כשפחה חרופה

על "זמר שלוש התשובות" מאת נתן אלתרמן

פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) ,

גליון 1758 23/06/2022

חדשות בן עזר 1758.pdf

הורידו את PDF • 59KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF

כמו השיר "ניגון עתיק" גם "זֶמר שלוש התשובות" הוא שיר הרחוק ת"ק פרסה מאקלים הדעות השיוויוני השורר בימינו. השיר שלפנינו אינו דוגל בשיוויון בין המינים, ויש שיראו בו שיר "שוביניסטי", המציב את האישה בשפל המדרגה.

השיר נכתב בשנת 1969, הלא היא שנת חייו האחרונה של אלתרמן, בעת ההכנות למופע המוזיקלי "צץ וצצה". זהו דואט בין אישה שמתאבקת בעפר רגליו של אהובהּ, חסר הרחמים. בחיר-לִבָּהּ, שאינו שומר לה אמונים, מזהיר אותה שלוש פעמים שהחיים במחיצתו לא יהיו קלים או מזהירים, והיא משיבה לו שלוש פעמים שהיא מוכנה להתנסות בכל קושי ובלבד "שֶׁאֵדַע כִּי תַּחְזֹר". הכניעוּת והצייתנוּת של האישה, לנוכח התנאים הבלתי-אפשריים שמציב לה הגבר המודה באי-נאמנותו, מקוממות אדם בן ימינו: הייתכן שאישה תהיה מוכנה לעשות כל דבר למען הגבר שהיא אוהבת, גם כשהוא מאיים עליה שהוא עלול לבגוד בה ולהשפילהּ עד עפר?

יחסים לא שיוויוניים כאלה בין המינים, המתוארים בשיר שלפנינו, אינם משמשים בהכרח בָּבוּאה לחיים החוץ-ספרותיים של אלתרמן ושל בני-דורו (במיוחד אמורים הדברים ביונתן רטוש, שספר איגרותיו מכיל כינויים משפילים, כגון "שכובתי", שלא נכתבו לאהובתו בהומור או בבדיחות הדעת, כי אם במלוא הכוונה והרצינות).

יש ביחסים כאלה ובתיאורם הספרותי לא מעט מרוח התקופה של תחילת המאה העשרים, שהעלתה על נס את הפרימיטיביזם ואת האָטָביזם הקמאי. בחיבורו של פרידריך ניטשה כה אמר זרתוסתרא (1883 – 1885) כלול המשפט השערורייתי "בלכתך אל האישה, קח אתך את השוֹט"; ובספרו של אוטו ויינינגר מין ואופי (1903), שהשפיע על החיים האינטלקטואלים באירופה של ראשית המאה העשרים, מחולקות הנשים לשתי קטגוריות בלבד: הקדושה והקדֵשה. ואגב, ביצירות אלתרמן המחַלקות את המינים בחלוקה בינארית, ובהן גם המין הנשי נחלק בחלוקה בינארית, הוענק לא אחת השם "מרים" לגיבורה הנשית, שהיא, בעת ובעונה אחת, גם מרים הגלילית וגם מרים המגדלית – גם הקדושה וגם הקדֵשה.

•

המציאוּת הביוגרפית, החוץ-ספרותית, כלל לא הצדיקה לכאורה תיאורו של יחס "שוביניסטי" כמו זה הבא לידי ביטוי בשיריהם של משוררי המודרנה התל-אביבית. נתן אלתרמן היה בנהּ של רופאת שניים, אחיה של מחנכת וסופרת, בעלה של שחקנית תאטרון, אהובהּ של ציירת נודעת ואביה של שחקנית, משוררת ופזמונאית. כל הנשים שבחייו היו נשות קריירה, שכּלל לא התבטלו בפני הגברים שסבבו אותן. כמו אלתרמן, גם יונתן רטוש גדל בבית שיוויוני, שבּוֹ לא נודע הבדל מהותי בין אישה לגבר: אִמו ניהלה ביחד עם אביו את הסמינר לגננוֹת שבבעלותם, פרסמה יצירות מקור ותרגום במוספי הספרות, ולא נרתעה ממאבקים פוליטיים שבהם יצאה נגד עורכיה ופטרוניה, מאבקים שהיו באותם ימים נחלתם הבלעדית של גברים; אחותו מירי הלפרין-דור הייתה המשוררת המודרניסטית הראשונה מאסכולת שלונסקי, ואלמלא מתה בדמי ימיה במהלך לידה קשה שהסתבכה, היה בכוחה לכבוש מקום מרכזי ונכבד בתולדות השירה הארץ-ישראלית והישראלית. אישיותם של שני המשוררים הללו עוּצבה, אם כן, על רקע המציאוּת המודרנית, שבּהּ האישה יכולה להיות אסרטיבית, "קרייריסטית" ובעלת כשרון יצירה.

