משחקי כיסאות

על שירה של לואיז גליק "אוורנו"

פורסם: חדשות בן עזר (תרגומי שירה: מסע במרחבי תבל) , גליון 1711 , 06/01/2022

חדשות בן עזר 1711

.pdf

Download PDF • 144KB

לחצו להורדה בקובץ PDF

את אחד הפתגמים הידועים על הזִקנה טָבע השחקן והזמר מוריס שבלייה שאמר כזכור באירוניה: "הזִקנה אינה גרועה כל כך בהתחשב באלטרנטיבה". לואיז גליק, המשוררת היהודייה האמריקנית שזכתה לא מכבר בפרס נובל לספרות, מתארת את חוויותיה כאישה בודדה ההולכת ומזדקנת לעיני צאצאיה – בנה ונכדיה. הם חוששים שאִִמם, שכבר אינה במיטבה ובמלוא כושרה המנטלי, תאבּד את צלילות ומתבוננים בה בחיבה ובאמפתיה, אך גם מלגלגים בלי שמץ זדון על תופעות הזִקנה שלהּ.

היא רואה ושומעת אותם מתלחשים על מצבה, ואחד מהם טוען שהזקֵנים אוהבים לדבר במונחים מופשטים, כי הם שכחו את שמותיהם של האובייקטים הפשוטים ביותר – כיסא, למשל. גם היא משחיזה את נשק האירוניה, ומשלמת לאוהביה, הדואגים לה, כגמולם. לואיז גליק המזדקנת טוענת כנגדם באירוניה עצמית שבמשך שישים שנה היא ישבה על כיסאות, ומעתה היא אינה זקוקה להם יותר. למותר לציין: "chair" באנגלית אינו רק הרהיט הקרוי 'כיסא', אלא גם התפקיד שממלאים האנשים הבכירים – יושבי הראש – היושבים עליו:

Averno

Louise Glück

Averno. Ancient name Avernus. A small crater lake,

ten miles west of Naples, Italy; regarded by the

ancient Romans as the entrance to the underworld.

You die when your spirit dies.

Otherwise, you live.

You may not do a good job of it, but you go on —

something you have no choice about.

When I tell this to my children

they pay no attention.

The old people, they think —

this is what they always do:

talk about things no one can see

to cover up all the brain cells they’re losing.

They wink at each other;

listen to the old one, talking about the spirit

because he can’t remember anymore the word for chair.

It is terrible to be alone.

I don’t mean to live alone —

to be alone, where no one hears you.

I remember the word for chair.

I want to say — I’m just not interested anymore.

I wake up thinking

you have to prepare.

Soon the spirit will give up —

all the chairs in the world won’t help you.

I know what they say when I’m out of the room.

Should I be seeing someone, should I be taking

one of the new drugs for depression.

I can hear them, in whispers, planning how to divide the cost.

And I want to scream out

you’re all of you living in a dream.

Bad enough, they think, to watch me fall apart.

Bad enough without this lecturing they get these days

as though I had any right to this new information.

Well, they have the same right.

They’re living in a dream, and I’m preparing

to be a ghost. I want to shout out

the mist has cleared —

It’s like some new life:

you have no stake in the outcome;

you know the outcome.

Think of it: sixty years sitting in chairs. And now the mortal spirit

seeking so openly, so fearlessly —

To raise the veil.

To see what you’re saying goodbye to.

אַוֶרְנוֹ

לואיז גליק

אוֶרנוֹ שמו העתיק אָוֶרנוּס. אגם מכתש קטן,

עשרה מיל מנאפולי, איטליה; בימי קדם ראו

בו הרומאים את מקום הכניסה לשְׁאוֹל.

אַתָּה נֶחְשָׁב כְּמֵת כְּשֵׁנִּשְׁמָתְךָ מַגִּיעָה אֶל מוֹתָהּ.

עַד אָז אַתָּה בְּעֶצֶם חַי.

אוּלַי אֵינְךָ מְמַלֵּא אֶת הַתַּפְקִיד כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ, אֲבָל אַתָּה מַמְשִׁיךְ –

זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמִּחוּץ לִשְׁלִיטָתְךָ.

כְֹּשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת זֹאת לִילָדַי

הֵם לֹא שָׂמִים לֵב לִדְבָרַי.

הַזְּקֵנִים, כָּךְ הֵם חוֹשְׁבִים,

וְזֶה מַה שֶּׁהֵם תָּמִיד עוֹשִׂים:

הֵם מְדַבְּרִים רַק עַל דְּבָרִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹתָם

וְזֹאת כְּדֵי לְפַצּוֹת עַל כָּל תָּאֵי הַמֹּחַ שֶׁאוֹבְדִים לָהֶם.

קוֹרְצִים הֵם זֶה לָזֶה,

הַקְשִׁיבוּ לַזְּקֵנָה הַזֹּאת שֶׁמְּדַבֶֶּרת עַל הַנְּשָׁמָה,

זֶה רַק מִשּׁוּם שֶׁהִיא כְּבָר שָׁכְחָה אֶת הַמִּלָּה כִּסֵּא.

זֶה אָיֹם וְנוֹרָא לִהְיוֹת לְבַד.

וְאֵין לִי כַּוָּנָה לִחְיוֹת לְבַד –

לִהְיוֹת לְבַד כְּשֶׁאִישׁ אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אֶת דְּבָרֶיךָ,

אֲנִי דַּוְקָא זוֹכֶרֶת אֶת הַנִּדְרָשׁ בִּשְׁבִיל לוֹמַר כִּסֵּא.

אֲבָל רוֹצָה לוֹמַר שֶׁאֵין לִי בּוֹ עִנְיָן.

