיונים בשיר זה, וטרם הועמדה אפילו כרוניקה פשוטה של הפרשה.......
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)
מעל כל במה
לפתרון חידת שיר התוכחה הכמו-נבואי של ביאליק "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם"
[א]
שיר התוכחה "ראיתיכם שוב בקוצר ידכם" (להלן: "ראיתיכם") עורר מיד עם פרסומו בשלהי שנת 1931 מחלוקת עזה ונרגשת בחוגי הסופרים והמדינאים, והמחלוקת לא שככה עד לפטירת ביאליק בקיץ 1934. על פולמוס "ראיתיכם" כבר נכתב פה ושם בביקורת ובמחקר, אולם דומה שעד כה לא באה חידת השיר על פתרונה. לא זו בלבד שטרם הובהרה שאלת הזהות של מושאי ההתקפה (האם כִּיוון ביאליק את חִצי לעגו נגד הרוויזיוניסטים או נגד חברי "אסכולת שלונסקי"), אלא שאף סדר האירועים הקשורים בשיר ובפולמוס סביבו שובש ברוב הדיונים בשיר זה, וטרם הועמדה אפילו כרוניקה פשוטה של הפרשה.1
חשיבותה של פרשת "ראיתיכם" אף חורגת מגבולות העניין בשיר הביאליקאי היחיד ובתגובות עליו, והיא עשויה לשמש בתורת מקרה בוחַן מעניין וסימפטומטי לצומת סבוך של עניינים היסטוריים וספרותיים. בפולמוס סביב השיר השתתפו אחדים מסופרי המשמרת הצעירה דאז – אברהם שלונסקי, יעקב הורוביץ ונתן אלתרמן – וכך מלמדת הפרשה גם על יחסם של הסופרים המודרניסטיים אל ביאליק ואל בני חוגו ועל מערכת היחסים ששררה אז בתוך המשמרת הצעירה. פרשה זו משמשת אפוא כעין תשקיף בזעיר אנפין למלחמת הדורות שניטשה בשדה הספרות העברית בשנותיו האחרונות של ביאליק.
שירו של ביאליק נדפס לראשונה בשבועון מאזנים בראשית שנת תרצ"ב.2 בשוליו רשם המחבר את מקום החיבור וזמנו: באזל, תמוז תרצ"א. ציון זה רמז מיד לציבור הקוראים ששיר התוכחה הגדוש בגידופים בוטים קשור באירועי הקונגרס הציוני הי"ז, שנערך בבאזל בקיץ תרצ"א (30.6.1931 – 10.7.1931). היה זה קונגרס סוער ורב תהפוכות, שבמהלכו הודח חיים וייצמן מנשיאות ההסתדרות הציונית, ותחתיו נבחר נחום סוקולוב. זאב ז'בוטינסקי, ואתו הרוויזיוניסטים שדרישתם להגדיר את "המטרה הסופית" של הציונות (הקמת מדינה יהודית בעלת רוב בארץ ישראל) נדחתה, קרעו את כרטיסי הצירים שלהם ועזבו במחאה את אולם הישיבות.3
השיר נדפס אמנם כשלושה-ארבעה חודשים אחרי הקונגרס, אולם תוכנו הגיע לידיעת הציבור עוד קודם שראה אור במאזנים. בספטמבר 1931 הגיע ביאליק לפולין למסע הרצאות בן שישה שבועות למען הפצת הספר העברי, כשליחן של שלוש הוצאות הספרים הגדולות – "אמנות", "דביר" ו"שטיבל" – שהתאחדו למבצע שותפות תחת השם "בֶּצֶר". בזמן מסעו השתתף בוועידה הארצית של הסתדרות "השומר הצעיר" בפולין, הִרצה בה ואף קרא לפני הקהל את שירו החדש "ראיתיכם".4 כשהתפרסם השיר בביטאון "השומר הצעיר" בוורשה נכתבה בשוליו ההערה: "את השיר הזה, שנכתב מיד אחרי הקונגרס הציוני בבאזל הקריא המשורר בוועידה הארצית של הסתדרותנו בפולניה. השיר הודפס אחר-כך במאזנים".5 בן-ציון כץ, העיתונאי והעורך הוותיק, שאך עלה ארצה והחל את פעילותו הפובליציסטית בעיתון הארץ, ראה את השיר עוד בטרם נדפס במאזנים,6 וניסה למנוע את פרסומו. הוא שלח למשורר מכתב ובו דרש ממנו במפגיע לבל ידפיס את שירו, אך ביאליק כידוע לא שעה לאיומיו.
נראה כי שוררת אי-בהירות רבה בביקורת ובמחקר באשר לסדר התגובות על שירו של ביאליק, ובשום מקום לא נאמר בבירור כי תגובת הביקורת הראשונה בכתובים הייתה זו של שלונסקי.7 למשל מדיונה של זוהר שביט בפרשה זו משתמע כאילו קדמה להתקפת שלונסקי סִדרה של תגובות על שירו של ביאליק,8 אך למעשה העמיד שלונסקי פנים כאילו נועד מאמרו למחות על התגובות חסרות הפרופורציה שעורר כביכול שירו של ביאליק וכאילו אין מאמרו אלא חוליה אחת בתוך פולמוס גדול. אולם למעשה עד לתגובתו הבוטה בכתובים, שנתפרסמה פחות משבועיים אחרי הופעת השיר, לא חרג העניין בשירו של ביאליק מגבולות השמועות שהפיץ בן-ציון כץ בקרב הקהילייה הספרותית והעיתונאית. העניין בשיר התפתח לממדי פולמוס רק לאחר ביקורתו של שלונסקי, ולא לפניה, וההסתמכות על עדותו של בעל הדבר עצמו היא שהטעתה את החוקרת.
מדיונו של גצל קרסל בפרשה ניתן ללמוד כאילו הייתה תגובתו של ז'בוטינסקי התגובה הראשונה על "ראיתיכם". במאמרו "מאזנים – השבועון", תיאר קרסל את מהלך התגובות על השיר כך: "תחילה נזעקו ובדין, הרוויזיוניסטים, ובראשם ז' ז'בוטינסקי[…] על עגלת ההתנגדות והמחאה של הרוויזיוניסטים נגד ביאליק קפצה במפתיע גם חבורת כתובים ובראשה אברהם שלונסקי".9 אולם כאמור היה סדר התגובות אחר, ותגובתו של ז'בוטינסקי דווקא איחרה לבוא, וראתה אור ביידיש יותר מחודשיים אחרי פרסומו של השיר,10 וכעבור חודש נוסף – בעברית.11 מתוך המעקב אחר סדר התגובות ניתן אף להניח שז'בוטינסקי לא קרא את השיר במאזנים, והגיב על תוכנו רק לאחר שנדפס בהעולם,12 ביטאונה של ההסתדרות הציונית העולמית, שיצא אז בלונדון, מקום מושבו של ז'בוטינסקי באותם הימים.13
שלונסקי היה אפוא הראשון שהגיב בכתב על שירו של ביאליק, ותגובתו בלטה בחריפותה ובארסיותה, אפילו על רקע המלחמה הממושכת והמרה של אנשי כתובים בביאליק ובאנשי מאזנים.14 הוא פסל את השיר מנימוקים ספרותיים-אסתטיים, לכאורה בלא כל שיקולים אישיים או פוליטיים. שיר הקונגרס של ביאליק, קבע בפסקנות ביקורתית, "החצי ממנו הוא, על כל פנים, מחוץ לזיקה אמִתית אל השירה במשמעותה האלמנטרית". לראשונה התיר לעצמו שלונסקי לומר דברים כה גלויים וחריפים נגד ביאליק ובני חוגו. בסגנון סרקסטי ומעליב תיאר את התברכותם של מקורבי ביאליק בשיר החדש כבמעין "ולד פיוטי", שנולד לו למשורר העקר לזקונים:
מזל טוב! ולד פיוטי חדש! ולא הרגישו הצוהלים כי בכל ההשתדלות הזאת לעשות נחת רוח לרבי, ובייחוד בנוסח הבשורה, הייתה שירות משונה[…] עד כי מאליה עלתה האסוציאציה של "וה' פקד"… והרי אצל הגויים, ב"ה, כותבים המשוררים גם "בגבורות" – ואין תוקעים על כך בשופרות.
