והיי לי אם ואחות

עיון בסיפורו המוקדם של עגנון "אחות" (1910)

פורסם: זיוה שמיר - "הניצנים נראו בארץ: סיפוריו המוקדמים של ש"י עגנון" (2021)

​פרק מתוך ספרה של זיוה שמיר "הניצנים נראו בארץ: סיפוריו המוקדמים של ש"י עגנון" (2021)

במלאת 100 שנים לספרו של עגנון "על כפות המנעול"

א. סיפורו של צעיר יהיר

סיפור העלומים של עגנון "אחות" התפרסם בפעם הראשונה בעיתון הפועל הצעיר בשנת 1910 זמן לא רב לאחר עלייתו הראשונה של הסופר הצעיר לארץ ישראל.1 לימים חיבר עגנון שלוש גירסאות נוספות שנדפסו בספריו,2 ובהן החליף את שמות הגיבורים. שמו של הגיבור הראשי, סופר צעיר בן דמותו של עגנון, קוּצר מ"נטע נעמן" ל"נעמן".3 שמותיהן של שתי הצעירות, שעִם כל אחת נעמן מנהל פרשיית אהבים לא מחייבת, הוחלפו אף הם: בנוסח הראשון הן נקראו "אלנורא" ו"תרצה", ואילו בשאר הנוסחים הוחלף שְׁמָן ל"עדה" ו"צילה". אחותו הצעירה של עגנון נקראה "צֶציליה" (צילה), ועגנון העניק לה גם שם עברי ("תרצה"). יוצא אפוא שהסיפור הקצר שלפנינו, שעלילתו ודמויותיו חורגות לא אחת מן הממד הרֵאליסטי ומפליגות אל מחוזות הדמיון והפנטזיה, מכיל גם רובד ממשי – אישי ורגשי – ובו מוטמעים שמותיה של האחות (הן השם "תרצה" שבנוסח הפועל הצעיר, הן בשם "צילה" שבנוסחים המאוחרים, הכלולים בספריו למהדורותיהם).

השם "נטע נעמן" הוא שם ייחודי ויוצא דופן. צמד-השמות המקובל אצל יהודי מזרח אירופה הוא "נתן-נטע", כשמו של נתן-נטע הנובר, למשל, שחיבר במאה השבע-עשרה את הספר החשוב יוון מצולה ואת ספר הדרשות נטע שעשועים. השם שהעניק עגנון לגיבורו, חרף חזותו הרעננה והנעימה, רומז לפסוקים ששניהם לקוחים מתוך נבואות זעם ותוכחה: "כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו" (ישעיהו ה, ז) וכן "שָׁכַחַתְּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵךְ וְצוּר מָעֻזֵּךְ לֹא זָכָרְתְּ עַל-כֵּן תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים וּזְמֹרַת זָר תִּזְרָעֶנּוּ" (שם יז, י).

בסיפור "אחות" השם "נטע נעמן" (ולשם קיצור "נעמן") נושא בעיקרו של דבר מִטען סמנטי חיובי ונעים. לפנינו צעיר ברוך-כשרון, "נטע שעשועיו" של כל אב המצפה בדריכוּת שבִתו תמצא בן-זוג ראוי שייקחנה לאישה. ניכּרת כאן זיקה אמיצה בין המחבר לבין גיבורו הבדוי-למחצה: שניהם עלו ארצה בגפם, ובנקודת ההוֹוה של הסיפור הם מתגוררים באחת משכונותיה היהודיות של יפו ומתפרנסים מעבודה משרדית (עגנון היה מזכירו של ש' בן-ציון, יד-ימינו במערכת כתב-העת קצר-המועד שלו העומר שנסגר אחרי הגיליון הרביעי).

כמו גיבורו חובב הנשים, גם ש"י צ'צ'קס-עגנון לא התנזר מאהבהבים, ובין השאר קָשר קשרים רומנטיים עם הגננת חיה ברוידא, שלא שָׂבעה נחת מידידהּ הגליצאי, ניתקה את קשריה עִמו ונישאה לחברו הבכיר יוסף-חיים ברנר. גם אִזכּוּרה של האֵם המתה קשור למותה של אִמו של עגנון שהלכה באותה עת לעולמה, בערב פסח תרס"ט, כשנה לאחר שנפרד ממנה בנהּ ועלה ארצה.

קווי הדמיון שמותח הסיפור בין האֵם לבִתהּ, אחותו של עגנון, שעליה נסב הסיפור ככל הנראה, ספוג אף הוא ביגון כבד (יש בסיפור כמובן גם סטיות משמעותיות מסיפור החיים הממשי, שהרי עגנון עלה ארצה לבדו, מבלי שאיש מִבּני משפחתו יתלווה אליו, וממילא תיאור ביקורו של הסופר הצעיר נעמן, בן דמותו של עגנון, בחדרה היפואי של אחותו האהובה אינו מבוסס על חוויה ביוגרפית מוחשית וממשית, כמוֹת שהיא. חוויה זו בעשור הראשון של המאה העשרים לא התרחשה אלא בדמיונו של הסופר. עגנון שרבב אפוא לסיפור "אחות" הבנוי על חומרים אוטוביוגרפיים מובהקים גם אירועים מומצאים, שלא אירעו כלל במציאוּת, אך חשיבות רבה להם בבניית עלילת-הנפש של הסיפור, והם משתלבים בה השתלבות אורגנית.

בתיאוריו של נעמן עשה עגנון שימוש צפוף בפסוקים רבים מן המקרא ומספרות חז"ל, אך יש כאן כעין ראָיה שהוא נטל את השם "נטע נעמן" משירו-פיוטו של ר' יהודה הלוי "מי כמוך ואין כמוך" שבּוֹ אומר המלך להדסה היפה: "הַיָּפָה בַנָּשִׁים נֶטַע נַעֲמָן / מַה שְּׁאֵלָתֵךְ כִּי הַכֹּל מְזֻמָּן". ומנַיין לנו שצירוף זה נשאב מִבּארו של ריה"ל דווקא, ולא ממקור אחר? בפיוט "מי כמוך ואין כמוך", שבּוֹ משולב הצירוף "נטע נעמן" משולב גם הצירוף "יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח" (תהלים יט, ו), ועל נעמן הן נאמר שהוא צועד על הארץ "בגאון כגיבור לרוּץ אורַח" (עמ' תה). כאן ולאורך כל הסיפור הקצר שלפנינו העמיד עגנון טקסט אָלוּסיבי העשוי מִרקם צפוף של פסוקים ושברי פסוקים מן המקורות הקדומים – מן התנ"ך, מספרות חז"ל – אך ניכּר שהוא הִכּיר גם את השימושים המאוחרים שעשו בהם סופרי ישראל במהלך הדורות.

