לכל איש יש שֵׁם ובכל שושנה מתגוררת ציפור ספירית

לציוּן יום פטירתה של זלדה החל ב-30 באפריל

לכל איש יש שֵׁם מִשלו הקובע את זהותו ואת חלקו בעולם הזה ובעולם הבא. לכל איש יש גם ביוגרפיה ו"ביוגרפיה ליטֶרריה" מִשלו, שנכללים בהן – בצד רִקעו הגֵּנֵאלוגי – גם הידע שצבר במהלך שנות לימודיו וגם הספרים והחיבורים שקרא ושנה, או חיבר, במהלך חייו. מן המעט הידוע לנו על קדמת ילדותה של זֶלדה, ילידת 1914, ניתן להבין שמסלול לימודיה לא חפף את מסלולן השגור של בנות-ישראל שנולדו לפני מאה שנים ויותר בחצרות החסידים. היא נחשפה כמובן לספרות הקבלה והחסידות, לחם חוקם של אבותיה, אך ניכּר שהגיעו לידיה גם יצירות שנולדו "מאחורי הגדר".

משפחת שניאורסון, משפחתה של זלדה, הייתה כידוע משפחה רבנית מיוחסת ובעלת שורשים עתיקים בחסידות חב"ד (הרבי מלוּבּביץ', האדמו"ר האחרון בשושלת שניאורסון, היה בן-דודהּ של המשוררתּ). משפחתה, שדתיוּת אדוקה והלכי-רוח מודרניים נתמזגו בה, חשפה אותה עד לעלייתה ארצה לחינוך חופשי וליבֶּרלי למדיי, שלא התנזר מערכים אוניברסליים. ברי, אין מדובר בתופעה רגילה ומקובלת באותם אקלים וסביבה שבָּהם עברו עליה שנות גידולה וחניכתה.

לפני עליית משפחתה ארצה, למדה זלדה שניאורסון בגן ילדים עברי ובבית-ספר רוסי, ובהגיעה ארצה בגיל 12 שלחוּהָ הוריה אל מוסדות הלימוד של הזרם הדתי (שהיו באותה עת חופשיים וסובלניים מן המקובל בזמננו). היא למדה בבית-הספר לבנות ע"ש שפיצר ובסמינר לבנות "המזרחי", שבּוֹ זכתה למורים מן המעלה הראשונה (ביניהם הפילוסוף וחוקר החינוך עקיבא-ארנסט סימון, פרשן המקרא פייבל מלצר ואשת החינוך טוני הֶלֶה שהקימה לימים את הגימנסיה "תיכון חדש" בתל-אביב).

בבגרותה לימדה זלדה שניאורסון-מישקובסקי בבית-הספר "מולדת הילד" בירושלים. אחד מתלמידיה, עמוס קלוזנר, הידוע בשמו הספרותי "עמוס עוז", סיפר בספרו "סיפור על אהבה וחושך" על החוויות שעברו עליו בכיתה ב' תחת עינה הפקוחה של מורתו הגברת שניאורסון: "הייתי בן שמונה וכבר היא שטפה את כולי והרעידה בי איזה מטרונום פנימי שעד אז לא זע ומאז עד עכשיו לא חדל".

שלא כצפוי ספגה כאמור זלדה מנות גדושות של תרבות לאומית ואוניברסלית במסלול ששיקף את אידֵאל ה-bildung [בניית האישיוּת ועיצובה] ה"קלסי", מורשת האינטליגנציה המרכז-אירופית. כך נתפתחה בה יכולתה ה"בִּי-פוֹקלית": היכולת המיוחדת המאפיינת את יצירתה המתבוננת במציאוּת התבוננות כפולת-מוקד, הן דרך עיניו של אדם יהודי, המחפש את מקורותיו הלאומיים, הן דרך עיניו של "כָּלאָדָם" שנברא בצלם. לפי שירהּ "לכל איש יש שֵׁם" ניתן להבין כי מתן שֵׁם לכל איש עם לידתו כמוהו כהכרה בצלם אלוהים שבאדם:

לכל איש יש שם / זלדה

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ וְנָתַן לוֹ הָאָרִיג,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לו שׂונְאָיו וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ חַגָּיו וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ,

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ.