אמנם שלונסקי דיבר כאן על פריון ועל עקרות בתחומי היצירה הפיוטית, אגב רמיזה אירונית לשנות "השתיקה" הממושכות שפקדו את המשורר, אך במשים או שלא במשים עשויים היו דבריו גם לרמוז לעקרות ביולוגית ולהזכיר את עובדת היות המשורר חשוך בנים. אפילו מקץ שנים, בערוב ימיו של שלונסקי, לאחר שכבר ניטל עוקצה של פרשת "ראיתיכם" ולאחר ששלונסקי כבר חזר בו והודה בגדולתו של ביאליק, שב והשתמש באותו דימוי מעליב הרומז לענייני פריון ועקרות. בריאיון עיתונאי שבו שִחזר את פרשת הפולמוס טען שלונסקי באירוניה: "אילו היה דיזנגוף כותב שיר, מובנת ההתפעלות, אבל אצל ביאליק, מה הפלא! אין דינו כדינה של שרה אימנו".15 אך בכך לא תמו העלבונות והפגיעות: שלונסקי טען גם שב"ראיתיכם" חזר ביאליק על עצמו ולא חידש דבר, וכי שירו אינו מגיע ברמתו ל"שירים הפוליטיים הנמרצים ממנו בשירה העברית החדשה". היו שהבינו כי כוונתו לשירי הפולמוס של אורי צבי גרינברג הצעיר,16 שהיו מקובלים גם על ביאליק עצמו.17
לכל אורך מאמרו, בולטת חתירתו של שלונסקי לבודד את ביאליק ולתקוע טריז בינו לבין מקורביו. כך הִשווה את שפך הגידופים שב"ראיתיכם", שכוּון לדברי שלונסקי נגד הרוויזיוניסטים, עם "שפך" החרפות שבו זיכה ביאליק בשעתו את בעל המעורר – י"ח ברנר – ואת סיעתו. שלונסקי כיוון בדבריו למאמרו של ביאליק "טעות נעימה",18 אשר נועד דווקא לתיקון הרושם הרע, שעשתה בשעתה על ביאליק "מחברתו" של ברנר המעורר, ולקדם בברכה את צאת "מחברתו" החדשה של ברנר רביבים. אולם שלונסקי לא בחל באמצעים, ונטל לצורך טיעונו חצאי אמתות, תוך שהוא מציג את ביאליק כמי שיצא בעבר נגד ברנר באותם כלים עצמם ששימשוהו ב"ראיתיכם". ואף זאת: למרות חילוקי דעות, היו ביאליק וברנר ידידי אמת, ואִזכור ריב שפרץ בין השניים בעידנא דריתחא במלאת עשר שנים לרצח ברנר היה בבחינת "מכה מתחת לחגורה". ההיסטוריה תעתעה בביאליק וטפחה על פניו פעמיים, טען שלונסקי, והוא שהשמיץ בעבר את ברנר מעלה עתה את זכרו על נס. כך ניסה שלונסקי לעורר נגד ביאליק את חמתם של כל הפלגים ביישוב: "ראיתיכם" הוא לדבריו שיר אנטי-רוויזיוניסטי, אך ראוי שמחנה הפועלים יזכור שבעבר הלא רחוק אמר ביאליק דברים דומים על ברנר. ניכּר שבפרשת "ראיתיכם" העמיד שלונסקי פנים כאילו כל התקפתו לא באה אלא מתוך שיקולים אסתטיים גרידא. הוא נעלב קשות כאשר החשידוהו בשיקולים סיעתיים פוליטיים ובחשבונות אישיים.19 ואולם, לאור העובדה ששלונסקי עבד אותה עת במערכת הארץ, אין להוציא מכלל אפשרות שבעת שחיבר את תגובתו הוא כבר ידע על מכתבו של ביאליק שעתיד היה להתפרסם מקץ ימים אחדים בעיתון הארץ, מכתב שפתח גל חדש של ניחושים באשר לשאלה: כלפי מי כִּיוון ביאליק את גידופיו בשיר הקונגרס שלו.
הנה כי כן, ארבעה ימים בלבד לאחר שנתפרסמה רשימתו הקטלנית של שלונסקי בכתובים, נדפס בעיתון הארץ מכתב ששיגר ביאליק מפולין לבן-ציון כץ, והרי תכנו:
ידיד נכבד,
החרוזים שהטילו עליך אימה אינם מוסבים כלל על הרוויזיוניסטים ולחינם חרדת החרדה וגם החרדת את זולתך. היצאתם כולכם מדעתכם? כלום יש בחרוזים ההם רמז כלשהו לרוויזיוניסטים? אני רמזתי לעניינים אחרים לגמרי. ואם אתה וחבריך הוצאתם את הדברים מפשוטם – אני מה? והנני המברך אותך ואת חבריך במעט שכל ישר. שלך, ח"נ ביאליק.
המכתב נדפס בלוויית הערכת העורך, שהבהירה כי בן-ציון כץ הסכים למסור את המכתב לפרסום "כדי להרחיק טעויות אפשריות בהבנת הדברים".20 תכף ומיד יצא העיתונאי והמסאי יצחק לופבן, איש מחנה הפועלים, שלא הסתיר את שמחתו על פרסום שיר שנתפרש כשיר אנטי-רוויזיוניסטי בהתקפה אישית קשה נגד ב"צ כץ. בדברי התקפתו תיאר את הפרשה בסגנון סרקסטי:
שערוריה שאין דומה לה… הייאמן כי יסופר: לרצות לעכב ולעכב באמת הדפסת שיר ששלחוֹ ביאליק להדפסה ולחטט ולנקר מסביבו באמה של חנוונים אחרי שנדפס, משום שישנם בתל-אביב אנשים המעוניינים בדבר, החוששים שמא אנשים ידועים בפולין יהיו "ברוגז על החזן"… ולא ירקדו "קדושה", וזה יגרום להם איזה דררא דממונא! לא ייאמן! לא ייאמן בכלל שהאנשים האלה יראו את ביאליק כ"אגנט" מסחרי שלהם… ומי נתן רשות למר בן-ציון כץ לראות את ביאליק כ"סוכן נוסע" של "בית המשרפות" שלו, אשר עליו לדאוג מרחוק לריפוטציה שלו בעיני הלקוחות? ומי נתן לו הרשות להופיע פתאום כמתווך בינינו לבין ביאליק ולקחת על עצמו בכלל את הטורח ואת הדאגה "להרחיק טעויות אפשריות בהבנת הדברים" של ביאליק?21
בדברים אלה רמז לופבן לשמועות שהתהלכו בחוגי הסופרים כאילו עיכבו אנשי מאזנים ואנשי בצר את הדפסת השיר, מחשש פן יבולע למסעו של ביאליק בפולין למען הפצת הספר העברי, מסע שנועד בעיקר למלא את קופותיהם הריקות.22 דברים אלה אף נועדו לפגוע אישית בב"צ כץ שעסק במו"לות ומצא את פרנסתו מהוצאת "שטיבל", ולהחשידו כאילו יצא נגד פרסום "ראיתיכם" לא מתוך חשש פן יעורר השיר מלחמת אחים, אלא מחשש פן יפגע השיר בעסקיו. ביאליק סבב בקהילות שבהן היה לגורם הרוויזיוניסטי משקל נכבד, והייתה לפיכך חשיבות לשמירת תדמיתו של ביאליק כ"משורר לאומי", חסר פניות.
