עי"ן-גימ"ל

27 בפבר׳
זמן קריאה 8 דקות

לציוּן 56 שנים לפטירתו

מדוע בחר שמואל-יוסף צ'צ'קס להשכיח את שם-משפחתו הגלותי ולהיקרא "ש"י עגנון"?

מדוע החליט שמואל-יוסף צ'צ'קס (Czaczkes) להיקרא "ש"י עגנון"? התשובה כביכול קצרה ופשוטה: כך חתם ב-1908 על "עגונות",סיפורו הארץ-ישראלי הראשון. מאז דבַק בשם, ואפילו דרש עליו זכות יוצרים. בפנייתו למשרד-הפנים ביקש ש"עגנון" יישאר שם ייחודי, שלא יינתן לכל-דכפין.

שינוי שם לועזי לשם עברי הוא בדרך-כלל הליך רגיל ופשוט שחשיבותו אינה מרובה, ולפיכך מחבר הביוגרפיה "חיי עגנון" (1998), דן לאור, לא מצא לנכון להתעמק בו. גם חוקר-הספרות ארנולד באנד, שבספרו Nostalgia and Nightmare (1968) העמיד את המונוגרפיה המקיפה הראשונה על עגנון, רק סיפר בקצרה על שמחה גוטמן (בן-ציון), מעסיקו של עגנון ב-1908, שהציע לבן-חסותו הצעיר לוותר על שמו הגלותי "המגוחך". עגנון הרים את הכפפה, ובחר בשם המשקף נפש בודדה ומעוגנת.

ואולם, מתברר שהמעבר מ"צ'צ'קס" ל"עגנון" לא היה צעד טריוויאלי. הוא שיקף בדיוק נמרץ את עולמו הספרותי והחוץ-ספרותי של הסופר, שנקרע בין גולה לגאולה, בין ברלין לירושלים. לא אחת העניק לגיבוריו שמות דו-לשוניים המבטאים את הקרע הזה, וגם לו-עצמו בחר בשם דו-לשוני המתפרשׁ לכאן ולכאן. נביא דוגמאות אחדות לשמות הדואליים שנתן לגיבוריו, השאובים משלוש הלשונות שהיו שגורות בפיו:

בלומה – שמה של בלומה, גיבורת "סיפור פשוט", לקוח מלשון-יִידיש, ולוֹ משמעי-לוואי אופטימיים של לבלוב ופריחה, כנאמר בראש הפרק החמישי של הנובלה: "בלומה פורחת כשושנת העמקים". ברם, המילה העברית "בלומה" (בדגש על ההברה האחרונה) מלמדת על סטגנציה חסרת תקווה. משרתת צעירה זו, ששמה המלא הוא "בלומה נאכט", כמוה כפרח-לילה בלום, השרוי בעלטה, שיפרח רק אם יימָצא מי שיוציאנה מפינתה החשוכה ויישאנה לאישה. אילו נתממשה אהבת הירשל לבלומה, הייתה הצעירה הענייה ואפורת-הבגד נעשית כלה כלולה בהדרה. היא אף הייתה מסוגלת להרים תרומה חשובה לבית-העסק של משפחת הורביץ ולטפח דור-המשך, חסון בגופו ובנפשו. ילדם הפגום של הירשל ומינה הוא מזכרת-עווֹן לזיווּג הנכון בעקבות שיקולי ממון נפסדים.

מינה –שמה של הצעירה ששודכה להירשל, גיבור הנובלה "סיפור פשוט", משמעוֹ בגרמנית עתיקה: "אהובה" (למרבה האירוניה, אין היא האישה האהובה). בעברית שמה מרמז למינוּת (כפירה), שהרי מדובר בעלמה שחינכוּהָ נזירות. למעשה, עוד לפני שנשתמדה מנהלת ה"פנסיון" שבּוֹ נתחנכה, נטמעו במינה דעות מתקדמות (במרכאות ובלעדיהן). חברתה הטובה סופיה גילדנהורן, ששמה מעיד על סולם הערכים שלה ושל בני-חבורתה הנאורים, המתבוללים-למחצה, דוחקת בה לקרוא להירשל "היינריך", ומדריכה אותה בנבכי העולם הנָכרי. לפנינו "עבודה זרה", לרבות סגידה לערכי "עגל-הזהב" ולתנאי הנוחות והרווחה, שמציעים החיים לבעלי-הממון. ואולם, מתברר שהשידוך עם מינה האנֶמית, בת-העשירים, אינו מוביל ל"זיווּג מִמרומים". הירשל הנרפֶּה מחמיץ (עקב תאוות-הממון של אִמו) את ה"בּאַשערט" שלו – את הנפש-התאומה שהועיד לו גורלו.

