top of page

טשרניחובסקי – המאמין הגדול באדם

עודכן: 4 בפבר׳

לציון 80 שנה לפטירת טשרניחובסקי (14.10.1943)


התוכנית הוקלטה לפני כחצי שנה ולא שודרה במועדה בשל מאורעות הדמים בעוטף עזה


שודר: 27/1/2024 בתכנית "בוא שיר עברי" בגלי-צהל

עורך ומגיש: יורם רותם


מובא כאן באדיבות גלי צה"ל, כל הזכויות שמורות


 

שאול טשרניחובסקי נולד באוקראינה ב-1875 בעצם שנתיים אחרי ביאליק, אבל שניהם – שני המשוררים הגדולים של "דור התחייה" – עלו ביחד על במת הספרות העברית, וזה קרה אחרי מות יל"ג (יהודה ליב גורדון) גדול המשוררים העברים של המאה ה-19, שנים אחדות לפני שדרך כוכבו של הרצל ושינה את "רחוב היהודים" בבת אחת.


ברגע שהשניים האלה הופיעו במקביל, המבקרים סימנו אותם כדבר והיפוכו – ביאליק הוא "העברי", ששייך לבית-המדרש ולארון הספרים של בית סבא. טשרניחובסקי הוא "היווני" (והיוונות נקשרה עם אהבת הטבע, עם האהבה הארוטית, עם הנאות החיים, עם גבורת הגוף ויפי הגוף. ליופי היה מקום נכבד). זה משעשע אבל אפילו השמות שלהם הם דבר והיפוכו: ברוסית ביאליק פירושו "הלבן" טשרניחובסקי פירושו "השחור", אבל בשירת טשרניחובסקי שלטו דווקא הצבעים הבהירים והאופטימיים, וגם להפך. ביאליק היה תלמידו ומעריצו של אחד-העם, ואילו טשרניחובסקי העריץ את הרצל. אחד המבקרים הצעירים כתב: "ביאליק הוא אולי האחרון במשוררי האתמול, טשרניחובסקי - הראשון במשוררי המחר".


מדוע כינו את טשרניחובסקי בכינוי "היווני"

אז היו למעשה הרבה סיבות שגרמו למבקרים להדביק לטשרניחובסקי את הכינוי "יווני".

  • קודם כול, הוא באמת כתב שירה אלילית חושנית, והביע רצון להשתחוות לפסל אפולו, אל האור והנגינה. הוא הביע סלידה מהכיעור של "רחוב היהודים" שבו אין שום אסתטיקה ושרותמים בו את הכול ברצועות של תפילין.

  • שנית, הוא ידע יוונית ותרגם בעצמו את האיליאדה והאודיסאה.

  • שלישית, הייתה לו נהייה לתרבות גרמניה. הרי הוא למד בהיידלברג והתחתן עם צעירה גרמנייה, לא יהודייה. גרמניה הרי ראתה את עצמה כממשיכה של תרבות יוון, הלאס, והגרמנים הניטשיאניים העלו על נס את האל ווטן וראו את עצמם כפגנים, עובדי אלילים, אפילו לא כנוצרים.

  • חוץ מזה, טשרניחובסקי היה בעל חזות רוסית עם שפם של קוזק, והשפה הראשונה שלו הייתה רוסית, והרוסים הרי ראו את הצאר כיורשו של הקיסר הביזנטי, הכנסיה הפרווסלָבית והכתב הקירילי קישר, ועדיין מקשר, בין הרוסים לבין יוון ותרבות יוון. בקיצור, טשרניחובסקי היה "יווני" מכל הכיוונים. במסכת אבות כתוב: בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, וזה מגיע עד ל"בן שמונה עשרה לחופה", וכן הלאה. טשרניחובסקי כתב ביומן שלו על שלבי החניכה שלו בסגנון מסכת אבות: בן עשר לז'ול ורן, בן שמונה עשרה להיינה, בן עשרים לשילר, בן שלושים להומרוס.

הדגש היה על תרבות אירופה, יותר מאשר על התרבות העברית של בית המדרש הישן ובזה הוא היה כביכול האנטיתזה של ביאליק.