אין להתפלא אפוא שגם מדברי תגובתו של ב"צ כץ ללופבן, שלא איחרו לבוא, עולה נימה פולמוסית עזה שנועדה לעלוב בבר-הפלוגתא: "הוא [לופבן] מסַפר כביכול מאחורי הפרגוד (דברים שלא היו ולא נבראו!)… מר לופבן שמע איזו דברים ושיחות של נשים מוזרות בלבנה ומסר אותם לקהל הקוראים כעובדות, שיש בהן כדי להטיל חשד על בני אדם". ב"צ כץ הכחיש את דבר היותו שותף בהוצאת "שטיבל", והתרעם על לופבן שתָּלה בו חשדות מסולפים. כדי להבהיר שהתערבותו בפרשה נבעה מרצונו להתייצב לימין הצדק, ולא משיקולים תועלתניים, האריך ופירט את קורות הדפסת השיר:
אני הייתי הראשון שגרם לעיכוב ההדפסה של השיר הזה[…] אני כתבתי לביאליק אחרי שקראתי את שירו[…] [ש]אילו לא היה מסומן בסוף השיר הנזכר שם המקום והזמן של חיבורו, לא הייתי רואה שום רשות לעצמי לבוא בעצות לביאליק, אבל בסוף השיר יש המילים "בזל, תמוז", הרי ברור שהמשורר רוצה להטעים שהכוונה היא לקונגרס[…] והדברים האחרונים: "ובתפשם את המרובה" נותנים מקום לכל אדם לבאר שהמכוּון הוא לרוויזיוניסטים, שהרי הם דרשו את המרובה ותבעו אותו מזולתם.[…] כפובליציסטן לצאת למלחמה נגד האשמה הסתמים הזאת על הרוויזיוניסטים, אם כי רחוק אני מן הרוויזיוניסטים[…] גם למשוררנו הלאומי אין רשות לחרף ולגדף אנשים ללא מידה ולהשתמש לשם כך בכוח השירה שלו.23
מריבה זו שניטשה מעל דפי הארץ והפועל הצעיר שיקפה את הדעות שרווחו אז על השיר במחנה האזרחי ובמחנה הפועלים. ב"צ כץ שהיה "ציוני כללי", ולא איש המחנה הרוויזיוניסטי, כפי שהציגוהו בטעות בביקורת,24 כמו הד"ר משה גליקסון, עורך הארץ (שעודד את ב"צ כץ למחול על כבודו ולפרסם את מכתב ההכחשה של ביאליק כדי למנוע מערכה פוליטית), טען שאנשי "הפועל הצעיר" התקיפוהו מתוך שיקולים פוליטיים, וכי הם – שכינו את ז'בוטינסקי בכינוי הגנאי "הציוני כביכול" – לא ששו לקבל את הודעתו-הודאתו של ביאליק כי השיר אינו מכוּון נגד הרוויזיוניסטים.
מחלוקת זו הסתיימה בדברים קצרים מאת לופבן, שתקפו גם את ב"צ כץ וגם אותם "ידידים", שעיכבו את הדפסת השיר מחשש פן תינזק פעולתו של ביאליק בפולין.25 בנקודה זו נחתם פולמוס שמניעיו אכן היו כטענת ב"צ כץ פוליטיים בעיקרם, ואשר שיקף את השנאה ששררה בין מחנה הפועלים למחנה הרוויזיוניסטי, וכן את השנאה בין מחנה הפועלים לבין בעלי ההון (ה"קפיטליסטים", בעלי הוצאות הספרים ומערכות העיתונים). את ביאליק, שאף הוא היה "ציוני כללי", "סוחר", "בעל בית" ובעליה של הוצאת ספרים רבת נכסים ומוניטין הוציא לופבן מן הכלל, אולי בזכות הצהרותיו החוזרות ונשנות של המשורר בצדקת דרכו של מחנה הפועלים. "לא התעורר אף ניצוץ של חשד", טען לופבן, "כי לביאליק איזה חלק שהוא במחשבת פיגול זו – כי הרי ביאליק לא קיבל את ה'נימוקים' וציווה להדפיס את השיר כמו שהוא". פולמוס זה שבין ב"צ כץ לי' לופבן לא היה אלא פרולוג רפה למערכה הפוליטית משולחת הרסן שעתידה הייתה להתנהל בין ז'בוטינסקי לבין מגִני ביאליק.
[ב]
מריבה זו סביב שירו של ביאליק, שהעסיקה את מערכות הארץ והפועל הצעיר, החזירה את שלונסקי אל זירת הפולמוס. בספרו שלונסקי – המשורר וזמנו26 תיאר א"ב יפה, על סמך עדותו של שלונסקי, את מניעיו של שלונסקי לחזור ולתקוף את ביאליק: "נקל לשער כי רשימתו של אשל עוררה את חמת הוותיקים[…] אחת הטענות העיקריות נגד שלונסקי הייתה שהוא אמר מה שאמר ולא הוכיח. על כן חזר במאמר גדול […] והפעם בחתימתו המלאה וקיים את מה שנדרש לעשות".
בדקתי בעיתונות בת הזמן,27 ולא מצאתי בה כל עדות שמאן דהוא דרש או ביקש משלונסקי להוכיח את דבריו, אולם ייתכן ששלונסקי שעבד אותה עת במערכת הארץ ראה כי ד"ר משה גליקסון עורכו מגלה עניין רב בפולמוס שעיתונו נטל בו חלק פעיל.28 ייתכן גם שהמחלוקת שנתלקחה בינתיים, אשר לתוכה שורבב גם שמו, עודדה את שלונסקי לחזור ולבסס את התקפתו הראשונה במאמר מנומק ומפורט – "חבלי שיר" – הבוחן את השיר לגופו.29
ראשית, טען שלונסקי במאמרו השני, מתגלעת ב"ראיתיכם" סתירה בין תיאור הדמעה שבשורה הראשונה לבין לשון הגידופים ושצף התוכחה שבהמשכו. השיר פותח בנימה אלגית, העומדת בסתירה שיש בה משום "סירוס פיוטי ופסיכולוגי" להמשכו של השיר הרצוף חרפות וגידופים. אלה הופכים את הסמל הרגשי שבפתח השיר ("סף הדמעה") ממעמד נפשי למעמד מילולי שאין בו כל אמינות. כאשר ביטאו הנביאים את זעמם, טען שלונסקי, הם לא קימצו בגידופים, אך כשלִבּם היה "סף דמעה", הם נתנו לעמם דברי "נחמו נחמו", ולא "שבע תועבות". סגנונו הפסידו-נבואי של ביאליק העמיד לדעת שלונסקי שיר זעם, ש"רובו ציטטין" ושאינו מעורר בקורא כל אֵמון ואמינות. לדברי שלונסקי מתגלעת בשיר גם סתירה בין אופיו הלוחם והספונטני לבין סגנונו הקפוא והמלאכותי, המשובץ שברי פסוקים מן המקורות: "זהו תשבץ מימרות נאה, זוהי ירייה מסוגננת בכלי נשק שאולים, ביד בקיאה מבית העתיקות. וקול ה'אני' איֵהוּ?" לדעת שלונסקי, יש אי התאמה בין פרץ הרגשות שמעלה הדובר בשיר לבין סגנונו המחושב והמכולכל, שבו כל אמירה מפגינה בקיאות וידע בלשון המקורות.
שלונסקי אף האשים את שירו של ביאליק באמירתיות, שאינה מעוררת בקורא כל רושם חזותי ומשאירה אותו אדיש, וזאת חרף השפע המילולי וגודש החזרות:
במקום לעורר בי את היחס למסומל, במקום שאני, הקורא, אראה, ועל סמך הנראה אזדעזע ואומַר: צרעת היא! תועבה! – סיפר הוא על אודות יחסו ופירט את הכינויים, והמראות אינם. וכשאין מראות – הרי כל הכינויים הללו (ואחת היא אל מי התכוון!) הם, אם נפרשם בשמם המדויק: גידופים. אמנם מסוגננים היטב, במבחר הידיעה הלשונית – אבל בכל זאת: גידופים. ומה להם ולשירה?
שירי הזעם של פושקין, טען שלונסקי, שמרו על נקיון הלשון, "ורק בפיט החצרוני של הבולשביקים הותרה הרצועה[…] וכל הדשן העממי של הלשון הרוסית מסייע להם". אסור אפוא להתמוגג מן היכולת הלשונית של ביאליק, ויש לתת את הדעת על התוכן, כי "בדברי שיר הבשורה הפיוטית היא העיקר, ולא הלשון-קודש".