הדברים נעים כאן באופן חופשי ובלתי מחייב, תוך התבססות על דברי חז"ל שגרסו: "כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה בַּמִּצְוֹת, הוּא קֹנֶה שֵׁם טוֹב לְעַצְמוֹ. אַתְּ מוֹצֵא שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לְאָדָם, אֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִין לוֹ בְּנֵי אָדָם, וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ. טוֹב מִכֻּלָּן מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ" (מדרש תנחומא, פרשת ויקהל, א: א).

ואולם, בניגוד לנאמר במדרש תנחומא, בשירה של זלדה רשימת הגורמים הקובעים את גורלו של אדם נפתחת במה "שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים", ללמדנו שעוד בטרם יוצא התינוק לאוויר העולם, ניתן לו שֵׁם מן השמים, שמתחיל להצעידו לקראת עתידו. הרעיון שבפתח שירה של זלדה, המדגיש את קיומו של אותו כוח עליון המכַוון ממרום את גורלו של כל יילוֹד, עולה בקנה אחד עם הגותה של תנועת חב"ד הרואה בכל תופעה בעולם ביטוי של הכוח האלוהי, בחינת "אין עוד מלבדו".

דברים אלה ממדרש תנחומא אינם מושכים לכיווּן הפְּרֶה-דֶסטינציה, שלפיו גורלו של אדם נקבע מראש, שהרי כִּיווּן כזה עלול להובילו לפטליזם. מאידך גיסא, יצירתה של זלדה אינה רומזת שבכוחו של אדם לשַׁנות את גורלו באופן ניכּר ומשמעותי. יצירתהּ קשורה קשר אמיץ לקבלה הדורשת במופלא אך היא גם יצירה מושכלת, הניצבת בשתי רגליה על קרקע המציאוּת. היא משַׁקפת בראש וראשונה אמונה בכוחות עליונים, אך גם דוגלת בעֶקרון "הבחירה החופשית" המאפשר לאדם לעצב במידת-מה את אישיותו ואת דרך חייו, בחינת "הכול צפוי והרשות נתונה" (אבות ג, טו).

*

בתוך שמונה-עשר העיקרים שעליו בנוי שירה של זלדה (שיש בו תשעה "בתים" ובכל אחד מהם משולב צמד של גורמים) ניתן לזהות רק שני גורמים שאין לו לאדם שליטה עליהם, והם הלידה והמוות. השיר מזכיר לקוראיו שאדם מגיע לעולם מבלי שישאלוהו אם הוא רוצה להיוולד ולִחיות, ובבוא יומו הוא הולך לעולמו, גם אם ירצה בכל מאודו להמשיך לִחיות לנצח, או לכל הפחות לִראות ריבֵּעים וחִימֵשים. במילים אחרות: ביום שבּוֹ נתברך האדם בחיים, הוא גם קולל במוות. האמת הזו ידועה לכול וכביכול אין בה כל רבותא, אך הדרך שבָּהּ אמת זו מתבטאת בשירת זלדה היא מקורית, חד-פעמית ורחוקה מן הבָּנלי.

בשיר נרמז שאמנם איש לא יימלט מגזר דינו של החלוף, אך בכוחו וביכולתו לכַוון פֹּה וָשָׁם את מהלכי חייו ולעצב את מהותו ואת זהותו. לפי זלדה ניכּר שאחד המרכיבים המאפיינים את דרכו של אדם בחייו וקובעים את שמו (במובן של "תדמיתו") הוא היחס שהוא מעניק לזולתו. השיר מזכיר את החיוך שבּוֹ מזַכּה אדם את הזול ואת השֵׁם שנותנים לו שכניו. שירהּ של זלדה מייחס חשיבות רבה לשמו הטוב של האדם, אך משקף את האפשרות שהאדם עלול לגלות סימאון לגבי המתרחש סביבו, וליפול קָרבן למעשי עוולה ואיוולת.

על כן נזכרים בשיר גם שונאיו של האדם, כי תמיד עלול אדם ליפול בידי אנשים רעים שינסו להכתים את שמו ולהוציא את דיבתו רעה. השיר מזכיר ברמז את מימרת חז"ל בדבר "המלבין פני חבֵרו ברבים והמכנה שם רע לחבֵרו" (בבא מציעא נח ע"ב(. נרמז כאן ששׂוּמָה על האדם שהובל בטעות או במזיד אל עמוד הקלון להרים ראש ולנסות לגבור על כל מעשה זדון ורֶשע.