לעומת זאת, ב"זֶמר שלוש התשובות" לפנינו כאמור אישה המוכנה לעשות הכול למען הגבר של חייה, להיות עפר תחת כפות רגליו, גם כשהוא מתעלל בה נפשית ומאיים עליה שהוא עלול לבגוד בה ולהשליכה לרחוב ככלי אין חפץ בו:

​הוּא אָמַר: "אִם תֵּלְכִי אַחֲרַי לֹא קְטִיפָה תִּלְבְּשִׁי וְלֹא מֶשִׁי יִהְיֶה מַר עַד בְּלִי כֹּחַ אוּלַי" אָז אָמְרָה הִיא: "לְאַט, כֹּחַ יֵשׁ לִי. אִם צָרִיךְ אֶתְהַלֵּךְ בִּסְחָבוֹת כְּלוֹבֶשֶׁת קְטִיפָה מַבְרִיקָה אִם צָרִיךְ אֲקַרְצֵף רְצָפוֹת וְאֶהְיֶה בְּעֵינַי כְּמַלְכָּה. כָּל אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ וְתִשְׁאַל אֶעֱשֶׂה וְאוֹסִיף לִשְׂמֹחַ יִהְיֶה טוֹב, אֲהוּבִי, יִהְיֶה קַל לְעוֹלָם לֹא יֶחְסַר לִי כֹּחַ". אָז אָמַר: "מַה יִּהְיֶה אִם אֶבְגֹּד וְאוֹתָךְ אֶעֱזֹב מְיֻתֶּרֶת בְּלֵילוֹת אֲרֻכִּים לְחַכּוֹת עַד שׁוּבִי מִזְּרוֹעוֹת הָאַחֶרֶת?" "אִם צָרִיךְ לְחַכּוֹת אֲחַכֶּה" כָּךְ אָמְרָה וּפָנֶיהָ בָּאוֹר. "אִם צָרִיךְ לֹא לִבְכּוֹת לֹא אֶבְכֶּה. הָעִקָּר שֶׁאֵדַע כִּי תַּחְזֹר.

כָּל אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ וְתִשְׁאַל אֶעֱשֶׂה וְאוֹסִיף לִשְׂמֹחַ יִּהְיֶה טוֹב אֲהוּבִי יִּהְיֶה קַל לְעוֹלָם לֹא יֶחְסַר לִי כֹּחַ". אָז אָמַר: "מַה יִּהְיֶה אִם אַגִּיד כִּי עָלַיִךְ לָקוּם וְלָלֶכֶת וְלִשְׁכֹּחַ אוֹתִי וְשֵׁנִית לֹא לָשׁוּב כִּי לָרְחוֹב אַתְּ מֻשְׁלֶכֶת?" הִיא רַק רֶגַע שָׁתְקָה וַתְּחַיֵּךְ אָז דִּבְּרָה וּפָנֶיהָ כַּכְּפוֹר "אִם תֹּאמַר לִי לָלֶכֶת, אֵלֵךְ, אִם תֹּאמַר לֹא לַחְזֹר, לֹא אֶחְזֹר. אַךְ דָּבָר רַק אֶחָד אַל תִּשְׁאַל אַל תֹּאמַר לִי אוֹתְךָ לִשְׁכֹּחַ כִּי אֶת זֹאת אֲהוּבִי לֹא אוּכַל בִּשְׁבִיל זֶה לֹא יִהְיֶה לִי כֹּחַ.

אל מול גלריית הנשים המרשימה שהקיפה את אלתרמן בחייו החוץ-ספרותיים (לרבות שחקניות נערצות כמו חנה רובינא, תלמידתו של אביו בסמינר שהקים יצחק הלפרין בוורשה), יש מקום לתהות על יחסו ה"שוֹביניסטי" כלפי האישה, שעלול להיתקל בימינו-אנו באיבה שמתוך אי-הבנה. לא קל היום, ממרחק הזמן והשתנוּת הנורמות, להתחקות אחר המניעים להשקפתם האנטי-שיוויונית של משוררי המודרנה, השקפה המורידה לא אחת את האישה לדרגת אדמה נכבשת ורמוסה ואת הגבר היא מעלה למדרגת אֵל כל-יכול.