פסוקים אלה מ"ארון הספרים העברי" שימשוהו לעיצוב דמותו של גיבור צעיר ויהיר, מלא הכרת ערך עצמו, המשוכנע שאין כמוהו בין כל העלמים הצעירים שבנות יפו נותנות בהם את עיניהן (וכניסוח פיוטו של ריה"ל המופנה אל היושב במרומים: "מִי כָּמוֹךָ וְאֵין כָּמוֹךָ").4 מהי סיבת יהירותו האֶגוֹצנטרית של נעמן, המתבטאת בהערכתו העצמית הגבוהה ובהעדר רגישות ואֶמפּתיה כלפי הנשים שבחייו? את זאת מנסה סיפורו של עגנון לפענח. נראה שחידת חייו של גיבורו נעוצה בזלזול שהוא מפגין כלפי הנשים תאֵבוֹת-החיים המענגות אותו בכל עינוגי העוה"ז ובהימשכותו אל עולמה הרוחני הנזירי של אחותו ואל ביתה החשוך והעצוב כקבר.

■

כאמור, בנות יפו רואות בנעמן חתן רצוי ומבוקש, ועושות כמיטב יכולתן למשוך אותו אל בתיהן. הרישא של הפסוק ממזמור תהלים (יט, ו) שצוטט לעיל, המתארות את נעמן במילים "כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח", הוא: "וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ " (עגנון פסח כנראה על הרישא של פסוק זה כדי שלא להיגרר לאמירה, שעלולה להיראות מובנת מאליה, ועל כן יש בה משום ייתור [redundancy] הגורע מטיבה של האמירה). הסיפור ממילא מדגיש שבְּנות יפו רואות בנעמן מועמד ראוי למטרות נישואין, ובכל אתר ואתר מקבלים את פניו בסבר פנים יפות. העלמות הצעירות נמשכות אל עידונו ואל כשרונו הפיוטי, ואילו אבותיהן רואים בו חתן אידֵאלי בשל מִשׂרתו הקבועה והמכובדת.

השם "נטע נעמן", שהוא שמו של החתן בנוסח הראשון של הסיפור (הפועל הצעיר, 1910) לקוח כאמור מתוך אחד מפיוטיו של ריה"ל המדבר בשבח הכלה האידֵאלית. חרוזים כאלה, וכגון אלה, נפוצו בעולם היהודי ב"שירי הזדמנות" חגיגיים בשבח החתן והכלה, ועגנון עשה בהם שימוש בסיפורו הראשון שהתפרסם בעיתונות הארץ ישראלית – "עגונות" (1908). בסיפור זה מסופר על ה"קצין" העשיר והמכובד, אחיעזר איש ירושלים, המוציא שליחים לכל קהילות ישראל בגולה כדי שיחפשו וימצאו לבִתו היחידה חתן כלבבו. השליחים משוטטים במרחבי התפוצה היהודית עד שמגיעה מהם לידי האב המאושר איגרת מחורזת המודיעה לו שנמצא בפולין "כלי מפואר, יפה פרי תואר, תורתו בתוך מעיו, עולה על כל רֵעיו" וגו' (אלו ואלו, עמ' תו). ואגב, גם על נעמן נאמר בגירסה הראשונה של הסיפור "אחות" (נוסח הפועל הצעיר), שבתורת קנדידט לאירוסין "עולה הוא על כל רֵעיו". ייתכן שעגנון הכיר גם את החיבור העתיק המחורז ספר מכתם לדוִד מאת דוד ויטאל (ויניציאה, שנת ש"ה), ובו מזמור המתאר את החתן בחרוזים הבאים: "יָפֶה הֶחָתָן אַף נָעִים / טוֹב וּמְעֻלֶּה גֶזַע שׁוֹעִים / נֶטַע נַעְמָן וּפְאֵר רֵעִים / נֶחְמַד מַרְאֶה מַשְׂכִּיל רֵעִים".

הסיפור "אחות" מתמקד לא באחותו של הגיבור, כי אם בגיבור עצמו – בדמותו של נעמן הצעיר והנאה, שנתברך בכשרונות רבים ומגוּונים והמצוי בתחומי הספרות והמסחר גם יחד. כאמור, הכול חפֵצים ביקרו – הן הבנות המאוהבות הן אבותיהן המבקשים להעמידו ללא דיחוי תחת החוּפּה. גם נעמן עצמו אינו מן הצנועים והענווים, וגם הוא מתברך בלִבּוֹ שאין עוד "שידוך" ראוי ממנו בכל יפו ובנותיה. אף-על-פי-כן, במעמקי לִבּוֹ הוא יודע היטב כי לפי שעה אין בכוונתו לעמוד מתחת לחוּפּה ולשאת בעול חיי הנישואים והפרנסה, הגם שאינו מתנזר מאהבהבים חסרי מחויבות הנוטעים תקוות-שווא בלב בנות-החן החושקות בו. נאמר כאן במפורש שהוא נהנה ממצבו בהיותו חופשי מהתחייבויות הן כלפי הוריו הרחוקים ממנו הן כלפי הבנות הקרובות אליו. לכאורה, אין הוא מתייסר בייסורי מצפון וברגשות אשם על מעשיו הלא מוסריים המפירים מצווֹת ואיסורים מדאורייתא ומדרבנן.

נזכיר בהקשר זה שגם מקץ שנים רבות, כשתיאר עגנון בסיפורו שבועת אמונים (1943) את תקופת עלומיו בארץ ישראל של ימי העלייה השנייה, הוא הִקיף את גיבורו המורה הצעיר יעקב רכניץ במעגל ובו שבע צעירות ארץ ישראליות יפות-תואר המתחרות על לִבּוֹ, וזאת בניגוד גמור למציאוּת החוץ-ספרותית ששררה בתקופת העלייה השנייה, שבָּהּ היה בארץ ריבוי בולט של גברים. על לִבָּה של כל צעירה, שהעזה לעלות ארצה בגפה, התחרו אז חלוצים רבים, ואילו עגנון הציג ב"שבועת אמונים" – מעשה "עולם הפוך" – סירוס טרגי-קומי של כוונת דברי הנביא ("וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד"; ישעיהו ד, א).