הגישה האצילית הזאת, המקבלת את המציאוּת כמוֹת שהיא, לרבות כל הרע שבּהּ, בדרך צנועה ומפויסת, ללא התמרמרות וָמרי, מזכירה את זו של רודיארד קיפלינג בשירו הנודע "אִם" ( "If"), הפותח במילים:

If you can keep your head when all about you Are losing theirs and blaming it on you, If you can trust yourself when all men doubt you But make allowance for their doubting too, If you can wait and not be tired by waiting, Or being lied about, don't deal in lies, Or being hated, don't give way to hating, And yet don't look too good, nor talk too wise [---]

ובתרגום:

אִם רַק תּוּכַל שֵׂאת בְּגָאוֹן רֹאשֶׁךָ

בְּעוֹד עֲדַת תּוֹעִים תּוֹלָה בְּךָ אַשְׁמָה;

אִם רַק תִּשָּׂא צַוָּאר בְּאוֹן, כְּשֶׁיְדִידֶיךָ

מְפַקְפְּקִים בְּצִדְקָתְךְ בִּמְלֹא עָצְמָה;

אִם לְחַכּוֹת תּוּכַל בְּלִי רְתִיעָה וָיֶגַע,

בְּלִי לְסוֹבֵב בְּכַחַשׁ מְפִיחֵי כְּזָבִים,

לַמְשַׂנְּאֶיךָ לֹא תִּטּוֹר אֵיבָה לְרֶגַע,

בְּלִי הִתְחַסֵּד וְהַעֲמֵד פָּנִים [...]

(מאנגלית: ז"ש)

שירהּ של זלדה משתמש במילה "שֵׁם" בכפל משמעיהָ: שמו הטוב ותדמיתו של האדם, אך גם מתן שם-פרטי ושם-משפחה לרך היילוד; ובמדרש תנחומא, שעליו התבססה זלדה בשירהּ "לכל איש יש שם" מצאנו אזהרות בדבר שיקול-הדעת שצריך אדם להפעיל בעת מתן שם לבנו: "לְעוֹלָם יִבְדֹּק אָדָם בַּשֵּׁמוֹת לִקְרֹא לִבְנוֹ, הָרָאוּי לִהְיוֹת צַדִּיק. כִּי לִפְעָמִים הַשֵּׁם גּוֹרֵם טוֹב אוֹ גּוֹרֵם רָע, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בַּמְּרַגְּלִים [...] פַּלְטִי בֶּן רָפוּא פָּלַט עַמּוֹ מִמַּעֲשִׂים טוֹבִים וְרָפוּ יָדָיו [...] נַחְבִּי בֶּן וָפְסִי הֶחְבִּיא הָאֱמֶת וּפָסָה הָאֱמוּנָה מִפִּיו, כְּמוֹ פַּסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם, לוֹמַר דִּבְרֵי כְּזָבִים עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְנַעֲשָׂה מָךְ". מתן השם שנותן אב לבנו נחשב אפוא במקורות עם ישראל לעניין קריטי, המכַוון את גורל חייו של הרך הנולד, ועל כן יש להעניק תמיד ליילוד את שמו בכובד-ראש, ולעולם לא בחיפזון או בפחז.

*

מצד הסגנון, שבּוֹ ניסחה זלדה את דבריה, כדאי לשים לב לשתי תחבולות רטוריות בולטות המשולבות בשיר שלפנינו: הזֶאוּגמה והאָנָפורה. שתיהן משתלבות בו באופן טבעי ואורגני, ומשַׁקפות את הרעיונות המוטבעים בו.

הזֶאוּגמה (zeugma) היא תחבולה רטורית המזווגת מין בשאינו מינו. אלתרמן הִרבּה להשתמש בה בבואו לתאר מציאוּת כאוטית שבָּהּ אין תואַם בין המילים מן הבחינה הלוגית או מן הבחינה הדקדוקית (וראו, למשל: "קְרוֹנוֹת רַעַשׁ וְאֶבֶן פּוֹרֶקֶת הָעִיר" שבשיר "יום השוק"). אצל אלתרמן הזֶאוּגמה תורמת ליצירת הרושם המודרניסטי ה"צורם", מתוך שהיא שוברת את כללי ההיגיון והדקדוק בתוקף שרירותי.