אני מאמין (שחקי, שחקי) - 1892

השיר נכתב בשנת 1892, כשהמשורר היה בסך-הכול בן 17, וניכר מתוכו שהגישה שלו היא אנתרופוצנטרית (האדם במרכז, ולא האלוהים. כלומר הוא מדגיש את יכולתו של האדם להגיע להישגים בלי עזרת שמים). העולם הדתי התאוצנטרי מעמיד את אלוהים במרכז ומאמין שהגאולה תגיע ממרומים ("אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח"). אבל ה"אני מאמין" (ה"קרדו") של טשרניחובסקי היה שונה בתכלית: הוא מצהיר בשיר הזה על אמונתו באדם – בכל אדם בלי הבדל בין לאום ללאום ובין דת לדת. הוא מאמין שלא רק הפרט אלא גם העם כולו יגיע לגדולות ברגע שהוא ישתחרר מכבלי הברזל של הדת שאוסרים אותו באזיקים.


השיר זכה לפרסום רב גם בזכות הלחן של טוביה שלונסקי, אביו של המשורר אברהם שלונסקי, שביסס את הלחן על מוטיבים של שיר רוסי ושיר חסידי עממי. רבים שרו אותו והוא היה שנים (אולי גם היום) ההמנון הרשמי של תנועות הנוער. היו שהציעו להפוך אותו להמנון המדינה בזכות המסר האוניברסלי שלו. הוא מצוטט על השטר בן 50 ₪, שעליו מתנוסס דיוקנו של טשרניחובסקי. הוא המקור השירי הראשון של המושגים "דור בארץ" ו"הרֵעות".


"דּוֹר בָּאָרֶץ אָמְנָם חָי – "דור החי מתוך המציאות. המושג "הרֵעות" שחיים גורי נטל אותו מאלתרמן, מופיע כאן בפעם הראשונה: שַׂחֲקִי כִּי גַם בְּרֵעוּת אַאֲמִין".


"ניטשו צללים" - 1896

ריח ההכנות לקראת הקונגרס הציוני הראשון כבר היה באוויר. טשרניחובסקי, כפי שראינו, היה לו "אני מאמין" אוניברסליסטי, אבל הוא היה גם לאומי בהשקפתו. "ניטשו צללים" הוא שיר ערש שבו האם מגלה לבן לפני השינה שיהדותו היא גם מקור חוסנו וגם מקור אסונו. כשיגדל יבין איזה מעשים מופלאים עשה עמו ששרוי כרגע באפלה. העם נודד בכל רחבי התבל, אומרת האם, אבל היא מזכירה לִבנהּ שיש לו מולדת אחת שאותה הוא צריך לבנות ולפדות אותה מידי אויביה. מאחר שטשרניחובסקי היה ניטשיאני בהשקפתו, הוא דגל בכוח הזרוע, והתנגד למדיניות ההבלגה של וייצמן ושל ההתיישבות העובדת בימי המאורעות. הוא שיבַּח דווקא את אלה שאחזו במדיניות התגובה.


טשרניחובסקי היה מבחינות רבות היהודי החדש הראשון בשירה העברית. ביאליק, חרף חילונו, היה עדיין עם רגל אחת בבית-המדרש. לפי שירו של טשרניחובסקי על היהודי לנטוש את הצללים ולהפנות פניו אל האור. יש סביב השיר הזה סיפור שלפיו טשרניחובסקי כתב אותו לאחר שגער באישה שהוא העריץ – אסתר ייבין שמה – שהרדימה את בְּנהּ לצליליו ומילותיו של ערש יידי והיא אמרה לו: "אדרבה, קום והראה את כוחך. כתוב שיר ערש עברי".


"בעלייתי שם יפתי" – 1896

טשרניחובסקי היה דון ז'ואן לא קטן, ובשיריו פרחו שושנים ונשיקות. הוא היה גבר יפה וחסון – גם רופא, גם משורר רומנטי שידע לעשות נפלאות במילים. נשים לא מעטות התאהבו בו. גם בשיר אפשר לראות שהוא מוצא מקום מסתור רומנטי לו ולאהובתו – בעליית הגג, ובין המילים מתרמזים איברי גופה של האישה האהובה. הוא מתאר את הגיאיות שבת-קולו עונה מתוכם, את האביב המפַתח את שושניו על לחיי האהובה, והמילים טעונות האירוטיקה "מֵצִיץ גַּרְגֵּר-הָאַרְגָּמָן / כְּמִתְגַּנֵּב בֵּין לַסְבָכִים". שיר שכולו חגיגה של גוונים, ניחוחות וקולות.