■

כאמור, נעמן יודע היטב במעמקי לִבּוֹ שדרכיו בחטא יסודם: הוא נוטע תקווֹת שווא הן בצעירות הנאות המחזרות אחריו, הן באבותיהן הלהוטים להשיאן. הוא מתרועע בעת ובעונה אחת עם שתי בנות – עדה וצילה – וכל אחת מהן מתרפקת עליו בערגה, בתקווה לרכוש את לִבּוֹ ולהינשא לו, בעוד שהוא אוהב רק אדם אחד: את עצמו. הוא מתגעגע על בני משפחתו שנשארו בגולה, אך גם שמח שהוא רחוק מעינם הבוחנת וממבטם הביקורתי. הניתוק מהוריו מאפשר לו חופש פעולה: "ככל הישר בעיניו יעשה. היום חנה ומחר פנינה" (עמ' תו).

הרישא של משפט זה מרמז ככל הנראה לאווירה המופקרת בענייני דת ובעניינים ש"בינו לבינה", ששׂררה באותה עת בקרב החלוצים הצעירים של ימי העלייה השנייה. אלה עזבו את בית אבא-אימא והמירו את הדת ב"דת העבודה", אף הרשו לעצמם חופש מיני, ללא איסורים והגבלות. המילים "ככל הישר בעיניו יעשה" מתארות מציאוּת אנרכית ופורקת-עול המתבטאת בצירוף "אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה" (שופטים יז, ו; שם כא, כה), הנזכר, בין השאר, בהֶקשר של חטיפת בנות וגזילתן מידי אבותיהם (הֶקשר שאינו בלתי-רלוונטי למציאוּת המתוארת בסיפור). בנוסח הראשון נאמר על נעמן שאין לו "לא שׂר ולא שופט" שיפקח עין על מעשיו, ברוח הפתגם "אֵין דִּין וְאֵין דַּיָּן", המתאר גם הוא מציאוּת כאוטית שאין בה כל חשש מפני ביקורת ועונש (ובמקור הארמי: "לית דין ולית דיין").

הסיפא של המשפט – "היום חנה מחר פנינה" – מתאר את היחסים בין המינים בעולם החילוני המודרני, תוך שימוש במילותיו של ביאליק בשירו-פזמונו "מנהג חדש בא למדינה". כאן תיאר ביאליק מציאוּת מתירנית שבָּהּ על צווארהּ של נערה אחת תולים עצמם שני בחורים המחזרים אחריה חיזור סתמי, חסר כל מחוייבות ("אֶתְמוֹל חַנָּה, מָחָר פְּנִנָּה"). לא עוד סיפורים על שתי נשים צרות, הנשואות לבעל אחד, הרודה בשתיהן ומשליט עליהן את מרותו, כבסיפורי המקרא. עתה לפנינו "זמנים מודרניים" ובהם בחורה אחת מסוגלת לסחרר את ראשם של שני הגברים החושקים בה ונתלים על צווארה. ואולם, "זמנים מודרניים" מולידים גם סבל ומכאוב: היחסים ש"בינו לבינה" אינם מביאים לנישואים או לקשר בר-קיימא. להפך, הבחורים מתאהבים בנערות המודרניות, המתהדרות בבגדים נאים כצו האופנה, אך עד מהרה נוטשים אותן בחיפוש אחר ריגושים חדשים, תוך שהם מחליפים אהובה באהובה בקצב שבּוֹ מתחלפת האופנה (ובלשון היום-יום: הם מחליפים נשים "כמו גרביים"). גם נעמן, גיבורו של עגנון, מתלבט בין "עדה" ל"צילה" ומצטט משירו של ביאליק את התלבטותו של הצעיר היהודי המתקשה לבחור בין "חנה" ל"פנינה".

גם בשיר העם שלו "שתי בנות" תיאר ביאליק את דמותו של ילד קטן המתקשה לבחור בין שתי בובות, ובמשתמע – את דמותו של צעיר המתלבט בין שתי עלמות יפות ואהובות: צילי וגילי. השם "צילי" (צורת החיבה של "צילה") יוצרת זיקה מרומזת בינו לבין דמותו של למך (שלקח כזכור שתי נשים – עדה וצילה), דמות שיש בה מן הבלבול והמבוכה, אך גם מן ההתרברבות והרהב. על הצורך של למך בשתי נשים הסביר רש"י: "כך היה דרכן של דור המבול, אחת לפרייה ורבייה ואחת לתשמיש. זו שהיא לתשמיש משקה כוס של עקרין כדי שתעקר ומקושטת ככלה ומאכילה מעדנים, וחברתה נזופה ואבלה כאלמנה" (בפירושו לבראשית ד, יט; בעקבות בראשית רבה).

נעמן, גיבור הסיפור "אחות", פוסח על ביתה של עדה וכן על ביתה של צילה, מבלי שיסור אל אהובותיו שכל אחת מהן מצפה לבואו. הוא משאיר את שתי הבנות המאוהבות בציפייה נכזבת, ומתוך אֶגואיזם צרוף הוא מגדיר בחיוך את "אומללותו" במילים "ייסורי אהבה" (עמ' תה). למעשה הוא נוהג בנשים שבחייו בעריצות חסרת רחמים, כנרמז מן המשפט הפותח את הסיפור: "נעמן עמד לפני שולחן עבודתו כאדם שעומד על גחלים" (עמ' תד), פתיחה המעידה על כך שהמחבר המובלע לכל הפחות יודע ומבין שהתנהגותו של נעמן בחטא יסודהּ.

משפט זה רומז לאזהרה הכלולה בספר משלי בדבר העונש הצפוי לנואף החומד את אשת רעהו: "הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ  וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה. אִם-יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל-הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה" (משלי ו, כז – לג). דברים אלה משמשים בספר משלי פרולוג לאזהרות הכלולות בו בפרק ז' מפני אישה זרה האורבת לגבר כדי לצוד אותו ברשתה. כדי שלא להילכד בחדרי-שאול מוטב לו שלא ייכנס לביתה ויעסוק בחָכמה ובתורה, ולא בהנאות היצר.