גם שירהּ של זלדה מפגיש את המילים ואת הרֶפֶרנטים שלהם בדרך תקיפה ושרירותית, אך לא באותה מידה גדושה של אגרסיביוּת צורמת הניכרת בשיריהם של המודרניסטים בני "אסכולת שלונסקי". אצל זלדה נפגשים, בדרך רכה ומעודנת יותר, יסודות שאינם מתיישבים זה עם זה, כגון: החיוך והאריג, ההרים והכתלים, המזלות והשכנים, תקופות השנה והעיוורון. הזוגות המרכיבים אינם מסודרים כאן בצמדי ניגודים, אלא בדרך זֶאוגמטית בלולה, היוצרת לכאורה תקבולות שרירותיות וחסרות פשר.

התחבולה הרטורית השנייה הבולטת בשיר "לכל איש יש שֵׁם" היא האָנָפורה (החזרה בראשי השורות): "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ... / שֶׁנָּתְנוּ לוֹ....". תחבולה זו מצויה אצל זלדה גם בשירים אחרים, כגון בשירהּ "שני יסודות": "בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף / בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת / בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן / בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת". לתחבולה רטורית זה יש אפקט חזק בעת השמעת היצירה וביצועהּ לפני קהל, ועל-כן היא מצויה לא אחת בנאומים מפורסמים, כגון בנאומו של צ'רצ'יל "We shall fight on the beaches", או בנאומו של מרטין לותר קינג "I have a dream".

זלדה חיבבה ככל הנראה את האָנָפורה, כי תחבולה רטורית טקסית זאת (במיוחד כשהיא משולבת עם ה"אֶפִּיפורה"; כלומר, עם חזרות בסוף שורה) נהוגה גם בתפילות ובפיוטים, כגון בפיוט "אִלּוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם [...] דַּיֵּינוּ" מן ההגדה של פסח, או הפיוט "ונתנה תוקף" הכולל תריסר שאלות של "מִי... [...] וּמִי..." הנפתחות באָנָפורה ומסתיימות באֶפִּיפורה ואגב כך מדגישות את אפסות האדם לנוכח אימת הדין. שירהּ של זלדה "לכל איש יש שם", בשל טיבו המרשים, החגיגי והטקסי (solemn) הנוצר מן השימוש בחזרות המרובות, נקרא בימי מועד וזיכרון ממלכתיים ובכללם טקס קריאת שמות הנִספים בשואה ב"יד ושם".

ונסיים את הדיון בשיר "לכל איש יש שם" בחידה שטמנה זלדה בו, שאת פתרונה הועידה כמדומה למקורביה, אנשי תנועת חב"ד, ששורשיהם הם שורשיה. המתבונן בשירה יבחין ששמונה מתוך תשעת "בתיו" מסתיים בסיומת דקדוקית ("אביו ואמו", "כתליו – שכניו", "כמיהתו – אהבתו - מלאכתו", "עיוורונו – מותו"), ורק "בית" אחד מסתיים במילה יוצאת דופן, והיא המילה "אריג", שאין לה אח ורֵע במִרקם הלקסיקלי של השיר ואין לה סיומת דקדוקית.

המילה "אריג" היא מילת-צופן המרמזות בספרי קבלה וחסידוּת על מציאוּת נסתרת שמעֵבר למציאוּת הנגלית, שיש בה "גילוי" ו"כיסוי" אהדדי. בואו של אדם לעולם אינו מקרה חסר-משמעות, לפי תורת הסוד והמסתורין, אלא שגופו הגשמי הוא אריג או מלבוש לאור שמקורו מן השפע האלוהי, המתבטא בפסוק "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה" (תהלים קד, ב). האריג, או המלבוש, מקביל לאותיות שבאור האין-סוף, ולפי רעיון זה לכל אדם מישראל יש האות שלו בתורה המסמנת את הפן המיוחד של אישיותו (ומכאן המדרשים בדבר שישים ריבוא אותיות שבתורה כמספרם של יוצאי מצרים וכנגד נשמותיהם של בני ישראל). וכשאנו מונים בשירהּ של זלדה את מִספר המילים של כל אותם אנשים ואובייקטים שנתנו לכל איש עאת שמו (אביו, אמו, קומתו, אופן חיוכו, וגו') מתברר כי המניין מסתכם בעשרים ושתיים מילים, כמספר האותיות במערכת האלפבית בעברית. בתוך שיר "כאוטי" כמו "לכל איש יש שֵׁם", שבּוֹ היסודות מתערבלים כביכול באופן שרירותי ואֶניגמטי למדיי, טמונות כנראה חידות נוספות המיועדות ליודעי ח"ן.

