כמו ציפור מבוהלה בתוך כף יד

על "שיר מִשמר" מאת נתן אלתרמן


פורסם: חדשות בן עזר (המוזה קלת הכנפיים: על פזמוניו של נתן אלתרמן) , גליון 1735 04/04/2022

חדשות בן עזר 1735
.pdf
Download PDF • 124KB

לחצו לקריאה בקובץ PDF



"שיר מִשמר" הוא מונולוג דרמטי ארוך למדיי שלא נכתב מלכתחילה לשם הלחנה וביצוע. הוא הולחן לאחר פטירתו של אלתרמן על-ידי סשה ארגוב לקראת המופע המוזיקלי "חגיגת קיץ" (1972), שהועלה בתאטרון הקאמרי במלֹאת שנתיים לפטירת המשורר.


בעקבות ביצועו השירי ושידורו מעל גלי האֵתר התפרסם "שיר מִשמר", והיה לשיר מוּשר, מוּכּר ופופולרי. הוא נתפס בציבור – ולא בלי סיבה – כשיר אזהרה של המשורר לבִתו לבל תקרב אל כל אותם גורמים מסוכנים – אנשים, יסודות ועצמים – העלולים לפגוע בשלמותה, או אפילו לאיים על חייה (בחלקו השני של השיר עולה ובוקעת התובנה שהגורמים המסַכּנים אותה יותר מכול מצויים לא בעולם המקיף אותה, אלא בתוך הנפש פנימה).


ברי, "שיר מִשמר" נכתב לכאורה בראש וראשונה מתוך חששו של אלתרמן לעתידהּ של בתו תרצה אתר ודאגתו לגורלה, כדי לייעץ לה, להתרות בה ולהתחנן לפניה שתשמור על עצמה ועל שלֵמוּת חייה. גם תרצה עצמה הייתה משוכנעת ששיר זה נכתב עליה ולמענה, ובתגובה חיברה את "שיר הנשמרת", שבּוֹ היא מרגיעה את אוהביה ומבטיחה להם שאין יסוד לדאגה (הגם שבשיר מאוחר יותר – "הזָּר אשר הולך" – היא הציבה עֶמדה שונה, שהעידה ככל הנראה על התקרבות אל קו הקץ).


ב"שיר הנשמרת" התכתבה תרצה אתר עם שירי אלתרמן, ולא עם "שיר מִשמר" בלבד. אם כתב אלתרמן בשירו "אל הפילים" (כוכבים בחוץ) בלשון חזרה: "הַשָּׁמַיִם הוֹלְכִים, / הַשָּׁמַיִם הוֹלְכִים, / וְנַעַר קָטֹן בָּם נוֹהֵג!", ענתה לו בִּתו, אף היא בלשון חזרה: "הַשָּׁמַיִם רָצִים, רָצִים, רָצִים". מתוך רבים משיריה של תרצה אתר ניתן להבין ששירת אביה הייתה שגורה בפיה ושימשה לה "צמח פונדקי" ומאגר בלתי נדלה לשאיבת צירופי לשון ומוטיבים. אין מדובר בהתבטלות, אלא בדיאלוג חי ופורה.


כל הראָיות מוליכות למסקנה שבזמן חיבורו של "שיר מִשמר", חשב אלתרמן תכופות על גורלה של בִּתו היחידה ועל העתיד הצפוי לה. לאמִתו של דבר, הוא דאג לה כל השנים, וניסה למלא את כל רצונותיה ומשאלותיה "עד חצי המלכות". כך, למשל, כאשר לא התקבלה תרצה ללהקה צבאית, מתוך חשש פן ידכא אותה הכישלון, הוא חרג ממנהגו, ולאחר היסוסים לא מעטים פנה לידידו שאול בִּיבֶּר בבקשת "פרוטקציה" בעבור בתו. שאול ביבר, שהיה כידוע אבי הלהקות הצבאיות וקצין התרבות של להקת גֵיסות השריון, נענה לבקשת אלתרמן, וצירף את תרצה ללהקתו (כפי שעולה ממכתבו של אלתרמן לבִתו מיום 5.11.1958).


