השניוּת בישראל"אָלף בֵּית"
עודכן: 22 במרץ
"אָלף בֵּית" – שירו השביעי של אלתרמן בסדרת "הטור השביעי"
פורסם: חדשות בן עזר ,גליון 1831 20/3/2023
פורסם: אתר נתן אלתרמן , 19/3/2023
את טורו השביעי – "אָלף בֵּית" – פִּרסם אלתרמן ב"דבר" ביום י"ב באדר ב' (19.3.1943) לרגל איחודן של שתי סיעות ("פְּלַגּוֹת" בלשון השיר) במפלגת "פועלי-ציון" והתלכדותן למפלגה מאוחדת. לכאורה כתב כאן אלתרמן באירוניה קלילה, והציג את המאורע כמין אוּטוֹפּיה על-טבעית שנתגשמה מול עיניו הרואות. עד לאותו איחוד היסטורי בין סיעה א' לסיעה ב', ראתה המציאוּת הפוליטית במקומותינו רק פילוגים ופירוק לגורמים, ולפתע פתאום אירע נס חד-פעמי וחסר תקדים.
ברי, מאחורי הקלילות המשועשעת מסתתרים, כרגיל, עניינים מהותיים ועקרוניים שאינם קלים ופשוטים כל עיקר. שמות המפלגות בישראל נגזרו בדרך-כלל משורשים בעלי קונוטציות אופטימיות, כגון אח"ד, יח"ד, לכ"ד וכן ממילים המבטאות תקווה להתאחדות ולקידום רעיון משותף ('כולנו', 'ביתנו', 'שינוי', 'קדימה', 'יש עתיד', 'תקווה חדשה', ועוד). ואולם, העוּבדות מוכיחות שמִפלגות על-פי-רוב מפַלגות את העם ושואבות את כוחן ממינֵי תחבולות של "הַפְרֵד ומשול", שהרי המילה 'מפלגה' נגזרה מן השורש פל"ג, והאחדוּת ממנה והלאה.
אחדוּת, אחידוּת והתאחדוּת הן מושגים נדירים בזירה הפוליטית. לעומת זאת, מריבות, פיצולים ושסעים הן תופעות הנפוצות בה עד מאוד. לפיכך, אלתרמן – בתקופה של קיטוב פוליטי חריף בין "מחנה הפועלים" לבין הרֶוויזיוניסטים, הביט משתומם על התאחדותן של שתי סיעות פוליטיות למפלגה אחת, ודיבר עליה כעל פלא היסטורי:
אָלֶף בֵּית 1
חֶדֶר קָטָן,
צַר וְחָמִים, 2
מִגָּלִיל וְעַד נֶגֶב לוֹהֵט.
וְכָל הַיִּשּׁוּב (כְּבַשִּׁיר הַתָּמִים)
לוֹמֵד זֶה שָׁנִים אָלֶ"ף בֵּי"ת.
צִיּוֹנִים כְּלָלִיִּים אָלֶ"ף בֵּי"ת,
וּמַפַּאי סִיעָה אָלֶ"ף בֵּי"ת,
וְעוֹבֵד צִיּוֹנִי אָלֶ"ף בֵּי"ת,
וּפוֹעֵל מִזְרָחִי אָלֶ"ף בֵּי"ת.
וְגַם מִי שֶׁאֵינוֹ אָלֶ"ף בֵּי"ת
עוֹד יִגְדַּל וְיִלְמַד אָלֶ"ף בֵּי"ת
בְּקִצּוּר, מַה נִּמְנֶה עֲדֵי תֹּם?
הֲלֹא אֵין מִפְלָגָה
אֲשֶׁר יֵשׁ בָּהּ מְתֹם! 3
כְּמוּבָן לִפְעָמִים הַהֶבְדֵּל הַמְדֻיָּק
בֵּין חֶלְקֵי מִפְלָגָה הוּא דָּקִיק מִן הַדַּק 4
וְיוֹדֵעַ הָאֵל מַה בֵּין אָלֶ"ף לְבֵי"ת
וְאִם אֵין הוּא יוֹדֵעַ, הוּא אַנְאַלְפַבֵּית 5...
וּפִתְאֹם. פִּתְאֹם קָמָה-נִצָּבָה בְּצִיּוֹן 6
מִפְלָגָה הַמְכֻנָּה פּוֹעֲלֵי-צִיּוֹן
וַתַּכְרֵז: שְׁתֵּי פְּלַגּוֹת נִתְאַחְדּוּ בִּי כַּדָּת
וַהֲרֵינִי עַכְשָׁו מִפְלָגָה אַחַת!
וּמַבִּיט הַקָּהָל בַּמִּקְרֶה הַמּוּזָר
וְתָמֵהַּ: וּבְכֵן... אֶפְשָׁרִי הַדָּבָר!