*

חידות הנובעות מעולם המושגים החב"די והמעוגנות בספרות הסוד והמסתורין משולבות ברבים משירי זלדה, ובמיוחד באותם שירים שפרח השושנה עומד במרכזם. בתנ"ך יש שני פרחים בלבד – שושנה וחבצלת – ואין לדעת לאיזו שושנה כיוונה זלדה, מן הבחינה הבוטנית (יש פרשנים המוסיפים על השושנה והחבצלת את פרחי הפֵּרות הנזכרים בתנ"ך – כגון פרחי הדודאים ועצי התפוח – ויש המזהים ב'שושנה' המקראית ורד או שושן צחור).

לזלדה "שירי שושנה" לא מעטים ("כל שושנה", "ידידוּת" ["שושנה שעלים לה כתומים"], "השושנה הצהובה", "שושנה שחורה", ועוד), שבהם לפרח יש ריבוי של משמעויות סמליות שמעֵבר למשמעות הנגלית. ישנה השושנה העולה למקרא שירי האהבה של מגילת שיר-השירים, וישנה השושנה האבסטרקטית המשובצת בפירושיה האלגוריסטיים של מגילה זו. הפרשנות האלגוריסטית של שיר-השירים, המזהה ביחסי ה"דוד" וה"רעיה" סמל ליחסי הקב"ה וכנסת ישראל אינה רואה כמובן בשושנה צמח שעל עליו בוהקים אגלי טל, כי אם סמל לאומי רב-משמעי.

ריבּוּיָם של השירים, המעמידים את השושנה במרכזם, אומר "דָּרשני!", שכּן הוא מעיד כמובן על חשיבותו של הסמל המיסטי-הקבלי הזה בעולמה של המשוררת. דרך העולם החסידי שבתוכו גדלה והתחנכה הכירה זלדה את אוצר הסמלים של תורת הסוד והמסתורין, ועשתה בו שימוש אישי. כידוע, השושנה מייצגת ב"ספר הזוהר" את ספירת מלכוּת המזוהה עם ה"שכינה", מזה, ועם "כנסת ישראל", מזה; ובשירת זלדה השושנה משַׁקפת הן את עולמה האישי של המשוררת, הן את עולמם הקולקטיבי של בני עמהּ.

הידוע שבשירי השושנה של זלדה הוא שירהּ "כל שושנה", המתמקד בחלום השלום הנצחי – האישי, הלאומי והאוניברסלי – אגב ציטוט מתוך חזון אחרית הימים של ישעיהו ("וְכִתְּתוּ"). השיר "כל שושנה" עשוי להרשים את קוראיו כאילו מדובר ביצירה הנובעת מתוך אמונה תמימה, נטולת ערעורים ופקפוקים. גם הקביעוֹת הרחבות ומוכללות של זלדה, המבקשות להכיל את הכול ("לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם"; "כָּל שׁוֹשַׁנָּה הִיא אִי"), תורמות להתרשמות שלפנינו שירה דיכוטומית, שמקורה בתמונת עולם תמימה (נאיבית ושלמה), נטולת לבטים וספקות:

כל שושנה

כָּל שׁוֹשַׁנָּה הִיא אִי

שֶׁל הַשָּׁלוֹם הַמֻּבְטָח,

הַשָּׁלוֹם הַנִּצְחִי.

בְּכָל שׁוֹשַׁנָּה מִתְגּוֹרֶרֶת

צִפּוֹר סַפִּירִית

שֶׁשְּׁמָהּ "וְכִתְּתוּ".

וְנִדְמֶה

כֹּה קָרוֹב

אוֹר הַשּׁוֹשַׁנָּה,

כֹּה קָרוֹב

נִיחוֹחָהּ,

כֹּה קָרוֹב

שֶׁקֶט הֶעָלִים,

כֹּה קָרוֹב

אוֹתוֹ אִי -

קַח סִירָה

וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵשׁ.

