top of page

ניפוץ סטריאוטיפים בדם קר

עודכן: 13 ביוני 2022

בתיה גור / רצח בשבת בבוקר (רומן בלשי)/ כתר 1988

פורסם: מעריב 27/05/1988











 
(טקסט משוחזר מקבצים ישנים - יתכנו טעויות וחוסרים)

זיוה שמיר

ניפוץ סטריאוטיפים בדם קר


בתיה גור רצח בשבת בבוקר‚ (רומאן בלשי), הוצאתר (עורך הסידרה: יגאל שוורץ), ירושלים, 1988, 205 עמ'.


מי לא אהב בנעוריו את ה-TOUR DE FORCE השכלתני המבריק, שאותו מפגינים מיטב ספריהם של ארל גרדנר ואגתה כריסטי? לפתרונה של החידה הבלשית התלווה תמיד טעמה של הנאה אינטלקטואלית, מעין זו הנלווית לפיצוחו של "תשבץ אתגר" מחוכם. קבוצת אנשים, רובם אמנם מייצגים סטריאוטיפים ואינם קורמים עור וגידים, "מוצמדים" זה לזה בכוחה של סיטואציה מקפיאת-דם, והבלש חד-העין וקר-המזג משכיל לקלף מהם את הציפוי הדק, המבדיל בין מראית-העין לבין האמת הצרופה, וחושף את הרוצח האכזר - בדרך-כלל ה"באטלר" הנאמן ושפל-הרוח, מנהל העסקים הבוטח והנקי מכל חשד, האחיינית היפה, ששום פסול לא נמצא כביכול במעשיה. עם השנים, סר חינו של הז'אנר הבלשי בעיניי, בעיקר משום שחוקיו מיצו עצמם לגביי, פתרון התעלומה כבר הפך צפוי מראש, ללא הנאת המתח וההתרגשות, הטיפוסיות של הדמויות והיעדרה של כל עמקות פסיכולוגית הבדיל הבדלה חדה מדי בין הספר הבלשי לבין "ספרות האמת", שערכה מותנה בפריצת כללים ומוסכמות ובגילוי אמיתות נסתרות על המין האנושי.


בתיה גור, בספרה 'רצח בשבת בבוקר' לכאורה אינה מנסה לערער את כללי הברזל של הז'אנר, כפי שנקבעו באין-ספור ספרונים מתורגמים. אין היא מנסה להקנות לדמויות נפח וממשות פסיכולוגית, ואינה מנסה להעשיר ולעבות את העלילה הליניארית "הפשוטה" במשקעים "ספרותיים" ובמע רמיזות מסועפת נוסח 'שם הורד'. חרף עיסוקה היומיומי בספרות, דומה שהיא מתנזרת כאן ביודעין מן הקריצות אל הקוראים ואל המבקרים, התרים אחר רמיזות ושאר סממנים תלויי-תרבות. רק לעתים רחוקות אתה מוצא בספר צירוף שהוא ספק אלוזיה, ואף הוא כמדומה נתמלטה באקראי מתחת לעט סרבנית, שאינה מסגירה בנקל את הרקע ה"ספרותי" (בעמ' 61 מסופר על ג'ו לינדר הפסיכיאטר הרשלן, היפוכה של הפסיכיאטרית הפרפקציוניסטית שנרצחה, המניח "למפלצות ירוקות העיניים להציף אותו". כלולה כאן, כמדומה, רמיזה להמלט של שיקספיר, שבו מכונה הקנאה בשם "מפלצת ירוקת העין").


אף על פי כן, מצאתי עצמי מרותקת לעלילת 'רצח בשבת בבוקר', וביום בוקר של חולין, בשעה שאלף ואחד עניינים חשובים יותר הידפקו על הסף ותבעו את פירעונם, מצאתי עצמי שטופה בקריאת הספר, בלא יכולת להניח אותו הצידה. אינני יודעת אם אקרא בו בשנייה. מעולם לא קראתי ספר בלשים שוב, לאחר פיצוח החידה, אך הקריאה הראשונה החזירה אליי את טעמה של אותה הנאה משכבר, שזכורה לי מן הימים שבהם גמאתי בצמא סיפורי בלשים. בדיעבד, ניסיתי לתהות ביני לביני מהו שריתקני אל הספר, שאינו חורג כאמור מכללי הז'אנר הבלשי באשר לעיצובן של הדמויות או לעיצובה של דמות המספר הכל-יודע, המוסרת את הפרטים בסלקטיביות מתוכננת. הן גם סדרות הבלש הטלביזיוניות, שירשו את מקום הספרונים של פעם, כבר מותירות את רוב הצופים אדישים באשר לפתרון התעלומה.