"גינה לי במסתרים" - 1903

מעניין להיווכח שאת השירים היפים ביותר בספרות הילדים העברית כתבו משוררים שלא היו להם ילדים: חיים-נחמן ביאליק ולאה גולדברג. וגם טשרניחובסקי שהייתה לו בת יחידה – איזולדה שמה – בקושי ראה אותה, ולא הייתה לו השפעה על חינוכה.


טשרניחובסקי, שהיה רופא בבתי-הספר בתל-אביב היה מוקף רוב ימיו בילדים קטנים, שאותם אהב והם אותו (זאת שמעתי מפי אבי ואִמי, ילידי תל-אביב, שלמדו בבית-הספר היסודי "תל נורדוי", בזמן שטשרניחובסקי היה רופא בית-הספר). הוא הוא לא נהג להסתגר במרפאת בית-הספר, אלא יצא בהפסקות לחצר בית-הספר והשתעשע עם הילדים. ניכר היה שהוא מחפש את קרבתם, ומקשיב למילים שיוצאות מפיהם.


למרבה הצער, בתו היחידה איזולדה שנולדה לו מאשתו הלא-יהודייה דווקא היא לא חייתה תקופות ארוכות במחיצתו ולא גדלה תחת עינו הפקוחה. ברוסיה טשרניחובסקי היה רופא צבאי, ונדד בין מחנות הצבא הרוסי. גם לאחר שעלה ארצה בשנת 1931, נשארו האם והבת חמש-שש שנים תמימות בגרמניה בטרם התאחדה המשפחה. וגם לאחר עלייתן של האם והבת הן התגוררו כדיירות במעון הפטריארך היווני בפסגת סן-סימון בירושלים, בעוד שטשרניחובסקי המשיך להתגורר בתל-אביב, כי היו לו מקומות עבודה ומשרה בתל-אביב. איזולדה גדלה אפוא רוב ימיה תחת השגחת אמה, וכמי שאת עיקר חינוכה קיבלה בבתי-ספר אירופיים ספק אם גילתה עניין ביצירתו של אביה והבינה אותה לעומקה.


על אף הפּרֵדה הממושכת מבִּתו, ואולי דווקא בגללה, טשרניחובסקי הקדיש לילדים את מיטב זמנו ומאמצי היצירה שלו. בשירה ה"קנונית" שלו מתואר בדרך-כלל ילד יהודי הגדל בסביבה כפרית, ואינו יודע להבדיל "מה בין צלב לבין אלף", כי לא לימודי הגמרא מעסיקים אותו אלא תופעות הטבע. גיבוריו הם ילדי-טבע כגון ה"זאב" הקטן ולוולה (מן האידיליה "כחום היום") או "הדוב" הקטן בר'לה (מן האידיליה "בר'לה חולה"). בר'לה, דרך אגב, מופיע גם בקובץ שירי "החליל" ספר שיריו של טשרניחובסקי לילדים.


השיר הזה נדפס בספר "החליל" (מ- 1923), ספר שירי הילדים של טשרניחובסקי. שני ציפורי השיר הם צמד קיכלים שמתאים גם לתיאור הגן וגם למקהלה ששרה אותו. כמו בשירו "קסמי יער" למבוגרים טשרניחובסקי תיאר כאן את הפאונה והפלורה (כלומר את החי והצומח) כי הוא התעניין גם בזואולוגיה וגם בבוטניקה. הוא היה קשור לטבע הקונקרטי, לא לסמלי הטבע, אלא לתופעות המוחשיות והממשיות יותר מכל משורר עברי אחר.


"אומרים ישנה ארץ" - 1923

הלחן נדפס בפעם הראשונה בשנת 1923 בברלין ביחד עם "שושנת פלאים" שאולי עוד נשמע בהמשך. השיר זכה לחיים מחודשים לאחר שהולחן ע"י נעמי שמר. הוא נכתב בשתי גרסאות. הגירסה הראשונה היתה עגומה ופסימית: "אולי כבר איננה? ודאי ניטל זיווה". אבל באירוע בשנת 1923 שבו הוזמן טשרניחובסקי להופיע לפני ועידת תנועת החלוץ הוא אִלתר גירסה אופטימית יותר: "איפה הם הקדושים, איפה המכבי? כל ישראל קדושים". שתי הגירסאות פורסמו בנפרד כשירים שונים. אינני יודעת באיזו מהן בחרת. הוא הוסיף לשיר דמויות חיוביות מתולדות עם ישראל — המכבים ורבי עקיבא - כדי לעודד את המשתתפים לעלות לארץ וליטול חלק פעיל בבניית הארץ ובהגנתה.