הדאגה לגורלה של בִּתו קִינן בו כבר בשלב מוקדם זה שבּוֹ הייתה תרצה בת 17 – 18 בלבד. ב-1958, באותה שנה שבָּה נבחנה ללהקה הצבאית, כתב אלתרמן שיר לבני-הנעורים בשם "הקרב על גרנדה", ובו נרמזים מינֵי חששות מָרים, שהטרידוהו וגזלו ממנו את מנוחתו. הוא חשש שאויביו, מבקשי רעתו, יזהו בבתו את "החוליה החלשה", וירֵעו לה כדי לנקום בו. דומה שאלתרמן הזדהה עם שמואל הנגיד, שעלה לגדוּלה גם בתחומי החיים המדיניים וגם בתחומי הספרות, ועל כן היה מושא לקנאה ולהתקפות מצד שונאיו. הוא רָמז בשיר זה לגורלו הטרגי של יהוסף, בנו של הנגיד שנפל בידי שונאיו של שמואל הנגיד ושילם בחייו על שנאתם וקנאתם (כִּי אֶל מַה יְּקַוּוּ מְבַקְּשֵׁי רָעָתֶךָ? / תִּקְוָתָם הִיא – עָלֶיךָ לָקוּם בְּפִתְאֹם [...] / אוֹ לִצְפּוֹת אֶל בִּנְךָ יְהוֹסֵף עַד בּוֹא יוֹם") . אלתרמן, שעמד אז מול מתקפה של נתן זך ובני "חבורת לקראת", ביטא בעקיפין את חששו הכבד פן יִקהו שִניהָ של הבת בשל "חֶטאי" אביה; פן תיפול תרצה השברירית, שזה אך החלה אז את צעדיה הראשונים בתחום הכתיבה, בידי שונאיו ומבקשי נפשו לאחר שכבר לא יעמוד לצִדהּ ולא יוכל עוד להגן עליה.


כשהתחילו תרצה ובעלה הראשון עודד קוטלר בסוף שנת 1961 את לימודי התאטרון בסטודיו של לי סטרסברג בניו-יורק, כבר בינואר 1962 נסע אליה אביה כדי לסעוד אותה במצב הנפשי הקשה שלתוכו נקלעה עקב דיכאון וטיפול תרופתי שגוי. בניגוד לאחדים מגיבורי שיריו – כגון שירו "מסעות בנימין מטודלה" – לא השתוקק אלתרמן כלל לצאת את עירו תל-אביב ולתייר בעולם הרחב, אך מחלתה של בתו חייבה אותו להשתחרר לזמן-מה מן המטלות הרבות שרבצו עליו ולטוס בדחיפות לניו-יורק. לשם כך מכר את זכויותיו להוצאת הקיבוץ המאוחד, בהשתדלות רעהו מנחם דורמן, והיו בידו האמצעים לממן את המסע היקר. מבין שורות מכתביו לרחל מרכוס עולים הן דאגתו הרבה לגורלה של תרצה הן ניסיונותו להרגיע את רעייתו ואת עצמו באמירה ש"הכול בסדר".


ביום 10.1.1962 כתב לרחל מרכוס מניו-יורק: "מה שנִחַשנו וחששנו לגבי סִבלָה הנפשי של תרצה (וסבלותיו של עודד היקר והנפלא) לא היו כמסתבר נִחוּשים וחששות מדומים, אך כעת יחלוף כל זה לבלי שוב" ומפציר בה שתעודד את הורי חתנם ותאמר להם ש"שהילדים בריאים ומאושרים ומלאי אהבה ושמחת-חיים" (המכתב שמור בארכיונו של המשורר במרכז קיפּ).


לאחר פטירת אביה, סיפרה תרצה בלשון "אני" (בסיפור שהוא ספק אוטוביוגרפי ספק בדוי-למחצה בשם "הרי לא קרה דבר") על ניסיון התאבדות שאירע לפני עשור, וראו: https://benyehuda.org/read/13424:


בנוגע לאותה התאבדות שאירעה לפני עשר שנים, אוסיף רק ואומר שהכל הסתיים בטוב, כפי שמתברר מאליו למראה הכתוב כאן. הסברים מיותרים. הסוף בפעם אחרת. לא מוכרחים תמיד על פי הזמנה. אני כפייתית, אך אין צורך להגזים. המוות יהיה פתאומי ורחוק, כמו אצל כולם. אני מקווה שלא יכאב. הגבורה אינה נמנית על תכונותיי.

בעלי כבר היה בבית כשחזרתי עם העוף והעוגה. הילדים, טרם. רציתי לומר שרע לי שוב. אבל קשה לומר לו. הוא לא אוהב. מסתגר. הייתי אומרת שכמעט נתקף בחילה. גיבור אמיתי. מה לו ולאין-אונים היומיומי הזה שלי. שנים סעד אותי בחוליי. עכשיו מוכרחים להמשיך וזהו.