פרידא, פריידא ומנפרד - בסיפורי עגנון מרובים סיפורי הפּרֵדה, ההיפרדות והתרת-הנדרים (שידוך שהוחמץ, הבטחת נישואין שהופרה, גירושין, עגינוּת ואלמנוּת). בשמותיהם הלועזיים של גיבוריהם משולבות אותיות השורש העברי פר"ד (כגון פריידלי ב"עגונות"). הפירוד אצל עגנון הוא גם עניין אוניברסלי, הקשור בטרגיקה של האדם המודרני – השרוי בחתירה מתמדת לאיחוי הקרע שנפער בקִרבּוֹ בעת הפרֵדה מהעולם היָשָׁן. הפירוד קשור גם במצב האומה, שבעלה-אלוהיה הֵפֵר את בריתו עִמהּ, עֲזָבָהּ והותירהּ אלמנה או עגונה. בשמותיהם של הגיבורים משולב השורש העברי פר"ד הרומז להתפוררות ולדיסהרמוניה (פריידלי ב"עגונות", פריידא ב"אורח נטה ללון", מנפרד ב"שירה", ועוד). ואכן, מנפרד, למשל, שחיי-נישואיו שלווים למראה, מסתחרר מדמותה השֵׁדית של שירה, ושוכח את חובותיו כלפי אשתו וילדיו. הפּרֵדה הקדחתנית מהאישה ומהבית (והשווּ: "ביתו זו אשתו"; יומא א, א) מראה את חוסר ההיגיון שבתשוקה, המתלקחת במפתיע ומשכיחה את חובות הלבבות.

יצחק קומר - שמו הדו-לשוני של גיבור "תמול שלשום" משלב את לשון-יִידיש המגורמנת של צאצאי שֵׁם ואת הגרמנית האותנטית של צאצאי יפת. ברי, שם-המשפחה "קוּמר" מלמד על בואו של הגיבור בשערי הארץ (הפועַל "קומען" בלשון-יִידיש פירושו "לבוא"). בהקשר החלוצי של שנות העליות הראשונות התלווּ לשם משמעי-לוואי שמחים ונלהבים, בנוסח "אנו באנו ארצה". ואולם, עגנון הטמיע בשם גם את משמעותו הנָכרית (Kummer = "צער" בגרמנית), כרֶמז לגורל המר שעתיד לפקוד את גיבורו לכשייפרד מהחלוצים ויתקרב לתושבי "מאה שערים", "שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל", המפקפקים בציונוּת.

הלני - גיבורת "האדונית והרוכל" (1943) – מתגלה כערפדית מעוררת-חלחלה הצמאה לדם קורבנותיה, בהם רוכל יהודי, המוכנס למיטתה כמאהב וכמשרת הסר למרותה. בסיפור זה שנכתב בעיצומן של שנות השואה ביקש עגנון לרמוז שסופהּ של גרמניה הנאצית יהא כסופהּ של אותה אדונית היפה, שפיתתה את ההֵלך היהודי, וביקשה לקפח את חייו בסכין שקנתה ממנו (ושגרמה לבסוף למותה). בסמוי הביע תקווה שגם המפלגה הנאצית תהיה בקרוב גווייה – מאכל לעוף השמים ולחיית הארץ. שמה של האדונית ("הֶלֶני") קשור ביוון הקדומה ובדמות הלנה היפה, שגרמה למלחמה שגבתה מחיר דמים כבד. ואולם, לפנינו סיפור ערפדים במסורת סיפור הבלהה הגוֹתי, המזכירנו שהשם "הֶלַאס" (יוון), שממנו נגזר השם "הלני", אוּמַץ כמקור זהותה של גרמניה האָרית, הנֶאוֹ-פגאנית. כך נרמזת זהותה הגרמנית של האדונית בעלת העיניים הכחולות כסכין נוצצת (רמז לרעיון "הגזע העליון"). ואולם, ייתכן שהסיפור בדבר רוכל יהודי המחפש קורת-גג ומקום-לינה בעבי-היער רומז לאגדת "פֹּה לין" – להיותה של פולין מִקלט ליהודיה, שהגיעו אליה בתחילה כרוכלים וסוחרים, ופיתחו בה מערכת-יחסים ענפה עִם אדוני-הארץ, יחסים שהולידו בראשיתם סובלנות ופריחה כלכלית ותרבותית, ובסופם – שנאה ממארת.