 ואולם, בקריאה שהויה, השיר "כל שושנה" איננו שיר נטול ספקות וערעורים. אדרבה, לפנינו שיר חתרני, המפקפק באפשרות להגשים את הרעיון הפָּציפיסטי ולכוננו. אותו "שלום נצחי" (Ewigen Frieden), פרי-הגותו של עימנואל קאנט, מתגלה כאן כחזון אוּטוֹפּי שאיננו בר-השגה (הגם שהוא נראה בטעות לשוחריו כעניין קרוב שניתן בנקל לשלוח אליו יד ולהשיגו).

אכן, בהתרשמות ראשונה, שירהּ של זלדה מעורר לכאורה את התחושה שחזון-השלום שמקורו בנבואה המקראית ("וְכִתְּתוּ") הוא כה קרוב ובר-השגה, שדי בהושטת יד כדי להגיע אליו – למששו ולממשו. תחושה דומה מתעוררת בשירה של רחל "כינרת": "שָׁם הָרֵי גוֹלָן, הוֹשֵׁט הַיָּד וְגַע בָּם / בִּדְמָמָה בּוֹטַחַת מְצַוִּים: עֲצֹר!". גם אצל רחל מתעורר הרושם שהאני-הדוברת יכולה להגיע בנקל אל הנוף היפה הנשקף מחלונה אם אך תשלח את ידה ותיגע בו. בשירה של רחל ההרים נראים כאילו הם במרחק נגיעה, אך הם מצַווים "עצור!", ומציבים חיץ בינם לבינה (כשם שחבריה לקבוצה של המשוררת ציווּ עליה להתרחק מהם בשל מחלתה).

וכך גם אצל זלדה: בין האי המובטח (על משקל "הארץ המובטחת") לבין השלום הנצחי מפריד "יָם הָאֵשׁ" הנורא שאי-אפשר לחצות אותו בסירה ולהגיע אל היעד בשלום. על ים זה מעירה המשוררת בסוף השיר בלגלוג מריר: "קַח סִירָה / וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵשׁ", ביָדעה היטב ששום סירת-עץ לא תוכל לצלוח את ים האש ולהגיע אל מחוז חפצהּ.

מתברר אפוא שהציפור הסַפִּירית המקננת בכל שושנה אינה אלא תחליף עברי לאותה "ציפור כחולה" – חמקמקה ואוּטוֹפּית – המוּכּּרת לנו מן האגדה האירופית ומגִרסותיה הדרמטיות והמוזיקליות (ואכן, אבן הספיר צִבעהּ כחול הוא), שהיא גילומה של פנטזיה אוּטוֹפּית, שהגשמתה אינה אפשרית מבלי להסתכן בחריכת הכנפיים.

בסופו של מסע למקומות פנטסטיים ואבּסוּרדיים מתברר לצמד הילדים מירטיל וטילטיל ממחזהו של מטרלינק "הציפור הכחולה", שבעת החיפוש אחר הציפור בכל אתר ואתר, שָׁכנה ציפור זו בביתם וכל החיפושים המתישים במרחבי תבל היו לשווא. החיפושים לא היו אלא אשליה חסרת-סיכוי, כי את האושר יש לחפש בין חדרי לב-האדם ובין חדרי- ביתו, ואין טעם לצאת להרפתקאות מרוחקות או מרחיקות-לכת כדי למָצאו. לפי זלדה, אין לאדם סיכוי להגיע אל האי המאוּוה המוקף בים בוער, ועל כן לא שיר תמים ואופטימי לפנינו, אלא שיר חתרני – שיר החותר לעבר אמירה אמיצה ולא פופולרית. האמונה התמימה, הבוקעת מתוכו, היא נחלתם של אחרים, ולא של האני-המשוררת.