בשנות חייו האחרונות, ביקר אלתרמן בקביעות בבית בִּתו, שכבר נישאה לבנימין (בנץ') סלור, אבי ילדיה. תמונות מתקופה זו מעידות שהוא נהג לקחת את נכדתו יעל לטיול בשדרה (נכדו, המוזיקאי והזמר נתן סלור, המבַצע בכשרון את שיריו מזה שנות דור ויותר, נולד כשנתיים לאחר פטירת סבו). אפשר שבביקוריו היום-יומיים בבית בתו הוא גם פקח עין על עבודות התרגום הרבות עד מאוד שנטלה על כתפיה הרפות. דומה שביקורים תכופים אלה, שנועדו כביכול רק כדי לסייע לה במטלות קונקרטיות, הסווּ את דאגתו ואת רצונו לראותה מעשה יום ביומו כדי לזהות סימני דיכאון מבעוד מועד. נתבונן ב"שיר משמר" החידתי, שאוצֵר בתוכו סודות רבים:

​שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, כֹּחֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, מִקִּיר נוֹפֵל, מִגַּג נִדְלָק, מִצֵּל חָשֵׁךְ, מֵאֶבֶן קֶלַע, מִסַּכִּין, מִצִּפָּרְנַיִם. שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִן הַשּׂוֹרֵף, מִן הַחוֹתֵךְ, מִן הַסָּמוּךְ כְּמוֹ עָפָר וּכְמוֹ שָמַיִם, מִן הַדּוֹמֵם, מִן הַמְחַכֶּה וְהַמּוֹשֵׁךְ וְהַמֵּמִית כְּמֵי בְאֵר וְאֵשׁ כִּירַיִם. נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי וּבִינָתֵךְ, שְׂעַר רֹאשֵׁךְ, עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ. הָעִיר חָשְׁכָה. אֵין אִישׁ יוֹדֵע מַה זֶּה עָם. אֵין עָם יוֹדֵע מָה זֶּה אִישׁ וּמָה אִשָּׁה. אַךְ בַּחוּצוֹת, אַךְ בַּחוּצוֹת בְּעֶרֶב חַם, בְּעֶרֶב חַם הַשָּׁט כִּצְחֹק וְכִלְחִישָׁה, רָצִים עַל שְׁתַּיִם הַשָּׁמַיִם וְהַיָּם וְהַשְּׁקִיעָה שֶנִפְרְדָה מִן הָעוֹלָם וְהַדְּגָלִים וְהַשָּׂפָה הַחֲדָשָׁה הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, יֵינָם, לַחְמָם. זֶה עֶרֶב קַיִץ לִכְאוֹרָה, זֶה לִכְאוֹרָה רַק עֶרֶב קַיִץ טוֹב, יָדוּעַ וְיָשָׁן, שֶׁבָּא לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לֹא לְמוֹרָא וְלֹא לְרַחַשׁ חֲשָׁדוֹת וּדְבַר אָשָׁם, שֶבָּא עִם רֵיחַ תַּבְשִׁילִים וְעִם מִנוֹרָה אֲשֶׁר תָּאִיר עַד אִם נָנוּחַ וְנִישָׁן. רַק עֶרֶב קַיִץ חַם וָטוֹב הוּא לִכְאוֹרָה, רַק עֶרֶב קַיִץ חַם שֶׁבָּא לֹא לְמוֹרָא. עַל פְּנֵי הָרְחוֹב, אֲשֶׁר הִדְלִיק אֶת הַצְּלָלִים, עַכְשָׁו חַשְׁרוֹת הַצִּפֳּרִים אֵינָן עָפוֹת, אֲבָל בַּחוֹרֶף מִקּוֹלָן בֵּין הֶעָלִים כָּל הַשְּׂדֵרוֹת בָּעִיר צוֹוְחוֹת כִּמְטֹרָפוֹת. עַכְשָׁו שׁוֹתְקוֹת הֵן, כִּי צִפּוֹר אֵין בֵּין עָלִים. הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר חַשְׁמַל וְגֶחָלִים. הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר חַשְׁמַל שֶׁל אוֹתִיּוֹת. מוּאָר שְׁלָטִים שֶׁל אוֹתִיּוֹת וְשֶׁל מִלִּים. מֵאֲחוֹרֵי מוֹטוֹת בַּרְזֶל וְחָבִיּוֹת נוֹשֵׁם הַיָּם, גָּדוֹל וָזָר כְּבֵית חוֹלִים. הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר חַשְׁמַל וְאוֹתִיּוֹת. הַחשֶׁךְ בָּא, מוּאָר מִלִּים וְגֶחָלִים. שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ הָעֲיֵפָה, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, שְׂעַר רֹאשֵׁךְ, עוֹרֵךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי יָפְיֵךְ, שִׁמְרִי לִבֵּךְ הַטּוֹב, אַמְּצִיהוּ בְיָדַיִךְ.