בתוך המִרקם האָלוּסיבי הצפוף המאפיין את הסיפור "אחות" משפט פתיחה זה – "נעמן עמד [...] כאדם שעומד על גחלים" – רומז גם לפירושו של רבנו בחיי בן אשר על שמות לא: "וחֵטא אשת איש המשילו למהלך על הגחלים שאי אפשר שלא יישרף". דבריו אלה של רבנו בחיי בן אשר מסתיימים באיוּם שלפיו לא יינצל הנואף מאש גיהנֹם. ניכּר שעגנון, ואולי גם גיבורו נעמן, עֵרים לכך שהאשליה שנוטע נעמן בצעירות המאוהבות (אגב התעללותו הרוחנית בצעירות אלה) היא בגדר חטא מוסרי חמוּר, ואפשר שמשום כך נזכרת כאן המילה "עזאזל" פעמיים. גם תיאורו של נעמן כמי ש"יומם יעמול על פת לחם" (עמ' תד) מעלה את זֵכר הפסוק "עַל פַּת לֶחֶם יִפְשַׁע גָּבֶר" (משלי כח, כא) – פסוק המעשיר את השדה הסמנטי שעניינו חטא, עווֹן ופשע. מבחר המילים והדימויים לאורך הסיפור מלמדים על חששותיו של נעמן (ואולי גם של המחבר המסתתר מאחורי גבו) מן העונשים הצפויים לו בגין מעשיו ההֶדוניסטיים חסרי המצפון, חששות המובילים להחלטתו של הסופר לשַׁנות את אורחות-חייו פן יִירש גיהנום.

ב. אישה וגבר, חום וקור, אור ואפלה, החיים והספר

עגנון תיאר אפוא צעיר גאוותן ושוֹביניסטי למדיי, הנוהג באהובותיו כמו למך, המתגאה לפני נשותיו עדה וצילה ביכולתו לסלק מעל דרכו כל מכשול ולהרוג את כל מי שמסַכּן אותו או מתנכל לו, אפילו הוא ילד – יכולת שאותה ירש משושלת קין שאליה השתייך. מהו החטא המצדיק את הצגתו של נעמן בדמותו השלילית של למך, שהפך במרוצת הדורות לשם-נרדף לגבר לא-יצלח (בעקבות פירוש רש"י לפסוק "כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי"; בראשית ד, כג). דומה שלא רק אופיו ה"ביגמיסטי" של נעמן מצדיק את הצגתו כ"למך", ולא רק התרברבותו לפני שתי הנשים על שהוא משורר וסוחר גם יחד, אלא גם יהירותו המרבה עווֹן על פשע. נעמן חוטא בחטא ה-hybris, ואין תמהּ שבתום התלבטות בין שתי נשים המענגות אותו בתענוגות העוה"ז הוא נשאר בודד ונכנס ל"מִנזר" – לחדרה הנזירי של אחותו שאין בו טיפה של הֶדוניזם ושמחת-חיים.

הסיפור "אחות", הקושר את סיפורו של נעמן ושתי אהובותיו לסיפורו של למך ושתי נשותיו, מלמד על זיקתו של סיפור זה בנוסחיו המאוחרים לסיפור "שתי נשים" מאת יצחק פרנהוף (1866 – 1919) המגולל את ספורו של למך מנקודת מוצָא פסיכולוגיסטית מודרנית. קשריו האישיים של עגנון הצעיר עם הסופר הגליצאי יצחק פרנהוף היו רבים וענפים. פרנהוף, איש בוצ'אץ', שהוזמן בזכות עבודתו העיתונאית להשתתף בקונגרס הציוני הראשון, זכה לכבוד רב בעירו ורבים רצו ביקָרוֹ. באותה עת שיגר אליו הנער בן ה-11, ש"י צ'צ'קס, איגרת ברכה. פרנהוף ענה לו באיגרת מחורזת, שבָּהּ שִׁרבּב באירוניה קלה דברי חשד מחוייכים על שהנער הסתייע ככל הנראה באביו בניסוח האיגרת.5 לימים שיתף פרנהוף את ש"י צ'צ'קס בעיתוניו, וניכּר שבצעדיו הראשונים ב"קריית ספר" העברית ראה עגנון הצעיר בפרנהוף כעין "מֶנטור" שיכול לפרושׂ עליו את חסותו ולסייע בקידומו.

סיפורו של יצחק פרנהוף על למך ושתי נשותיו הוא סיפור מיזוֹגֶני המאשים את האישה בפיתוי הגבר ובתוצאות הפטליות, הרות האסון, המתלַווֹת לפיתוי. הגבר, המתפתה להפגין לפני האישה את כוחו ואת גבריותו, מפעיל בעידודה אלימות, הגורמת לה הנאה, אך עד מהרה מתגלה כי הוא רצח בטעות את בני משפחתה של האישה המפתה.

המאבק בין המינים מזיק אפוא לשני הצדדים ומביא לעולם לא ברכה ופריון, אלא הרג והרס. גם סיפורו של עגנון מפגין עמדה מיזוֹגֶנית, המציגה את שתי הצעירות המאוהבות כפתיות שאינן עומדות על טיבו של נעמן ועל כוונותיו. כל אחת מהן בטוחה שלִבּוֹ נתון לה, בעוד שנעמן מזלזל במאמציהן ללכוד את לִבּוֹ ורואה בהן תכסיסי פיתוי. תיאור זרועותיה העבות של צילה הנכרכות על צווארו כנחשים (עמ' תה) טעון גם הוא כמובן ברמזים לסיפור הפיתוי בגן-העדן, שהסתיים כזכור בקללת ה' לגבר ובקללתו לאישה (ואכן, בנוסחו הראשון של הסיפור נאמרים הדברים גלויות ומפורשות: "אלה הם נחשי האהבה הפותחים לפני האדם גן עדן").

בתוך כך נרמזת גם מבוכה מִגדרית, ההופכת על פיהם את תפקידיהם הסטראוטיפיים של הגבר והאישה: נעמן מתואר כבעל פנים ענוגות שבת-שחוק של עלמה ענוגה שפוך עליהן (עמ' תה), ואילו צילה מתוארת כאמור כבעלת זרועות עבות המלפפות את נעמן כנחשים. תמונתה אפופת הנחשים היא ספק תמונתה של המפלצת מֶדוּזה מן המיתולוגיה היוונית, שראשה עטור בנחשים, ספק תמונה פאלית העומדת בניגוד גמור לתמונתה של עדה הנשית והמעודנת. היחסים בין נעמן לשתי "נשותיו" כמוהם כסירוס מודרני של קללת הגבר והאישה בסיפור גן-העדן: "וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (בראשית ג, טז).

