top of page

מ"עמוד האש" אל "עמוד הענן"

מסרים חתרניים בספרות הילדים של דויד גרוסמן


בעקבות הרומן העגנוני "שירה", נכתבו בספרות העברית ספרים רבים על ה"יֶקים" – על בָּניהָ של אותה תפוצה יהודית שהתערו במרחב התרבות הגרמני, אך נפלטו ממנו על כורחם. הם תרמו לאירופה ולעולם של מִפנה המאה העשרים – במדעים ובחיי הרוח והתרבות – יותר מכל תפוצה יהודית אחרת ברחבי העולם, אף יותר מאשר בָּניה של כל אחת מן המתוקנות שבאומות העולם, אך הייתה זו תרומה ללא תמורה, וליתר דיוק, תרומה שזיכתה את בְּעליה בקריאות בוז ובגירוש. את התהילה קיבלו יהודי גרמניה מארצות המערב, אך לא מארץ הולדתם וגם לא מן הארץ שאליה עלו כדי לבנות לעצמם חיים חדשים. בבואם ארצה שינו יהודי גרמניה את הדפוסים המקובלים בארץ בתחומי הכלכלה והשיוּוק, התרבות וההשכלה האקדמית. עמדתם הפוליטית בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי הייתה מתונה, וצידדה בחיפוש דרכים ליבֶּרליות ליישובו, והם היו הגרעין המרכזי בתנועה הפָּציפיסטית "ברית שלום".


והנה אצל דויד גרוסמן, דווקא הם – בָּניהָ של תפוצה שנודעה בדעותיה המתונות וראתה בהומניזם של מפלגות השמאל תשובת-נגד להיטלר – יוצאים לדו-קרב לוחמני, שאמור להסתיים בוודאות במותו של אחד מהם, בגין אירוע שאירע לפני שנים רבות בארץ-ישראל המנדטורית; אירוע הקשור באישה ששניהם אהבו ושנטשה את שניהם, אך הִפקידה ביד כל אחד מהם אוצר יקר. דו-קרב הוא ריטואל שכבר עָבַר ובָטַל מן העולם. אך שני ה"יֶקים" השמרנים מן הספר "דו-קרב" (1982) – היינריך רוזנפלד ורודי שוורץ – משַׁמרים את העבר ואת ערכיו. ליתר דיוק, רודי שוורץ – לשעבר הבריון מבית-הספר לרפואה בהיידלברג – ששכח שהעולם משתנֶה וסבור "שהוא נמצא עדיין בגרמניה של תחילת המאה העשרים" (עמ' 29, 34), אף מחליט לנהוג כאילו הוא "נמצא עדיין בגרמניה של תחילת המאה" (עמ' 58). רעהו הספקן, חברו של האני-המסַפּר, המבין היטב את האיוולת שבהצעתו של ידידו-יריבו, נאלץ לקבל על עצמו את הדין, כדי שלא ייחשב בעיני חבריו גבר עלוב ומוג לב.


היינריך רוזנטל מתחיל אפילו לחבב את יריבו הגבוה והאווילי, המוכן לקפח את חיי זולת ולסכן את חייו, בעבור ערכים ערטילאיים כמו "כבוד" ו"אומץ לב", שכבר אבד עליהם כלח. שני יֶקים טיפוסיים – עקשנים, דייקנים, ישרים כמו סרגל, חסרי חוש הומור וגמישות רעיונית ורגשית – נקלעים למאבק מר "לחיים ולמוות", כשאחד מהם יודע כמה נואל המאבק, אך אינו יכול שלא ליטול בו חלק מפאת כבודו. אכן, היינריך, הרציונלי מבין שני הידידים-היריבים, מבין שמדובר בטקס אוֹבּסוליטי ומגוחך לחלוטין, אך מאחר שספג מילות עלבון כמו "גנב" ו"שקרן", הוא מחליט להרים את הכפפה וליטול חלק בריטואל.