הִנֵּה הָרוּחַ יָד שׁוֹלַחַת וּבְלִי רַחַשׁ פִּתְאוֹם חַלּוֹן לְאַט נִפְתָּח בַּחֲשֵׁכָה. אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ צוֹחֶקֶת כְּמוֹ פַּחַד, אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ קוֹפֵאת כְּמוֹ שִׂמְחָה? אִמְרִי מַדּוּעַ הָעוֹלָם כֹּה זָר עֲדַיִן וְאֵשׁ וָמַיִם מַבִּיטִים בּוֹ מִכָּל צַד? אִמְרִי מַדּוּעַ בּוֹ מְפַרְפְּרִים חַיַּיִךְ כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְתוֹךְ כַּף יָד? אִמְרִי מַדּוּעַ אַתְּ מָעוּף וְרַעַד רָב כְּמוֹ צִפּוֹר בַּחֶדֶר בְּחַפְּשָׂה אֶשְׁנָב? הַגִּידִי לָמָּה וְאֶל מִי בְּלִי קוֹל בּוֹכָה אַתְּ? אִמְרִי מִנַּיִן לָךְ, פְּתַיָּה מַאֲמִינָה, שֶׁהַחַיִּים נוֹצְרוּ לֹא לְלַמְּדֵנוּ דַעַת, כִּי אִם נוֹצְרוּ כְּדֵי לִטֹּל אֶת הַבִּינָה? אִמְרִי, כֵּיצַד? מַדּוּעַ? מִי אָמַר לָךְ זֹאת? אִמְרִי, מִנַּיִן? מִי גִלָּה לָךְ אֶת הַסּוֹד? הַסַּכָּנוֹת רַבּוֹת וּמִסְפָּרָן מֵאָה וְהֵן רוֹבְצוֹת אוּלַי בְּמַעְגָּל אוֹרֵב אַךְ לֹא אוֹתָן, אַךְ לֹא אוֹתָן אַתְּ יְרֵאָה, רַק אֶת נַפְשֵׁךְ הַמְאֹהָבָה וְהַמְּלֵאָה, הַמִּתְחַלְחֶלֶת לְקוֹל צַעַד מִתְקָרֵב, אוֹתָהּ יָרֵאת, אֶת הָרַכָּה, אֶת הַשֵּׂיָה, אֶת הָרָעָה, אֶת הָרוֹחֶצֶת בִּדְמֵי לֵב. שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, לִבֵּךְ שִׁמְרִי, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, אוּלַי הָאשֶׁר בָּךְ שׁוֹכֵן וְהוּא דִבְשֵׁךְ, דִּבְשֵׁךְ הֶחָם כִּדְמֵי לִבֵּךְ וְדִמְעוֹתַיִךְ. דִּבְשֵׁךְ הֶחָם וְהַכָּבֵד וְהֶחָשֵׁךְ. הָעֶרֶב בָּא. יָפֶה מִמֶּנּוּ אֵין בֵּינְתַיִם. הָעֶרֶב בָּא. הוּא כְּבָר הֶחֱלִיף אֶת הַשָּׁמַיִם. שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ, הֲלֹא טוֹבוֹת צוֹפֵן הָעֶרֶב וְרַק עוֹד אֵין לָדַעַת בְּיַד מִי וְאֵיךְ. הֲלֹא הָרוּחַ, שֶׁאֵינֶנָּה מְדַבֶּרֶת, לֹא לְחִנָּם רַכּוֹת נוֹגַעַת בִּכְתֵפֵךְ. בְּאוֹר יָרֵחַ וְחַשְׁמַל הָעִיר מוּאֶרֶת. שִׁמְרִי חַיַּיִךְ, בִּינָתֵךְ, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ.


לאלתרמן היו אפוא סיבות כבדות-משקל לחששות לדאגה לבתו בעת שכָּתב את "שיר מִשמר" – שיר שבּוֹ חזר עשרים ושתיים פעמים על מילת הציווּי "שִׁמרי" בווריאציות שונות ("שמרי נפשך", "שמרי לִבֵּך", "שמרי חייך", ועוד). ואולם, גם אם אכן מדובר בשיר שכָּתב לבִתו ששקעה לא פעם בהתקפי דיכאון וחרדה, יש בו נקודות אחדות האומרות "דָּרשני!":