צמד הניגודים "אישה וגבר" הוא רק צמד ניגודים אחד מִני רבים שעליו בנוי הסיפור הקצר "אחות". מתוכו עולה ובוקע גם צמד הניגודים "חום וקור", השזור אף הוא כחוט השני לאורך הסיפור. הסיפור נפתח בחום הלוהט ("נעמן עמד לפני שולחן עבודתו כאדם שעומד על גבי גחלים כאילו שלחה החמה השוקעת בעֵרה תחת רגליו" (עמ' תד). בנוסחו הראשון של הסיפור (הפועל הצעיר, 1910) נכתב במשפט הפתיחה: "אחרית החמה הגוֹועת שלחה דלֵיקה ברצפה שתחת רגליו" (ניסוח שניכרת בו – בזכות הדמיון ל"הקיץ גוֹוע" – השפעת הנוסח הביאליקאי). הסיפור מסתיים בתמונת האחות הלבושה מעיל חורף הגם שבחדר שורר חום קיץ (עמ' תז), אותו מעיל שלבשה כשיצאה להחליק על הקרח עם ידיד נעוריה בעיר הולדתה הצפונית. הבריחה מן החום הארץ ישראלי הלוהט אל אפלולית הבית הקר של האחות, המתרפקת על זיכרונות מימי נעוריה ועלומיה באירופה, מלמדת על הדילמה שהטרידה את עגנון הצעיר באותה עת: אירופה או ארץ ישראל? עצי האורן לצד בית ההורים שבגולה שבצִלם פגש פעם נעמן את אחותו (עמ' תו), או החום הלוהט והאור הבוהֵק של המציאוּת הארץ ישראלית החשופה?

ובצד החום הלוהט, שבּוֹ הוא מתייסר בהוֹוה המזכיר גם את הפחד מאש הגיהנֹם, המנוגד תכלית ניגוד להתרפקות על הקור האירופי, גם צמד הניגודים "אור וחושך", מבריח את הסיפור כבְריח. על צמד הניגודים "אור וחושך" העיר הלל ויס במאמרו "עד שיפוח היום": "עיקרו של הסיפור הוא בעיבוד אמנותי קפדני של תהליך נפשי, תהליך פסיכו-פואטי [...] המבטא חתירה להתוודעות עצמית הבוקעת מן ה'אופל' הריאלי המבטא אופל נפשי והמגולם מהזינוק מנקודת המוצָא של הסיפור: לשכה אפלה [...] חדר אפל נטול חלונות בו עובד הפקיד נעמן [...] אל אור היום ואל ההתבהרות הנפשית בסוף הסיפור". ואכן, בצד צבעי הבעֵרה הצובעים את רצפת משרדו שעליה עומד נעמן בפתח הסיפור כאדם העומד על גבי גחלים (גם המילה "רצפה" משמעה "גחלת אש"), יריעת חייו של נעמן צבועה גם בצבעי האופל והקדְרוּת. כשהוא יוצא מן המשרד הוא נושם בכבדות "להדוף אופל". הסיפור מסתיים בכניסתו של נעמן לחדרה של אחותו השרוי ב"אפלה נוחה", ורק מקץ רגעים אחדים עיניו מבקיעות "באופל החדר" (עמ' תו), ודווקא בתוך האופל – כדברי הלל ויס – מתחוללת חוויית ההארה וההתבהרות הנפשית.

חשיבות מיוחדת נודעת גם לצמד הניגודים "החיים והספר" או "החיים והאמנות", שעליו מבוסס הסיפור הקצר שלפנינו. בנוסח הראשון נאמר על נעמן ש"עליו להישאר עוד בלשכה בין גיליונות מתים". הכתיבה על החיים אינה אלא צל-צִלם העמום של החיים, ואילו המציאוּת השוקקת שמחוץ לכותלי החדר היא החיים. והנה, נעמן עוזב את חדרו, ואך טבעי הוא שיסור אל ביתה של אחת מהעלמות המאוהבות בו, שם מפכים החיים במלוא עוּזם ומשכיחים ממנו את עבודת המשרד המאוסה, שבָּהּ הוא שרוי יום אחר יום, מוקף גיליונות נייר. ואולם, נעמן נוטש את החיים, וסר אל בית אחותו החשוך כקבר ומעילה דומה בעיניו לפרוכת שעשה איש משמלת כלולותיה של אשתו המתה.6

תיאור חדרה של האחות רצוף תיאורי מוות, במיוחד לנוכח דמיונה של האחות לדמותה של האם המתה. האחות יושבת כאבֵלה ("היא יושבת כעוטיה [...] וראשה מורד למטה"; עמ' תז), על אהובה שאיננו ועל אמה שהלכה לעולמה (בשירו "הרהורי לילה" תיאר ביאליק את דמותה הנשית של "אֵם עֹטְיָה, אֲבֵלָה"). אך גם בעלומיה נקשרה דמותה של האחות בתיאורי מוות, ועליה שר ידידהּ המשורר את שירת השושנים השחורות (היפוכה של שירת הטבע). דברים אלה מזכירים את האש השחורה הבוקעת מעיני האיש הפלאי ב"מגילת האש" של ביאליק, אש המשחירה את הטבע ואת צבעיו הרעננים: "הַעֲלוּ לִי שִׁירַת הַחָרְבָּן / שְׁחֹרָה כְּאוּדֵי לְבַבְכֶם; / שָׂאוּהָ בַגּוֹיִם [...] וַחֲתוּ גֶחָלֶיהָ עַל-רֹאשָׁם. / [...] וְצִלְּכֶם כִּי-יַחֲלֹף עֲלֵי חֲבַצֶּלֶת גִּנָּתָם – / וְשָׁחֲרָה וָמֵתָה" (לטענת מפרשים אחדים אין הדנוטציה 'חבצלת' שבלשון המקרא אלא ה'שושנה' שבלשון ימינו).

ניכּרת כאן הדילמה שהעסיקה את עגנון הצעיר ללא הרף: האם לִחיות חיים נזיריים בין ארבעה כתלים ולהקדיש את כל שעותיו לכתיבת ספרות, שאינה אלא צל-צִלם של החיים ה"אמִתיים"? שמא עליו לצאת מדל"ת אמותיו, לִחיות את החיים בכל עוּזם וליהנות בלי חשׂך ובלי רגשות אשמה מכל מנעמי העוה"ז – מכל ההנאות שהמציאוּת המודרנית יכולה להציע לצעיר חפץ חיים כמוהו? נעמן, ואפשר שגם מחברו של הסיפור "אחות", בוחר כמדומה באפשרות הראשונה.

