כי האדם אינו אלא

משה דור / אהבה ושאר פורענויות (שירים) / ריתמוס סדרה לשירה, הקיבוץ המאוחד וקרן ת"א, 1993


פורסם: ידיעות אחרונות , 06/08/1993



"כל סופר צבר הוא, במידה מסוימת, 'כנעני' בכוח, אם גם איננו חייב לקבל את משנתו ההיסטורית-תרבותית-מדינית של מחולל תנועת העברים הצעירים",ב פעם משה דור במאמרו "המורד", שבו ספד ליונתן רטוש. ואכן, משה דור, שלתרגומיו הרבים מספרות העולם אין בדרך-כלל אותו ניחוח זר, המתלווה דרך-קבע לתרגומי שירה, והם נקלטים אצל קוראיהם באופן טבעי, כאילו בו עברית במקורם, מתגלה כמשורר עברי "ילידי" מובהק, גם כשהוא מפריח עפיפונים בהמפסטד הית', שרוי בנוף מושלג בין בתי לבנים אדומות ואנדרטות-פרשים, מהלך בין המצבות בבית-קברות בווירג'יניה או חונה חניית-ביניים באנטוורפן, הרצופה עלוות ערמונים נושרים.


אינני יודעת אם מישהו הגדיר אי-פעם בכלים "מדעיים" שיר "ילידי" מהו, אך בין הקטגוריות הסוציו-ספרותיות החדשות, שאנו מגלגלים בהן לאחרונה כבעדשים - "ספרות נשים", "ספרות מיעוטים", "ספרות גולים" וכדומה - יש אולי מקום גם לקטגוריה "ספרות ילידית". שירי הקובץ החדש של משה דור, מכל מקום, עוסקים במישרין ובעקיפין בסוגיה זו, שבמרכזה הנוף הארצישראלי, הטבעי והאנושי, באופן אובססיבי כמעט:


אמריקה גדולה עלי כמו / כובע לא מותאם הגולש / על פני המצח, העיניים / ... וכמו ברחוב ההוא בקנזס סיטי / אני הולך כשרגל ימין במדינה / אחת ורגל שמאל במדינה שנייה / ואילו הלב, גור-הכלבים הטפשי הזה, רץ / בכל כוחו למעלה, אל ראש הגבעה, כדי / להשקיף מתנשף למטה, אולי יראה שם / את הירקון, עם האקליפטים והסירות / להשכרה וספסלי-העץ השרוטים, המתקלפים. ('אמריקה גדולה עלי').


גם כשהוא מנסה לברוח, בריחה אמיתית ומטאפורית כאחת, אל "איים טרופיים" רחוקים, בעודו חופף ראשו במיני תכשירים נודפי ניחוחות זרים של אלוויירה ושל קוקוס, ודמותו נשקפת אליו מן המראה "כל שערה מונחת במקומה, כמו / ספינת טיול שחזרה / למעגן מהפלגה רחוקה", גם אז הבריחה היא לשווא. בחריציה הפה נקווים סימנים של אי-נחת, והשעון עודנו מורה את הזמן הישן. שירים אלה מעלים שוב ושוב את תחושת העצבות והבדידות, את התחושה האוקיאנית חסרת הגבולות והקרקעית, שהמרחבים האינסופיים והיפים עד להכאיב של ארץ רחוקה יכולים להשרות על מי ששורשיו במקום אחר, מקום שחון וקלוי שמש, שבו טמונה תבנית נוף מולדתו: "תכלת טהורה לוהטת: / שמי ארצי, שהועתקו בידי / זייפן מעולה. // אבל העיט הוא / של טשרניחובסקי" ('עיט').


