top of page

לא כל הנוצץ

עודכן: 14 ביוני 2023

אדיבה גפן, "יש מקום" (רומן), כנרת, זמורה – מוציאים לאור, מודיעין 2023, 350 עמודים.


הארץ_14062023
.pdf
Download PDF • 25KB



את ספרה של אדיבה "יש מקום" קראתי בנשימה עצורה, אך בסיום הקריאה התמלאתי דאגה. הבזיקה בי המחשבה שבשנה-שנתיים האחרונות קראתי ספרי-מקור אחדים, שכולם מציגים את מה שמחבר ספר בראשית בחר להציג לפני קוראיו: שהמעשים הקשים והאכזריים ביותר (או הנפשעים ביותר) נעשים לא פעם "בחיק המשפחה" – בין בני זוג, בין הורים לילדיהם ובין אח לאחיו.


זהו הנושא החוזר ונשנה לאחרונה בסיפורת העברית החדשה, והספר "יש מקום" מאת אדיבה גפן מצטרף לרשימה נכבדה של ספרים שההתעללות בתוך המשפחה היא נושאם המרכזי. ההתעללות הנפשעת של אדם בקרבנו, התלוי בו ובמוצא-פיו, היא המוטיב המכתיב את מהלך עלילתם של הספרים החדשים הללו ואת גורל גיבוריהם.


כמי שלא הִכּירה מעולם מקרים כאלה וכגון אלה במציאוּת החוץ-ספרותית, לא יכולתי שלא לתהות על פשר התופעה. מַהן הסיבות הגורמות בראשית שנות העשרים של האלף השלישי להופעת נחשול של רומנים על התעללות? כדי לבחון את התופעה בחרתי מעל מדפי הספרייה שלי דגם מייצג של ספרי-מקור שנכתבו בין השנים 2021 – 2023.* שוב ושוב נוכחתי שרבים מהרומנים הנכתבים כיום בספרות העברית נסבים סביב התאכזרות פיזית או רוחנית של גבר אל אשתו או אל בתו. הַאִם "כִּמְעָט כִּסְדֹם הָיִינוּ לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ", כדברי ישעיהו הנביא?


אם נַפנה את מבטנו אל הרומן "אחת הבנות" של יצחק נוי (2021), הפותח את רשימת הרומנים הזאת שבהם מתוארת התעללות בתוך המשפחה, הרמזים ברורים למדיי. האין שמות הגיבורים – לוֹטי [צורת ההקטנה של השם המקראי "לוֹט"], הָרָן, מִלְכָּה, אמנון, תמר, ועוד – רומזים במובהק לאותם מעשים שוברי טאבו המצויים בסיפורי המקרא במשפחותיהם של אבות האומה? למִקרא תיאור המִפגש בין מנהל הגימנסיה לבין האֵם ובִתה המרדנית העומדת כאילו הפכה לנציב מלח, דומה שאין זו השערה בעלמא.


גם בריחתה של גיבורת הרומן "יש מקום" של אדיבה גפן, אשת רופא מצליח המוקף בחברים נוצצים, אל נופי המדבר הדרומיים איננה מקרית. דווקא בעיירת הפיתוח הדרומית ירוחם, שבָּהּ – בין אנשים פשוטים וקשי יום – היא זוכה למעט נוחם ורחמים. החברה הנורמטיבית המתוארת בספר איבדה את כל הנורמות, ודווקא אותם מקומות בפֶּריפריה שבעבר הודבקה להם סטיגמה שלילית זוכות כאן לרֶהבִּיליטציה ולהערכה. אצל אדיבה גפן הקהילה הדרומית, חמת-הלב והקשובה לסבל הזולת, מצליחה לחלץ אישה פגועה ומבוזה משברון-הלב שבּוֹ הייתה שרויה בחיק משפחתה ה"אֶליטיסטית".


וחוזרת השאלה למקומה: למה דווקא עכשיו נכתבים רומנים כה רבים על התעללות, בעיקר על נשים פגועות שעולמן חָרב עליהן עקב התאכזרותו של מי שאמור היה להגן עליהן? למיטב הבנתי, כל אמנות היא, ביודעין או שלא ביודעין, השלכה (פרוייקציה) של אקלים הדעות של זמן היכתבה, וזיקתו של רומן למציאוּת זמנו מתגלה בראש ובראשונה בבחירת הפרוטגוניסט (הגיבור הראשי) ובבחירת עלילת חייו. הגיבור וסיפורו הם כעין מטפורה מורחבת של רוח הזמן.