ג. מדוע מתעלל נעמן בנשים שבחייו?

סופו של הסיפור מבהיר שהתנכרותו של נעמן כלפי הנשים שבחייו, סמל החיים המנהמים מעֵבר לכותל, קשור ביחסו אל הספרים הכולאים אותו בין כותלי הבית ומנתקים אותו מהנאות העוה"ז. הנשים מפתות אותו לגמוע מגביע החיים, בעוד שהוא מרגיש שעליו להתנזר מן ההנאות הארציות: להפסיק למוֹץ את לשד החיים ולמצוא לעצמו פינה חשוכה, שקטה ומוצלת שתאפשר לו להתנתק מעבודת המשרד השנואה ומנשותיו האהובות גם יחד. בנוסחו הראשון של הסיפור (נוסח הפועל הצעיר) הדברים נאמרים באופן גלוי ומפורש בתיאור נעמן השרוי בחדרה של אחותו "נשכח מחיי יום יום ונגרש מחוג תענוגי הרגע".

כדי להתנתק מחיי היום-יום ולהיכנס לעולם רוחני, שהקדוּשה שׁוֹרה בו (לאורך היצירה זרויים צירופים רבים מן השדה הסמנטי שעניינו "עבודת הקודש"), עליו להתנתק בראש וראשונה מן הנשים המפתות אותו במדוחיהן. בספר משלי, אחרי הדברים שהובאו לעיל, המזהירים את האדם מפני הניאוף ומפני פיתויה של אישה זרה ("הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ   וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה, אִם-יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל-הַגֶּחָלִים וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה"; משלי ו, כז-כח), באה עצתו של של החכם באדם, לאמור: "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ" (משלי ז, ד). משמע, עדיף ללמוד ולהחכים, לקרוא ולכתוב, מאשר לסור אל חדרה של אישה זרה ומפתה ולהתעלס אִתה באהבים. גם כאן, הבחירה באחות – בדמות בשר ודם, אך גם במהות רוחנית הנקשרת בתורה, בחָכמה ובמוּסר – נובעת מן הבריחה מחדריהן של הנשים הפתייניות המלפפות אותו מכל עֵבר (וכאמור, צילה מתוארת כמי שמלפפת את צווארו בזרועותיה העבות כנחשים, סמל הפיתוי המיני).

האם מדובר באחות בשר-ודם? כאשר כתב ביאליק בשירו "הכניסיני תחת כנפך" את המילים "וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת" נוסחו דבריו באופן שלא קל לקבוע אם מדובר באהבת בשׂרים או באהבה אפלטונית, באישה בשר-ודם או ביצור שמֵימי טרנסצנדנטי. אמנם השיר פונה לכאורה אל האישה במילים הנטולות כביכול השתמעויות אֶרוטיות שהרי הן מופנות אל נשים מן המשפחה הגרעינית שעליהן חל איסור גילוי עריות ("הֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת"). ואולם אין לשכוח שבמקורות הקדומים משמשת המילה "אָחוֹת" שם-נרדף למילים "כַּלָּה" ו"רַעְיָה", והיא נזכרת גם בהקשרים אֶרוטיים מובהקים, כגון: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר; קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי-לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי" (שיה"ש ה, ב). גם בשירי אהבה אחרים של ביאליק לא אחת מכנה האני-הדובר את אהובתו בכינוי "אחותי" באופן שעשוי לרמוז ליחסים אֶרוטיים. כך, למשל, בשיר "ציפורת" הוא פונה אליה בסדרת מילים נרגשות ומאיץ בה: "מַהֲרִי, מַהֲרִי, אֲחוֹתִי, נָבוֹאָה הַיַּעֲרָה, / תַּחַת חֻפַּת אֲשֵׁרָיו לָךְ כָּל-נַפְשִׁי אָפִיקָה, / וְאֶת-כָּל-אַהֲבָתִי הַתְּלוּיָה בְשַׂעֲרָה / נָמִית שְׁנֵינוּ בִּנְשִׁיקָה". והרי גם עגנון בסיפורו המוקדם "לילות" העניק לצעירה האהובה את השם "רוחמה" הנקשר בכותרת היל"גית "אחותי רוחמה", המוסבת על עם ישראל והמבוססת על פסוק מן המקרא המתאר את יחסי הקב"ה ועמו במטפוריקה שמתחומי הזיווּגין (הושע ב, ג).

המושג "אחות" הוא אפוא מושג רב-משמעי, שהוראותיו אֶרוטיות ואפלטוניות, אישיות ולאומיות, גם יחד. בסיפורו של עגנון הוא מבטא כמדומה בעיקר את ערכי הבית והמשפחה, שאותם נטשו צעירי העלייה השנייה לטובת החופש והליבֶּרטיניזם. נעמן נמשך אל חדרה האפל של אחותו כדי להימלט מ"אור התכלת העזה" של המציאוּת הארץ ישראלית ומן ההפקרות שאִפיינה את חייהם של צעירים כמותו שנטשו את בית אבא-אימא ובארץ ישראל הרחוקה איש לא פקח עין עליהם ועל מעלליהם. הוא נמשך לחדרה של האחות, אך גם חושש מפני התוכחה שישמע מפיה – תוכחה על התנהגותו הפרועה והמופקרת. דמותה של האחות מגלמת בעבורו את הצו הקטגורי הקאנטיאני (Kategorischer Imperativ): את הריסון ואת המשמעת העצמית שאוכף האדם על עצמו כדי למנוע ניהיליזם מוסרי.