אנשים כמו היינריך רוזנפלד ורודי שוורץ, שנתחנכו בגרמניה הוויימארית, עדיין זוכרים תקופות שבהן שלטו בחייהם ערכים כמו אהבת המולדת, נכונוּת לגַלות אומץ ולוותר אפילו על החיים כדי להגן על היושבים בעורף. נרמזים געגועים ל"פֿאַטרלאַנד" שלהם, שבמלחמותיה השתתפו היינריך רוזנפלד ורבים מיהודי גרמניה מתוך פטריוטיזם שלא זכה להכרה ולהוקרה. בספרות ובספרי העיון לא דוּבּר די על ההלם שספגו צעירים כדוגמת היינריך רוזנפלד במלחמת העולם הראשונה, שאיננו הלם-קרב רגיל, אלא הלם כפול ומכופל של יהודי ששאף באמצעות שֵׁרותו הצבאי והשתתפותו במלחמה "להגנת המולדת" להתערות כאזרח שווה-זכויות בארצות מושבו, וקרבנו לא נתרצה. עוד במלחמת העולם הראשונה, הזכיר עגנון לקוראיו, תלו הגרמנים את סיבת כשלונם ביהודים, "ולא זכרו את שנים עשר אלף היהודים שנפלו במלחמתה של גרמניא, שהם שני אחוז ממספר היהודים שהיו בגרמניה" ("שירה", עמ' 75). את כל עברו צרר היינריך בתוך מזוודה ישָׁנה, ובה אותות ומדליה המעידים על השתתפותו בקרבות; וכדבריו לילד הבא לבקרו: "כאשר מעבירים לצמח לעציץ חדש [...] צריך להעביר אִתו קצת אדמה מן העציץ הישן; וכאן, במזוודה הזאת, נמצאת האדמה שלי" (עמ' 20).


גם תרומתם של ה"יֶקים" לחיים האזרחיים בארץ-ישראל, שאליה הגיעו בעלייה החמישית, לא נתקבלה בהערכה הראויה: אם מולדתם גרמניה פָּלטה אותם מתוכה, הרי שגם ארצם החדשה לא קיבלה אותם במאור פנים. גרמניה הִפנתה להם עורף כי שמרו על מנהגי היהדות, ובני ה"יישוב" הִפנו להם עורף, ולעגו להם על מנהגיהם הגרמניים, הזָרים והמוזרים. דויד גרוסמן הוא כמדומני הראשון שתיאר את ה"שבט" הזה בספר המיועד לילדים, וניכּר שהוא היטיב להתבונן בבניו של "שבט" שהמשיכו לנהל בארץ את חייהם לפי אורחות החיים הסדורים והאֶסתטיים שהביאו אִתם מאירופה: הקפידו לקשט את בתיהם בפרחים, לשמור על זמני הארוחות, וכן על Schlafstunde (שעת שֵׁנה) ועל Kaffeestunde (שעת קפה).


בספר "דו-קרב" מתוארת גם אישה יֶקית חביבה בשם וֶרה קלוגר, אשת רופא, שלא רצתה להסתפק במעמד של "frau doctor", ופתחה ברחביה חנות – תחילה חנות מעדנים, שהפכה לחנות לחפצי נוי, שנתגלגלה בחנות לכלי בית, ולבסוף הפכה לחנות לחפצים משומשים ללא קונים. החברה הישראלית של דור המאבק על עצמאות ישראל לא הבינה את ה"יֶקים" ואת שׂכִיות האמנות והתרבות שהביאו אִתם ארצה. היא גם הקיאה מקִרבּהּ את הציירת אדית שטראוס, שהפכה לימים לציירת בין-לאומית שציוריה נמכרים במיליונים.