כדאי לשים לב לתמורה שחלה בין המאמר הראשון לשני במידת ביטחונו של שלונסקי באשר למושאי ההתקפה של "ראיתיכם". במאמרו הראשון טען שלונסקי במפורש כי השיר כוּון נגד הרוויזיוניסטים; בשני גילה הסתייגות וטען: "ואחת היא אל מי התכוון!". תמורה זו מקורה לא רק במכתב ההכחשה של ביאליק לב"צ כץ שנתפרסם בינתיים בהארץ, אלא גם בשמועות שהגיעו לארץ על פגישתו של ביאליק עם המשורר יעקב כהן, נשיא הרוויזיוניסטים בפולין, שבה סיפר ביאליק לכהן כי התכוון בשיר לחבורת הסופרים של כתובים, ושלונסקי בראשם, שהציקו לו במאמריהם נגדו.30 תמורה זו אף נותנת טעם נוסף למניעים, שדרבנו את שלונסקי לחזור ולשפוך שמן על מדורת הפולמוס.
מאמרו החריף של שלונסקי בגנות "ראיתיכם" עורר עליו את זעמם של אנשי אגודת הסופרים, והמבקר שלמה צמח שסייע אז בעריכת מאזנים יצא מעל דפי השבועון במאמר קנטרני. כאן טען, בין השאר, כי קנאתו של שלונסקי בביאליק מעבירה אותו על דעתו, ומכֵּיוון שאין הוא יכול להפגין את כוחו בשירה, הוא מפגין את יכולתו בניבול פה ובגסות רוח:
ודאי הרשות בידי כל אחד לדון את השיר האחרון של ביאליק כאוות נפשו, לשבט או לחסד, אבל מאת שלונסקי לא נדרוש דין ודברים על השירה העברית. סוף סוף מה כוחו באלה?[…] שלונסקי שמטרת חייו היא, כנראה, למוֹד את עצמו בקומת ביאליק, הסיח דעתו כי אל מטרתו לא יגיע על ידי מאמרי זלזול בשירת ביאליק, אלא בעזרת שירי שלונסקי.[…] עכשיו, מכֵּיוון שרָפוּ ידיו ממלאכה זו והתייאש ממנה, החליט לבוא אל מבוקשו בדרך אחרת: דרך הניבול, גסות הרוח וסתם דברי חוצפה.[…] הוא לא יוכיח לנו בשום פנים, שביאליק אינו משורר גדול. לכל היותר יוכיח לנו, ששלונסקי פסק להיות גם משורר קטן. הרי עכשיו הוא בבחינת אותה פתילה של מנורה, שאָפַס שַמנה, ומכֵּיוון שאין בכוחה להנותנו מאורה, היא מעלה פיח ועשן שריחו רע. 31
דברים אלה, שנתפרסמו תחת הכותרת "במדרון", במאמרו של שלמה צמח "קטנוֹת", עוררו חֵמה בקרב המתנגדים למִמסד הספרות – לאגודה ולביטאונה. להגנת שלונסקי יצא חברו לאסכולה יעקב הורוביץ, ממשתתפי כתובים הקבועים ומאנשי חבורת "אמודאים" (לימים עתיד היה יעקב הורוביץ לפרוש ביחד עם שלונסקי מכתובים, למרוד במנהיגותו של שטיינמן ולסייע לשלונסקי בעריכת טורים). הורוביץ הביע את תימהונו על שעיתונה המתון של האגודה יצא מגדרו ונתן לשלמה צמח את חופש הגידוף והחירוף. "אכן יש להצטער", סיכם את דבריו, "שגם סופרינו המתונים נתפסו לעצבנות יתֵרה, וככה נהרסה עוד אילוזיה אחת בדבר אגף הסופרים המיושב והזהיר".32
באותו גיליון של עיתון הארץ, שבו נתפרסמה איגרתו-תגובתו של יעקב הורוביץ, הצטרף לראשונה גם הד"ר משה גליקסון, עורך העיתון, לפולמוס שניטש בעיתונו. מאמרו "על ביאליק ועל הפולמוס האנטי ביאליקאי"33 הציג את מכתבו של הורוביץ למערכת בתורת "חוליה אחת ב'חד גדיא' הספרותי שנוצר בשבועות האחרונים מסביב לשיר הקונגרס הידוע של ביאליק". לדברי גליקסון, תגובתו של הורוביץ אינה אלא סימפטום למלחמתם של המהפכנים הצעירים ב"זקֵנים" של המִמסד, למאבק בין אנשי החידוש לאנשי הכינוס. בהמשך ניסה גליקסון להפריך את טענות שלונסקי במאמר "חבלי שיר", ולהסביר את סוד גדולתו של ביאליק הנעוץ לדבריו בעממיותו הסטיכית של המשורר. את גדוּלת ביאליק, טען גליקסון, לא יצליחו ה"צעירים" לגזול, ולחינם אף יתמרמרו נגדו הפוליטיקאים.34
שלונסקי ראה עצמו כנפגע העיקרי ממאמרו של גליקסון. עורכו לא נתן לו גיבוי, אלא החשידוֹ בניצול הפרשה לצורכי מלחמה פרטית. לפיכך הזדרז והשיב מעל דפי הארץ במאמר, שהוא אולי החשוב והעקרוני מבין אלה שכּתב בפולמוס. במאמר זה, "מן הקצה אל הקצה", השיב לגליקסון ולצמח, והודה שיותר מכול הצטער להיווכח שאין מאמינים לו שהתקפתו נובעת מהשקפה עקרונית. כאן הסביר שלונסקי את מהות מלחמת ה"צעירים" בביאליק, הנובעת בעיקר מהתנגדות ל"כינוסיזם" בתורת אידיאולוגיה, שיסודה הוא הביטחון שאין חדש תחת השמש. מפאת חשיבותם וניסוחם המבריק, יצוטטו דברים אלה בהרחבה:
ואשר לביאליק, "הנראה לנו משום מה כעומד על דרכנו" – הרי צריך שיובן היטב, כי הכוונה היא לא לביאליק כיוצר, אלא כבעל אידיאולוגיה, או ביתר דיוק: כמוציא לפועַל תכנית אידיאולוגית, המקבלת צורה מו"לית מסוימת. ובקיצור: "כינוס". אין סיבה להתנגד לשקידה על אוצרות העבר ותיכּוּן סדרים ומשטר בערכי מורשה מפוזרים. בכל אומה ובכל לשון יש עוסקים במצווה זו. יש אקדמיות מיוחדות לכך, יש אוניברסיטה. אבל שם אין התעודה הזאת[…] מועמדת כניגוד וכמעצור ליצירה החיה. העבר הגדול חי שם בשלום עם צאצאיו. ואילו אצלנו – אם להשתמש בלשון מסומלת – "מפני הכותל המערבי וקבר רחל שוכחים את עמק יזרעאל". והיא, לדעתנו, חֵטא לחיים, להמשך. כינוס? אדרבה! הכתובים הייתה הבמה המודרנית הראשונה והיחידה, אשר ידעה להזמין אושפיזין נכבדים ממלכות העבר אל סוכת ההווה ולהושיב ליד רילקה ומודיליאני ואורי ניסן גנסין וא' שטיינמן את ר' נחמן מברצלב והשרף מסטרליסק ור' שניאור זלמן מלאדי[…] היה זה דו-שיח בין אותיות רש"י ובין אותות הזמן. אבל כשהכינוס פירושו שמש בגבעון דום! הס ההווה, כשהכינוס אינו מקיץ נרדמים אלא מרדים מקיצים – הרי אנו רואים אותו כעומד על דרכה של היצירה.[…] וכאן המלחמה בין אנשי "המחנה" ואנשי הכינוס. אפשר להתנגד לה, אפשר להילחם בה – אבל אי אפשר להפכה לקנוניה חסרת רעיון ואמונה, שכוונתה קנאה קטנה ותחרות קלוקלת. 35
יצא המרצע מן השק! שלונסקי הודה כאן לראשונה בריש גלי כי מלחמה לו בביאליק. אולם לדבריו המלחמה היא נגד ביאליק האידיאולוג, הוגה רעיון הכינוס, ולא נגד ביאליק האיש והמשורר. משום כך, טען שלונסקי, אין לפסול את עדותו ואין לראות בה עדות שקר. יש להאמין לו כי את דבריו נגד "ראיתיכם" כתב מתוך "מצפון טהור" ובלא משוא פנים. מ' גליקסון השיב לשלונסקי במאמר "על כינוס ועל יצירה – ועל דברי פולמוס שאין בהם ממש",36 שבו הכריז באירוניה כי ישמח מאוד לתקן את אשר "עיוֵות" לכשיזכה לראות בכתובים מילה אחת טובה על שיר חדש של ביאליק. כאן ניסה גליקסון להזים את טענת ה"סירוס" הפיוטי שתָּלה שלונסקי בשיר "ראיתיכם" (במאמרו "חבלי שיר"), אף נדרש באריכות לטענה כאילו הוצאת "דביר" עוסקת בכינוס בלבד. גליקסון מנה כאן את ספרי ההוצאה – בשירה, בסיפורת, בתרגום, במחקר ובביקורת – וטען שאם יבדוק שלונסקי היטב את הקטלוג של הוצאת "דביר", יווכח עד נקלה שרב חלקן של יצירות ההווה מחלקו של ה"כינוס".