זלזולו של נעמן בנשים החושקות בו נובע מן התשוקה הבלתי-מרוסנת שלהם, הגורמת לו להסיר רסן ולחטוא בניאוף, תוך שהוא מסתכן בעונשים מידי שמים, וכדברי ספר משלי שצוטטו לעיל: "הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ  וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה אִם-יְהַלֵּךְ אִישׁ עַל-הַגֶּחָלִים   וְרַגְלָיו לֹא תִכָּוֶינָה" (שם ו, כז-כח). ייתכן שהוא נוהג באהובותיו בכחש ובהונאה כי הן מדיחות אותו מדרך הישר, והוא מעניש אותן על מעשיהן. ייתכן שהוא נוטש אותן בעיצומה של האהבה מתוך הזדהות עם אחותו שאהובהּ נטש אותה לאנחות ושבר את לִבּהּ. ייתכן שהוא מזלזל בהן כי הנשים מזלזלות בספרות, נשמת אפו ולב חייו. גם האֵם וגם האחות מוצגות כאן כמי אינן מסיימות קריאת ספר עד תומו. כשם שהנשים אינן מסיימות את הרומנים (את הספרים שהן קוראות), כך נעמן אינו גומר את הרומנים (את חוויות האהבהבים שהוא חוֹוה במחיצתן). מידה כנגד מידה.

אי-אמונו בנשים מקבל כאן ביטוי מוזר למדי: נעמן התחיל להתעניין באהובתו עדה וביקש לראות את פניה רק לאחר שראה את אחיה שנשא חן בעיניו. מראה הנערה לא אכזב אותו, כי הבחין כנראה בדמיון הגנטי שבּין שני האחים. מכאן ניתן להקיש ולגזור גזֵרה שווה לעניינה של האחות שאל חדרה הוא נמשך. גם אחותו של נעמן דומה לו ככל הנראה בחזותה ובהליכותיה, ובשל אהבתו העצמית הוא מעניק לה את הבכורה. נעמן לוקה כאמור באהבה עצמית נרקיסיסטית.

נעמן אינו סר אל אהובותיו, ותחת זאת הוא נמשך אל חדרה האפלולי של אחותו, בת-דמותה של אִמו המתה, שבּוֹ היא יושבת עוטיה כאבלה (בשירו של ביאליק "הרהורי לילה" מתוארת האֵם במילים "אֵם עֹטְיָה, אֲבֵלָה"). האִם האחות, הדומה לאֵם המתה, מתאבלת בראש מורכן על אִמה? על אהובהּ שאיננו? משיכתו של נעמן כלפיה כמוה כמשיכתו של עגנון אל עולמו הישָׁן, אל הבית שנטש לפני שנסדקו קירותיו עם מות האם. ניכרים געגועיו של הסופר אל מחוזות ילדותו ואל עולמו הקודם. משיכתו של נעמן לאחותו מקבילה גם למשיכתו של הצעיר אל עולמו הפנימי. הנשים החומדות אותו מדיחות אותו אל העולם הגשמי ומסיטות אותו מן הדרך. בחדרה האפלולי של אחותו הוא מתקרב אל חיי הרוח היצירה שאליהם כלתה נפשו ("אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ"; שם ז, ד).

פסיחתו של נעמן על בתיהן של עדה וצילה כדי לפקוד את בית אחותו מלמדת על משיכתו אל האחות חסרת-השם, שבדמותה השרויה באפלה מתגלם עולמו הפנימי המוצנע מן העין. במילים אחרות, היא מלמדת על משיכתו אל עצמו. האֶפִּיתט "אחות" יכול לציין כאמור גם את המהות היצירתית, בהיותה שם-נרדף לשכינה העברית ולמוזה היוונית. משיכה זו אל עצמו ואל עולמו היצירתי מתבטאת כאן במימוש (רֵאליזציה) של שני שמותיו – "שמואל" ו"יוסף".

הא כיצד? השם "שמואל" מתממש לקראת הסוף בסיפור על המעיל (מורשת הבית ובני המשפחה שנותרו בגלות הקרה) שלובשת האחות בחדרהּ החם (בארץ ישראל). מוטיב זה נקשר בפסוק "וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה-לּוֹ אִמּוֹ" (שמ"א ב, יט), שהרי בטרם הקדישה חנה, אֵם שמואל, את חיי בנה לעבודת הקודש ולחיי הרוח, היא הכינה לו מעיל. הֶרמז נוסף לסיפור שמואל משולב בנוסח הראשון של הסיפור, שבּוֹ חושב נעמן בלִבּוֹ: "אסורה נא [אל אחותי] ואראה מה שלומה ואחר אשובה ואלכה7 אל אלנורא או אל תרצה – ככל אשר יעלה המזל". המילים "ככל אשר יעלה המזל" הם סירוס מחויך של הפסוק המקראי "כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג" (שמ"א ב, יד) מסיפור שמואל, וסירוסו של הפסוק מרמז לכך שנעמן מדמה במרומז את הצעירות היִצריות המתעלסות אתו באהבים לנתחי בשר עסיסיים, ותוּ לא. ואכן, הסופר חֶמדת, גיבור הסיפור "גבעת החול", מכַנה את יעל, הצעירה האסֶרטיבית שמחזרת אחריו בכינוי המנמיך והמעליב "אומצא של בשר" (עמ' שנה) ללמדנו שעגנון הצעיר חטא לא אחת במיזוֹגֶניה.

גם דמותו של יוסף נרמזת כאן יותר מפעם אחת. לפנינו צעיר שהוא גם סופר ואיש רוח אך גם איש מעשה ש"עם סוחרים יעבוד, עם אילי הכסף" (עמ' תה), בדומה ליוסף שהיה איש חלומות, מחד גיסא, ו"המשביר" איש הכלכלה והמִמשל, מאידך גיסא, לאחר שאשת אדוניו ניסתה לפתותו. לאחר שנעמן פוסח על בתי אהובותיו הפתייניות ומחליט לסור לבית אחותו, הוא שואל את עצמו "אנה אני בא" (סוף עמ' תה), והדברים מבוססים על סיפור יוסף ("הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא"; בראשית לז, ל; ורש"י פירש: "אנה אברח מצערו של אבא"). גם הצירוף "נעמן פתח את הדלת בלט ויבוא החדרה" (עמ' תו) מבוסס על הצירוף המקראי "וַיָּבֹא הַחַדְרָה" (בראשית מג, ל) המשולב בסיפור יוסף (כזכור, יוסף בא החדרה כי לא רצה שיראוהו בוכה מתוך רחמים על אָחיו, והרי גם נעמן בוכה בסוף הסיפור לנוכח גורלה של אחותו). ועל כל אלה בולט תיאורו של נעמן השולח ידו "בין תלתלי שערותיו" (עמ' תה), והדברים מבוססים על המדרש המתאר את יוסף שהיה יפה-תואר ויפה-מראה, ו"כיון שראה יוסף את עצמו בכך התחיל אוכל ושותה מסלסל בשערו ואומר ברוך המקום שהשכיחני בית אבי (תנחומא פרשת וישב סימן ח(. גם נעמן מתואר כמי שמתברך בלִבּוֹ על ריחוקו מבית אבא, ריחוק המאפשר לו לעשות את כל מעשיו ללא ביקורת ושיפוט. האִזכּוּרים הרבים של סיפור שמואל וסיפור יוסף בתנ"ך ובמדרשים, שאת רובם שילב עגנון בחלקו האחרון של הסיפור, מרמזים שנעמן-עגנון בעצם נמשך לחדרה של אחותו, בת דמותם של אִמו ושלו, ולמעשה הוא נמשך אל עצמו ואל עולמו הרוחני.