הסופר הבוחר להפיח חיים בגיבוריו, פרי דמיונו, אפילו הוא אינו מוּדע תמיד לכך שגיבוריו אינם אך ורק דמויות בשר-ודם (כלומר, שיש בהם גם המחשה והמחזה של הִלכי רוח קוֹנטֶמפּורניים). כאשר סופר בוחר בגיבוריו לא תמיד מעסיקה אותו השאלה מדוע בחר דווקא בגיבורים מסוימים, ולא באחרים. על-פי-רוב הבחירה היא אינטואיטיבית, והעוּבדה שגיבוריו משַׁקפים גם את רוח הזמן תתגלה לו בדרך-כלל בדיעבד. מתי? לאחר שייווכח הסופר להפתעתו שבחירתו האינדיווידואלית להלכה והספֶּציפית לכאורה, שנועדה כביכול לשקף אך ורק את עולמו האישי המוצנע, הייתה "בדרך מקרה" גם בחירתם ה"אישית" וה"ספֶּציפית" של סופרים אחרים מבני דורו.


כך, למשל, רווחה בספרות העברית של מִפנה המאה העשרים דמותו של הגיבור הילד, לא רק משום שנתגלתה בה השפעה מאוחרת של הרומנטיקה הרוּסוֹאית, שהעלתה על נס את הילד התמים ואת האדם הפשוט החי חיים תמימים ובריאים בחיק הטבע. ביאליק ובני דורו פָּנוּ בשנות מִפנה המאה אל דמות הילד (חֵלף דמותו של הזקֵן שרווחה ביצירה העברית של סוף המאה התשע-עשרה) בעיקר משום שהילדוּת הייתה בעבורם מטפורה מורחבת של דור התחייה הלאומית, שבמרכזו עומד עַם צעיר המֵקיץ משנתו בבוקר חייו ועושה את צעדיו הראשונים.


ספרות "דור תש"ח" העמידה במרכזה את הצעיר יְפֵה הבלורית והתואר לא רק משום שרוב הסופרים היו אז צעירים ויפים וכתבו על עצמם ועל חייהם, אלא משום שדמות זו שימשה מטפורה מורחבת לדור חולם ולוחם, שרבים מתוכו נשארו צעירים ויפים לנצח.


בשנות השמונים נכתבו ספרים רבים על גִמלאים צעירים (מולכו בן ה-52, של א"ב יהושע, הוא הראשון בסִדרת גיבורים כאלה), כי התחושה הייתה של אפרוריות ושל חוסר תזוזה ומוצָא, עם כשלון כל יוזמות השלום. תהליך זה של אֵין-מוצָא הגיע לשיאו בִּגבור הספרות ה"גריאטרית" (בספרים כגון "בדרך אל החתולים" של יהושע קנז או "פוסט מורטם" של יורם קניוק).

אפשר להמשיך ולִמנות את הגלים האלה עד ימינו אלה. שוב ושוב מתגלה שבחירתו של הסופר איננה עניין אידיוסינקרָטי בלבד, כי אם תופעה המשותפת לו ולבני דורו, החולקים עִמו ביוגרפיה רוחנית משותפת.


ספרה של אדיבה גפן "יש מקום" מאותת, מדעת או שלא מדעת, על כך שנעשינו חברה אלימה יותר ואכזרית יותר – מין סדום מודרנית. בחוץ עדיין הכול משדר יוקרה נוצצת, אך מתחת לפסאדה פושֶׁה הריקבון ואוכל כל חלקה טובה. לפי ספרה, כמו גם לפי הספרים האחרים שנכתבו בשנה-שנתיים האחרונות, עולה ההכרה שגם במשפחות "טובות" שבהן לכאורה הכול מתנהל באופן נורמטיבי – סדור וממושטר – לא פעם מתחוללים אירועים אפלים המשאירים את בני המשפחה (בעיקר את בנות המשפחה) בכלימה חסרת אונים.


דבריה של הגיבורה בספר "יש מקום" מלאים בנחישות ובאנרגיה העולה על גדותיה. דבריה שזורים בקטעים מתוך דבריו ה"אָנֶמיים" של גבר כושל שגם הוא נאלץ לברוח מביתו ומֵעֲברו. יד הגורל מפגישה את השניים. בעלה של הגיבורה שהפעיל כל השנים כלפי אשתו טקטיקה של gaslighting,** נופל בעצמו קרבן למעשה מניפולטיבי מחוכם ומתוכנן, וכך נחשפים אצלו בלי כוונה דפוסי אישיותו האמִתית. את אישיותו האמִתית השכיל הגבר המשכיל והשרמנטי הזה להסתיר בכל תקופת החיזור, ויעל אשתו אטמה את אוזניה משמוע את האמת, ולא הניחה לחברתה לגלות לה מידע כלשהו על בעלה לעתיד (בטענה-תואנה שהחברה מקנאה בה עקב הצלחתה להשיג בעל כה מוצלח).