שירת זלדה נראית כתופעה נדירה וחסרת-תקדים, שאינה מהלכת בדרך-המלך של השירה העברית. ואולם, מתברר שגם אותם מוטיבים שבשיר "שושנה אינה", הנראים אישיים וייחודיים כל-כך, נתגלגלו לשירתהּ, לאחר שעברו עליהם שינויים ותמורות. לפנינו מוטיבים מן השירות הגדולות של ביאליק – מ"מגילת האש" ו"הברֵכה" – שנכתבו כעשור לפני הולדתה של המשוררת. "מגילת האש" נכתבה לאחר צפייתו של ביאליק מול הים השחור הבוער בנמל אודסה במהלך מרד המלחים שפרץ על סיפון האנייה "פוטיומקין". השיר נפתח במילים: "כָּל הַלַּיְלָה רָתְחוּ יַמֵּי לֶהָבוֹת [...] הִנֵּה הוּא אֵל נְקָמוֹת, הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. שָׁלֵו וְנוֹרָא הוּא יוֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא אֵשׁ בְּלֵב יָם הַלֶּהָבָה". ואם המוטיב של "ים האש" מקורו במראות הים השחור הבוער שהולידו את "מגילת האש", הרי שתיאור קרבתם של השושנה והאי ("כֹּה קָרוֹב/ אוֹר הַשּׁוֹשַׁנָּה,/ כֹּה קָרוֹב/ נִיחוֹחָהּ,/ כֹּה קָרוֹב/ שֶׁקֶט הֶעָלִים,/ כֹּה קָרוֹב/ אוֹתוֹ אִי") מקורו בפואמה "הבְּרֵכה": "כִּי אַךְ לַשָּׁוְא [...] יַרְחִיקוּ נְדוֹד לְבַקֵּשׁ עוֹלָם אַחֵר/ בְּעֶבְרֵי יָם וּבְקַצְוֵי שְׁמֵי שָׁמָיִם –/ וְעוֹלָם אַחֵר זֶה כֹּה-קָרוֹב הוּא כֹּה-קָרוֹב [...] שָׁם יֵשׁ אִי קָטֹן [...] אִי בוֹדֵד לוֹ, כְּעֵין עוֹלָם קָטֹן בִּפְנֵי עַצְמוֹ".

ביאליק העמיד במרכז שירו האישי-הלאומי "הבּרֵכַה" את הבּרֵכה, סִמלהּ של ספירת מלכות, האוגרת את השפע האלוהי היורד מן הספירות העליונות. הבּרֵכה מקבילה כאמור ל"שכינה" ול"כנסת ישראל", וזלדה העמידה במרכז שירה את השושנה, שגם היא אחד מסמליה של ספירת מלכות, המקיפה את אהבת הקב"ה וכנסת ישראל.

מקוריותה של זלדה ניכּרת בהמצאת צמד המילים "ציפור סַפִּירית", שבּוֹ לאותיות השורש של כל מילה יש אותם צלילים כמעט [SPR - ćPR], כבמילותיו של ביאליק "סַפְּרִי, צִפּוֹרִי" ("אל הציפור"). התואר סַפִּירי, בהוראת 'מאיר ושקוף כספיר' מצוי אמנם בארון הספרים העברי (אצל הרמב"ם, הרלב"ג, ר' קלונימוס, ר"י אברבנאל, ועוד). כן מצויה מילה זו במקורות בהוראת 'כחול כעין הַסַּפִּיר' וכן בהוראת 'עדשת העין'. ואולם, בשירהּ של זלדה לפנינו 'ציפור סַפִּירית' מקורית. כאן מְשמש התואר "סַפִּירי" באופן אחר – אידיוסינקרטי וייחודי.

זלדה בראה כאן ציפור המפעילה מִגוון של חושים (המיוצגים כאן על-ידי המגע, האור, הניחוח והשֶׁקט). ציפור סַפּירית זו של זלדה אף כלולה מִשלל צבעים (כמו הברֵכה והשושנה המסמלות את ספירת מלכות). הציפור הסַפּירית גם מקיפה את כל מעגלי הקיום האנושי (האישי, הלאומי והאוניברסלי), שהרי מילה "ספיר" היא למעשה מילה בין-לאומית (sappheiros ביוונית עתיקה, Sapphire באנגלית, saphir בשפות אירופיות לא מעטות). זלדה עשתה אפוא בתואר הנדיר "סַפִּירית" שימוש מקורי וייחודי שאינו דומה לשימושיה של מילה זו במקורות. בציפור של זלדה מתגלה מזיגה של קודש וחול, של עבריוּת ושל ונֵכר.

