top of page

כל העולם נגדנו?

שמונים שנה לטורו של אלתרמן "להכרזתה של קובה" (26.5.1944)


יחסי היהודים (בארץ ובתפוצות) ו"אומות העולם" לאחר קום התנועה הציונית ידעו עליות ומורדות, ואלה השתקפו ביצירה העברית לסוגֶיהָ. מדובר בסוגיה שהעסיקה את אנשי-הרוח שלנו עוד בשנות המאבק על עצמאות ישראל. לערכתי יצירת עגנון התמודדה עם סוגיית בידודה של ישראל בעולם עוד בימי התקופה הקצרה שעשה הסופר הצעיר בארץ בין השנים 1908 – 1912. כמו רבים מִבּני דורו, הבין עגנון כי מַעֲברם של היהודים לארצם הישָׁנה-חדשה לא הצילה ולא תציל את העם משנאתם הרצחנית של אומות העולם, בין שזו שנאת בני עֵשָׂו ובין שזו שנאת בני ישמעאל. לעגנון (שהסתתר לא אחת מאחורי כתפי גיבורו) לא הייתה בשֹורה ליהודי הנרדף, שחיפש מקום מִפלט בארץ החדשה לאחר שנמלט מן הגולה והגיע לבית אבא-אימא ההיסטורי.


על כן גיבורו מנפרד הרבּסט, יוצא גרמניה, הדמות הראשית ברומן החשוב ביותר שלו "שירה", שהוא לכאורה איש משפחה נורמטיבי ומלומד סולידי ואחראי, מחליט יום אחד לעזוב את כל עולמו ולהסתגר עם האחות-המיילדת הערירית בבית מצורעים. ההסתגרות הזאת, למיטב הֲבנתי, מלמדת על הפרוגנוזה של עגנון שהמדינה הצעירה, שנוסדה זמן קצר לפני פרסום פרקיו הראשונים של הרומן הלא-גמור הזה, עתידה לסבול מחרם ומנידוי של העולםכולו ולהיּכנס על כורחה להֶסגר של "בית מצורעים".


גם בשנת 1953, עת פרסם עגנון את סיפורו "עד עולם" (שגם בו בוחר הגיבור להסתגר בבית מצורעים), עשתה מדינת ישראל את צעדיה הראשונים, ובאוויר ריחפו שאלות בדבר האֶתֹוס שעליו צריכה המדינה הצעירה לבסס את קיומה. האם עליה לִדמוֹת ל"גליָת" הענק הּפלִשתי, אחיהם של גיבורי האֶפּוֹס ההֶלֶניסטי? שמא עליה לִדמוֹֹת ל"דוִד", הגיבור שהסתפק בקלע ובאבן וידע להביס את הענק הפלִשתי בכוח המוח? האם העם המחדש את פניו צריך להיות עם "ככל העמים"' או שעליו לשמור על יֵעודו המקורי הדּואלי (מן הצד האחד הוא נועד להיות"אור לגויים"; מן הצד השני, הוא "עם לבדד ישכון")?


גם בסיפורו "עד עולם" (1953) מוותר הגיבור עדיאל עמזה על פגישה שנקבעה לו עם הגביר גולדנטל שהסכים להעניק לו מענק פרסום להוצאת ספרו, והןלך אחרי האחות עדה עדן אל בית המצורעים, כדי לראות שם את הספר הגנוז השמור דורות בין כותלי הבית. הדבֵקות בספר היא המַקנה ל"עם זה" את חיי הנצח שלו. כך סיים ביאליק בשירו "אם יש את נפשך לדעת": "וּמִי יוֹדֵעַ אִם לֹא-נַחֲלֵי דִמְעוֹתֵיהֶם/ הֶעֱבִירוּנוּ וַיְבִיאוּנוּ עַד-הֲלֹם/ וּבִתְפִלָּתָם מֵאֵת אֲדֹנָי שְׁאֵלוּנוּ;/ וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת-הַחַיִּים –/ הַחַיִּים עַד-הָעוֹלָם". לפי עגנון, הכורח שנגזר על העם להתנתק מהמולת החיים, לחיות לבדד ולהסתגר בעולם הרוח פתח לפני בניו אפשרויות בתחומי האמנות והמחקר, שבני-עמים אחרים לא נחשפו אליהן.