על כן גיבורת ספרה של אדיבה גפן תמהה לנוכח הפרדוקס הגדול המלַווה את החיים: אדם הולך לקנות מכונית, אך לפני ההחלטה הסופית והתשלום הוא עורך השוואות וקורא טבלאות מסובכות, גדושות בעוּבדות ובנתונים. לעומת זאת, אדם הולך להתחתן, מסונוור מאהבה, ולא עולה בדעתו אפילו לראות את תיקו הרפואי של האדם שאִתו הוא עומד לצלוח את חייו. את ההחלטה החשובה ביותר של חייו הוא עורך בסימאון כמעט מוחלט.


וזהו רק אחד הפרדוקסים של חיינו, שאתו מתמודד הספר "יש מקום". הקריאה בספר מושכת עד מאוד. רק תמול-שלשום התחלתי לקרוא בו, ולא יכולתי להניח אותו מידיי, עד הגיעי לסוף המפתיע שהרגיע את עצביי המתוחים. אדיבה גפן השכילה לטווֹת את חוטי העלילה כך, שהעוּבדות החשובות להבנת התקדמות האירועים מתגלות טִפִּין-טִפִּין במאוחר וכבדרך-אגב, וזו בעיניי אמנות בפני עצמה.


הבעיה בסקירתו של רומן כמו "יש מקום" היא שכל אמירה של המבקר עלולה לחשוף מידע הפוגם בהנאת הקוראים, כי הוא בעצם נועד להתגלות במאוחר, במהלך הקריאה, ולא מראש. כבר בדברים שנאמרו כאן עד כה יש "ספוילרים" לא מעטים (spoiler הוא "קלקלן" לפי הצעת האקדמיה) שעלולים לפגום בהנאת הקוראים. על כן לא אוסיף חטא על פשע. אומַר רק שהנושא הקשה שבמרכז הספר אינו פוגם בהנאת הקריאה, ושיש בספר "יש מקום" יסודות של ספר מתח עם סוף מרשים ולא צפוי, המצדיק את עיבודו לסרט.


ואשר לסיבות הלא-מוּדעות של גל ספרי-המקור שבמרכזם אלימות בתוך המשפחה. סיבות אלה נעוצות לעניות דעתי לא רק ברמה המוסרית המידרדרת של האדם החי בחברה קפיטליסטית אכזרית ונטולת ערכים. הן נעוצות גם באיזו תחושה קולקטיבית שהבית – הקן המשפחתי שבּוֹ אנו תולים את יהבנו – שורץ טרמיטים שקופים אך מזיקים שעלולים להביא לחורבנו.


כאמור, הפסאדה של הבית עדיין יפה ונוצצת, אך ראש המשפחה ובעליו של הבית – שתפקידו הוא להנהיג את בני ביתו ולהעניק להם הגנה וביטחון – בוגד בתפקידו ומשאיר את התלויים בו בתחושה שעליהם להגן על עצמם, או למלט את נפשם מבעוד מועד. לפי ספרה של אדיבה גפן הם אינם צריכים לברוח אל המרחקים, אל מעֵבר לים. די במקום שיש בו חמלה וערכים אנושיים, כמו ירוחם, למשל. וכך, חרף הנושא הקשה והתחושה הקשה שאנו חיים בעולם שבו השקר מנצח, זהו ספר מעודד הנוטע בקוראיו את האמונה שיש מקום לתיקון – שייתכן שדווקא מן הדרום תיפתח הטובה.


* הספרים שקראתי הם ספרו של יצחק נוי "אחת הבנות" (2021), ספרה של נירה תובל "נשים הגונות" (2021); ספרה של לאה צבעוני "חלון ראווה" (2021); ספרה של גליה עוז "דבר שמתחפש לאהבה" (2021), ספרו של מאיר שלֵו "אל תספר לאחיך" (2022); ספרה של עופרה עופר "מה קרה להגר באילת?" (2023); ספרה של אדיבה גפן "יש מקום" (2023). אני מניחה שבשלוש השנים האחרונות ודאי יצאו ספרים נוספים סביב נושא סבלן של נשים בתוך מערכת משפחתית עכורה ומעוּותת.


** התנהגות של "גזלייטינג" ( "גזלות דעת" לפי הצעת האקדמיה ללשון העברית) היא טקטיקה מניפולטיבית שמפעיל אדם על קרבנו (בדרך כלל גבר על בת-זוגו) כדי לערער בקרבן את הביטחון ואת היציבות הנפשית. טקטיקה נפשעת זו משיגה את מטרותיה באמצעות הטלת ספק בזיכרונה ובשיקול-דעתה של הדמות התלויה במתעלל – הטעייתה, המעטת ערכה והפיכתה לבובה פסיבית ונטולת ערך עצמי.

bottom of page