יחסו של אלתרמן אל האישה, כמו יחסם של אלכסנדר פן ושל יונתן רטוש אל האישה, מתגלה כיחס כמו-קמאי, המעורב בסקרנות אינטלקטואלית של בן המאה העשרים, המכּיר היטב את תוצאות תצפיותיהם של דרווין, פרויד, יוּנג ופרייזר. ייתכן שהשקפתם של הסופרים המודרניסטיים הללו הושפעה גם מהִלכי הרוחות האנטי-קומוניסטיים, שהחזירו בשנים שבין מלחמות העולם את הסיסמה השמרנית KKK = Kinder, Küche, Kirche ; קרי, ילדים, מטבח, כנסייה). הוגיהָ של סיסמה זו גרסו שעל האישה לחזור לתפקידיה "הטבעיים" ו"המתבקשים מאליהם", שהם הטיפול בילדים, ההתעסקות במטבח והעיסוקים הקשורים בכנסייה; ובמילים אחרות: עליה לשרת את בעלה, את ילדיה ואת הקהילה.

הִלכי רוח כאלה חדרו אל השירה הצרפתית המודרנית, וממנה גם אל המודרניזם העברי. אלתרמן היה מבכר אולי לשכוח, עם השתנוּת הנורמות הסוציו-פוליטיות בארץ ובעולם, כי באחד משיריו המוקדמים, קרא אל הציבור ואל האישה בפָּתוס כֵּן ונרגש, באָמרו: "אַתֶּם אוֹמְרִים… סִדְרֵי עִתִּים חֻלָּפוּ, / הָאִשָּׁה תָּגִיחַ מִנִּי סְגוֹר, / גַּם לְמַעֲנָהּ דַּרְכֵי תֵּבֵל הֻתָווּ, / גַּם עָלֶיהָ תְּפֹשׂ בִּמְשׁוֹטֵי הַדּוֹר.// כַּעֲדַת אֶפְרוֹחַ מְבֹעֶתֶת עַיִט, / הֲגִיגַי סָמְרוּ, יִקְרָאוּ נוֹאָשִׁים: / אִמָּא! אַל תִּטֹשִׁי אֶת מִקְדַּשׁ הַבַּיִת, / אַל תִּשְׂאִי נְאוּם בַּאֲסֵפַת נָשִׁים…".

אך גם בבשלותה, אין יצירת אלתרמן מתארת יחסים שיוויוניים בין המינים: לעִתים מתוארת בה אשת שררה רמה ונישאה, שהגבר עפר תחת כפות רגליה ("פגישה לאין קץ", למשל), ולעִתים – שפחה כנועה ונרצעת, שנאמנותה הנצחית לגבר אינה תלויה בתנאים חיצוניים כלשהם (נעמי ב"פונדק הרוחות", למשל). במקביל, העלה רטוש בקובץ שיריו שירי נערה (1975), בסגנון תמציתי ושלדי, את מאבקם של הגבר והאישה, כמאבק שבּוֹ בהתחלה ידהּ של האישה על התחתונה ("וְהוּא בַּעַל / וְהִיא שִׁפְחָה חֲרוּפָה"), ובסופו של דבר, ידה של האישה על העליונה ("וְהוּא כּוֹרֵעַ / וְהִיא אֱלִילָה"). אצל אלתרמן ורטוש כאחד – שעולמם השירי עוצב במקביל, וינק מאותם מקורות השראה שמהם ינקו גם משוררים ומסַפּרים אנגליים כדוגמת ויליאם בטלר ייטס וד"ה לורנס – הצטיירה מלחמת המינים כמאבק, שבּוֹ יש צד משפיל וצד מושפל, צד מכניע וכובש וצד כנוע ונכבש. הליבִּידו בשירים אלה נתפש אפוא כעילה למאבק נצחי, שגם המוות לא יוכל לו.

•

וחוזרת השאלה למקומה: מה טעם ראה אלתרמן, שלא היה שוביניסט והיה כאמור מוקף בנשים יצירתיות ועצמאיות, להציג בשיריו גיבורים בעלי עמדה שוביניסטית, הצורמת לאוזנו של הקורא המודרני? כדי להבין זאת צריך להכיר את הצד האירופי בעולמו של אלתרמן הצעיר. בעלומיו תרגם אלתרמן שירים אחדים, צרפתיים בעיקר, ובין השאר שיר של המשורר הביניימי פרנסוא ויון שבו פונה המשורר לאהובתו "מרגו השמנה". במקביל חיבר אלתרמן במרוצת חייו עשרות בלדות אנגליות וסקוטיות (עורכו, מנחם דורמן, הוציאן בשנת 1972, שנתיים לאחר מות מתרגמן, בספר בלדות ישנות ושירי זמר)