האחרונה בסִדרת התגובות היא תגובתו של נתן אלתרמן,37 שאף הוא כשלונסקי והורוביץ, הבוגרים ממנו בשנים, היה ממשתתפי הארץ וממקורבי המערכת.38 תגובת אלתרמן מעניינת כשלעצמה, שכּן לראשונה מתגלה כאן עניינו של המשורר בנושאים המצויים בתחום המפורז שבין ספרות לפוליטיקה. כידוע, לימים היה אלתרמן עצמו לבולט מבין המשוררים שנדרשו ביצירתם הפיוטית לנושאים אקטואליים מובהקים. לכאורה עשויים דברי אלתרמן להיראות כמרידה בסמכותו של שלונסקי, שהרי הכריז בפתח דבריו כי אינו חושש ש"יש לשלול מן השיר הזה זכות היצירה האמנותית", בניגוד לדעת שלונסקי בשני מאמריו בכתובים. כן הטעים אלתרמן, בהניפו את נס הפלורליזם, כי התביעות המוחלטות שהציג שלונסקי אינן אמות המידה הבלעדיות, וכי "אין לגשת אל כל יצירה בקנה מידה מוכן מראש". בהמשך דבריו הֵגן אלתרמן גם על לשונו של ביאליק: "והלשון אין היא לדעתי חיוורת ובנאלית, אף שנלקחה ממבצר פרוץ, יד אמונה ניכרת כאן. אף אינה משאירה את טעמה הקלוקל של המליצה (לדידי לכה"פ). ועוד גורם חשוב: שפתנו העברית החדשה ענייה דווקא בביטויי זעם, ומי שרוצה לכעוס בעברית, פותח ממילא את המילון התנכ"י". יש בדברי אלתרמן קריאת תיגר על סמכותו של שלונסקי, שכבר הספיק לבצר לעצמו מעמד כראש וראשון למשוררים המודרניסטיים, עורך כתובים, במתו של אלתרמן באותו זמן. דברי אלתרמן עשויים להיראות כערעור טיעונו של שלונסקי נגד ביאליק.
אולם, קריאה זהירה מגלה כי למעשה אין דברי אלתרמן ברורים וחד-משמעיים כפי שהם עשויים להיראות בקריאה חפוזה. למעשה אין מאמרו של אלתרמן מֵגן על ביאליק כשם שאין הוא מורד בסמכותו של שלונסקי. אלתרמן טען, שב"ראיתיכם" הפעיל ביאליק לא את המשורר שבו ולא את הנביא שבו, "אלא את חוטב העצים, את איש ההמון" שבתוכו. אין אפוא כל סתירה בין שורת הפתיחה של השיר לבין המשכו, מפני ש"סף" פירושו גביע גדול, כיאה לחוטב עצים שאינו רגיל להרגיש כי לבו מלא וגדוש. לכן תגובתו של הדובר בשיר "אינה עיצבון והשתקעות, אלא רוגז והשתוללות". יש ב"ראיתיכם", לדעת אלתרמן, פנייה ישירה אל ההמון והדובר הוא אדם המוני, איש ההמון. משום כך התוכֶן מתאים לצורה התאמה גמורה. במילים אחרות: התוכן המוני, ולכן יאה לו הצורה הברוטלית וההמונית. אין לבוא אל ביאליק בטענות, שאין שירו אלגי ומעודן.
אלתרמן יצא כאן כביכול להגן על ביאליק, ונמצא לאמִתו של דבר מותח ביקורת על סגנון השיר ועל תכניו, גם אם ביקורת מרומזת ועדינה. אם נבדוק את השיר ואת התיעוד הנלווה לו, ניווכח שאלתרמן העלה כאן טענה בלתי נכונה. ביאליק כלל לא העמיד בשיר פרסונה בדויה של אדם המוני ופשוט, המחרף ומגדף ללא אבחנה. אדרבה, ב"ראיתיכם" שיקף את דעתו על ציבור, שנראה בעיניו ציבור בזוי ונקלה. אין כל רמז שה"אני" המחרף הוא "איש ההמון", חוטב עצים פשוט, המשתלח בזעם ברוטלי בשנואי נפשו. הפרשנות שהעמיד כאן אלתרמן נובעת או מביטול החיץ בין "ראיתיכם" לבין שירים אחרים של ביאליק, שבהם ה"אני" הוא חוטב עצים פשוט ועילג ("חוזה לך בְּרח" ו"שחה נפשי"), או איש המון פשוט ובהמי, כדי לפגוע בביאליק ולתמוך בעקיפין בשלונסקי. בהמשך דבריו סייע אלתרמן לשלונסקי בעקיפין גם מתוך התקפתו נגד שלמה צמח, שהחליט לדבריו להרוג את שלונסקי בבליסטרת "הפיח והעשן".39
פלג זה במחלוקת שבו נטל שלונסקי את התפקיד הראשי משקף היטב את מלחמת הדורות שנתחוללה בספרות העברית בשנות העשרים ובראשית שנות השלושים, ונותן תמונה נאמנה של מערכת היחסים שנוצרה אז בין אנשי המשמרת הצעירה. מ' גליקסון לא היה צד של ממש בוויכוח בין ה"מחניים", אף שהֵגן על שירת ביאליק ותקף קשות את שלונסקי. אדרבה, בינו לבין ה"צעירים" שררו יחסי רֵעות ואף ייתכן שהוא עודדם בסמוי – מתוך שיקולי עורך – לפרסם את תגובותיהם בעיתונו. אולם, עם כל אהדתו ל"צעירים", מקורבי מערכת הארץ (שלונסקי, הורוביץ, אלתרמן), ברי שהוא טרם העריכם כגורם ספרותי בעל משקל ושטעמו האסתטי היה עדיין טעם אירופי קלאסי-רומנטי. המשוררים ה"צעירים" היו עבורו ביאליק וטשרניחובסקי, ולכל היותר גיבורי מאמרו של ביאליק "שירתנו הצעירה", שכבר הגיעו בינתיים לגיל העמידה. עם זאת, ההגנה שהעניק גליקסון לביאליק והביקורת שמתח על שלונסקי שימשו קטליזטור להסתעפות הפולמוס ולחידוד טיעוניו של שלונסקי נגד ביאליק.
בעיקרה ניטשה מלחמת הדורות בין מחנה ה"צעירים", אנשי כתובים, לבין אנשי אגודת הסופרים ומאזנים, ששלונסקי נהג לכנותם בלגלוג בשם "חצרוניו של ביאליק". ניתן לראות בבירור כי רוב אנשי אגודת הסופרים, שכבר יצא שמם כחוג מתון ושקול, החשו במחלוקת סביב "ראיתיכם". פישל לחובר, מעורכי מאזנים, הצטרף לפולמוס במאוחר, ורק כדי לתקוף את דעתו של ז'בוטינסקי, ולא נטל חלק בוויכוח עם שלונסקי ועם אנשי כתובים. רק המבקר שלמה צמח יצא בדברים חריפים, אך גם דבריו יותר משהם יוצאים להגנת "ראיתיכם" הריהם מכוּונים להוקעת שלונסקי כאדם וכמשורר.