"אתְּ אינך יודעת, מה מאוד יפייפית" - 1925

"את אינך יודעת" נכתב ב-1925, כחלק ממחזור השירים "שירים לאילאיל". טשרניחובסקי היה אז בן 50 והוא התאהב בצעירה בשם רחל רוזנשטיין, שהייתה אז אישה נשואה בת 25. בפגישה הראשונה אתה היא הייתה בת 17 והוא בן 42. היא שאלה אותו מדוע הוא כותב בשפה העברית ולא ברוסית, שהיא שפת אמו. בתגובה הוא ענה שהעברית היא שפתו והוא לעולם לא יכתוב שיר בשפה אחרת. באותו מפגש היא סירבה להיענות לחיזוריו. כשביקש ממנה רשות ללוותה הביתה, סירבה, להפתעתו – הוא היה רגיל שנשים נכבשות בקסמו. שנתיים לאחר מכן הם נפגשו שוב בברלין, בנשף שנערך לכבוד הצייר מארק שאגאל. "אני נשואה", היא נופפה לעברו בטבעת שעל ידה, אבל הוא לא נסוג. "אז מה?" השיב. "גם אני".


בין השניים התלקח סיפור אהבה סודי וסוער שנמשך שנים והגיע עד תל אביב, לשם היגרו השניים עם בני זוגם. בארץ ישראל נעשתה רחל – אילאיל זמרת ומורה לפיתוח קול והרבתה לבצע את שיריו של אהובה. אשתו של טשרניחובסקי, לעומת זאת, לא למדה עברית ולא הייתה מסוגלת לקרוא אותם. טשרניחובסקי כתב לאהובתו שירי אהבה והקדיש אותם לאילאיל – כינוי חיבה סודי שהמציא לה.

בשיר "את אינך יודעת" הוא שיבח את יופייה וכאילו הפשיט אותה במבטו:


אַתְּ אֵינֵךְ יוֹדַעַת, מַה מְּאֹד יָפְיָפִית!

מַה זְּקוּפוֹת רַגְלַיִךְ,

מַה נִפְלָא הַקַּו

הַמְּרֻמָּז עַד חֶמְדַּת שׁוֹקַיִךְ [...] וכו' וגו'.


בסוף השיר הוא הצהיר:

בֵּינֵינוּ לְבֵין עַצְמֵנוּ לָהּ אֶקְרָא אִילְאִיל

וְאִם אָמוּת אָנֹכִי – וְיַחֲלֹף כָּלִיל

שׁוּב לֹא יִקְרָא לְעוֹלָם גֶּבֶר לְאִשָּׁה – אִילְאיל…!


למרבה האירוניה, מתברר שכיום חיות בארץ מאות אילאיליות.