אֶפְשָׁרִי שֶׁיַּתְחִילוּ אוּטוֹפְּיוֹת כָּאֵלּוּ
לֵהָפֵךְ לִמְצִיאוּת... וְעֻבְדָּה שֶׁהֵחֵלוּ!
כִּי הִנֵּה מִפְלָגָה צִיּוֹנִית מְסֻיֶּמֶת
נִתְאַחְדָה וְהֲרֵיהִי חַיָּה וְקַיֶּמֶת
נִתְאַחְדָה וְעָשְׂתָה זֹאת חָלָק וְגַם חַד 7
כְּאָדָם שֶׁמוֹשִׁיט לְעַצְמוֹ אֶת הַיָּד! 8
וְתוֹהִים כָּל רוֹאֶיהָ: אָכֵן וְאָכֵן
אִם כָּזֹאת יִתָּכֵן
הֵן הַכֹּל יִתָּכֵן!..
יִתָּכֵן שֶׁדִּבְרֵי הַנָּבִיא לֹא מֵאֶפֶס...
יִתָּכֵן שֶׁיָּגוּר עוֹד זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ.
יִתָּכֵן שֶׁנָּמֵר עוֹד עִם גְּדִי יִרְבַּץ
רַק חַכֵּה, לְבָבִי, וְקַוֵה וֶאֱמַץ.
מַה דּוֹרֵנוּ דּוֹרֵשׁ בְּעֵינַיִם נוּגוֹת?
לֹא חָלִילָה לַחְדֹל קְצָת מֵרִיב מִפְלָגוֹת.
הוּא דּוֹרֵשׁ שֶׁתִּקְטַן לְפָחוֹת הַמְּהוּמָה
הַנּוֹלֶדֶת מֵרִיב מִפְלָגָה עִם עַצְמָה...
וְהִנֵּה בְּחַדְרֵנוּ הַצַּר וְחָמִים
נָשְׁבָה רוּחַ פְּלָאוֹת שֶׁל אַחֲרִית-הַיָּמִים:
מִפְלָגָה צִיּוֹנִית הַמְפֻצֶּלֶת לְשֶׁבַע
הִתְאַחְדָה
בְּנִגּוּד לְחֻקֵּי הַטֶּבַע!
נתן א.
ומדוע ראה כאן אלתרמן בהתאחדות של שתי מפלגות אירוע הנוגד את חוקי הטבע? משום ש"עקרון הברֵרה הטבעית" שבתשתית תורת דרווין מלמד שהסתגלותו של האורגניזם לסביבה מאיצה את התפצלותו למינים חדשים. אלתרמן שהגיע ארצה עם תעודת אגרונום בכיסו, למד בטכניון שבננסי את מקצועות הבוטניקה והזואולוגיה, והכיר היטב את חוקי הטבע. מי שכָּתב שהוא הפסיק להתעניין במדע, לא ראה כנראה מימיו את ספרייתו האישית, שבָּהּ נוספו מעת לעת ספרים חדשים בתחומי המדע השונים שעוררו בו עניין.
וכדי להדגים ולהדגיש עד כמה נוגדת ההתאחדות את חוקי הטבע, השתמש כאן אלתרמן במילים "שְׁתֵּי פְּלַגּוֹת נִתְאַחְדּוּ בִּי כַּדָּת / וַהֲרֵינִי עַכְשָׁו מִפְלָגָה אַחַת!". המילה בגוף ראשון "הֲרֵינִי" (ודומותיה בצורת הנקבה או בצורת הרבים) אינה מצויה במקרא, אך היא נפוצה בספרות חז"ל, ובדרך-כלל היא משולבת בהלכות נזירות, כגון: "וְאִם אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה לֹא אִישׁ וְלֹא אִשָּׁה, נָזִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַנְדְּרוֹגִינוֹס בְּרִיָּה בִפְנֵי עַצְמָהּ הוּא, וְלֹא יָכְלוּ חֲכָמִים לְהַכְרִיעַ עָלָיו אִם הוּא אִישׁ אוֹ אִשָּׁה" (ביכורים ד, ה), וכן: "הַכּוֹתֵב חַיָּתוֹ וּבְהֶמְתּוֹ לִבְנוֹ, לֹא כָתַב לוֹ אֶת הַכּוֹי. אִם אָמַר הֲרֵינִי נָזִיר שֶׁזֶּה חַיָּה אוֹ בְהֵמָה, הֲרֵיהוּא נָזִיר" (שם ב, יא). מילות ההצהרה "הֲרֵינִי נָזִיר" מופיעות עשרים ושלוש פעמים במסכת נזיר. נרמז כאן כמדומה שהברייה החדשה שנוצרה מהכלאת שתי המפלגות הריהי "כוי",9 או "אנדרוגינוס".