  • נפתח ונזכיר ש"שיר מִשמר" בעצם כלול בתוך ספר שיריו האחרון של אלתרמן – חגיגת קיץ ( 1965) –מֶלוֹדרמה המתחוללת ב"סְטַמבּוּל" (כך כינה כאן אלתרמן את תל-אביב המקוּבּצת מפרצופים הרבה, ואולי גם את המדינה כולה העומדת, כמו תורכיה, על חוף הים בין יבשות). העלילה כאן היא ססגונית ורב-קולית בטיבה, כבאופרה פּוֹליפונית: צעירה, בת למשפחת עולים ממרוקו, שנשלחה עם בואה ארצה לעיירת פיתוח מרוחקת, מנסה את מזלה בתל-אביב, אך נופלת לרוע מזלה בידי נָבָל שמנסה להורידה לזנות. מתרחש כאן שוד של בנק, שבמהלכו מתגלגל מיד ליד גביע-כסף יקר ששמר האב המרוקני, שקיבל את הגביע מאביו, ליום חתונת בִתו, אך בסופו של דבר הכול בא על מקומו בשלום והגביע מוּשב אחר כבוד לבעלי החוקייםו. בתוך היצירה הבדיונית משולב השיר "שיר מִשמר", כמונולוג של האב לבִתו מרים-הלן, שברחה מן הבית ועכשיו הוא מזהה אותה ברחובהּ של "סטמבול", שאליה נקלע בעת שהגיע מעיירת הפיתוח כחבר במשלחת מחאה על יחסה של ההגמוניה האשכנזית לעולי צפון אפריקה. ובמאמר מוסגר: השם "מרים-הלן", גִלגולו הלוקלי של השם הצרפתי Mari Hélène, החליף את השם הצרפתי 'ז'נט' – שמהּ של אותה צעירה בגירסה מוקדמת של היצירה חגיגת קיץ, שנקראה בתחילה בשם "ירח בסטמבול". ובהקשר זה נזכיר שהגיבורה באחד משירי הבוסר של אלתרמן – "קונצרט לג'ינטה" – גם היא ספק מלצרית ספק פרוצה שעובדת בבית-קפה פריזאי, ובשני הסיפורים בעלי הניחוח הצרפתי יש גיבורות הנושאות שמות דומים. ברקע מרחפת אמנם דאגת אב לבתו, אך ברור שאלתרמן הרחיק כאן את עדותו עד מאוד, ושאין דבר מן המשותף בין המלצרית המרוקנית, דוברת הצרפתית, בתו של פועל קשה-יום שהגיעה מן הפֶּריפריה, לבין הבת תרצה, נסיכה תל-אביבית, יפת-תואר ומוכשרת, בִּתו של מלך המשוררים ומשוררת בזכות עצמה. הטרנספוזיציה (שינוי סולם הבסיס הטונָלי) שערך כאן אלתרמן בין העלילה הבדויה לבין סיפור חייו המשפחתי הוא כה גדול וקיצוני, עד כי נקודות ההשקה בין שני הסיפורים מעטות ודלילות.

  • בבית השני של "שיר מִשמר" כלולות שורות החורגות לגמרי מן התחום האישי, ופולשות אל הספֵרה הלאומית. נקודות אלה אינן מתאימות כלל לשיר שכָּתב לכאורה אב מתוך דאגה לבִתו שחייה נתונים בסכנה: "הָעִיר חָשְׁכָה. אֵין אִישׁ יוֹדֵע מַה זֶּה עָם. / אֵין עָם יוֹדֵע מָה זֶּה אִישׁ וּמָה אִשָּׁה [...] וְהַדְּגָלִים וְהַשָּׂפָה הַחֲדָשָׁה / הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, יֵינָם, לַחְמָם". מה הקשר בין השורות הללו, שאופיין ציבורי-קולקטיבי-לאומי לבין דאגתו האישית של אלתרמן לגורל בִּתו היחידה? לכאורה אין קשר כלשהו, אלא אם כן השיר משקף את תודעתו של האב המרוקני – נציג של העדה כולה – ומופנה אל בִּתו, המחפשת את עתידה בעיר הגדולה. במילים אחרות, היצירה כולה נוגעת בסוגיית קליטתם הפרוֹבּלמטית של יוצאי צפון אפריקה, שהגיעו למקום שבּוֹ נאלצו להיאבק עם "קודים" תרבותיים לא מוּכּרים ולגשש את דרכם באפלה. הבית השני ב"שיר מִשמר" מזכיר את המתרחש במדינה הצעירה בעת עליית ההמונים מאגן הים התיכון שהציפה אותה בשנות החמישים והשישים.