דניאל ב"ח - במסעו אל שבוש ואל צִללי עֲברהּ בספרו "אורח נטה ללון", הלך עגנון בעקבות חז"ל, דנטה, בלזק, וביאליק גם יחד. את תפקיד וירגיליוס המוליך את הסופר למדורי התופת, ועובר אִתו מאתר לאתר, ממלא כאן האֶפּיקורס קטוע הרגל דניאל ב"ח, המראה לאני-המסַפר את הדרך אל בית-המלון דרך העיר החרֵבה-למחצה, שרבים מתושביה כבר עֲזָבוּהָ. למעשה, השיטוט בין מדורי שְׁאוֹל מסתייע אפוא במדריך עתיר-ניסיון שרגל העץ שלו מַקנה לו אופי דֶמוני. כל האפשרויות לפָרש את שמו של דניאל ב"ח (בן-חזן? בן-חורין? בית חדש?) נרמזות בפרקי הפתיחה של הספר ומוּארות באור אירוני: אביו של דניאל ב"ח אכן היה אמנם חזן, אך הבן התפקר וכבר אינו פוקד את בית-הכנסת; דניאל ב"ח החילוני אכן בן-חורין, כמו קרובו ירוחם חופשי שזנח את שמירת המצווֹת, אך ניכּר שמורא שמַים עדיין שוֹרָה עליו כשהוא מזהיר את רעהו שלא לאחֵר ל"סעודה המפסקת"; דניאל ב"ח רוצה לִבנות לעצמו בית חדש, אך נבצר ממנו לעשות כן כי מצבו הכלכלי בכי-רע. ההוֹמוֹנים הנָכרי של שמו – Bach – המקובל במרחב התרבות הגרמני ובקרב יהודיו, פירושו "פלג", ללמדנו על התפלגותם של היהודים בין לפלגים ולמפלגות, עת נחרבו עריהם ונעזבו מיושביהן. רובם נסעו מערבה, ורבים התבוללו ואיבדו את זיקתם לתרבות עם-ישראל.

דייכסל - מקוצר היריעה נדלג על שמות דו-לשוניים נוספים ביצירת עגנון, אך לא נפסח על דייכסיל מהסיפור הסָטירי המוקדם "בנערינו ובזקנינו" (1920). דייכסיל, נשיא אגודת-הסטודנטים בעירו הקטנה שבגליציה, נושא שם שמשמעותו בגרמנית מתאימה להפליא למנהיג פוליטי, המוביל את קהל-אוהדיו אל יעדיו ("Deichsel" = "יצול של מרכבה"). ואולם, לשם "דייכסיל" יש גם משמעות הוֹמוֹנימית בכתיב עברי ("די כסיל") המציגה באירוניה את יכולתו האינטלקטואלית הדלה של ה"פוליטיקאי המהולל" – עסקן שתבונתו, כשרונותיו וכישורי הנהגה שלו מפוקפקים למדי.

להלן נתמקד בשם הדו-לשוני שהמציא עגנון לעצמו בהסתמך על המילה "עוגן" – גלגולה העברי של מילה יוונית עתיקה. בעברית מציינים צירופי-המילים "השלכת עוגן" ו"הטלת עוגן" את ההגעה ארצה וההיעגנות בה. ולהפך, "הרמת עוגן" מציינת את ההיפרדות מן החוף והפלגה לארץ אחרת. עגנון השליך עוגן והרימוֹ יותר מפעם אחת בחייו. מצבי העגינה וההיעגנות במולדת וההתאזרחות בנֵכר נעשו מוטיב קבוע וחשוב ביצירתו.