גם המילים השאולות ממנהג "פיטום הקטורת" (בשינויים קלים) כבשורות "כְּמוּבָן לִפְעָמִים הַהֶבְדֵּל הַמְדֻיָּק / בֵּין חֶלְקֵי מִפְלָגָה הוּא דָּקִיק מִן הַדַּק",10 מלמדות ש"מלאכת מרכבה" של חלקי המפלגה למפלגה מאוחדת אחת היא מסובכת ומורכבת. היא דומה לכתישת הסממנים על-ידי הכוהן שנעשתה באומנות גדולה, בדומה לכתישת סממני המרפא בידי רוקח.
*
צִדו ההגותי והרציני של השיר שלפנינו כרוך בסוגיה שאותה כינה ביאליק בשם "השניוּת בישראל". עם ישראל, טען ביאליק, מאז ומעולם נחלק לשני פלגים שווי-ערך, פחות או יותר. תכונה לאומית זו – התרוצצותן בנפש האומה של שתי תכונות-יסוד הסותרות זו את זו – נתפס אצל כתכונה שהיא גם מקור חוסנו של העם וגם מקור חולשתו. עם ישראל הוא עם המסתגל לכל צורות החיים ברחבי העולם, ועם זאת הוא רואה את עצמו כ"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". עם שמתבדל מאומות-העולם הוא אותו עם המבקש להפיץ את "תעודת ישראל בגויים". ביאליק איתר את מקור השניוּת הזאת בימים קדמוניים, עת התפלג העם לרועי צאן ולעובדי אדמה.
לא זו בלבד שההתפצלות למינים חדשים היא חוק מחוקי הטבע. ספרי ההיסטוריה מוכיחים שאצל בני ישראל החוק הדרוויניסטי הזה פעל באינטנסיביות מרובה. את התכונה הלאומית הזאת – "השניוּת בישראל" – אפשר להראות לאורך כל התקופות: ממלכת יהודה וממלכת ישראל, יהדות והתיוונוּת, צדוקים ופרושים, ירושלים ושומרון, תלמוד ירושלמי ותלמוד בבלי, חסידים ומתנגדים, "שומרי שלומי אמוני ישראל" ומשכילים, ציונים מעשיים וציונים רוחניים, מחנה הפועלים והמחנה הרוויזיוניסטי, חילוניים ודתיים, אשכנזים ויוצאי ארצות האיסלאם, יונים ונִצים, ותיקים ועולים חדשים, אנשי המרכז ואנשי הפריפריה, המחנה הליברלי-דמוקרטי והמחנה שאינו מתנגד להחלשת כוחה של הרָשות השופטת. ויש, כמובן, עוד פילוגים ושסעים. על כן הביע אלתרמן את הפתעתו מהתלכדותן של שתי מפלגות בישראל – וראה בה חיזיון נדיר שראוי להקדיש לו את הטור השביעי השבועי.
*
שבע הרשימות שהובאו כאן על שבעת הטורים הראשונים של אלתרמן, מוכיחות שוב ושוב איך יכול היה משורר צעיר, שזה אך התנתק מעינו הבוחנת של אביו ומעול הפטרונות של "אסכולת שלונסקי", לומר את דברו ללא מורא וללא משוא פנים. גם כאשר הציג עֲמָדות שאינן קוֹנצנזוּאליוֹת, היו בו מידות נאצלות שכיבדו את זכותו של היריב להשמיע את דברו בלי חשש של חרם וביזוי. לפיכך הוא הצליח להציג את עמדתו מבלי שתעורר את זעמם של יריבים פוליטיים וגם יריביו הפוליטיים היו מוכנים תמיד להטות לו אוזן. טוריו היו עד מהרה לתופעה הז'ורנליסטית המושכת והמשפיעה ביותר בשנות הארבעים, בין המלחמות ואחריהן, ורק בסוף שנות החמישים נשמעו קולות שביקשו להגותו מן המסילה ולפַנות את הדרך לאחרים.
הערות:
כשכונס טור זה בסדרת ספרי "הטור השביעי" הושם בראשו מוטו ("עם איחודן של שתי פְּלַגּוֹת "פועלי ציון",1943). הבית השלישי, המאשים כביכול את אלוהים בבורוּת נמחק מן הנוסח שבספרים. השורות מ"וְתוֹהִים כָּל רוֹאֶיהָ" ועד "וְקַוֵה וֶאֱמַץ" נמחקו גם הן. גם הבית האחרון נמחק, ונשאר הבית שלפני האחרון החותֵם את השיר בנוסח שונה במקצת: "מַה דּוֹרֵנוּ דּוֹרֵשׁ בְּעֵינַיִם נוּגוֹת? / לֹא חָלִילָה הֶסְכֵּם בֵּין מִסְפַּר מִפְלָגוֹת / הוּא דּוֹרֵשׁ שֶׁתִּקְטַן לְפָחוֹת הַמְּהוּמָה / הַנּוֹלֶדֶת מֵרִיב מִפְלָגָה עִם עַצְמָה...