יצירות כאלה מלמדות שעם שנאלץ לחיות ב"בית מצורעים" מוותר על יתרונות גדולים הקורצים לו ממרחקים, אך בתמורה לוויתור הנזירי, הקולע אותו לעימותים עם שכניו, הוא זוכה בחיי נצח. חייו אמנם קשים ועלובים למדיי, אך הוא חי וקיים בעוד שעמים אחרים ירדו מעל במת ההיסטוריה.


מצבו האנומלי של עם ישראל (שרוצה, כאמור, להיות "אור לגויים", אך חי את חייו במעמד של "עם לבדד ישכון", קלעו אותו לא פעם למצב אוקסימורוני שבתוכו מתרוצצים ניגודים חסרי פתרון. כך, למשל, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נקרע העם בין רצונו לסלק את הבריטים מן הארץ ולאפשר עלייה חופשית לבין הרצון והכורח להילחם בגרמניה הנאצית לצד הצבא הבריטי. בן-גוריון ביטא זאת בהכרזה המפורסמת: "נילחם ב'ספר הלבן 'כאילו אין מלחמה בהיטלר ונילחם בהיטלר כאילו אין 'ספר לבן'".


ואז, במפתיע, הגיעה הכרזתה ה"דון קישוטית" של קובה, שלפיה "היהודים עם בעלי-ברית במלחמה הזאת", ונתן אלתרמן שחיפש בעיתונות ידיעות שתשמשנה בסיס לטוריו, כתב ללא דיחוי את הטור "להכרזתה של קובה" ( "דבר", ד' בסיון תש"ד, 26 במאי 1944, עמ' 2 ["הטור השביעי"]בחתימת נתן א.). וכך, בין ידיעות על חיסול הגיטאות בהונגריה, על גירושם של יהודים למחנות אושוויץ-בירקנאו ועל רציחתם של כמחצית מיהודי הונגריה בתוך מחודשיים (ועל גורל הצנחנים שהגיעו לאירופה כדי לסייע לפרטיזנים), הגיעה כעין קרן אור: הכרה ביהודים כבבעלי-ברית במלחמה.


שירו של אלתרמן, שנדפס בעיתון "דבר" לפני שמונים שנה בדיוק,  פותח בתיאור "תיירי" של קובה – ארץ אקזוטית ובה בננות, ציפורי מַרַבּוּ, ריקודים של גברים חבושי סומבררו ונשים המתפתלות כסלמנדרות:

יֵשׁ אֵי-שָׁמָּה אֶרֶץ קֻבָּהּ,

יֵשׁ בַּקֻּבָה עִיר הַוָּנָה,

מְנַתֵּר הַמַּרַבּוּ בָּהּ

וְצוֹמַחַת הַבָּנָנָה.

שָׂם הוֹלְכִים הִקַּבַּלֶרוֹס

עֲטוּפִים בְּפֶּלֶרִינַס

וְזוֹרְקִים אֶת הַסַּמְבְּרֶרוֹס

לְרַגְלֵי הַסֶּנְיוֹרִיטַס.

שָׁם עוֹמְדִים עַל הַוֶּרַנְדוֹת

דּוֹנוֹת מִינוֹת, דּוֹנוֹת קְלָרוֹת,

מִתְפַּתְּלוֹת כְּסַלַמַנְדְרוֹת

וְשׁוֹמְעוֹת אֶת הַגִּיטָרוֹת .

קֻבָּה, קֻבָּה. כֵּן. כָּזֹאת הִיא.

נוֹף אֶקְזוֹטִי. לֹא נָגְעוּ בָּהּ.

אַךְ יוֹתֵר מִכֹּל אֶקְזוֹטִית

הִיא הִכְרָזָתָהּ שֶׁל קֻבָּהּ

לֹא דִּבְּרוּ בְּזֶה הֲרִתְּם

הַבְּרִיטִים אוֹ אֲמֵרִיקָנִים.

"הַיְהוּדִים בַּעֲלֵי-בְּרִית הֵם"...

כָּךְ אָמְרוּ רַק הַקֻּבָּנִים.

כָּךְ אָמְרוּ הַגֶּנֶרָלִים,

הַפְּרֶמְיֵר וְהַמִּינִיסְטְרִים.

אֵיזֶה מִין אוֹרִיגִינָלִים

אוֹיָה! אֵיזֶה מִין קֻבִּיסְטִים!

