מילים אחדות על מרים ילן-שטקליס

עודכן: 8 בנוב׳

נפטרה גיבורת השיר "פרח נתתי לנורית" מאת מרים ילן-שטקליס

( בעקבות ידיעה ב"ידיעות אחרונות" מיום 6 בנובמבר 2022 )



מרים ילן-שטקליס הייתה כמו "מטריושקה", הבובה רוסית: חידה בתוך חידה בתוך חידה. הכול כל-כך פשוט ומובן מאליו, והכול כל-כך לא פשוט. החידה הראשונה היא הופעתה המאוחרת של שירת הנשים העברית. לא כולם יודעים, אך רחל המשוררת הייתה המשוררת העברית הראשונה מאז דבורה הנביאה. היו אמנם במאה ה-19 משוררות אחדות שכתבו פה ושם שירים אחדים, אך היא הראשונה שפרסמה ספרי שירה והגיעה לתודעת הקוראים. הפנייה של המשוררות הראשונות לכתיבת שירים העידה על תעוזה גדולה. היו לפניהן פה ושם נשים כמו דבורה ברון שעסקו באריגת יומן או בטוויית רומן, אך שירה נחשבה ממלכתם של הגברים. בהצטרפותן של הנשים הראשונות לממלכה הזאת הייתה תערובת של גאווה וענווה. הנשים הראשונות שהצטרפו לממלכת השירה נאלצו להתגבר על מגבלות חמורות: הן הגיעו ארצה בלי ידיעת עברית, ורובן חיו בבדידות, ובכל-זאת כתבו שירים שלא נָס לֵחָם. הפשטות שלהם היא פשטות גאונית, שאינה מתיישנת. רחל לא ידעה עברית, ואהרן דוד גורדון שאהב אותה יעץ לה לקרוא כל יום פרק בתנ"ך ולהאזין לפִּטפוט של הילדים בגן. אז מצד אחד היא כתבה "ענקי" ו"עלבון" באל"ף, אך מצד שני היא הוסיפה לעברית צירופים ייחודיים פרי-עטה כמו "אוויר פסגות" ו"צו הגורל".


גם מרים ילן-שטקליס, כמו רחל, הגיעה ארצה שקויה ורווּיה בתרבות הרוסית, אך ללא ידיעה מעמיקה בשפה העברית. אבל היה לה חוש נהדר לריתמוס ולצדדים המוזיקליים של השירה, ועקב מגבלותיה היא המציאה מילים שאין להם שורש וענף בשפה העברית, כמו "לבדיתה", "שפנפנית", "האבהים". אילו ידעה היטב היא הייתה אומרת "הבובה זהבה" או "זהבה הבובה" (ולא "בובה זהבה"). אילו היה לה קשר אמיתי עם השפה המדוברת היא הייתה יודעת שאת המילה "פרוזג" (טורקיז) שאותה שילבה בשירת הילדים איש אינו מכיר, והיא אף הייתה יודעת שהמילה "רוח" היא על-פי-רוב בלשון נקבה ורק לעִתים נדירות כתוב בתנ"ך משפט כמו "ורוח הקדים נשא את הארבה" (ואצלה הילד פונה לרוח הנאנח ושואל אותה "למה לא תשכב לנוח?"). משעשע הוא השימוש ב"שפן" במקום שהכוונה ל"ארנבת". שפן הוא חיה לא קטנה שחיה במערות בסלע, והיא ממשפחת הפילים. היצור שחי בגינה בין עצי הזית בשירה של מרים ילן-שטקליס הוא ארנב, ובעקבות הטעות שלה צמחו טעויות רבות: "לשלוף שפן מן הכובע", "שפן נסיונות", שלא לדבר על ה"שפנפנות" של יו הפנר... אך עם כל המגבלות האלה צמחו גם השפעות מופלאות: כך, למשל, בעקבות "למה לגרש החושך" של מרים ילן-שטקליס צמח שירו של עמנואל עמירן "באנו חושך לגרש".


השירים האלה לגן-הילדים העברי הם שירים ירוקים-לעד, כי מרים ילן-שטקליס ידעה להיכנס לעורו של ילד ולראות את המציאות דרך עיניו. ילד ששובר כוס יגיד להוריו "הכוס נשברה", ולא יודה באשמה, ולכן אצל הילד בשיריה "הדמעות בוכות מעצמן". ילד עשוי לחשוב שהשמש טבעה בים ולא תעלה ותופיע מחר בבוקר, וכך גם בשיריה של מרים ילן-שטקליס. ומעניין שאת שירי-הילדים הנפלאים הללו כתבה משוררת ערירית, שמעולם ילדה ולא לא גידלה ילד. אולי היא הכירה את נפש הילד כי היא הייתה בעצמה ילדה בנשמתה.


המשוררות העריריות האלה - רחל ומרים ילן-שטקליס – לא פעם "אימצו" לעצמן ילד: רחל קירבה אליה את ילדי משפחתה וגם את הילד משה דיין שלמד אצלה בגן-הילדים; אסתר ראב קירבה את ראובן שוהם יפה-התואר, אז חוקר ספרות בראשית דרכו, שבו ראתה גם דמות של בן וגם את דמות הגבר של חייה. לאה גולדברג קירבה את טוביה ריבנר, והאמינה – כך אומרים – שיעזוב למענה את אשתו הצעירה והיפה. מרים ילן-שטקליס קירבה את שמואל קראוס ונהגה בו כבן, והקשר הזה הוליד סינתזה נפלאה שהיטיבה עם השניים. כולן גם הכניסו בסמוי לשיריהן עניינים אינטימיים מחייהן הבוגרים, שאינם מתאימים לילדים, וגם מרים ילן-שטקליס סיפרה לקוראיה על הטראומות של חייה ועל הבדידות שנכפתה עליה – על העצב, הדמעות, הקנאה במי שהביסה אותה בתחרות על האהבה ועל הבית... מתברר שמשוררים מגלים בשירי הילדים שלהם יותר ממה שהם מוכנים לגלות ביצירה "הקנונית" שלהם למבוגרים.


ומילים אחרונות: את השירים הראשונים לגן-הילדים העברי כתבו משוררים חדורי אמונה בצדקת דרכה של הציונות, ורצו לצרף את תרומתם למפעל הציוני. גם מרים ילן-שטקליס כתבה שירים רבים עם מגמה ציונית מובהקת. את השירים האלה עדיין שרים בגן-הילדים, אף-על-פי שעברו כבר שמונים שנה ויותר מאז שנכתבו. עדיין שרים על הבובה זהבה, על נורית ועל מיכאל...


ומה קורה היום? האחרונה שהצליחה כנראה לרענן את הרפרטואר של שירי החגים והחגיגות של גני-הילדים הייתה נעמי שמר עם "שלומית בונה סוכה" ואילו לאחרונה, בתקופתנו הבתר-מודרנית משוררים אינם מפשילים שרוולים כדי לתרום מחילם לגן-הילדים. אָכֵן חָצִיר הָעָם.