דומה שיותר מכל משכה אותי העתקת זירת הפשע מאיזה מחוז בריטי ערפילי לשכונות טלביה ורחביה הירושלמיות והעתקת חוג החשודים מאיזו קבוצת יורשים פוטנציאליים מאחוזה מבודדת כלשהי בקולורדו או בטקסס לעובדי "המכון הפסיכואנליטי", חלקם ייקים מזדקנים וחלקם פסיכיאטרים ישראליים, ותיקים ועולים, המייצגים חתך אופייני של העוסקים במקצוע הפסיכיאטריה, והמוצגים כאן, בחטף אמנם, על השקפותיהם והעגה המיוחדת להם. גם חוקר המשטרה מיכאל (מישל אוחיון, שדרך פעולתו מתוודע הקורא אל העגה האופיינית לאנשי המשטרה, מעורר את אימונו של הקורא במעשיו ובהתבטאויותיו. בולט הפער בין הלשון הישירה והחשופה של אוחיון ("אנשים רבים מדי תלויים בנו מכדי שנוכל להרשות לעצמנו לא לדעת מי הרוצח"), הקוראת לילד בשמו ואינה מסתתרת מאחורי פריפרזות נפתלות, לבין הסגנון ה"תרבותי" המתפתל של הפסיכיאטרים, הנוקטים "לשון נקייה" ואינם מוכנים לדבר בגלוי על "רצח" ועל "רוצח" ("לטפל בכל הבעיות שיתעוררו עקב מותה של אווה ניידורף - - והן מן האופן הנורא שבו נלקחה מאיתנו", כלשונו של הילדסהיימר הזקן).


בצד הפער והשוני בין שני מגזרים מקצועיים, המשתייכים גם לשני קצוות של החברה הישראלית, בולטים גם הצדדים המקבילים, שבין שתי חברות סגורות, הפועלות במע חוקים משלהן, שאנשי-המקצוע הטובים בתוכן הם אנשים המאחדים באישיותם התמדה, סבלנות, כושר הקשבה, אך גם כריזמה ודמיון יוצר, הבנה לסבל הזולת (ניסיונה של אווה ניידורף ליצור חיץ מוחלט ומושלם בין עולמו של המטפל לזה של המטופל זוכה כאן לביקורת מרומזת, כשם שגם שיטת הטיפול האחרת של לינדר "ליצן החצר", שכבר התעייף מן הרוטינה הפסיכואנליטית, רחוקה מן האידיאלי, חרף התובנות הדקות שיש בו במטפל המרושל. דומה, שמומלצת כאן בעקיפין דרך טיפול, שאינה כפותה לכללי ברזל, שאין לסטות מהן בכל מחיר. השלמות שכפתה על עצמה החברה הפסיכואנליטית, על חוקיה המחמירים, הביאה לשבירתם הקיצונית של החוקים, במעשה שלא ייעשה. אלמלא החוקים המחמירים, נאמר כאן בסמוי, לא היו מביאים מעשים שבחברה פלורליסטית מתקדמת מתקבלים בהרמת-גבה בלבד לרצח נפשע ונתעב. למעשה, בסמוי הספר משמש סנגוריה מצוינת לאורח חיים, שאינו דבק בשום קיצוניות ומתיר חריגות וחריגים. אחד הרעיונות, המבריחים את הספר כבריח, הוא הגבול הדק שבין אומניפוטנציה לאימפוטנציה, בין תחושת הכוח שמקנה התפקיד לבעליו לבין אפסותו של הפרט, שעה שהביטחונות הקבועים והבלתי-מעורערים שלו מתמוטטים.