אחרי תיאור "תמים" זה (שניתן לזהות בו את מקור ההשראה לפזמונים עבריים מאוחרים יותר כגון פזמונו של דן אלמגור "ונצואלה" משנת 1959) , חוזר בו אלתרמן מהתפעלותו מן האקזוטיקה הנפלאה, ומוציא את המרצע מן השק. טורו רומז שמאחורי ההצהרה משמחת-הלב מסתתר אינטרס כלל לא תמים, וכי רוב מנהיגי תבל אינם בני-דמותו של דון קישוט, איש האידֵאלים התמימים והנעלים, אלא בני-דמותו של סנצ'ו פנסה השמנמן והערמומי הנושא את עיניו לטובות הנאה ולאינטרסים חומריים "נמוכים".


אכן, בשנות הארבעים נתהוותה בקובה קהילה יהודית ראויה לשמה, ועשיריה ניהלו מגעים דיפלומטיים בין התנועה הציונית לממשלת קובה. הסופר נתן אגמון (ביסטריצקי), שהיה שליח של "הקרן הקיימת לישראל" והגיע לביקור רשמי בקובה פגש במרוצת ביקורו את ראש הממשלה ושריו, והשתתף באספה ציונית בת 1600 משתתפים, בתמיכת הממשלה הקובנית.


אף-על-פי-כן, בכ"ט בנובמבר, לא צידדה קובה בהחלטת האו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ-ישראל. קובה הצביעה נגד תוכנית החלוקה של האו"ם, ושגרירה הסביר שקובה דווקא מחבבת יהודים ושהיא קלטה יהודים לא מעטים, אך חלוקת ארץ-ישראל נותנת לדעתה ליהודים קניינים שאינם מגיעים להם כי הם זרים בארץ-ישראל.


משמע, אלתרמן שעקב אחרי ידיעות שהגיעו מסוכנויות הידיעות בעולם (מתרגומן של ידיעות אלה התפרנס המשורר הצעיר לאחר שובו ארצה ב-1932 לאחר שסיים את לימודיו האקדמיים בצרפת והתחיל לעבוד בעיתונות הארץ-ישראלית) עשה לעצמו טבע שני: לעקוב אחרי הידיעות האלה ולהבין את המשמעות הצפונה בהן מאחורי עטיפת הצלופן הדקה והמבהיקה, המוגשת לקהל "התמים". הוא ידע היטב שהכרזה כה מפתיעה ומשמחת לא נולדה ללא אינטרסים.

*

ובטיסה מ-25.4.1954 אל 25.4.2024 נסכם ונאמר שהעובדה שבשנה האחרונה, יותר מאי-פעם, נותנים קברניטי מדינות בעולם משיקולים אלקטורליים לציבור שלהם חופש להשתולל כאוות לבו (ולהכניס מדינאים ישראליים ל"בית מצורעים"), מסכנת את עתיד העולם הנאור. גם התנהגותם הנלוזה והנואלת של נשיאי מוסדות להשכלה גבוהה, התלויים בכסף הקטארי, מעקרת את ערכי האקדמיה ונוטלת מןהאוניברסיטאות את הבסיס לקיומן. האם יש לישראל סיכוי מול עולם שלם המוכרים את האמת בנזיד עדשים?


אפשר שאין לישראל דרך אחרת אלא להבין שבעולם קפיטליסטי אי-אפשר להילחם נגד אינטרסים בהסברה "פשוטה". ייתכן שבפעם הבאה שישראלי ימציא המצאה שקשה לנהל את החיים בלעדיה (למן כל אותן המצאות ישראליות ששינו את העולם: דודי-השמש והטפטפות "של פעם" ועד להתפלת מים, לפיתוח מערכות לייצור שבבים, להמצאת הדיסק-און-קי, להמצאת אפליקציית הניווט Waze, להמצאת "כיפת ברזל",  וכו') תיאלץ ישראל לעודד (או לחייב) את הממציאים למכור את פרי-המצאותיהם רק לגופים ולמדינות שיתחייבו לגנות הצהרות אנטישמיות ואנטי-ישראליות ולא יצרפו את קולן להחלטות הפוגעות בביטחונם של ישראלים בעולם. למרבה הצער, בעולם נטול ערכים, שבּוֹ נקבעים הדברים רק בהתאם לאינטרסים כלכליים, לא יוכל עם קטן ומבודד לנווט את מהלך-חייו בלי תחבולות.

Comments


bottom of page