משתמע שהחדר הצר הוא ארץ ישראל המנדטורית. שתי השורות הראשונות מנוסחות במתכונתן של שורות הפתיחה של השיר העממי "אויפֿן פריפעטשיק" ("על האח"), המתאר את לימוד האלפבי"ת ב"חדר" הקטן והצפוף של ילדי ישראל בגולה.
הצירוף הכבול "אין בו מתום" פירושו: כולו מלא פגמים, אין בו מקום אחד שלם. וכאן אמר אלתרמן "הֲלֹא אֵין מִפְלָגָה / אֲשֶׁר יֵשׁ בָּהּ מְתֹם!". באמצעות כפל מילות הניגוד אמר אלתרמן בעצם שאין במפלגה מתום, אך עשה כן בדרך בניסוח לא שגרתי, השובר את הצירוף הכבול, שכבר נשחק מרוב שימוש.
הצירוף "דק מן הדק" אופייני לספרי קבלה: "ואחר כך כשבא אל עולם האצילות אינו מרגיש רק דק מן הדק, דהיינו אצילותו יתברך, ושם ידע עתידות" בספר המיוחס לבעל שם טוב, "ליקוטים יקרים" ד"ג ע"ג. המילה "דקיק" מצויה בתיאור ריח הקטורת: "קטורת היא בחשאי, בסוד דקיק ופנימי מהכל" (זוהר ג, קעז). וכן מצאנו "פגם דק מן דק" בספר המיוחס לר' נחמן (שיחות הר"ן, קפ ע"א). ביאליק במאמרו על א"מ ברכיהו כתב: "איש זר לא יבין מה טיבה של העבודה המוחית של התלמוד ודרכי המחשבה של השקלא-וטריא, מה טיבם של אותם הורידים הדקים מן הדקים של המחשבה הדקה וליצירת "שולחן-ערוך" קשה וקפדני כזה, ששמר על קיומו של עם ישראל בגולה. הרבה דרכים היו במוח שלנו, כל דבר נידון בדרך בלשנות. כל הספרות שמאחורי המשנה שהיא סכומה ושיש בה מכניסמוס דק מן הדק של קורי-עכביש, נדונה בדרך בלשנית זו".
במקור נרשם ונוּקַד "אַנַּלְפַבֵּית", באיוּת לא מקובל ואנאלפביתי במקצת (אולי במתכוון). בשיר המצוטט במאמר נוקדה המילה לפי המקובל במילון האקדמיה ללשון העברית.
בספרי "הטור השביעי" תוקנה שורה זו כך: "אַךְ הִנֵּה פֶּתַע קָמָה-נִצְּבָה בְּצִיּוֹן".
בספרי "הטור השביעי" שונה הצירוף "חָלָק וְגַם חַד" ל"חָלָק וְנֶחְמָד" (שהרי הושטת יד חדה יכולה לגרום לפציעת היד האחרת). ואולם, אגב שינוי נפגם כאן הברק הלשוני, שהרי מן המילה הדו-משמעית "חד" עולה גם המשמעות של "אחד" (כמו ב"חד גדיא") וגם המשמעות של "חידוד" ושל "לחוד חידות" ("חד וחלק" הוא ספר של חידודים ופרפראות מאת מ"צ פרוש).
ייתכן שמהדהד כאן שירה של רחל "גן נעול" ("מַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת / לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?").
המילה "והריני" נזכרת בסמיכות למילים "כּוֹי" (ספק חיה ספק בהמה) ואנדרוגינוס (ספק גבר ספק אישה): "רבי יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה" (יבמות פג ע"א).
המילים "דקה מן הדקה" קשורות בכתישת סממני הקטורת (ויקרא טז, יב; כריתות ב, א) , וגם המילים "הדק היטב היטב הדק" (כריתות ו ט) קשורות לכתישת סממני הכתורת, והשוו לשורה "הֲדוּקִים, הֲדוּקִים חֲרוּזֵי הַשִּׁיר" בשירו האַרְס פואטי של אלתרמן "השיר הזר". גם המשורר, כמו הכוהן המכין את הקטורת מסממנים רבים ויקרים, צריך לעשות את מלאכתו בשֹׂום שכל, לשאוף אל הפרופורציות הנכונות תוך כתישת המרכיבים המעולים ביותר לתערובת אחת.