אף על פי כן, עמדת שלונסקי בתוך מחנה ה"צעירים" התבצרה והתחזקה. הפולמוס העמידוֹ במרכז העניין הציבורי. מאמריו בגנות ביאליק זכו, כדרכם של מאמרי פולמוס, לתגובות ולעניין רב בחוגים רחבים. אפילו מאמר השטנה של צמח הועיל לשלונסקי יותר מאשר הזיק לו. חבריו ואוהדיו נחלצו לעזרתו נגד עלבונותיו של צמח. כך עשה יעקב הורוביץ, וכך נהג גם צעיר מחנה כתובים, נתן אלתרמן. האחרון ביטא אמנם עֶמדה שהייתה שונה מן המקובל בחבורת ה"צעירים", עֶמדה עצמאית ומגובשת משלו, שחרגה מן הקו ה"רשמי" של החבורה. ייתכן שלא רצה להופיע ברבים כחסיד שוטה, המֵגן על רבו בעיוורון חושים וללא הבחנה. מכל מקום, מאמרו של אלתרמן הִצדיק את ביאליק רק לכאורה, ולמעשה עלב בו במרומז וסייע לשלונסקי, אגב פגיעה בשלמה צמח. מן הדין שנציין כאן כי שטיינמן, הקשיש בחבורת כתובים, ראשה ומייסדה, לא נטל כלל חלק בוויכוח. אותה עת כבר נתחדדו יחסיו של שלונסקי ונסתמן ביניהם הקרע שעתיד היה להתגלות עד מהרה, עם התפלגות החבורה. כלפי חוץ העמיד עדיין מחנה כתובים פני מחנה מלוכד ולוחם.40
[ג]
בינתיים חרג פולמוס "ראיתיכם" ממדיו המקומיים הצרים והתפשט בעיתונות העברית והיידית, באירופה ובארצות הברית. ביום 24.11.1931, התפרסם השיר בהדפסה חוזרת בהעולם שיצא אז בלונדון,41 בלוויית שני מאמרים: מאמרו של י' לופבן שהועתק מהפועל הצעיר ומאמר מפורט מאת העורך, בחתימת מ"ק [משה קליינמן] שביאר את השיר ואת צירופיו. ז'בוטינסקי שישב כאמור בלונדון קרא בוודאי את השיר בהעולם, ובתגובה נזעמת כתב את מאמרו "ביאליק איש הפולמוס", או "המשורר לשעבר" ("דער געוועזענער דיכטער"), שנתפרסם בעיתונות היידית בניו-יורק.42
מאמרו של ז'בוטינסקי טעון רגשות עזים של שנאה וטינה כלפי ביאליק. בעקיפין עולה הטענה כי ז'בוטינסקי הוא שהעלה לגדוּלה את ביאליק ופרסם את שמו ברבים באמצעות תרגום שיריו לרוסית, ועתה גומל לו ביאליק בגידופים ובנאצה. ניכּר כי המאמר נכתב ב"עידנא דריתחא". למרות שאי אפשר להוכיח כי התכוון ביאליק לרוויזיוניסטים, טען ז'בוטינסקי נגד ביאליק, הוא מקווה כי המשורר אכן כִּיוון את שירו נגד הרוויזיוניזם, וכי לא ישלול ממפלגתו "את תעודת הכבוד הזאת". בתורת פוליטיקאי, "ביאליק הוא, אמנם, דמות מזיקה, אבל חסרת ערך", טען ז'בוטינסקי, ויש טעם לצאת נגד דבריו, רק משום שהוא ניצֵל "למטרות פולמוסיות ופוליטיות את המוניטין שיצאו לו בתור משורר[…] מחשבותיו הפוליטיות, שבפני עצמן אינן ראויות לשום תשומת לב מיוחדת, מקבלות ערך שאינו הולם אותן כלל רק מחמת אי הבנה זו: הבריות שוכחות כי מדבר עליהם כאן אדם רגיל, מן השורה, והם מטים את אוזנם לשמוע את קולו של המשורר לשעבר".
עוד טען ז'בוטינסקי, כי ביאליק שבעבר כתב שירי זעם ומרי מרטיטי לבבות, שהיו בבחינת "שיר הלל לכוח הגופני ולעזוז החרב הלוחמת לחֵרות", אשר המונים למדו "כמעט כתפילה", הפך לדרשן בעל-ביתי במועדון "עונג שבת", שדבריו גובלים בהטפה להבלגה, לוויתורים ולהרכנת ראש. לפיכך יש לשכוח את שירת ביאליק ולהשכיחה מלב, משום שביאליק "יוצר מצב מוסרי קשה בתחום הספרות העברית החדשה והאומללה".43 תכף ומיד יצא כנגד ז'בוטינסקי, הד"ר א' מוקדוני, שהגיב בחריפות מעל דפי המארגן זשורנאל מיום כ"ד בטבת תרצ"ב (3.1.1932). דבריו של מוקדוני מובאים כאן בתרגומם לעברית, כפי שנדפסו בעיתון הארץ זמן קצר לאחר פרסומם ביידיש: "לז'בוטינסקי מעלות רבות, אך חסר הוא את מידת הצניעות.[…] מיום שהביא לעולם תנועה קולנית דוהרת הקרואה בשם רוויזיוניזם, לא נשאר אצלו זכר מן המידה הזאת".44 עוד לעג מוקדוני על הצעת ז'בוטינסקי לשכוח את ביאליק ולהשכיחו: "ח"נ ביאליק יצר את ז'בוטינסקי, ולא להפך", וז'בוטינסקי המשים עצמו כמי שהעלה לגדוּלה את ביאליק באמצעות תרגום שיריו לרוסית, אינו אלא "נושא כליו של המשורר". על כן, טען מוקדוני, יש לראות בביטול את דבריו הנזעמים של ז'בוטינסקי על ביאליק, בחינת "הָיֹה הָיָה ביאליק, וראו איננו עוד", כי דברים כאלה "מתאימים לבולשביקים ולטכסיסיהם".
דברי ז'בוטינסקי היו גם נושא להתקפתו של מנחם ריבולוב, עורך הדואר,45 שתיאר את שירו של ביאליק כשיר שהפך בעטיו של הפולמוס ל"מאורע ציבורי, ולא ספרותי, סלע מחלוקת לוויכוחים ולא דבר יצירה הניתן להערכה אמנותית. בכל רחבי העולם מתווכחים ומתנגחים עליו, מפרשי ומסרסים". על אף דברי הכחשתו של ביאליק, הוסיף ריבולוב וטען, חוזרים הרוויזיוניסטים וטוענים שהשיר מכוּון נגדם, "כאילו יש להם מונופולין ל'נערים אווילים'". ועתה, אביר המפלגה בכבודו ובעצמו יצא במאמר מר ורע נגד ביאליק כדי להסיר את כתר השירה מעל ראשו. ז'בוטינסקי לדבריו נהפך לאיש "מוכה בסנוורים", אשר הטעם הטוב והאמת סרו ממנו, ואשר הופך את השיר, שלא מרצונו, לכלי זין נגד הרוויזיוניזם הפוליטי והתרבותי. ביאליק "לא נשכח או יישכח[…] בזכות החיזיון העברי העמוק אשר נתגלה ביצירותיו".