שני השירים – "ניגון עתיק" ו"זֶמר שלוש התשובות" – הם בלדות, שכל אחת מהן מורכבת משלושה פרקים, כבבלדות האנגליות והסקוטיות שתרגם אלתרמן טִפּין-טִפִּין במהלך חייו. בשיר "ניגון עתיק" לפנינו שלושה בתים שבהם מכריז הדובר על נכונותו לעשות הכול למען אהובתו – למלא את כל בקשותיה עד חצי המלכות. רק עם דבר אחד הוא מסרב להשלים – עם צל-צִלו של חשש שאולי תבגוד בו יום אחד עם רֵעיו: "אַךְ אִם פַּעַם תִּהְיִי צוֹחֶקֶת / בִּלְעָדַי בִּמְסִבַּת מְרֵעַיִךְ, / תַּעֲבֹר קִנְאָתִי שׁוֹתֶקֶת / וְתִשְׂרֹף אֶת בֵּיתֵךְ עָלַיִךְ" (ואגב, אמירה דומה נאמרת – אמנם בנימה אחרת ובהקשר אחר – בשיר החמישי ב"שמחת עניים", "הזָר מקנא לחן רעייתו", בבית הפותח במילים: "וּבְלֶכְתֵּךְ אֶל מִשְׁכָּב בִּשְׁנַיִם / וּבִיצוּעַ זָרִים תְּשְׁעֲטִי").

נזכיר בהקשר זה כי השורש צח"ק בבניין פיעל משמש במקרא לציוּן יחסי מין, כגון בפסוק: "וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כו, ח) ברקע הדברים מהדהדים גם סיפוריהם של שמעון ודלילה ושל המשורר הביניימי פרנסוא ויון ופילגשו מרגו השמנה, כפי שהראיתי בספרי על אלתרמן עוד חוזר הניגון משנת 1986. ספר זה עומד לרשות הקורא ללא תשלום באתרי האישי www.zivashamir.com בקטגוריה "ספרים להורדה".

גם בבלדה "זֶמר שלוש התשובות", הגבר מציג לפני אהובתו שלושה מצבים היפּוֹתטיים, האחד גרוע ומשפיל מקודמו, שבהם תיאלץ אולי לעמוד בגלל התנהגותו הלא-צפויה. למשמע דבריו, האישה מודיעה לגבר שהיא תהא מוכנה לעמוד במסה, לסבול ולהתענות ככל שיידרש, ובלבד שתדע שהיא עושה זאת למענו ושהוא ישוב אליה. בבית הרביעי היא מודיעה לו שרק עם דבר אחד היא תסרב להסכים ולהסכין: עם מצב שבו הוא יבקשנה לשכוח אות ולסלק את המחשבות אודותיו מלִבָּהּ. בדרישה כזאת – מודיעה האישה לאוהבה – היא לא תוכל לעמוד.

לשתי הבלדות יש אותו מבנה רטורי: יש בהן שלוש הצהרות של האדם המאוהב על נכונותו לעשות הכול למען האהבה. רק על דבר אחד, שאותו הוא מפָרט בבית הרביעי, אין האוהב מוכן לעבור בשתיקה. הבלדות האנגליות והצרפתיות שמהן הושפע אלתרמן מכילות סיפורים על אהבה רצופת קרבנות אישיים. כך, למשל, מסופר בבלדה שתרגם אלתרמן ("כפפה של זהב", בלדות ישנות ושירי זֶמר, עמ' 110 – 112) על עלמה ממעמד האצולה שעמדה להינשא לאיש עשיר בטקס רב-משתתפים. כשראתה את בן-הכפר עוּל-הימים שנבחר להיות השושבין, היא ויתרה על כל העושר הרב שעתיד היה ליפול בחלקה ומצאה תחבולה איך להתחתן עם הצעיר הכפרי העני ("עַל הָרֶפֶת אֶמְלֹךְ – כָּךְ דִּבְּרָה הִיא דְּבָרָהּ –/ שָׁם אֶהְיֶה לִגְבִירָה וְאֶחְלֹב הַפָּרָה"). למען האהבה מוכנה האישה להיות מלכת הרפת, במקום שתהיה מלכת הטירה – Lady of the Manor.