  • ואף זאת: הייתכן שאלתרמן חיבר שיר שנכתב מתוך דאגה לגורל בתו היחידה (לפי עדותו של הסופר יורם קניוק נכתב השיר "במכה אחת" אחרי ניסיון התאבדות של תרצה, אך רבים רואים בדבריו עדוּת חסרת שחר) בסגנון כה מדוד ומלוטש, שכל הברה מוצבת בו בשׂוּם שׂכל ומתוך תכנון עילאי? הפואטיקה האוקסימורונית של אלתרמן מכירה אמנם צירופים כאלה, המצמידים ניגודים בלתי מתפשרים, ובכל זאת התכנון המופתי אינו מתיישב כלל עם שיר שכולו זעקה מרה, אף אינו מתיישב עם העדוּת שלפיה כתב המשורר את שירו על-אתר וללא לבטי יצירה. אלתרמן כתב את "שיר מִשמר" באלכּסנדרינים – במשקל שבּוֹ למד להשתמש ב-1941 כשתרגם לעברית את פדרה של רסין, מפסגותיו של הקלסיציזם הצרפתי (בשיר שלפנינו יש טורים המזכירים את טורי המחזה המתורגם כמו המשפט "אֲבָל חַיֶּיךָ שְׁמֹר, אַל תַּשְׁלִיכֵם מִנֶּגֶד"). הייתכן שבעת סערת נפש שליוותה את תחושת הסכנה שחש לחיי בתו נזכר אלתרמן לשלוף ממעמקי זיכרונו את המשקל הסדור, שבּוֹ עשה שימוש וירטואוזי עשרים וארבע שנים לפני "שיר מִשמר"? האלכּסנדרין הוא משקל קלסי, כבד ומכובד, שאינו מצוי הרבה בשירה העברית (על-פי-רוב הוא מצוי בשירה ובדרמה הקלסיות שתורגמו לעברית מלשונות המערב). מדובר בשורות בנות שישה ימבּים עם צֶזורה (הֶפסֵק) אחרי הימבּ השלישי, התורם להיווצרותו של רושם סדור ומדויק, שאינו מתאים כלל ליצירה אישית הכתובה ברגש ובהתרגשות. העדות היחידה לרגש ולהתרגשות ב"שיר מִשמר" עולה לכאורה מן החזרה האוֹבּססיבית על מילת הציווּי "שמרי", אך כנגדה יש לזכור את הסדר המופתי של היצירה שלפנינו: "שיר משמר" כולל עשרה בתים, שהראשון שבהם הוא בן עשר שורות, והוא השיר העשירי בספר חגיגת קיץ. חלק מהשירים הנחלקים בקובץ השירים בין שני דפים נמנו אמנם אחרת, אך מדובר בשיר בן עשרה בתים (וכל מניין אחר בטעות יסודו). ואגב, אלתרמן השתמש באלכּסנדרין הסדור והממושטר גם בעשרת שירי המכות ובשיר "איילת" שבאסופת שיריו "שירי מכות מצרים"). ב"שיר מִשמר" הכול מעיד על תכנון וכלכּוּל קפדניים, ולא על כתיבה הבוקעת מנהמת הלב באורַח ספונטני, חסר תכנון.

  • בין הגורמים המאיימים שמהם ממליץ השיר להיזהר נזכרים כאן כל מיני גורמים חידתיים וחסרי פשר כגון "הסמוך" ו"המחכה", שזהותם אינה ברורה ואינה מנומקת, ובין הגורמים שמהם חוששת הנמענת מזכיר השיר "אֶת הָרַכָּה, אֶת הַשֵּׂיָה, / אֶת הָרָעָה, אֶת הָרוֹחֶצֶת בִּדְמֵי לֵב". איך ניתן להבין את הרשימה המוזרה והפרדוקסלית הזאת לנוכח העובדה שהיא מיוחסת לנפשה של הנמענת? מדוע השתמש אלתרמן בבית השלישי שלוש פעמים במילת ההסתייגות "לכאורה"; ומדוע בשיר כה ארוך, שמַפנה האב לבתו, אין הוא מכנה אותה אפילו פעם אחת בכינוי "בתי"?!

  • התכנון המוקפד הניכּר ב"שיר מִשמר", תכנון מתאים לכאורה לכתיבה הנובעת מן השכל יותר מאשר מן הלב, ניכּר גם בשימוש המושכל שנעשה כאן באֶרמזים (אַלוּזיות) לסיפורים דרמטיים על נשים שקיפחו את חייהן בדמי ימיהן. בולטים כאן במיוחד רמזים לגורלותיהן של אופליה ושל דסדמונה, המככּבות בשירתו המוקדמת של אלתרמן – בשירים הגנוזים ובשירי "רגעים". השיר הגנוז "אופליה", למשל מבכה את מות האהובה ששנאת חינם נטלה את חייה, והמשפט המוזר הכלול בו – "בַּנָּמֵר – חֶמְלַת הַשֶּׂה" – הנראה כאילו נלקח משירתו הקדם-רומנטית של ויליאם בלייק, מזכיר למעשה את דברי יאגו לאביה של דסדמונה (אותלו, מערכה ראשונה, תמונה ראשונה, שורות 87 – 88). דבריו המרושעים של יאגו הנָבָל מתארים את דסדמונה כשֵֹיה צחה ותמימה, העולה קרבן על מזבח האהבה והקִנאה. הניגוד 'אכזריות הנמר מול חמלת השֵׂה' שבשורה השייקספירית עשוי להבהיר את הניגוד חסר-הפשר בין הרכות לאכזריות שבמשפט "אֶת הָרַכָּה, אֶת הַשֵּׂיָה, / אֶת הָרָעָה, אֶת הָרוֹחֶצֶת בִּדְמֵי לֵב", הכלול ב"שיר מִשמר".