הפסיכיאטר שלמה גולד חש "זעם אדיר" כלפי "הפולש הנינוח הזה, שהחל לייצג בעיניו את חורבן כל הכללים". לחברה הפסיכואנליטית כללים ברורים וחד-משמעיים, ואוחיון קצין המשטרה מיפר את הכללים בכך שהוא מתיישב בכורסת המטפל, והופך את גולד למעין מטופל. הוא אף מבקש מ"מטופלו" להשמיע באוזניו "כל דבר שעולה על דעתו" (ביטוי שגור, מסביר המספר, בפי מטפלים בתהליך האנליטי), וכך בסבלנות אינסופית אוחיון מתיש את "מטופלו", ממש כשם שאווה ניידורף התישה את מטופליה שלה בשאלותיה העקשניות, שהתמידו חקור. פלישתם של אנשי המשטרה הפיליסטרים אל עולמו האנין, האינטלקטואלי, של הפסיכיאטר שלמה גולד יש בו מן הגירוש מגן-העדן שבנה לעצמו ברוב עמל. כשם שהמטפל מתחיל להרגיש אטימות כלפי המטופל וכשם שהפתולוג מגלה אטימות רגשית כלפי הגופה, כך מגלה המושל הצבאי, חברו של הפסיכיאטר ג'ו לינדר, אטימות כלפי האיכרים הערביים הזקנים, שעה שהוא חותם על צווי גירוש ואוסר על איחוד משפחות (אגב, בשרטוט דמותו של המושל הצבאי טעתה המחברת: תפקידו המטכ"לי של מושל, המנפיק רישיונות וחותם על צווים מנהליים, אינו עולה בקנה אחד עם מי שמצוי ב"מסלול רמטכ"ל").


המספר הכל-יודע מתקדם עם התקדמות ידיעתו של גולד ועם התקדמות ידיעתם של מיכאל אוחיון ואנשי המשטרה. לעתים הוא נצמד לתודעתו של זה ולעתים של זה, וכך מבודדת קבוצה קטנה של חשודים, שלתודעתם הוא לא נצמד כלל. הללו הם טיפוסים שונים זה מזה, וניכר כי המחברת ערה לתורת הטיפוסים ומכירה את אמות-המידה שלה. כך, למשל, מסופר כי מיכאל אוחיון אינו חש בנוח בחברת אנשים רזים במיוחד (ממש כמו באותו מונולוג ידוע מתוך 'יוליוס קיסר' של שיקספיר, המדבר בגנותם של אותם טיפוסים אסתניים, שאינם ישנים היטב בלילה וחורשים מזימות נגד זולתם).


ולמרות טיפוסיותן של הנפשות הפועלות ולמרות דרכי הסיפר המתנזרות מן התיאור ומן האינטרוספקציה, אין המחברת מעמידה סטיריאוטיפים ותו לא. להיפך, חוקר המשטרה המרוקני מתגלה כאדם שופע קסם אישי ורגישות, שאינו מפעיל את סמכויותיו באלימות פיזית או מילולית. הוא מתגלה כמי שזנח קריירה אקדמית במדעי-הרוח כדי לשאת בהתחייבויותיו כלפי בנו וגרושתו, בתו של יהלומן עשיר ניצול שואה. מן הצד האחד, הוא משתלב היטב במשטרה ומשתמש היטב בעגתם של חבריו ("איך אתה יכול לדעת דברים כאלה? אני לא מבין, היית איתו במיטה?"). מן הצד השני, הוא מתגלה כאדם עדין וחולמני, השרוי בתוך החקירה ואף שרוי בעולמות אחרים, הרחוקים ת"ק על ת"ק פרסה מן החקירה ומעולמם של חבריו השוטרים. המחברת מתירה לעצמה ליצור סטיריאוטיפים ואף לנפצם במחי יד אחת. היא אוהבת לתאר את הייחודי ואת הבלתי-טיפוסי שבתוך הטיפוסי.


על ספר בלשי קשה כתוב מבלי להסגיר פרטים שיטלו את העוקץ מן החידה ומפתרונה, ועל כן, כל הממעיט לספר בהתקדמות העלילה ייטיב עם הספר. כיצד ישפיע הספר על יחסו של הקורא אל מקצוע הפסיכיאטריה ואל העוסקים בו? דומה שקוראים שונים יגיבו כל אחד בדרכו. יהיו שיימשכו לגלות את טעמו של טיפול פסיכואנליטי, שצדדי קרבה אחדים אל כמה מקצועות "אפלים" דחתה אותם עד כה ויהיו שיתרחקו מן הפסיכואנליזה כמפני האש. בתיה גור הציגה כמדומני תמונה בלתי-משוחדת, הגם שרחוקה מניטרליות, של חברה סגורה זו, והותירה לכל קורא וקורא להשלים את התמונה בדמיונו שלו.

Comentários


bottom of page