בגלוי, שירים אלה מצטטים משירי המולדת של טשרניחובסקי, משירי-ציון של ריה"ל או ממזמורי תהילים. אולם, בסמוי - ודווקא הקשרים הסמויים הם המעניינים יותר מכול - הם מקיימים דיאלוג בלתי-פוסק דווקא עם ביאליק ועם שלונסקי. שיר כדוגמת 'תנוחה', שבו מתוודה ה"אני" באוזני אהובתו על נקיעתו מן הארוטיקה הבלתי-פוסקת האופפת את יחסיהם, מעלה את זכר שירו האנטי-רומנטי של ביאליק 'העיניים הרעבות'. בשיר 'בריחה פשוטה' יש מזכר-טעמו של השיר הביאליקאי 'בשדה', המתאר את בריחתו של ה"אני", האישי והקולקטיבי כאחד, אל השדה - אל מולדת-לא-לו, שיר הפותח במלים "הן לא ככנף רננים נתפשת, מתמלטה לחופש ברננה". ביקור בטביליסי בירת גרוזיה מוליד שיר בנוסח המודרניזם מאסכולת שלונסקי, עם ריבוי אסוננסים ודיסוננסים, חריזה גברית ונשית לסירוגין, בתבנית אבאב, בצייני-סגנון המתאימים להפליא לשחזורה של חוויה, שבה נבלעים הגבולות שבין ישן לחדש:


פריחת השיטים הזהובה - / לא דם, לא אימה, לא בכי... / וכמו תמיד, שיכורת אהבה / אדמה בתשוקה מתה. // רק בחנות שבקצה הרחוב - / חולצות יד שנייה, מכנסים - / מאפירים גם מגור גם מכאוב / כאילו אין אביב בשערי הבית. // ובפינה כאיקון מקודש / שחור-עד שפם ויונק מקטרת / הישן הוא אף החדש / ובחזה הנשימה מתפוררת. ('שלושה שירים מגרוזיה').


געגועי מולדת מחלחלים לתוך רבים משירי הקובץ, שכותרתו וגם רבים משיריו מכילים יסודות אוטו-אירוניים, המאותתים לקורא ין מחווה דו-ערכית של נמיכות-רוח ושל גאווה, וחושפים לפניו את אותות הגוף המתפורר, כבהודאה על איזו תבוסה הרואית. הפיכחון ניכר גם במתח שבין הדיבור הרפלקטיבי המרומם על עניינים פוליטיים ועל האידיאולוגיות הגדולות לבין הכרת חשיבותם של חיי-הרגע הטריוויאליים ונעדרי-המשמעות, כבשירים 'אזרח העולם', 'שילוב', 'לחש', 'הלילה אני חושב על גומיליוב', 'עדיין אין מלך', 'סימני זיהוי' ו'כיוונים'. האנלוגיה בין האקטואליה וההיסטוריה לבין זמזום מייבש-השיער וצבע הגרביים יוצרת אף היא אפקט אירוני. ובקריאה חוזרת, דווקא פרטי-המציאות הבנאליים וחסרי החשיבות והערך מתעלים לעתים ומקבלים משמעות אקזיסטנציאלית, כבדראמת האבסורד.


יש בספר שירים אחדים, המעלים חוויות עילוסין אינטימיות, שירים העשויים להתחרות פה ושם בגילוי-הלב החושפני שלהם בשירי 'זיוה' ו'מטאזיויקה', אך בקריאה שהויה הם מתגלים כשירים מיוסרים יותר והדוניסטיים פחות משיריו של אהרן שבתאי, וההצהרה העולה מהם סובלימטיבית יותר מתרועת-העוז הנועזת של שבתאי. ואף זאת, בצד ההתקסמות מן האשה האחרת וההליכה אחריה עד קצווי ארץ, עובר ה"אני" המשורר גם סיוטים וחלומות ביעותים פנטסמגוריים, שבהם האשה האהובה מקבלת לפתע צדודית זאב או ציפורני ואמפיר, ולמרגלות המיטה רובצות או מתגוללות חיות-טרף היברידיות, כאותן גורגוילות גרוטסקיות, המקשטות את מרזבי הבתים ישנים בבירות-נכר.


שירי 'אהבה ושאר פורענויות' הם שירים מיוסרים על אנפות החוזרות חזרה עקשנית ומתמדת אל מקום קינונן הראשון ועל נווד החוזר לעיר-הולדתו, אך כבר קבע מי שקבע שהייסורים מהווים קטליזטור חשוב לכל יצירת אמת. האהבה המאוחרת והמיוסרת, העולה מבין דפי ספרו של משה דור, מקבלת - מכל מקום - ביטוי גבישי וצלול כדמעה שקפאה לנטיף ענבר מרהיב ביופיו.