ביום 20.1.1932 נתפרסמה בהארץ סקירת עיתונים מן העולם, ובה ביקורת שלילית על ה"סנסציה" העיתונאית שעורר ז'בוטינסקי בעיתונות היהודית באמריקה. "אופייני הדבר", טען עורך הסקירה שלא הזדהה בשמו, "שבהיינט ובעיתונים אירופיים אחרים לא באו הדברים".46 כשבוע לאחר פרסום הסקירה בהארץ, שתקפה את ז'בוטינסקי והביאה מקצת דבריו בתרגום לעברית, נתפרסם מאמרו של ז'בוטינסקי במלואו בתרגום לעברית מפרי עטו של המחבר עצמו בעיתון המיליטנטי חזית העם, שהיה קיצוני בגישתו אף מן הקו הכללי ברוויזיוניזם.47 פישל לחובר, איש אגודת הסופרים ומאזנים, בחר לדון ב"ראיתיכם", לא מנקודת מוצא של איש ספרות, כי אם באספקלריה פוליטית, ופרסם מאמר בגנות דבריו של ז'בוטינסקי.48 לחובר הִשווה את טיעונו של ז'בוטינסקי נגד ביאליק לביקורת הידועה של נורדאו נגד אחד-העם, שלפיה לא היה אחד-העם אלא "יהודי מתחום המושב" הכותב עברית. גם עתה, טען לחובר, בא ז'בוטינסקי בגינוניו של איש העולם הגדול ופוסל את ביאליק כ"יהודי פשוט מתחום המושב", אף שבעבר תיארו – במבוא לתרגום הרוסי לשירי ביאליק – כ"המשורר הלאומי במובן השלם והעליון של המילה". הפוליטיקאים, המשיך לחובר, התרגלו לראות בסופרים מין מכשיר למטרתם, אך "אוי ל'כלי', אפילו אם הוא היקר ביותר, כשהוא מדבר לפי מטרתו ומגמתו". לחובר סיים בתוכחה ובאזהרה: "יהודים מן התחום או מחוץ לתחום, דעו את גבולכם!". התראתו של לחובר הצביעה על הגבולות שאכן היטשטשו בפולמוס זה בין ספרות לפוליטיקה, ואף ניסתה ליישב את הסכסוך ולהשיב את הסדר הטוב על כנו.
גם י' חורגין יצא נגד זכותו כביכול של המדינאי לשפוט את יצירת האמנות מתוך קריטריונים פוליטיים. במאמר מתפלמס בבוסתנאי, כתב בחתימת ח"י את הדברים הבאים:
עולמנו הספרותי נזדעזע ת' על ת' פרסה[…] מגדות ההדסון ועד גדות הירדן[…] שוב זרק "ילד השעשועים" בן החמישים פצצה מקורית[…] במאמרו "ביאליק איש הפולמוס"[…] ביטל ז'בוטינסקי "כעפרא דארעא" את כל ערכו של המשורר.[…] מה הוא אפוא חטאו של ביאליק? אחרי כל המריבות והקלון, שהמיט עלינו הקונגרס האחרון, נתפרצה מלבו של המשורר אנחה מרה, שקיבלה את ביטויה המלא בשירו הידוע "ראיתיכם", וכאן מתחיל הפולמוס[…] ז'בוטינסקי יצא כמאסף לכל המחנה הזה. הוא מדבר משפטים עם "מי שהיה משורר". ביאליק אינו מבין דבר בפוליטיקה, ואם הוא מכניס עצמו לתוך העניינים האלה, הרי גם השירה שלו פסולה. אילו בא ז'בוטינסקי למתוח ביקורת על השיר מבחינה ספרותית, לא היה הדבר מכה גלים. איש איש וטעמו.49
טעותו הטרגית של ז'בוטינסקי, אליבא דחורגין, היא שאין הוא מבין כי המשורר הוא-הוא המעלה את המדינאי על במת החיים, ולא להפך. כלום ז'בוטינסקי יצר את הגדוד העברי? שאל חורגין, וענה: ז'בוטינסקי רק נתן ביטוי לאידיאות של שאול טשרניחובסקי ושל יעקב כהן, משוררי ה"בריונות" העברית. אפילו ביאליק הכשיר את הקרקע לגדוד העברי בשירי הזעם והמרי שלו יותר מן המדינאים. המשורר הוא שיצר את המדינאי והדליק את הניצוץ בלבו; ועתה בא ז'בוטינסקי, וזוקף הכול לזכותו של המדינאי. כאן נחתם החלק הפוליטי של פולמוס "ראיתיכם". הוא שכך מאליו, אף שהוסיף לעלות מפעם לפעם בדבריהם של הצדדים הנִצים.50
אם נבדוק את הפרשה בקוויה הכלליים ניווכח כי אצל שתי הדמויות המתקיפות והמותקפות בפולמוס "ראיתיכם" – אברהם שלונסקי וזאב ז'בוטינסקי – חל במשך הזמן מפנה ביחס לביאליק וליצירתו. ז'בוטינסקי כתב ליובל השישים של ביאליק מאמר שבח,51 שהעמיד את ביאליק בתורת "הדמות הראשונה והראשית בספרות ישראל של זמננו[…] בכור אמני הניב העברי[…] [ש]נהפך ל'קלאסיקן' כבר בחייו", הגם שהביע את תימהונו על שביאליק נטש את אידיאולוגית המרי שלו, שלה נתן ביטוי בכמה משיריו המרכזיים. שלונסקי העניק לביאליק את ה"מחילה" רק "לאחר מות". במאמר מספד תיאר את ביאליק כ"כמל האופטימיות הישראלית, השופעת חיוּת".52 בעקיפין רמז שלונסקי על הסיבה שבגללה התנגד ביאליק לניהיליזם ולמרה השחורה של גנסין ושל ברנר, וכן לניהיליזם ולדווי של שלונסקי. עם זאת, עולה במרומז מדברי המספד של שלונסקי גם ביקורת על סגנונו של ביאליק, למרות שהדברים נאמרו לכאורה במסגרתה של ריהביליטציה. מכלל "הן" עדיין נשמע בדברי שלונסקי גם "לאו" סמוי, שאפילו השבחים המרובים אינם יכולים לטשטשו.
[ד]
מתוך סקירת התגובות על "ראיתיכם" ניתן לראות בבירור כי המחלוקת התפלגה לשני כיוונים עיקריים: הכיוון הספרותי-פוליטי והכיוון הפוליטי-ספרותי. שלונסקי וחבריו עסקו גם בפוליטיקה, ואילו ז'בוטינסקי וחבריו העיתונאים והפוליטיקאים גם משכו בעט סופרים. הכיוון הפואטי נתן ביטוי למלחמת ה"מחניים" ("צעירים" נגד "זקנים") שהתנהלה אז בקריית ספר. אמנם, עד למאמרו "מן הקצה אל הקצה" לא הודה שלונסקי כי מלחמה לו בביאליק. אדרבה, הוא העטה על עצמו את אצטלת המבקר, וניתח את השיר ניתוח פרטני ושהוי, כאילו בא להוקיעוֹ אך ורק כיצירת ספרות גרועה, ולא כיצירתו של יריב פוליטי. לכאורה טענותיו בדבר גיבוב ו"ריבוי ציטטין" לא היו מחוסרות בסיס, אולם המוטיבציה העיקרית להתקפה לא הייתה אסתטית כל עיקר. למעשה לשלונסקי הייתה סיבה טובה לצאת נגד ביאליק, ולא רק נגד ביאליק הוגה רעיון ה"כינוס" (כמשתמע ממאמרו השני "חבלי שיר"). לאחר פרסום מכתב ההכחשה של ביאליק בהארץ, שלפיו לא נכתב השיר נגד הרוויזיוניסטים, התהלכו שמועות ששלונסקי ובני חוגו הם המותקפים בשיר.
את הכיוון המדיני בפולמוס הוביל ז'בוטינסקי שביכר להתעלם מדברי הכחשתו של ביאליק, שאין "ראיתיכם" מכוּון נגד הרוויזיוניסטים, ושניסה להציג את ביאליק כדרשן מזדקן ומתרפס המתכחש לרוח יצירתו משכבר ומטיף לוויתורים ולכניעה. ז'בוטינסקי כִּיוון בדבריו לצידודו של ביאליק בוויצמן ובמדיניות ההבלגה שלו, שבּהּ ראה בגידה של המשורר בערכיו שמלפנים. ביאליק, שבעבר הצית את הלבבות בשירי מרי, נקם וגבורה, מטיף עתה – אליבא דז'בוטינסקי – ל"זחלנות" בזויה.