אֲנִי מִתְעוֹרֶרֶת בְּמַחְשָׁבָה

עָלַיִךְ לְהִתְכּוֹנֵן

בְּעוֹד זְמַן-מַה הַנְּשָׁמָה תַּתְחִיל כְּבָר לְוַתֵּר –

כָּל הַכִּסְּאוֹת שֶׁבָּעוֹלָם כְּבָר לֹא יוֹעִילוּ.

בָּרוּר לִי מָה אוֹמְרִים עָלַי כְּשֶׁאֲנִי מִחוּץ לַחֶדֶר.

הַאִם עָלַי לִרְאוֹת מִישֶׁהוּ, לָקַחַת אֶת

אַחַת מֵהַתְּרוּפוֹת הַחֲדָשׁוֹת נוֹגְדוֹת הַדִּכָּאוֹן.

אֲני שׁוֹמַעַת אוֹֹתָם, לוֹחֲשִׁים, אֵיךְ יִתְחַלְּקוּ בַּהוֹצָאוֹת.

וַאֲנִי רוֹצָה לִצְעֹק:

אַתֶּם כֻּלְּכֶם חַיִּים בְּתוֹךְ חֲלוֹם.

זֶה רַע, כָּךְ הֵם חוֹשְׁבִים. לִרְאות אוֹתִי קוֹרֶסֶת

זֶה רַע גַּם בְּלִי הַהַרְצָאוֹת הַנִּשְׁמָעוֹת לָאַחֲרוֹנָה

כְּאִלּוּ יֵשׁ לִי זְכוּת לִרְכֹּשׁ מֵידָע חָדָשׁ.

נוּ, טוֹב. הֲרֵי לָהֶם גַּם כֵּן שְׁמוּרָה אוֹתָהּ הַזְּכוּת.

חַיִּים לָהֶם בְּתוֹךְ חֲלוֹם, וַאֲנִי כְּבָר מִתְכּוֹנֶנֶת

לַהֲפֹךְ לְרוּחַ רְפָאִים. אֲנִי רוֹצָה לִשְׁאֹג

הָעֲרָפֶל כְּבָר הִתְפַּזֵּר –

כְּמוֹ בָּאוּ חַיִּים חֲדָשִׁים:

הַתּוֹצָאָה אֵינָהּ כְּרוּכָה בְּשׁוּם סִכּוּן שֶׁל הִמּוּרִים;

אַתָּה הֵיטֵב יוֹדֵעַ מַה הָתּוֹצָאָה.

חִשְׁבוּ: שִׁשִֹּים שָׁנָה אָדָם יוֹשֵׁב לוֹ עַל כִּסְּאוֹת. עַכְשָׁו הַנְּשָׁמָה בַּת-הַתְּמוּתָה

יוֹצֵאת לָתוּר בְּמִין פְּתִיחוּת כָּזֹאת וּבְלִי שׁוּם פַּחַד

לְהָסִיר מֵעַל פָּנֶיהָ אֶת הַלּוֹט

וּלְגַלּוֹת מִמִּי אַתֶּם עוֹמְדִים לְהִפָּרֵד.

תרגום: זיוה שמיר

כל הסופרים הגדולים נדרשו לנושא הזִקנה, אך למען האמת, לא זכור לי שיר עברי כלשהו – מן העבר או מן הספרות העברית המתהווה – העוסק בקשת הנושאים הגריאטריים בכנות כה מעוררת השתאות כשיר שלפנינו וכשירים האחרים פרי-עטה של לואיז גליק, החושפים את עולמה ללא כחל ושרק. התבוננות רטרוספקטיבית בפסגותיה של הספרות העברית מגלה מצד אחד סיפורים על זִקנה מופלגת כמו זו של תהילה של עגנון, ומצד שני יש גם תיאורים המוכיחים עד כמה השתנה מושג הזקנה במאה השנים האחרונות. כך, למשל, באידיליה של טשרניחובסקי "ברל'ה חולה" מתוארת האומנת הזקנה יבדוכה. מה גילה לא נאמר, אך בהמשך השיר אפשר לפגוש את תיאור הכפר וכל בתיו.

שׁוֹקְטִים הֵם וְנִרְאִים לְךָ בַּיִת וּבַיִת עַל גַּגּוֹ

עַל חַלּוֹנוֹתָיו וְעַל אִצְטְבוֹתָיו כְּחַיִּים.

דִּירָה קְטַנָּה הֲרֵי לָךְ: חַלּוֹנוֹתֶיהָ פְּעוּטִים,

כּוֹפֵף עָלֶיהָ זֶה גַּגָּהּ וְסוֹפֵי שִׁפּוּלָיו נִגְרָרִים

אַחַר כְּלוֹנְסוֹת כְּתָלֶיהָ, הַשׁוֹמְרִים מִפְּנֵי הַמַּפֹּלֶת.

דָּמְתָה לִזְקֵנָה כְּמוּשָׁה לְאַחַר שִׁשִּׁים, הַיּוֹצֵאת

בְּסוֹפֵי-קַיִץ גַּם הִיא לִתְלֹש לָהּ כַּרְפָּס בַּגִּנָּה,

כְּפוּפָה וַעֲקוּמַת-הַגַּב, וְעֵינֶיהָ טְרוּטוֹת וְדוֹמְעוֹת.

כך כתב טשרניחובסקי – רופא במקצועו – בתקופה שבה תוחלת חייו של אדם הייתה כשבעים שנה. ולי יש כמה ידידות בעשור העשירי של חייהן, שעדיין מתעמלות, הולכות להרצאות, כותבות לי מיילים בקביעות וכל אחת מהן אפילו עומדת להוציא ספר בקרוב! "Brave new world", היה קורא לזה הסופר אלדוס הקסלי אילו ראה את התמורות שחלו בתוחלת החיים מאז ועד עתה.