ככלל, ניכרת בשירת זלדה ההשתוקקות לחרוג מן הפינה הנידחת שבָּהּ חייתה מילדוּת במחיצת אִמהּ האלמנה, לפרוץ החוצה ולהקיף עולם ומלואו. שאיפה זאת אינה משַׁקפת רק את מִבנה אישיותה. היא גם באה לה בירושה מן העולם החסידי, המבטיח לכל אדם שיוכל לפתוח ערוץ משלו ולהגיע בכוחו-שלו עד ליושב במרומים, גם אם אינו יודע לקרוא כראוי בסידור התפילה. שריקה ונגינה, או זעקה העולה ובוקעת מעומק הלב, גם הן תיחשבנה תפילה אם הן הושמעו מתוך כוונה.

שירת זלדה ממזגת ניגודים שלכאורה אינם יכולים לדוּר בכפיפה אחת: מצד אחד, יש בדימויה העצמי של האני-הדוברת יסוד אריסטוקרטי, שהרי היא נולדה כ"נסיכה" השייכת לצמרת תנועת חב"ד. מצד אחר, יש בשירתה גם אותם רעיונות חסידיים המקדמים תהליכים של דמוקרטיזציה בחֶברה ובאמנות, ומַפנים זרקור אל האדם הפשוט, כבשיריה "שכני הסנדלר", "הקבצן הקיטע" או "התופרת".

גם ניגודי הרכות והקשיוּת מתגוששים בתוך שיריה: זלדה מצטיירת כמשוררת נשית שכולה תום ורוך, אך ניסינו להראות כאן כי התמימות שבָּהּ מתמזגת בספקנות. גם הרכּוּת שבָּהּ מתמזגת עם קשיותה של אבן יקרה כדוגמת הספיר, שיכולה לבקע אבנים קשות. ואכן, אבן הספיר כלולה בשיר "כל שושנה" לא רק בזכות צבעה, אלא גם בזכות הקשיוּת שלהּ, קשיוּת של יהלום המבטיחה לה קיום אין-סופי. וכך נכתב על הספיר באחד מהספרים העומדים בארון הספרים העברי: "מעשה באדם שהלך למכור ספיר ברומי. אמר לו הלוקח: על מנת לבדקו אקחנו. נתנוֹ על גבי הסדן והתחיל מקיש עליו בפטיש. נבקע הסדן ונחלק הפטיש והספיר במקומו" (איכה רבה). גם שירי זלדה, הנראים כה תמימים ורכים, מעידים גם על ספקנות ועל קשיות המבטיחות לה עמידה במבחן הזמן וחיי נצח.

ואף זאת: הספיר הוא מן האבנים היקרות המשובצות בחושן, ומכאן שהתואר "ספירית" רומזת לחין-ערכו ולקדושתו של הספיר, שנברא בטהרה והוא משובצת בחושן שעל חזהו של הכוהן המשרת בקודש. בהקדשה שרשם ביאליק על ספר שיריו לילדים לנכדתו של ידידו י"ח רבניצקי, כינה המשורר את שירי-הילדים בשם "מִבְחַר שִׁירִי וְסַפִּירִי וְשָׁהֳמִי". כך רמז שעל משורר הילדים מוטלת החובה לתת לקוראיו הצעירים את העִדית המסולתת ביותר, היקרה אף יותר מזו המוגשת לקהל הקוראים הבוגר. גם ציפור סַפִּירית זו, שבראה זלדה בקולמוסה היא ציפור יקרת ערך ויקרת המציאוּת. קדושתה היא כקדושת תריסר האבנים, סמל שבטי ישראל, המשובצות על-גבי החושן שעטה הכוהן מעל האפוד בעת ששירת בבית-המקדש. זלדה בראה אפוא בשירה ציפור מלאת קדוּשה, שאיננה נחלתו של כל אחד, אלא אותם של נבחרים מועטים, מורמים מעם, שזכו בה.

וגם להפך: קביעותיה המוכללות של זלדה ("לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם"; "כָּל שׁוֹשַׁנָּה הִיא אִי") הן קביעות דמוקרטיות המתאימות ומותאמות לכל אדם ואדם. לפיכך, ציפור נדירה זו, שהמשוררת קראה לה בשם "צִפּוֹר סַפִּירִית", איננה רק נחלתה של קבוצה מצומצמת ואֶליטיסטית. היא גם נחלתו של כָּלאָדָם (Everyman), שהרי ככלות הכול היא חבויה בין עלי כותרתה של כל שושנה ושושנה.

.

.