היינריך רוזנפלד הוא צַלם "של פעם", שהסתובב בירושלים עם מצלמתו כדי ללכוד מַראות ואירועים בעין אמן, מזוויות מיוחדות וייחודיות ("תמיד היו בתים ורחובות בעיר, שהוא רצה לצלם במצלמת ה'בוקסה' הישנה שלו מזווית חדשה", עמ' 20). גם דויד גרוסמן הוא "צַלם", המשוטט בירושלים הוותיקה עם מצלמתו, ולוכד בה את המציאוּת מזוויות חדשות ובמבע משולב של מבוגר הנכנס לעורו של ילד. לא פעם מתרחשים כאן אירועים המחייבים את הגיבור לתפוס עֶמדה לא שגרתית ולהתבונן בנעשה מזווית ייחודית ומיוחדת – ממקום מחבוא שמתחת למיטה או ממקום מחבוא שבתוך ארון. לא פעם נכללים כאן דיונים פואטיים בעלי גוון תאורטי על השפעת זווית הראייה על קליטת המציאוּת.


כך, למשל, הילד הרובץ על גחונו מתחת למיטה של רוזנטל בבית האבות שבשכונת בית הכרם, מסכם לעצמו "שמגובה כזה, גובה פני הרצפה, העולם נראה די מפחיד. פח האשפה לניירות נראה גדול כחבית; המזוודה האפורה, הקטנה של רוזנטל התנשאה למולי כארון גדול; ורק הרגליים שלו, של רוזנטל, שהשתלשלו מן המיטה, נראו רזות וקטנות כרגיל. אז חשבתי לעצמי, שתינוקות וילדים קטנים אולי סובלים מכך שכל דבר נראה להם גדול ומאיים" (עמ' 14). הרהורים כגון אלה עולים בראשו של שמואליק, גיבור סיפורו של ביאליק "ספיח", בעת שהוא מתבונן בכלי הבית דרך עיני ילד קטן, ומנסה להבין מדוע החפצים המשתקפים במשופע במראָה הגדולה שעל הקיר אינם מתמוטטים: "מכל כלי הבית משכה ביותר את לבי המראָה הישָׁנה, זו שהיא תלויה למעלה מן המֵסב. בעיניי היא הגדולה שבחידות עולמי, כל פעם שאני מזדקף על המסב כנגדה, אני רואה בתוכה שוב חֵדר וכלים, את עצמי ואת הארון שכנגד עם כלי הנחושת ברֹאשׁוֹ, הם הם ממש בדמותם וּבצלמם, אלא שבתוך המראָה כולם מוּטים ועומדים במדרון, מוכנים כל רגע לנפילה; והדבר כולוֹ מוּקשה: ראשית, מאין באו כל אלה לתוך המראָה?  והשנִית, מדוע לא יתמוטט הארון עם כלי הנחֹשת שבּרֹאשׁוֹ?".


כשנכנס לחדר מר רודי שוורץ נגלה לעיני הילד, שעדיין רובץ מתחת למיטה, זוג נעליים הגדול ביותר שראה מימיו. הנעליים דמו לסירות, "ושתי הסירות הללו החלו לשוּט לכיווּן שלי, כלומר: לתוך החדר" (עמ' 17). במחבואו בארון הבגדים, גיבורנו פועל בעָצמה של שלושה מוחות עד שהוא מזנק מן הארון ("הזעם כאילו הצמיח קרניים אדומות על מצחי", עמ' 68), והוא עומד פנים אל פנים מול מי שפלש לחדרו של רוזנטל בבית האבות הירושלמי.