וכך גם ב"זֶמר שלוש התשובות": האישה מוכנה לוותר על בגדי קטיפה ומשי ולהלך בסחבות, אף לקרצף רצפות בסחבה ולבלות את לילותיה בציפייה אין-סופית, ובלבד שתחסה בצִלו של הגבר האהוב, שישוב אליה לפעמים "מִזְּרוֹעוֹת הָאַחֶרֶת". כאן וכאן לפנינו אהבה הדורשת מהאישה ויתורים וקרבנות. כאן וכאן האישה מוכנה לכל קרבן, ואינה מתלוננת על מר-גורלה. האישה ב"זֶמר שלוש התשובות" מוכנה לעמוד בכל קושי פיזי, אך אינה מוכנה לעמוד בקושי הנפשי: דווקא המילים עלולות לשבור אותה (כך גם בבלדה "נון": נון, סמל ומשל לעם בגולה, אינו נשבר מן הקשיים הפיזיים, אפילו לא מן השוט המכה אותו עד זוב דם, אך דווקא המילים ממיסות אותו ושוברות את לִבּוֹ).

ברקע מהדהדים גם סיפורים מן התרבות העברית, שהרי אלתרמן מיזג תמיד מזרח ומערב בשיריו. וכך, ממילות הפתיחה של השיר שלפנינו – "הוּא אָמַר: "אִם תֵּלְכִי אַחֲרַי" מהדהד הפסוק המקראי "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב, ב), שבּוֹ מודה הגבר לאישה והאֵל לאומה על מסירותה ועל נכונותה לוותר למענו על כל הנאות החיים. את הפסוק המקראי הזה שיקע בשמחת עניים בשורות: "אֶזְכֹּר וְאַף אַזְכִּיר לָהּ חֶסֶד נְעוּרֶיהָ. / לֶכְתָּהּ אַחֲרַי כְּרוּכָה כְּנֶגַע בַּל יִמּוֹר".

ובצד הסיפור על האישה הנאמנה, לפנינו גם סיפור על בוגדנות בחיי האהבה ובחיי הנישואים, כבסיפור שמשון ודלילה. דלילה הוכיחה את שמשון במילים: "אֵיךְ תֹּאמַר אֲהַבְתִּיךְ וְלִבְּךָ אֵין אִתִּי. זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הֵתַלְתָּ בִּי וְלֹא-הִגַּדְתָּ לִּי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל" (שופטים טז, טו). שלוש התשובות המטעות שנותן שמשון לדלילה הבוגדנית מתחלפות כאן בשלוש תשובות כֵּנוֹת שנותנת אישה נאמנה לגבר בוגדני.

ברקע דבריה של האישה הנאמנה, המוכנה להיות שפחה חרופה, מהדהד גם סיפורה של רחל, אשת התנא רבי עקיבא, שהייתה מוכנה לוותר למען הגבר האהוב על עושר ועל כבוד, אף הסכימה לגור עִמו במחסן תבן, ובלבד שתהיה אשתו. סיפור תלמודי זה, שעומד ברקע מחזהו החשוב ביותר של אלתרמן – "פונדק הרוחות" – מותח קו של אנלוגיה בין רחל מסיפורי חז"ל לבין רחל רעיית המשורר.

גם רעיית המשורר, כמו גיבורת השיר שלפנינו, נאלצה לחכות לילות רבים בבדידות, בציפייה לגבר האהוב עליה עד שובו "מִזְּרוֹעוֹת הָאַחֶרֶת". גם היא סבלה ללא טרוניה מן הרומן שניהל בעלה בגלוי, לעיני כול. כשאומרת האישה בפזמון שלפנינו "כָּל אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ וְתִשְׁאַל / אֶעֱשֶׂה וְאוֹסִיף לִשְׂמֹחַ" יש במילים מתבנית השורה האלתרמנית "וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת". הגיבורה מתבוננת בגורל חייה כבגזֵרת גורל שאי אפשר לשנותה, והמילים "כָּל אֲשֶׁר תְּבַקֵּשׁ וְתִשְׁאַל", שפסוקי מגילת אסתר בוקעים מהן, הופכות את הגבר במשתמע לכעין מלך שהכול נעשה בדברו.

אמרנו שהמציאוּת הביוגרפית, החוץ-ספרותית, כלל לא הצדיקה תיאורו של יחס "שוביניסטי" כמו זה הבא לידי ביטוי בשיריהם של משוררי המודרנה התל-אביבית. ואולם, הגם שהשיר משקף לכאורה אך ורק עולם ביניימי קדום שבבסיס הבלדות האנגליות, הסקוטיות והצרפתיות שתִּרגם אלתרמן בעלומיו, יש בו בכל-זאת ממד אישי רב-משמעות. בל נשכח שבחיי המשורר, מחברו של פזמון זה, היו שתי נשים, שגילו נכונוּת להעלות קרבן אישי כבד ולחכות לו עד כְּלוֹת. ואידך זיל גמור.