בראש וראשונה, הוא בחר לעצמו שם ייחודי, ששיקף את שאיפתו להתבלט ולהיות "נְזִיר אֶחָיו" (קרי, להתנוסס כנזר על ראש אחיו, כבפירושים אחדים לברכת יעקב ליוסף; בראשית מט, כו). השם "עגנון", פרי המצאתו של הצעיר מגליציה שהגיע ל"יפו יפת ימים" במלבושים גלותיים שלא התאימו לאקלים הארץ, מבטא את מסכת הלבטים שלו – מחד גיסא, משיכתו אל המזרח הקדום; ומאידך גיסא, משיכתו אל יפייפיותו של יֶפֶת, אל ההֶלֶניזם הקדום והמודרני הקורץ לו "מעֵבר לים" (ובל נשכח שמקור שמה של העיר העתיקה יפו ב"יֶפֶת" – אבי הגזע האָרִי).

"עגנון" הוא שֵׁם ארץ-ישראלי, כמו-כנעני, עם צלילהּ הגרוני של העי"ן השֵׁמית, אך זהו שם שמקורו ב"איי הים". הוא גזור מהשורש עג"ן –שבגלגולו המקראי, בלשון חז"ל ובתצורותיו המודרניות (כבצירופים "עוגֶן הצלה", "מעוגן בחוק", "מעגן סירות", ועוד) – נגזר מהמילה העתיקה ἄγκuρα (ágkura) שנתגלגלה מהמילה היוונית angurã , וממנה נדדה לעברית העתיקה והמודרנית. במילון בן-יהודה נרשם בערך "עוגין": "שמורידים אל המים כדי להעמיד את הספינה Anker; ancre; anchor: ". מעניין להיווכח שמילים עבריות לא מעטות של כלים – כדוגמת "עוגן", "אזמל", "פנס", "אפרכסת", "אספקלריה", "נרתיק" ועוד – מקורן ביוונית והשתרשו בעברית. ייתכן שלפנינו אות לעיסוקם של היוונים במלאכת-כפיים ושל העִברים בתלמוד-תורה.

יוצא אפוא שבאמצעות השם הדו-לשוני שבחר לעצמו – שם שמקורו ב"עוגן" שהולדתו ביוונית ונתגלגל ללשון התנ"ך וללשון חז"ל – ביטא עגנון גם את משיכתו אל תרבות המערב המודרנית, כלומר, אל התרבות הגרמנית, תרבותם השאולה של אבותיו ותרבותה האותנטית של רעייתו ומשפחתה. וגם להפך: דמות העגונה והעוגן הכובל אותה לנמל-הבית מבטאים את העולם העברי הקדום ואת חומרותיו בנושאי אישות (כבהִלכות עיגון וייבום שמייחדים עד עצם היום הזה את הדת היהודית מדתות אחרות).

בתקופה הפורמטיבית של חייו נתון היה עגנון במסכת לבטים רב-מערכתית: הוא התלבט אם להצטרף לאֶחיו החלוצים (ולהתחתן עם אחת הצעירות שהכיר במרוצת שנות שהותו בארץ), או לחזור לאירופה ולבנות בה את עתידו. הוא התחבט גם בשאלת הלשונות: האם לחבר את סיפוריו בלשון העתיקה של "ארון הספרים העברי" – בלשון שהפכה, בעקבות בן-יהודה וחבריו "הירושלמים", ללשון "חיה" המדוברת ברחוב ובשוק – או בגרמנית הקונטמפורנית, שפתם של רעייתו ובני משפחתה שלמענם חשב לפתח קריירה של סופר גרמני.

כן התלבט עגנון יותר מפעם אחת בין שתי ערים: בין שתי ערים עתיקות כעיר-הנמל יפו ועיר-הקודש ירושלים. במקביל התלבט בין עיר צנועה ומבודדת כירושלים לעיר הומה כברלין שיש בה מרכז עברי ראוי לשמו, אך גם קַבָּרטים ובתי-שעשועים, המתאפיינים בפריצוּת פֶּרוורטית. בעלייתו השנייה ארצה הוא התלבט אם לנהל את חייו בתל-אביב החדשה והחילונית עם בתי הקפה, המסבאות ומופעי הבמה הקלה; או בירושלים העתיקה, המחדשת ימיה כקדם – עיר שבתוכה הלכה ונבנתה אז האוניברסיטה העברית שנועדה לשמש מרכז רוחני ומדעי לבני הארץ והתפוצות. עד 1924 עמד עגנון על פרשת דרכים, ושאל שאלת "לאן?".