הוי ארצי מולדתי - 1933

שני המשוררים הגדולים, שישבו שנים אחדות בברלין, נטלו סוף סוף את המקל והתרמיל, ועלו ארצה. בימי שבתם בשנות השלושים בתל-אביב, צידד כידוע ביאליק במדיניות ההבלגה של ויצמן, ואילו טשרניחובסקי היה כידוע בין מתנגדיה של מדיניות זו ביאליק לא רצה, או לא הספיק, לכתוב על הארץ ועל נופיה, ואילו טשרניחובסקי כתב הרבה על הארץ, והתחבב על בני הארץ, ילידי תקופת המנדאט. בינתיים קמו משוררים צעירים, וראש להם שלונסקי, שמרדו בביאליק וירדו לחייו. מעניין שהצעירים בגלגולם החדש כלל לא נלחמו בטשרניחובסקי, למרות שגם הוא כביאליק הפך בינתיים לקלאסיקה מודרנית. מדוע? אולי משום שלא אחז בעמדות-הכוח, ולא היווה לדעתם איום ומחסום בפני היצירה המתהווה אולי משום שלא היה לו משלו ולא כלום, וזה התיישב עם הדימוי העצמי של הצעירים, שאהבו להציג עצמם כיחפנים בוהמיינים, קרועי-בגד וחסרי-כול אולי משום שטשרניחובסקי כתב על המפעל הציוני וצירף את קולו למחנה החלוצים, ואולי דווקא להיפך: משום שנתפרש אצל שלונסקי וחבריו מצדו האוניברסלי, כמי שסגד לאפולו ולתמוז וביכה את מותם של צעירים בשדה הקרב. ואולי - והשערה זו נראית לי אף קולעת יותר מאחרות - משום שהוא היחיד מבין משוררי דורו, שהיה מהפכן אמיתי, שהשליך מאחורי גוו את כל סממני הגלות והגלותיות, שמהם ביקשו בני הדור הצעיר להתנער. כך או כך, אפילו רטוש הכנעני, שראה בכל הספרות שעד לדורו תוצר של הגלות, לא ראה בטשרניחובסקי מטרה לניגוח. טשרניחובסקי הפך סמל ליהודי החדש, שכן מימש בחייו וביצירתו את האידיאל הניצשיאני של שינוי כל הערכים - אידיאל שסופרים רבים כתבו עליו, אך מעטים מימשו אותו בחייהם הלכה למעשה.


השיר נכתב בתל-אביב הוא מתאר את הארץ ונופיה כפי שנשקפו לנגד עיניו של המשורר. המילה הפותחת הוֹי היא מילת קריאה המשמשת להבעת צער. ואומנם בתיאור הארץ חמדת הלב נגלית ארץ שוממה וחרבה ברובהּ, הַר-טְרָשִׁים קֵרֵחַ. עֵדֶר עֻלְפֶּה:מוֹשָׁבָה לֹא-נוֹשָׁבָה, אם כי גם פרדסים, גפנים, זיתים וצמחי בשׂמים יימצאו בהּ. תמצא כאן את ההבדל הגדול שבין החזון למציאות, בין החלום למימושו.


שאול טשרניחובסקי, היה למעשה "polyglot"; כלומר, שלט בשפות רבות. הוא שלט בשבע שפות לכל הפחות – חדשות ועתיקות גם יחד. לעומת זאת, ידידו-יריבו חיים-נחמן ביאליק שלט היטב ב"לשונות היהודים" בלבד – ביידיש ובעברית.


שליטתו הנרחבת של טשרניחובסקי בשפות זרות הובילה אותו גם אל תחומי השירה. בשיריו הראשונים ניכרות השפעות מן השירה הרוסית והגרמנית, וב"חזיונות ומנגינות" (1898), קובץ שיריו הראשון, יש גם תרגומים-עיבודים של שירים זרים. במאה התשע-עשרה נהגו להתבונן בתרגום של יצירת ספרות לעברית (ויצירה פיוטית באופן מיוחד) כבהישג אמנותי הֶרואי השקול לחיבורה של יצירת מקור. רק לאחרונה התברר לי שאחר משיריו המוקדמים – "שיר עדן, שיר פלא" – הוא עיבוד של שיר של אדם מיצקביץ.


דוגמה מעניינת לניסיון "לייהד" ו"לעברֵת" את היסודות הזרים – האליליים או הנוצרייים – ולגיירם כהלכה, עולה מן הדיאלוג בין ביאליק לטשרניחובסקי, שנתפסו בהתחלת המאה העשרים כמי שמייצגים את ה"הֶבּראיזם" וה"הֶלֶניזם" – עבריוּת ויוונוּת. טשרניחובסקי העתיק מביאליק את תיאור הרוח משירו "בשדה", והמיר את הרוח בזֶפיר (שהוא, כידוע, גם רוח המערב הקלה וגם האליל המייצג אותה לפי המיתולוגיה היוונית). ביאליק, בראותו את הפלגיאט, ביקש לנגח את רעהו הצעיר והמציא את המילה "צפריר" המציינת את רוח הבוקר הקלה. כך אמר בלי מילים: ילך לו טשרניחובסקי ה"יווני" אל הזֶפירים שלו שמתרבות יוון, ואני יכול למצוא את המקבילה שלהם בארון הספרים היהודי של בית-אבא, והיא עשירה שבעתיים.

 


Comments


bottom of page