זווית הראייה ונקודת התצפית של האדם תלויה גם בגילו, ו"דברים שרואים מכאן, אין רואים מכאן". הילד, גיבור הספר דו-קרב מודה כי הוא עומד לפעמים להתפוצץ מרוב מרץ ושמחה. כל דבר בעולם, לרבות הבדיחות והפרסומות, נועדו לו ולבני גילו. ברגעים כאלה, הוא מוסיף ומהרהר, "אני לא מסוגל בכלל להבין שהם, הרוזנטלים והשוורצים וכל האנשים המבוגרים, חיו כאן לפניי, חיו את החיים באותה התרגשות ובאותו תענוג, עד שפתאום הקצב היה מהיר מדיי עבורם, והם נאלצו לוותר" (עמ' 32). ובתוך כך, הולך העולם ומשתנֶה מיום ליום – "pantha rhei" ("הכול זורם"): "כל כך מהר הוא מִשתנה, מה שהיה פעם טוב, היום הוא רע, ומה שהיה יפה, נחשב היום למכוער" (עמ' 41). אנשים שאינם מסוגלים להסתגל לקצב המואץ ולשינויים התכופים עוצרים את עולמם, וחוזרים לעולמם "הישָׁן" ו"הטוב".


ילד שנחשף לתסכִּית הרדיו של דויד גרוסמן או קרא את ספרו "דו-קרב", יֵלך שֶׁבי אחר העלילה החיצונית, ולא ישקוט עד שיֵדע איך נסתיים המאבק בין שני הידידים-היריבים, ומה נפל בגורלם של הנער המסַפּר את הסיפור ושל הנערה, נכדתה של הציירת. ואולם, אפשר לקרוא את הספר הזה גם קריאה אחרת, ולראות בו סיפור על נער פנטזיונר, "איש חלומות" שוחר שלום, המבקש לתקן את המציאוּת ולהופיע בסיפור בדמות בלש חד-עין וחד-שכל, המוכן לסכן את חייו למען חברו הטוב והמצליח לחלצו מצרה גדולה.


אִמו של "גיבורנו", המסתייגת מנטייתו של בנהּ לחפש חברת זקֵנים ולהתרחק מחבריו ומפעילותם בתנועת הנוער, הן אומרת לו במפורש: "אתה חי לך בעולם דמיוני כל כך, שלפעמים אתה מבלבל בינו לבין המציאוּת" (עמ' 81). גם הנער מעיד על עצמו שהוא אינו בטוח אם לא גרם לבלבול קטלני בין שני העולמות, ושהוא לפעמים מתעב את עצמו ואת חולשתו לראות את החיים ואת האנשים סביבו "כאילו הם רק חלק מסיפור דמיוני" שהוא כותב (עמ' 82). ייתכן שכל הסיפור שלפנינו אינו אלא חלום בהקיץ של ילד קטן ו"יושב אוהלים", המטפח בלִבּוֹ מִשאלה להתפרסם ברבים כגיבור נערץ?


ילד זה, היודע להמציא "סיפורי כיסוי" כדי שאמו לא תכעס עליו, יודע גם לברוא במוחו הקודח סיפורים מסעירים ("על מצבי הגבורה שאני עתיד לעשות", עמ' 66), ותמיד הוא נע בין הרהורים מדכאים על סילוקו מבית הספר לבלשים, לבין הרהורי אוּפוֹריה על שמנהל בית הספר לבלשים משבח אותו על תושייתו וממנה אותו לעוזרו הבכיר ("בדמיוני כבר ראיתי איך מנהל בית ספר לבלשים בא ומתחנן לפני אבא שלי, שיחזיר אותי לבית ספרו, ולא כתלמיד סתם, אלא כמורה וכמחנך לדור חדש של בלשים", עמ' 67).


והרי הפרק הראשון של הספר פותח בכל מיני חלופות ל"תסריטים" שונים, שפותחים ב"היינו שלושה" וב"היינו שִׁבעה", עד שהילד מודה שהוא היה לבד "ועל כלב אין מה לדבר" (עמ' 6). לפנינו לא סיפור על "השביעייה הסודית" (כשם סִדרה של אניד בלייטון על חבורת ילדים שחוקרים תעלומות ופותרים אותן), ולא "השלישייה בעקבות האוצר" של יעקב אשמן על ילד שהביא כלב הביתה, למורת רוחם של הוריו, והחל מדמיין כיצד הכלב מציל את חייו. כאן לפנינו סיפור על ילד ללא אחים, עם חבר אחד שהוא בעצם רֵע-לעט (pen-pal) ועם חבר זקֵן שאותו הוא מציל, במציאוּת או בדמיון.