בשיר טמונות חידות רבות, אך דבר אחד ברור: "שיר מִשמר" נכתב לנמענת בלתי מאופיינת ובלתי מזוהה. אף-על-פי-כן וחרף כל התהיות שהועלו כאן, דומה שהוא ממוען בראש וראשונה אל תרצה, בתו היחידה של המשורר, הגם שאין דמותה משתלבת כלל בין ה-dramatis personae של ה"מחזה" האופראי שהעמיד אלתרמן ב-חגיגת קיץ. אלתרמן, שמעולם לא כתב כתיבה אוטוביוגרפית גלויה וחשופה, ביקש כנראה שלא לחשוף את בִּתו לעיני כול, וזאת כדי לשמור על כבודה ועל פרטיותה. על כן הרחיק את עדותו.


אף-על-פי-כן מותר כמדומה לסובב את הבורג פעם נוספת ולראות בנמענת גם את הצעירה המרוקנית היפה, גיבורת חגיגת קיץ, שנקלעה שלא בטובתה לתל-אביב בניסיון להשתלב בחברה הישראלית. גם היא זקוקה לעצות שיועילו לה לשרוד ב"ג'ונגל" התל-אביבי. הנמענת יכולה גם להיות יֵשות קולקטיבית גדולה, כגון "העיר העברית הראשונה", שהיא בעצם הגיבורה הראשית של קובץ שיריו האחרון. היא יכולה להיות גם האומה המתחדשת או המדינה הצעירה שאלתרמן חָרַד ללא הרף לגורלה.


ברקע כל הדברים שהעסיקוהו על משכבו בלילות ובקומו בבוקר ריחפה, כמובן בלי הרף דאגתו לבִתו היחידה. בינו לבֵינה שררו יחסים סימבּיוטיים: אוזנה של תרצה הייתה כרויה לכל רחש שעלה משירתו, והוא תיאר את חיצוניותה הנאה במכתביו בתיאורים פלסטיים דקים ומדויקים.


על מנהגו לכתוב בו-בזמן על עניינים שונים – מוחשיים ומופשטים, פֶּרסונליים ואימפֶּרסונליים – כתב אלתרמן בחגיגת קיץ באוטו-אירוניה את השורות המבודחות והרציניות הבאות, האומרות דבר והיפוכו: "אַל תִּתְיַגֵּעַ, הַקּוֹרֵא, לִתְהוֹת עַל סוֹד שִׂיחוֹ / שֶׁל סֵדֶר הַשּׁירִים הַזֶּה. מִדָּה מֻגְזֶמֶת / שֶׁל מַשְׁמָעוּת וְכַוָּנוֹת-כִּבְיָכוֹל / אַל תְּבַקֵּשׁ. לֹא כָּל שׁוּרָה רוֹמֶזֶת רֶמֶז. / הָעִיר הִיא עִיר, הָרְחוֹב – רְחוֹב / הָאוֹר הוּא אוֹר, הַחֲשֵׁכָה בְּרוּרָה כַּשֶֹּמֶשׁ.. // הָעִיר הִיא עִיר. אַף כִּי בָּרוּר שֶׁלְּעתִּים / הָעִיר הִיא אִישׁ, הָאִישׁ הוּא זְמַן, הַזְּמַן הוּא קַיִץ - - -" ("שיר הערת שוליים").


לא אחת כתב בעת ובעונה אחת הן על דמות ממשית, בשר ודם, הן על שמות-עצם מופשטים וערטילאיים שאינם נתפסים בחושים. לא אחת כתב שורות האומרות דבר והיפוכו. וכך גם ב"שיר משמר" יכול היה אלתרמן לצייד את בתו בעצות ובתובנות וללמדה כיצד לעמוד מול דורשי רעתה, ובו בזמן לתת אותן עצות עצמן להנהגה הפוליטית – לקברניטי העיר והמדינה.


צירוף המילים "שמרי נפשך" אינו מצוי כמדומני במקורות של "ארון הספרים העברי", אך מצויים בו צירופים כמו "שְמוֹר נַפְשְךָ" ו"וְנִשְׁמַרְתֶּם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם", המשולבים בתנ"ך, בחיבור "יורה דעה" ובחיבורים נוספים המלמדים איך צריך אדם לנהל את אורחות חייו. לפנינו כעין "מורה נבוכים" ו"שולחן ערוך" גם יחד, שנועדו ללמד את הנמענת איך להיחלץ מכל צרה שלא תבוא עליה.