דמות העגונה הייתה לסמל מרכזי ביצירתו, למן סיפוריו "עגונות" ו"והיה העקוב למישור", שבהם אין האישה יכולה לשַׁנות את מצבה, כפי שהעוגן – האבזר המתכתי הכבד המשמש לעצירת הספינה – קושר אותה לנמל עד להתרת הכבלים. את הסמל שאל מיל"ג שראה בעגינוּת סמל לגורלה של "כָּל אִשָּׁה עִבְרִיָּה" – קרי, סמל נצחי לגורל האומה. עגנון שילב את דמות העגונה בסיפורים כמו-ריאליסטיים, אך גם כבסמל לאומי ואוניברסלי, שלפיו האדם המודרני נדון לבדידות שאין ממנה מנוס ומִפלט (בדידות הדומה למצבה המייאש של העגונה).

הבחירה בשם "עגנון" הצביעה על משיכתו הדו-קוטבית לארץ-ישראל ולאירופה, לעבריוּת ולגרמניוּת. השם נפתח באותיות עי"ן וגימ"ל. עי"ן-גימ"ל הוא שמו של כתב-עת אינטרנטי בחקר עגנון (2011 – 2012), שיצא מטעם החוג לספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן. השם נבחר בזכות מרכזיותן של האותיות הללו – עי"ן וגימ"ל – בשמו של הסופר ובסיפוריו. לכאורה בסיפורים אלה – ובאופן מיוחד ב"עידו ועינם" וב"עד עולם" – לפנינו תחבולה להפרדת "בני אור" מ"בני חושך", אך בדיקה שיטתית תגלה שהסימטריה הבִּינָרית הזאת שבּין גיבורי עי"ן לגיבורי גימ"ל איננה עקבית. הניסיונות לנמק את התופעה לא הניחו את דעתו של חוקר הספרות פרופ' ראובן צור, חתן פרס ישראל, ששיער שעגנון תעתע בפרשניו והכניסם לתוך מבוי סתום שאין ממנו מוצָא. הוא הציע להתבונן בסיפורים אלה כבסיפורי פנטזיה מסתוריים, שאין להם פירוש רציונלי כלשהו.

דומתני שההפך הוא הנכון: ניתן בהחלט למצוא פירוש רציונלי לשימוש הנפרז באותיות עי"ן וגימ"ל בסיפורים "עידו ועינם ו"עד עולם", הנראים כאילו נועדו להוביל את קוראיהם דרך מבוך ל"לימבּוֹ". ואולם, אין מדובר בתופעה סתמית ושרירותית: אצל עגנון תופעות "הֶבּראיסטיות", הקשורות בענוותנות ובהתרחקות מֵהבלי העולם-הזה, מסומנות באות עי"ן – סמל העבריוּת הכנועה (כבַשם "עובדיה" מ"שירת האותיות" של הרומן "הכנסת כלה" ומהסיפור "עובדיה בעל-מום"). לעומת זאת, תופעות "הֶלֶניסטיות", הקשורות בכוח, בגבורה, בגבריוּת, בתאוות-בשרים ובכיבושים למיניהם, מסומנות אצלו באות גימ"ל – האות של הגותיקה הגרמנית, תרבותו של עם שוחר גבורה וחדור גאווה שטיפח את רעיון "הגזע העליון".

לפעמים יש בסיפורים אלה דמויות "היבּרידיות" המכילות את שני הקטבים המנוגדים גם יחד. לעצמו בחר עגנון בשם דו-קוטבי ודו-לשוני, המשקף אל-נכון את אָבדן-הכיווּנים שבּוֹ היה שרוי בהגיעו לארץ-ישראל העות'מאנית של ימי "העלייה השנייה". בשמו כרך את שני הקטבים המנוגדים של חייו בתקופת הלבטים שלו בין עבריוּת וגרמניוּת – שנמשכה מרגע עלייתו הראשונה ארצה ב-1908 ועד לרגע עלייתו השנייה ב-1924. במשך שנות דור ויותר נקלע ב"כף הקלע" – כלוּא בתווך בין שתי האפשרויות המנוגדות שלא נתנו מנוח. הוא היטלטל בין הקטבים, ולא הצליח למצוא מזור לנשמתו המיוסרת. רק עם ההחלטה הנחרצת לעלות ארצה ושלא לשוב לגרמניה לעולם נפסקו הלבטים, ועגנון שב למסורת-אבותיו ובחר להיעגן "עד עולם" בעיר ציוֹן וירושלים.

לקריאה בקובץ PDF