עלילת חייו של סופר עברי מעולם לא הייתה מסעירה במיוחד, אם לנקוט לשון המעטה: איש מהם לא יצא ללחום את מלחמותיהם של עמים מדוכאים כמו הלורד ביירון, ולא מת בדו-קרב בשנות השלושים לחייו כמו פושקין או לרמונטוב. והנה, ילד הרוצה להיות סופר בורא סיפור על דו-קרב בירושלים בין שני זקֵנים חדורי ערכים שכבר עברו ובטלו מן העולם. אפשר אפוא לקרוא את כל הסיפור כחלום מִשאלה של ילד פנטזיונר, שכולם באים אליו בטענות, והוא רוצה להוכיח להם שהוא יכול לחולל באמצעות גבורת תאי המוח שלו (שאינה פחותה מגבורת כוח השרירים) מעשים נועזים, ואפילו להציל חיים רגע לפני כיליונם.


לפנינו סיפור מקסים ומלא מתח על ילד פָּציפיסט ואידֵאליסט, שאפילו מוכן לסכן את חייו למען הזולת. אך יש כאן גם קריצת עין צינית: ילד זה אינו יוצא להציל את חברו הקשיש רגע לפני שהנערה אן שטראוס, שחזרה לעמהּ, בִּתה האנגלייה של הציירת שעזבה את הארץ בשנאה לעם ישראל ולארץ ישראל, כותבת לו את החיבור באנגלית שהוטל עליו לכתוב כעונש. נכון שזה יוצר הרפייה קומית (comic relief), וגם גורם לכך שהמתח יימשך עוד רגע-קט, בטרם יתגלה טכסיסו של הילד הבלש, אלא שהערכים הנלמדים מן הקטע הזה הם ערכים אֶגוֹצנטריים: קודם דאג לעצמך, לדאגות הקיום היום-יומיות שלך, ואחר-כך תוכל להתפנות וגם לדאוג לחייו של הזולת.

מה הם הערכים שעשוי הקורא הילד לרכוש מתוך ספרים כאלה על בלש פָּציפיסט ואידֵאליסט, שטובת האנושות לנגד עיניו? גיבורו של יעקב אשמן מודה ומתוודה לפני קוראיו: "מה הייתי אני עושה לו עמדו לרשותי מִשאלות בלי סוף? קודם כל, לא הייתי דואג רק לעצמי, הייתי דואג לכל האנושות. הייתי מביע משאלה לאלוהים שישנה את ההיסטוריה: אל יכעס על אדם וחוה, ואל יגרש אותם מגן העדן". לעומת זאת, גיבורו הפָּציפיסט והאידֵאליסט דואג קודם כול לדאגות היום-יום שלו, ואחר-כך מתפנה גם לדאוג לחיי חברו.


אלה הם הערכים האגוצנטריים הבוקעים ועולים מרבות מתכניות הטלוויזיה של האלף השלישי – תכניות "רֵאליטי" כדוגמת "החולייה החלשה", "האח הגדול" או "הישרדות": קודם עובדים עבודת צוות וצוברים רווחים ראויים לשמם, ורגע לפני הסוף משתלטת אווירה של "אדם לאדם זאב": עבודת הצוות מתפרקת, וכל אחד יודע שרק אם יוליך שולל את "חבריו", יטעה אותם ויטה אותם מן הדרך, יוכל לגרוף את כל הקופה לעצמו. זה טיבהּ של השיטה החברתית-כלכלית הקרויה crass capitalism ובמקומותינו היא קרויה "קפיטליזם חזירי".


Comments


bottom of page