למיטב הבנתי הנשיקה הארוכה שנעמן מנשק את ידה של האחות אינה מרמזת לגילוי עריות, כפי שמציעה הפרשנות הפסיכולוגיסטית של הסיפור "אחות". זוהי כמדומה נשיקה של התחייבות לטווח ארוך – הבטחה לזנוח את הבלי העוה"ז ולהתמסר לעולם שכולו רוחניוּת צרופה. לכאורה אין כל זיקה בין שמו לבין דמותו המקראית של נעמן, שר צבא ארם, שהתחיל להאמין באלוהי ישראל והפך לפי חז"ל לגר תושב לאחר שאלישע ריפאוֹ מצרעת. ואולם, חששו של נעמן מפני תוכחת אחותו מלמדת שיש דמיון לסיפור מרים, אחות משה, שהוכיחה אותו על מעשיו ועל כן לקתה בצרעת. מוטיב הצרעת מקשר אפוא את השם "נעמן" אל דמות "האחות" (שיש בה קווים מדמותה של מרים, אחות משה). מן הרמזים למוטיב הצרעת קצרה הדרך אל הנשיקה שנושק הרבּסט את האחות שירה בבית המצורעים (ברומן הנושא את שמה של האחות המיילדת), מתוך נכונות לסַכּן את חייו ואפילו לנטוש את משפחתו ואפילו לחיות את שארית חייו בבית-המצורעים (בפרק הסיום שנוסף לרומן שירה במהדורת תשל"ד), כדי להגיע למעלה אנושית גבוהה יותר, לִחיות חיים דלים וצנועים בחומר, אך עשירים ברוח. הרבּסט, כמו תקדימו – הגיבור נעמן מן הסיפור המוקדם "אחות" – מעדיף לבלות את ימיו בין כותלי החדר, ובלבד שלא ייאלץ להתחכך בגילוייו הנחותים של "עולם המעשים" ולא יזדהם בזוהמת החיים. הסיפור "אחות" הוא כמדומה סיפורו הראשון של עגנון שבו מתואר הקונפליקט בין צורכי החיים ותביעותיהם לבין התמסרות טוטלית לעולם האמנות והספרות. ההסתגרות בחדר חשוך וקודר כקבר הוא התקדים של יצירות שבהן האָמָּן בוחר לחיות "מחוץ למחנה". לפנינו השלכה (פרוייקטציה) מטפורית לתחושתו של אָמָּן כדוגמת עגנון, שהכיר את יופיה ואת מחמדיה של אירופה, ובחר לעלות אל הארץ החרֵבה והעזובה לקברים כדי להסתגר בדל"ת אמות ולהקדיש את חייו ליצירה.

הערות:

1. הפועל הצעיר, שנה רביעית, גיליון 1 – 2, ט' בחשוון תרע"א (11.11.1910), עמ' 12 – 14.

2. על נוסחיו השונים של סיפור זה, ראו בחיבוריהם של אברהם באנד, יהודית צווייק ואורציון ברתנא (לפי רשימת המקורות).

3. השם "נעמן", כמו השם "חֶמדת", הוא שם החוזר באחדות מיצירותיו המוקדמות של עגנון."נעמן", כפי שנראה, הוא שם דואלי, המכיל בתוכו השתמעויות חיוביות ושליליות כאחת.

4. חיה שחם הבחינה באֶפִּיתטים האלוהיים המשולבים בתיאוריו של נעמן, גיבור הסיפור "אחות". לדבריה יש בסיפור מסכת של אִזכורי מקורות שמאחוריהם מסתתר הנשגב (האל), בעוד שהרפרנט הוא גיבור הסיפור הנתון בסיטואציה טריוויאלית שאינה מצדיקה את השימוש אֶפִּיתטים כה נשגבים. להפך, יש בהם מטעמה של מליצה המגחיכה את התיאור.

5. יצחק פרנהוף, ספר המתנגדים (סיפורים), בעריכת ישראל כהן, אגודת הסופרים, תל-אביב תשי"ב, עמ' 215 – 216. פרנהוף נודע לימים כמי שניבא עוד במפנה המאה העשרים, בימי התכנסות הקונגרסים הציוניים הראשונים, ששמה של מדינת היהודים, לכשתקום, יהיה "מדינת ישראל" ושעל דגלה של המדינה יתנוסס סמל של מגן-דוִד. ייתכן שבשם "פרנהיים" (Fahrenheim), שם גרמני אותנטי שבּוֹ הכתיר עגנון את אחד מסיפוריו הנודעים על-שם גיבורו של סיפור זה, יצק המחבר את הרישא של השם "פרנהוף" Fahrenhof)), כשמו של הסופר, איש בוצ'ץ' ששימש לו מורה-דרך בראשית דרכו.

6. בנושא הכנת פרוכת מבגדי נשים התגלעה מחלוקת בתפוצות הגולה: הרב אברהם דוד בן אשר וואהרמן  (1771 – 1840), הידוע בכינויו "הגאון מבוצ'אץ'", וכך הוא נזכר ביצירת עגנון, כתב בחיבורו אשל אברהם שאין לעשות מבגדי נשים תשמישי קדושה. ואולם, יש עדויות שרבה של פראג ר' יחזקאל לנדא (הידוע בכינויו "הנודע ביהודה") הכין פרוכת מבגד אשתו המתה לבית-הכנסת "אלטנוי שוהל" שבפראג, וכמוהו נהגו גם רבנים אחרים בקהילות ישראל שבמזרח אירופה ובמרכזה.

7. המילים "אשובה ואלכה" רומזות לפסוק "אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל-אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז מֵעָתָּה" (הושע ב, ט), המתאר אישה שזנתה (וכאן לפנינו גבר שחטא בניאוף).