נשאלת אפוא השאלה: מי היו נמעניו של השיר? האם כיחש ביאליק בדבריו על "ראיתיכם" שנתפרסמו בציבור, או שמא דיבר דברי אמת כנים ונכוחים? לחידת השיר תרמה לא במעט עמדתו של המשורר בפרשה. בציבור נודעו אמנם דברי הכחשתו בדבר כוונה אנטי-רוויזיוניסטית, אולם ביאליק כתב כמה מכתבים לידידיו ולרעייתו שזרעו רשמים מנוגדים. ביום 5.7.1931, כתב לרעייתו על רשמיו הראשונים מאירועי הקונגרס ואת דעתו על ראשי הדוברים בו. מכתבו שנכתב ביידיש מובא כאן בתרגומו של י"ד ברקוביץ:
נאומו הגדול של וייצמן נשמע כעין צוואה. אוי כמה אינו רוצה להסתלק! נאומו של זשאבוטינסקי היה אף הוא, כמו תמיד, ארטיסטי, אבל חוץ מחסידיו הרוויזיוניסטים, אין איש מקבל את דבריו מתוך כובד ראש[…] מסביב לו התלקטו הרבה אנשים בלתי מרוצים ומרי נפש[…] מלבד זשאבוטינסקי – שהוא בוודאי אישיות, אף כי לא מדינאי ריאלי – אין ברוויזיוניזם אדם חשוב. הפועלים[…] קשרו לעת עתה את גורלם במנהיגותו של וייצמן ובשיטתו.[…] לאוסישקין לא האירה ההצלחה בקונגרס. נאומו היה בלתי מוצלח ביותר[…] ואולם גם הוא, גם זשאבוטינסקי – וכן רבים מן "העושים" בקרב "המזרחי" והציונים הכלליים, מורעלים ללא תקנה ברגש השנאה והנקמה לווייצמן. כולם היו רוצים לראותו מושפל, מוכרע לארץ, וכל אחד מוסיף רקיקה משלו ובעיטת חמור מרגלו. גדולה שנאה. גועל נפש יתקפני!53
על הדחתו המבישה של וייצמן מראשות ההנהגה הציונית כתב ביאליק לרעייתו בסערת נפש, למחרת האירוע:
אתמול בלילה התחוללה המערכה הראשית של הטרגיקומדיה הקרואה "הקונגרס הציוני השבעה עשר"[…] בעצם הרי כל הקונגרס שערורייה אחת גדולה[…] את וייצמן, האיש הפיקח היחידי ביניהם, גירשו.54
גם מתוך חליפת האיגרות בינו לבין יצחק למדן, ידידו הצעיר ממנו בשנים, עולה אותה תחושה של "טעם פיגול" ומיאוס מאירועי הקונגרס ומן ההתעללות בווייצמן.55 בהרחבה ובגילוי לב, בטון מריר וסרקסטי, תיאר ביאליק את הדחת וייצמן במכתבו לרבניצקי מיום 6.9.1931, שנדפס באיגרות ביאליק בהשמטות חשובות:56
אל תיבת נוח זו, ששמה רוויזיוניזמוס, התלקטו ובאו כל צרוע וכל טמא יד ונפש וכל פושק שפתיים ופטפטן – וכולם "חרגו ממסגרותיהם" ויחרדו לבוא איש ממקומו להציל את הציונות מיד רוצחה, מיד וייצמן[…] סוף דבר, זה היה קונגרס של נכפים ומטורפים. "הבה להם ענדציעל", ואם אין, "אין חייהם חיים".57
בדיקת צירופי הלשון במכתב זה עשויה להצביע על אפשרות סבירה ש"ראיתיכם" אכן משקף את יחסו של ביאליק כלפי הרוויזיוניסטים. כינויים כגון "צרועים" ו"נכפים" משותפים לשיר ולאיגרת. רושם זה חוזר ביתר שאת מבדיקת מכתבו של ביאליק לווייצמן, שטרם נתאושש מאירועי הקונגרס ומן ההדחה. פישל לחובר, עורך איגרות ביאליק, השמיט מכתב זה מחשש פן יעורר מחלוקת פוליטית ומלחמת אחים:
עצתי אפוא כי יילווה עליך ר' שמריה בעצמו ובכבודו. אתם שניכם בלכתכם בדרך, "תקראו בשם ה'" ותטהרו מעט את האוויר מן העיפוש הרוויזיוניסטי. אשמת כולנו היא, כי הפקרנו את המוני העם[…] לתעמולה דמגוגית של תרבות אנשים שחצנים, מרדפי מאורעות ופושֹקי שפתיים, בני בלי רגש אחריות וניצוץ בושה.[…] בינתיים כבשו ה"נביאים" האלה את כל הבמות, ובהטיפם מעליהם יום יום, השכם והטֵף את תורתם[…] והייתה [הציונות – ז"ש] לזעווה ולמפלצת בעיני כל איש אשר טיפת מוח בקודקודו. על נְקלה לא יירפא הנֶגע הממאיר הזה[…] יש לעשות איזה מעשה רב, מעשה שיש בכוחו להפוך בבת אחת את לב בני הנעורים ואת פניהם אל מול פני חזות אחרת.58
גם במכתב זה בולט הקשר הרעיוני והמילולי לשיר "ראיתיכם", ובמיוחד לשורות 15-14 שבו: "ולהורות נתן בלבם ולהטיף[…] מעל כל במה על קודקודיכם"). ואולם, ממכתבו של ביאליק לפיכמן מיום 14.8.1931, עולה רושם שונה במקצת לגבי זהות המותקפים. כאן אין תארי הגנאי האופייניים לשיר – "נכפים" ו"מטורפים" – מכוּונים נגד סיעה אחת מסוימת, כי אם כלפי כל מתנגדי וייצמן, חברי כל סיעות הקונגרס שהדיחוהו:
כל יתר הסיעות הוכו כולן בסנוורים מחמת שנאה ותאוות נקמה ונצחנות. רוח עִוועים אחזה את כולם ויהיו בעיניי כנִכפים וכמטורפים: 'המטרה הסופית' הגמורה של מנהיגיהן הייתה להפיל את וייצמן, למען התכבד בקלונו.59
אם כן, ההיה "ראיתיכם" שיר אנטי-רוויזיוניסטי, ואולי כוּון נגד כל סיעות הקונגרס שהדיחו את וייצמן מכסאו? בציבור נתפרש השיר כמנשר אנטי-רוויזיוניסטי, במיוחד לאור העובדה שביאליק קראוֹ בפעם הראשונה בוועידה הארצית של "השומר הצעיר" בוורשה. כנראה לא היה זה סוד שהסיעה היחידה בקונגרס שעוררה בו כבוד הייתה סיעת הפועלים, וכך כתב לפיכמן במכתב שצוטט לעיל:
הסיעה האחת היודעת אחריות, הרואה והמדברת נכוחות, היא סיעת הפועלים, ואילו איש סיעה ומפלגה הייתי, כי עתה התחברתי אליהם. הם, בעלי הקורה, מגשימי הציונות הלכה ולמעשה, נכנסים בעובי הקורה ויודעים מה משאה ומשקלה ומה היא מידת הכוח הנכונה, הדרושה לתנופתה. יש להם אינסטינקטים בריאים. עיניים בהירות ודעה צלולה. נאום התשובה של ארלוזורוב היה נפלא. גם יתר נאומי מנהיגי הפועלים הצטיינו בכישרון ובדעת ומידת היושר.60
בעניין זה העיר יד"ב [י"ד ברקוביץ]: "בשיחותיו הפרטיות בבאזל, לא העלים [ביאליק] את מורת הרוח שעורר בו ז'בוטינסקי במלחמתו עם וייצמן, ומשום כך חשדו בו שהתכוון בשירו להרוויזיוניסטים".61 גם ז'בוטינסקי פירש כך את השיר, ובמאמרו הנזכר "ביאליק איש הפולמוס" הטעים: "היות ומכיר אני את הלכי רוחו של מר ביאליק כיום, אין לי ספק כי התכוון אלינו".62 ואולם הספק מתעורר בכל זאת, למרות כעין עדויות הקושרות את השיר לעמדתו הפרו-וייצמנית והאנטי-רוויזיוניסטית של ביאליק בראשית שנות השלושים, וזאת לאור התבטאויות שונות של ביאליק