ומאחר שאלתרמן הצמיד בדרך-כלל באופן אוקסימורוני מזרח ומערב, אפשר שהוא הסתמך גם על החיבור הפילוסופי "רעיונות" מאת מרקוס אורליוס (שתורגם בראשונה לעברית בשנת תרפ"ג, ולאחר מכן זכה לתרגומים נוספים), ספר המתעמק בשמירת הנפש, בבעיית הטוב והרע ומזכיר את המילה "נפשך" 45 פעמים, כגון במשפט: "שמור אפוא נפשך להיות תמיד, טוב, בר-לב, בעל מידות טובות, מואס פאר, חובב צדק, ירא-אלוהים, נדיב, אוהב את הבריות ואמיץ במעשים טובים". אמנם אין העצות של מרקוס אורליוס הסטואיקון דומות לעצותיו של אלתרמן, אך שתי היצירות מנוסחות כאוסף של עצות טובות שמעניק "מורה" חכם ומנוסה לתלמידיו כדי שידעו להלך בנתיבות החיים ללא פגע.


"שיר מִשמר" לא נכתב אך ורק לתרצה, אך הוא נכתב בעיקר לתרצה. דאגות מדאגות רבות רבצו על נפשו של המשורר, והוא דיבר עליהן במקביל, בסגנון בלול ומבולל, שאותו יצק למרבה הפרדוקס לתוך שורות ובתים הכתובים בסדר מוזיקלי מופתי. חרף כל התמיהות שהצגתי (כגון, שילובו של השיר במין "אופרה" על עולי מרוקו, חידת השורות הלאומיות המשולבות בו, העדר המילה "בִּתי" וכו'), זהו שיר שנכתב בראש וראשונה על דאגת אב לבִתו ועל דאגתו של המשורר לבתוֹ היחידה באופן מיוחד.


לא אחת הודתה תרצה אתר בכנוּת ובצניעוּת ראויים לציוּן, כי זכוּת אבות היא זו שפתחה לפניה את שערי הוצאות-הספרים והתיאטרון. היא לא נתנה פומבי לקשיים ולתוגות, מנת חלקם של בנים לאישים ידועי שם, הנתונים ללא הרף להשוואה ולביקורת. כאשר מיכ"ל, המשורר שמת בלא עת, פִּרסם את שיריו, קבעו המבקרים, ובדין, כי ניכּרת בשירים ידו המנחה של האב, אד"ם הכהן, אביר השירה העברית בדורו. גם כשפרסמה תרצה אתר את ביכורי שירתה – בקובץ צפנת (תשכ"ד) – נזדרזה הביקורת לאתר ולתאר בשיריה סימני השפעה משירת האב. ואכן היה יסוד לקביעה זאת, אלא שסממנים אלתרמניים חִלחֲלו אז כידוע אל מיטב שירת הדור, וכמעט שלא היה אתר פנוי מהם.


עד מהרה למדה המשוררת הצעירה להינתק בשיריה מן הריתוק הבלתי נמנע להשפעתה ההיפנוטית של שירת האב. בקובץ ארצות הנשייה (1976), האחרון שיצא בחייה, מרדה לראשונה בכתיבה הארכיטיפית המוכללת, ופנתה לנתיב אישי, אוטוביוגרפי במופגן, שבּוֹ דמויות הילדה וסבתה מעוגנות במציאוּת המשפחתית המוחשית, ואין בהן דבר מן ההכללה ומן התיאטרליות האופייניות לשירת האב. כבר הזכרנו שאלתרמן לא כתב מעולם שירה אוטוביוגרפית per se (פרט לשני שירים קצרים על בית אביו שפתחו את קובץ שירי הבוסר שלו שאותו הביא ארצה מצרפת בשנת 1932), ותרצה מצאה באפיק האוטוביוגרפי דרך מצוינת להתנתק מהשפעת אביה ולהבליט את ייחודה.


תרצה אתר הייתה שברירית אך חזקה ונחושה: בצד שיריה, היא כתבה פזמונים רבים, שזיכוה בפרסים, ותרגמה עשרות מחזות. עם מותה ספגה משפחתה שאיבדה בת, רעיה ואֵם אסון אישי נורא. קהל הקוראים איבד סופרת צעירה, מתרגמת ופזמונאית מבריקה, שבגיל 36, גיל צעיר מאוד בתחום חיי הרוח, כבר הצליחה להציג מגילת זכויות מרשימה ביותר. היא עשתה כברת דרך עצומה מן הריתוק לשירת האב אל הניתוק והעצמאות המיוחלים. ואולם, אפשר שהשחרור והחופש הותירוה באָבדן-כיוונים – לכודה ומפרפרת "כְּמוֹ צִפּוֹר מְבֹהָלָה בְתוֹךְ כַּף יָד".



פוסטים קשורים

הצג הכול